מרוב דורות לא רואים את היער

אנחנו עסוקים כל כך בניתוחים ופרשנויות לגבי דור המילניום ובעיותיו, ששכחנו מי מרוויח מזה. רמז: אלה לא הצעירים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אנו חיים בעידן של ניתוח דורי בלתי פוסק. מעמדות מסוימים, ובייחוד האליטה העסקית, נוהגים לדבר אך ורק במונחים של צעירים והעדפותיהם הצרכניות – הם רואים בכך סימן להבנה מעמיקה של העולם. את העגה שהייתה בעבר ייחודית למגזין Ad Age (שטבע את המונח "דור ה-Y") אפשר למצוא כעת במדורי לייף סטייל ובספרי מנהל עסקים, בפגישות של איגודי עובדים ובתוכניות אירוח, כך ששום אדם, בשום גיל, לא יכול לפתוח עיתון או אתר בלי לקרוא על בני דור המילניום – האנשים שנולדו בין 1982 ל-2004 – ועל המעשים, תחומי העניין והצרכים שלהם.

ונדמה שהסתירות הפנימיות לא מפריעות לכתיבה על דור המילניום לשגשג. בשנת 2000 אמר דייוויד ברוקס המרושע שלפי הנתונים, בני דור ה"בייבי בום" מגדלים ילדים ידידותיים, חברותיים ואלטרואיסטים. ב-2012 ענתה לו ג'ין טוונגי מעל דפי האטלנטיק בעזרת סטטיסטיקות חדשות שמראות כי הם דווקא נרקיסיסטים ביסודם ולא מתעניינים אפילו כהוא זה בבעיות חברתיות. "פוליטיקאים: בני דור המילניום לא יצביעו כי הם שונאים אתכם", הודיע מגזין בלומברג, מה שהביא כתב מבוגר יותר בהפינגטון פוסט לתהות בצער, " דור המילניום: למה הוא שונא אותנו?". כל זאת למרות שקיימות ראיות לכך שבני דור המילניום לא מצביעים פחות מאשר צעירים מדורות קודמים. לפי הביזנס אינסיידר, בני דור המילניום מנוכרים מדמויות הסמכות במקום העבודה ומייחסים חשיבות רבה לגמישות, אבל מחקר של IBM שהופיע בוושינגטון פוסט טוען שגם במובן זה דור ה-Y אינו שונה מדורות קודמים.

כשתקראו את הדעות השונות בנושא, בני דור המילניום עשויים להיראות לכם כמו משבשים גדולים שקוטעים בבוטות את הרצף התרבותי, או דווקא ממש כמו כולם. ובזה דומים הניתוחים הדוריים לאסטרולוגיה: ייחסו תכונה מסוימת למזל מסוים, וכך תבטיחו שהטענות שלכם לא יהיו אמת, אך גם לא שקר.

שפע הניתוחים העצלים האלה נראה כמו סיבה טובה מספיק לזנוח את ה"דור" ככלי ניתוח מרכזי להבנת ההיסטוריה. הדור, יש שיאמרו, אינו אלא רובריקה שיווקית גאונית שהתחלנו לתפוס כחלוקה טבעית

מובן שלא קשה לעשות צחוק מניתוחים דוריים. במשך שנים רבות הייתה החלוקה הדורית אהובה על כל סוציולוג-בעיני-עצמו, גורו שיווקי או עיתונאי לייף סטייל נלהב. אבל חלק גדול מהאופי האוקסימורוני של הדיון בדור המילניום נובע מהשילוב בין יומרה סטטיסטית מדעית לבין חיבה בלתי מדעית בעליל לתחזיות פרועות. לעניין הזה אחראית טעות לוגית, לפיה התשוקות הנוכחיות של בני האדם יוצרות את העתיד: ברגע שנדע מה הצעירים רוצים, נדע איך ייראה המחר (ואיך לעשות עליו קופה). למוסדות, מעמדות ומסגרות כמעט שאין כל תפקיד בתפיסת העולם הזאת. דוגמה רבת השפעה לכך היא תיאוריית "המעמד היצירתי" של ריצ'רד פלורידה, שטען כי ישועת העיר הפוסט-תעשייתית תבוא מהאנשים הצעירים שיבחרו לחיות בה. אם בני דור המילניום אוהבים ערים, אמרה התיאוריה, אז הנעורים ישובו אליהן. ב-2012 סייג פלורידה במבוכה חלק מעקרונות התיאוריה הזו בהקדמה חדשה לספרו "The Rise of the Creative Class" מ-2002, אבל התזה המקורית שלו הייתה משכנעת כל כך שהיא עדיין נחשבת לחוכמה מקובלת. בינתיים הערים שהסתמכו על צורת החשיבה הזאת, כמו סנט לואיס ובולטימור, נכשלו כישלונות מרהיבים.

שפע הניתוחים העצלים האלה נראה כמו סיבה טובה מספיק לזנוח את ה"דור" ככלי ניתוח מרכזי להבנת ההיסטוריה. הדור, יש שיאמרו, אינו אלא רובריקה שיווקית גאונית שהתחלנו לתפוס כחלוקה טבעית. אך אי אפשר להכחיש שהחלוקה הדורית מצליחה לתאר הבדלים יומיומיים שכולנו מזהים באופן אינטואיטיבי. אנשים נולדים לזמנים מסוימים, לעולמות שקודמים להם ושורדים אחריהם. אם הגיוני לחלק את ההיסטוריה לתקופות, נראה הגיוני גם לקשר את התקופות האלה לאנשים שגדלים ומתים במהלכן. אדמונד וילסון, בספרו "אל התחנה הפינלנדית", התייחס בצורה מתקבלת על הדעת ל"דור" שאחראי למהפכה הרוסית; וב-1961 היה נכון לומר, באופן כללי, ש"הדור החדש של האמריקאים" – "שהתחשל במלחמה ורכש משמעת בשלום קשה ומר" – הוא קולני יותר מהקבוצה ה"שקטה" שקדמה לו. לסינים שנולדו בשנים האחרונות של המהפכה התרבותית ההרסנית היה דחף משותף להטיל ספק בממשלתם, ובני דור המילניום של ימינו, החפים מההיסטריה של המלחמה הקרה, לא מתחלחלים למשמע המילה "סוציאליזם". אף על פי שאי אפשר לחזות את העתיד מהנתונים האלה, אפשר בהחלט להתייחס לחלוקה הדורית כשבוחנים את האופן שבו מתרחש שינוי חברתי. נראה שלדור יש השפעה, אבל לא לגמרי ברור מהי או איך היא מתרחשת.

אז עד כמה יעיל הניתוח הדורי? הראשון שזיהