מקורות החיה הדוברת

הומו ספיינס ממשיך לתהות על מקורות השפה ועל יכולתו הלשונית: מה מולד בה? מה נלמד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

עיסוקו המתמשך של נועם חומסקי בפוליטיקה האמריקנית האפיל במידת מה על עבודתו החשובה כאיש אקדמיה. אך גם הקריירה האקדמית שלו לא הייתה בחזקת מפלט שליו מהחיים הציבוריים הסוערים. הבלשנות, תחום מחקרו העיקרי – אך בהחלט לא הבלעדי – הייתה קרקע פורייה למחלוקות עוד זמן רב לפני הופעתו. כה סוערת הייתה הזירה הבלשנית, שבראשית 1866 אסרה החברה הבלשנית של פריז על כל דיון בנושא מקור השפה, בטענה שדיונים אלה משבשים יתר על המידה את האווירה ההגותית הראויה לאגודה של מלומדים. וכשחומסקי קיבל משרה כמרצה לבלשנות ב-MIT ב-1956, הוא לא בזבז זמן והוסיף שמן למדורה.

בתקופה שבה נכנס חומסקי לזירה הבלשנית היה מקובל להניח שהמוח האנושי מתחיל את חייו כלוח חלק שעליו נחקקות חוויות. לכן שפה נתפשה כהתנהגות נלמדת, הנכפית מבחוץ על התינוקות שרוכשים אותה. זאת הייתה גם גישתו של הפסיכולוג ההתנהגותי הידוע ב. פ. סקינר, וחומסקי הצעיר נודע מיד לשמצה כשקטל את Verbal Behavior, ספרו של סקינר מ-1957, בביקורת שהתפרסמה בכתב העת Language ב-1959. כתחליף לתפישותיו ההתנהגותיות של סקינר הציע חומסקי שורה של הנחות יסוד לגבי שפה, שאותן החל לנסח ב- Syntactic Structures ספרו משנת 1957.

חומסקי ראה בשפה האנושית תופעה ייחודית לחלוטין ולא התפתחות של צורות אחרות של תקשורת בין בעלי חיים

חומסקי, בניגוד מוחלט לגישה ההתנהגותית, ראה בשפה האנושית תופעה ייחודית לחלוטין ולא התפתחות של צורות אחרות של תקשורת בין בעלי חיים. בעיניו, על אף שבני אדם ידועים כיצורים בעלי כושר לשוני מגוון, כל השפות האנושיות הן וריאנטים של תמה בסיסית אחת. יתרה מזאת, חומסקי הניח שמכיוון שכל הילדים המתפתחים בצורה נורמלית רוכשים את השפה הראשונה שלהם במהירות ובספונטניות, בלי שגורם חיצוני ילמד אותם לעשות זאת באופן שיטתי – ולעתים על אף בהיעדר יחס מצד הוריהם –יכולת רכישת השפה היא חלק מולד מהמורשת הביולוגית הייחודית לבני האדם.

ילדה לומדת שפה, וייטנאם, ח'מר

ילדה מבני הח'מר בוויטנאם לומדת את שפת המדינה. תצלום: Bread for the World

יתר על כן, חומסקי טען שההיבטים היסודיים ביותר של התחביר הם מולדים, ושרק הפרטים השוליים המשתנים בין שפה לשפה נלמדים על-ידי התינוק בעת ההתפתחות. כלומר באותם ימים הניח חומסקי שההבדלים בין השפות אינם אלא הבדלים ב"החצנה". יהיה אשר יהיה הרכיב הביולוגי שאחראי לזיקה האנושית לשפה (ואין צורך להבין מהו בדיוק כדי לדעת שהוא קיים), הרי ש"מנגנון רכישת השפה", אותו כלי אנושי ייחודי שהופך את בני האדם לבעלי-השפה היחידים בעולם החי, כופה על תהליך למידת השפה שורה של אילוצים, ואילוצים אלה הם התשתית ל"דקדוק האוניברסלי" המתוכנת בנו.

כעת טוען חומסקי כי המנוע הבסיסי של התחביר הלשוני פשוט הרבה יותר משחשבו רוב האנשים רק לפני כמה עשרות שנים

הגרסאות הראשונות של התיאוריה של חומסקי הציגו את השפה כתופעה המורכבת הן מ"מבני שטח", המיוצגים על-יד המילה הדבוּרה והן על-ידי "מבני עומק", המשקפים את המושגים היסודיים הנוצרים במוח. הקשר בין המשמעויות העמוקות לצלילי השטח נוצר באמצעות "דקדוק טרנספורמטיבי" (transformational grammar) האחראי להמרת הפלט המוחי לצלילי דיבור.

במהלך כ-50 השנים האחרונות, קיבלו הבלשנים באופן מלא את מרבית טענותיו הראשוניות של חומסקי. יתר על כן, מעטים בלבד – חסידי שפת-שימפנזים, שתפישותיהם נרמסות בספר שאסקור כאן – דוחים את ההנחה שבני האדם הם היצורים היחידים בעולם שמסוגלים לרכוש שפה ולהשתמש בה באופן מלא כדי להביע את עצמם, ושזוהי תכונה מולדת. עם זאת, רבות מהצעותיו המפורטות של חומסקי שנויות במחלוקת, עד כדי כך שבלשנים רבים מביטים בחומסקי ובחסידיו בחשדנות רבה, משל היו חברים בכת.

נוסף לכך, עם השנים והשותפים השונים, בהם עבדכם הנאמן, חומסקי עצמו שינה באופן משמעותי את תפישותיו: הן לגבי מאפייניה הייחודיים של השפה, כלומר אותם מאפיינים שיש להסביר את קיומם בכל תיאוריה הבוחנת את מקור השפה, והן לגבי המנגנון שעומד ביסודה. מאז שנות ה-90 פיתחו חומסקי ושותפיו למחקר את "הפרוגרמה המינימליסטית", המנסה לצמצם את "יכולת" השפה ככל האפשר,  כדי לייצר מנגנון פשוט ככל שניתן. לשם כך היה עליו לנטוש כל מיני הבחנות, כמו ההבחנה שבין מבני עומק למבני שטח, ולהתרכז באופן שבו המוח עצמו מפיק את הכללים המושלים בייצור השפה.

הצהרתו הכללית האחרונה של חומסקי לגבי תיאוריית השפה ה"רזה" שלו מופיעה כעת בספר קצר ומושך, שכתב יחד עם עמיתו רוברט בֶּרְיק (Berwick), מומחה לקוגניציה חישובית מ-MIT, בשם Why Only Us: Language and Evolution. הספר הוא אסופה של ארבעה מאמרים הקשורים זה לזה בקשר רופף, והוא ירתק את כל מי שמתעניין בתופעה המדהימה המתכנה "שפה". טענתו המרכזית היא ש"המנוע הבסיסי של התחביר הלשוני... פשוט הרבה יותר משחשבו רוב האנשים רק לפני כמה עשרות שנים".

לפי בריק וחומסקי, די בפעולה בסיסית בשם "Merge" ("מיזוג", בתרגום מילולי – זוהי הצורה הפשוטה ביותר של תהליך ה"רקורסיה", שבעבר הוגדר על-ידי חומסקי כיסוד השפה) כדי לייצר את המבנה ההיררכי השלם הנדרש לייצור התחביר האנושי. לפי הגדרתם הקומפקטית, פעולת ה-Merge משלבת שני רכיבים תחביריים כלשהם ויוצרת מבנה היררכי חדש וגדול יותר. התפישה הזאת מוצגת בתחילת הספר ומורחבת במאמרים הבאים. בתיאור הראשוני הם כותבים:

"לדוגמה, בהינתן המילים 'קורא' ו'ספרים', פעולת ה-Merge משלב אותם ל{קורא, ספרים}, ואת התוצאה מתייגים ומגדירים באמצעות חיפוש מינימלי, המאתר את מאפייניו של 'גרעין' הצירוף – במקרה הזה, הרכיב הפועלי 'קורא'. גישה זו עולה בקנה אחד עם התפישה המסורתית שאומרת כי 'קורא ספרים' הוא מבנה מסוג צירוף פועלי. לאחר מכן אנו יכולים להכניס את המבנה התחבירי החדש הזה לחישובים נוספים [פעולות merge נוספות כאלו], ויכולת זו היא 'התכונה הבסיסית' של השפה האנושית".

רדוקציה כזאת של מהות השפה מאפשרת לבריק ולחומסקי לחלק את שאלת התפתחות השפה לשלושה חלקים נפרדים: הראשון – המערכת החישובית הפנימית שמייצרת ביטויים היררכיים, כמו "קורא ספרים"; השני – מערכות החישה והמערכות המוטוריות האחראיות לייצור דיבור; והאחרון – המערכת הקונספטואלית היסודית, קרי מכלול החשיבה שהשפה תלויה בו. למרבה הנוחות, המערכת הכללית שהם מתווים כאן עובדת היטב כמעט עם כל צורת התבטאות, מה שמסביר מדוע במסגרת התיאוריה שלהם שפות דבורות ושפות סימנים קרובות כל כך זו לזו.

בריק וחומסקי טוענים כי התשתית הביולוגית של פעולת ה-Merge נוצרה בעקבות "מוטציה קלה" באחד הפרטים באוכלוסייה האנושית המודרנית המוקדמת. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים אפשר לשער שהאירוע הזה התרחש במזרח אפריקה בערך לפני 80 אלף שנה, והוא הוליד חידוש נוירולוגי, המסוגל להפיק "ביטויים מובנים" מ"אטומים חישוביים" וכך לספק "שפת מחשבה עשירה". רק בשלב מאוחר יותר "נוצר הקשר בין שפת המחשבה הפנימית... למערכת הסנסו-מוטורית" האחראית ליכולת הדיבור. כלומר, ברצף האבולוציה האנושית נוצרה שפת המחשבה לפני השפה הדבורה. תפישה זו שנויה במחלוקת, אף שיש לה היסטוריה מכובדת, שהחלה עוד עם כתביו של ג'ון לוק במאה ה-18.

בשלב זה, כל מבקר המתיימר להיות אובייקטיבי מחויב לציין שהעיתונות התייחסה לתרחיש הזה במידה של בוז. השבועון "אקונומיסט", לדוגמה, מצא בספר נקודות רבות הראויות ללעג:

"מדוע זה מועיל לנו? אצל אף אחד [מלבד הפרט המקורי] לא היה "Merge". עם מי דיבר פרומתיאוס? עם אף אחד, לפחות לא בעזרת Merge... פעולת ה-Merge רק אפשרה לפרומתיאוס לקחת מושגים פשוטים ולשלבם... בראשו... רק לאחר מכן... נוצרה השפה האנושית... חוקרים רבים חושבים שהתיאוריה הזאת נמצאת איפשהו בטווח שבין לוקה בחסר, לבלתי סבירה ומגוחכת".

הגישה המתנשאת הזאת מזכירה לי את הבדיחה השחוקה על דולי פּנְטְרית', הדוברת הילידית האחרונה של השפה הקורנית, שמתה ב-1777: "אף אחד לא יודע עם מי היא דיברה".

ובכל זאת, אם נהיה מוכנים להציב את הנושא בהקשר רחב יותר, נראה שהיבטים רבים בטיעוניהם של בריק וחומסקי ראויים לבחינה מעמיקה ומתיישבים עם הדברים הידועים לנו לגבי נסיבות היווצרות השפה. הדעות עודן חלוקות לגבי מקור השפה. מצד אחד, יש המרגישים שהשפה מורכבת כל כך שהיא חייבת להיות מושרשת עמוק במהות האנושית, ולכן לבטח התפתחה באטיות לאורך תקופה ארוכה ביותר. למעשה, יש מי שחושב כי שורשי השפה התפתחו לראשונה אצל ההומו הבּיליס, הומיניד בעל מוח זעיר, שחי באפריקה לפני כמעט שני מיליון שנה. לעומת זאת, ישנם חוקרים, כמו בריק וחומסקי, שחושבים כי בני האדם רכשו את השפה רק לאחרונה, באבחה פתאומית אחת. בסוגיה הזאת אין עמדות ביניים, אם כי יש לציין שמספר מיני הומינידים, אשר נכחדו זה מכבר, נחשבים לאבות המבשרים את תחילת תהליך ההתפתחות האבולוציוני האטי של השפה.

העובדה שהדיכוטומיה התפישתית העמוקה הזאת שרדה (לא רק בקרב בלשנים, אלא גם בקרב פליאו-אנתרופולוגים, ארכאולוגים, חוקרי קוגניציה ועוד) במשך זמן רב כל כך, נובעת מסיבה פשוטה: עד להתפתחותן של מערכות כתב – תופעה חדשה מאוד – השפה לא הותירה אחריה תיעוד שניתן לחקור. את קיומה או היעדרה של שפה אצל בני האדם המוקדמים עלינו להסיק מגורמים עקיפים. וגם לגבי תקפותם של הגורמים העקיפים השונים ישנו ויכוח סוער.

אחד הגורמים העקיפים שהמחקר נוטה להשתמש בו, הוא ייצור כלי אבן – פעילות שהתפתחה לפני שני מיליון וחצי שנים לפחות, ומסמנת את נקודת ההתחלה של התיעוד הארכיאולוגי הרלוונטי לנושא השפה. הטענה היא שמסובך כל כך להסביר לאדם אחר איך לייצר כלי אבן (ובגרסאות אחדות, כלי אבן מורכב), שלבטח נדרשה שפה כדי להעביר את המסורת הזו מדור לדור. ניסוי מעניין שנערך לפני מספר שנים על-ידי חוקרים יפנים, סותר את המסקנה הזאת. החוקרים חילקו לשניים כיתה של סטודנטים. אף אחד מהם לא ידע דבר על כלי אבן. הם לימדו קבוצה אחת איך להכין מין מכשיר אבן מתוחכם בעזרת הדגמה והסבר מילולי מורכב. את הקבוצה האחרת הם לימדו בעזרת הדגמה חזותית בלבד. לא היה שום הבדל משמעותי במהירות או ביעילות שבה למדו הקבוצות.

כלי אבן, כלים פלאוליתיים

כלים פלאוליתיים שנמצאו בירדן. תצלום: אנדרו ביקרפט

יתרה מזאת – וזה הדבר שהדהים אותי יותר מכול – בשתי הקבוצות היו סטודנטים שפשוט לא הצליחו לתפוש את העניין. מסתבר שייצור כלי אבן דורש הרבה שכל מסוג מסוים, אך לאו דווקא מהסוג המשותף לכל בני האדם בעלי-השפה של ימינו. ברור כעת שקודמנו לא היו סתם גרסאות טיפשות שלנו, כפי שאנו מתפתים לחשוב לעתים קרובות.

לכן עלינו לחפש גורם עקיף בעל קשר קרוב יותר לשפה מאשר ייצור כלי אבן. מדוע שלא נתחיל באינטליגנציה הלשונית שיש כיום לכל בני האדם? הדבר שרק אנו מסוגלים לעשות – או הדבר שאנו לא מסוגלים להוכיח שבעלי חיים אחרים עושים – הוא לפרק את העולמות הפנימיים והחיצוניים שלנו לאוצרות מילים של סמלים מופשטים, שבעזרתם אנו יכולים להרכיב הצהרות שונות, הן לגבי עובדות והן לגבי אפשרויות שעדיין אינן קיימות. אנחנו מסוגלים לעשות זאת, מכיוון שנתיבי מוחנו מאפשרים לנו לייצר אסוציאציות בין פלטים של מבני מוח שונים – פלטים שאינם מקושרים זה לזה באותו אופן במוחם של קרובינו קופי האדם.

קופי האדם הם בכל זאת יצורים אינטליגנטים להפליא, המסוגלים לזהות סמלים ולייצר בעזרתם הצהרות פשוטות כמו "קח...כדור...אדום...החוצה". אבל האלגוריתם הזה הוא אלגוריתם פשוט, המבוסס על עיקרון החיבור וההוספה, ובסופו של דבר מגביל את משתמשיו, כיוון שקשה לעקוב אחרי רצפים ארוכים של סימנים. לעומת זאת, האלגוריתם שבבסיס השפה האנושית (יהיה אשר יהיה) הוא בלתי מוגבל לכאורה, כיוון שבעזרת כללים פשוטים אפשר לייצר ממספר מצומצם של סמלים אינסוף הצהרות שונות.

שימו לב שהאופן שבו תיארתי את הפונקציה הקוגניטיבית האנושית מתקרבת מאוד לתיאור ישיר של שפה. מסיבה זו חשב ג'ון לוֹק שמילים "אינן מייצגות דבר מלבד הרעיונות המצויים במוח שמשתמש בהן", ומסיבה זו, בלשנים מקדישים עוד ועוד תשומת לב לאפשרות ש"שפה ומחשבה אינן שני תחומי מחקר נבדלים", כפי שאמר הבלשן וולפראם הינְצן (Hinzen). אם זה אכן המצב, אז אולי הגורמים העקיפים שעלינו לחפש להם ראיות ארכיאולוגיות הם עצמים, או פעילויות, שמשקפים את אופן פעולתו של המוח האנושי הסימבולי: מוח המסוגל לחזות עולם שונה מהעולם שהוא חי בו ברגע זה.

אז מה אנו מוצאים בראיות הארכיאולוגיות? ברור לנו כעת שכלי האבן הראשונים יוצרו על-ידי "אוסטרלופיתקוס" בעלי מוחות קטנים (בגודל מוחותיהם של קופים), פנים גדולות ופרופורציות גפיים ארכאיות למדי. בה בעת, נראה שהתנהגויות חיפוש המזון שלהם גמישות הרבה יותר משל קופים. ואין ספק כי בשלב שבו התחילו לייצר כלי אבן, הם כבר חצו את הגבול הקוגניטיבי שקופי האדם מעולם לא חצו. עם זאת, כפי שציינתי, ייצור כלי אבן אינו ראיה חותכת לכך שהייתה להם קוגניציה סימבולית כמו שיש לנו. ואף על פי שהם היו אינטליגנטים למדי, אין סיבה לחשוב שהייתה להם גרסה כלשהי, ולוּ פרימיטיבית, של צורת המחשבה המודרנית, הייחודית של בני האדם.

הדבר נכון גם לפרטים הראשונים מהסוג הביולוגי שלנו, "אדם". לפי ממצאי מאובנים, פרטים אלה הופיעו לפני מעט פחות משני מיליון שנה. הם היו גבוהים יותר מהאוסטרלופיתקוס ובעלי פרופורציות דומות לשלנו. מכך אנו לומדים שהם התמקמו בסוואנות המתרחבות של אפריקה, הרחק מהגנתם של היערות הקדומים. אך בשלב ראשון, לפחות, הם יצרו כלי אבן גסים, בדיוק כמו אלה שיצרו האוסטרלופיתקוס, מעין יתדות חדים. כדי לייצר אותם, הם חבטו בגוש אבן אחד בעזרת אבן אחרת. רק בשלב מאוחר יותר התחילו בני האדם החדשים לייצר באופן קבוע "גרזני יד", הכלים הראשונים שנוצרו בצורה קבועה (צורת דמעה). את הכלים החדשים המשיכו לייצר באפריקה, בשינויים קלים בלבד, עד לפני 160 אלף שנה בערך. בימים ההם שררה מונוטוניות תרבותית, ואצל "האדם המוקדם" לא מצאנו חפצים שאפשר לראות כ"סימבוליים" מטבעם. ההומינידים האלה היו פיקחים למדי, יחסית לתקופה, אך אין לנו ראיות חד-משמעיות לכך שהם חשבו כמונו, או שצורת המחשבה שלהם בישרה באופן כלשהו את צורת המחשבה שלנו.

לפני כ-300 אלף שנה הופיעו לראשונה באפריקה ובאירופה כלי אבן חדשים – שונים מבחינה קונספטואלית. היו אלה כלים בעלי "בסיס מוכן": גרעין של אבן מאיכות טובה שעוצב באמצעות מהלומות חוזרות ונשנות עד שהמהלומה הסופית הייתה מנתקת ממנו כלי מוכן, כמו מַגְרֵד, או חוד כלשהו. ההתקדמות הקונספטואלית הזאת התרחשה בתקופת ההומו הַיידֶלבֶּרגֶנסיס, מין בעל מוח גדול יחסית, המקושר גם להתפתחויות קונספטואליות נוספות. לדוגמה, הוא בנה את מקומות המחסה המלאכותיים הראשונים, והיה הראשון לעשות שימוש ביתי קבוע באש. אך יש לציין כי מצאנו כלי סימבולי אחד בלבד מאותה תקופה, וגם מעמדו מוטל בספק: גוש סלע מרמת הגולן בעל מראה אנתרופומורפי-כביכול, כלומר יכול להיות שהוא עוצב כך שייראה אנושי יותר. אף על פי כן, ברור שחשיבה סימבולית לא הייתה חלק קבוע מהרפרטואר ההתנהגותי של ההומו היידלברגנסיס.

האדם הניאנדרטלי, או הומו ניאנדרתלֶנסיס, היה ההומיניד הראשון שמוחו גדול כמו מוחנו. הוא הופיע לראשונה לפני בערך 200 אלף שנה, ובשרידים הארכיאולוגיים הרבים שהותיר ישנן ראיות מעטות ומוטלות בספק להתנהגויות סימבוליות. למרבה התדהמה, אותה בעיה קיימת גם לגבי הפרטים הראשונים של ההומו ספיינס, האדם הנבון. בני אדם בעלי מבנה אנטומי מודרני הופיעו לראשונה באתיופיה בערך בתקופה שבה הניאנדרטלים הופיעו באירופה, ובתחילה הם הותירו ראיות חומריות דומות. רק ראיות מלפני בערך 100 אלף שנה  – שוב באפריקה – מעידות על פעילות הומינידית שאופייה שונה מהותית מכל דבר שנראה עד אז. לפתע, ההומו ספיינס החלו מייצרים פריטים כמו חרוזי קונכייה לקישוט – פעולה שיש בה הצהרה – וכן חפצים סימבוליים במובהק, כמו לוחות אוֹכְרָה ועליהם צורות גיאומטריות ברורות, שבלי ספק נשאו בחובן משמעות כלשהי עבור האדם שחקק אותן.

אדם ניאנדרטלי

הדמיה של אדם ניאנדרטלי, Neanderthal Museum. תצלום: אריך פרדיננד.

בערך באותה תקופה הופיעו טכנולוגיות רב-שלביות מורכבות – כמו שימוש באש כדי להקשות חומר בשם Silcrete, המצוי בסוג אדמה שבדרך כלל אינו מתאים במיוחד לייצור כלים – הדורשות בבירור תכנון מוקדם. יתרה מזו, בממצאים שנחשפו משלב זה והלאה אנו מזהים סימנים לשינוי מתמשך ולהשתכללות. במהרה הגיע תור האמנות הפיגורטיבית של עידן הקרח הן לאירופה והן למזרח אסיה, ובישר באופן ברור מכל את הופעת הרגישות האסתטית והמנעד הרגשי האנושיים המוכרים לנו כיום.

אין ספק כי דבר מהפכני קרה למין שלנו לאחר התבססות ההומו ספיינס כישות אנטומית מובהקת. בבת אחת החלו בני האדם להשתמש במידע לגבי העולם בצורות חסרות תקדים, ובשלב זה הממצאים הארכיאולוגיים מפסיקים, כאמור, לאותת על יציבות ומתחילים לאותת על שינוי בלתי פוסק. זמן קצר לאחר הופעת הסימנים הראשונים לשינוי התנהגותי משמעותי ההומו ספיינס עזבו את אפריקה, השתלטו על העולם ובאותה הזדמנות חיסלו את כל יריביהם ההומינידים. אז החלו החיים ביישובי קבע, ערים החלו לקום, ולפני 50 שנה כבר עמדנו על הירח.

ברור לחלוטין שמשהו השתנה בבת אחת באופן שבו בני האדם מעבדים מידע. סביר להניח כי הבסיס הביולוגי של השינוי הזה – העצבי והקולי גם יחד – התפתח במהלך האירועים שהובילו להופעת המין שלנו כישות אנטומית ייחודית (ביותר) לפני בערך 200 אלף שנה. אבל הפוטנציאל החדש הזה נותר רדום, עד שהתפרץ בזכות גירוי התנהגותי. רוב הסיכויים שהגירוי הזה הוא המצאתה הספונטנית של השפה בקרב אוכלוסייה אפריקנית מבודדת שכבר הייתה, מסיבות שאיננו מבינים לאשורן, בעלת מוח "מותאם-שפה". נוכל לתאר לעצמנו כיצד קבוצה של ילדי ציידים-לקטים, באיזו פינה מאובקת של אפריקה ,התחילה להדביק שמות דבוּרים לחפצים ולרגשות, וכך יצרה לולאת משוב בין שפה למחשבה. החידוש הזה לבטח התפשט במהרה בקרב האוכלוסייה, כיוון שכבר הייתה לה ה"הכנה" הביולוגית המתאימה לרכוש אותו.

זוהי, מן הסתם, רק דרך אחת לפירוש העובדות הידועות. אבל היא הדרך הסבירה ביותר על-פי הממצאים הארכיאולוגיים. שום תרחיש קיים אחר אינו מתיישב עם העובדות הארכיאולוגיות טוב יותר מאשר החזון היסודי של בריק וחומסקי. בתהליך האבולוציה האנושי התרחש בפתאומיות אירוע כלשהו, ששינה באופן קיצוני את אופי האינטראקציה של בני האדם עם סביבתם. קשה להעלות על הדעת שבני האדם שהחלו את השינוי הזה לא היו משתמשי שפה, ואין לנו ראיות מוצקות לכך שקודמיהם השתמשו בשפה. לכן אנו זקוקים להסבר לאותה הופעה פתאומית של תופעת השפה. ההסבר של בריק וחומסקי הוא הסביר ביותר שיש לנו.

ודאי שצריך עוד ללטש את הפרטים. למשל, תיאוריה שאומרת כי השפה השימושית והמחשבה הסימבולית התפתחו במקביל באמצעות לולאת משוב – שהתאפשרה בזכות מוח שכבר היה מותאם לרכישת שפה ובזכות מערכת קול מודרנית – הגיונית יותר מבחינה אבולוציונית מתיאוריה שמדברת על מוטציה בלתי נראית שחוללה "Merge" פנימי, ושרק לאחר זמן מה גויסה על-ידי המערכת הסנסו-מוטורית למלאכת יצירת השפה. אבל יש לזכור שהמדע מתקדם ללא הרף. הדברים שבהם האמנו בעבר נראים לנו מיושנים כיום, והדברים שבהם אנו מאמינים כיום ייראו לנו תמימים להחריד בעתיד. זה בלתי נמנע. ברוח זו, הספר של בריק וחומסקי הוא צעד נוסף בדרך הקדמה. ויש לו עוד יתרון: הוא כתוב היטב ונעים לקריאה.

על הספרים

Why Only Us: Language and Evolution by Robert C. Berwick and Noam Chomsky, MIT Press, 215 pp.

© 2016  New York Review of Books.

איאן טאטרסול (Tattersall)  הוא אוצֵר אמריטוס במחלקה לאנתרופולוגיה של המוזיאון האמריקני לתולדות הטבע. בין ספריו: Masters of the Planet: The Search for Our Human Origins and The Rickety Cossack and Other Cautionary Tales from Human Evolution (2013).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איאן טאטרסול, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מקורות החיה הדוברת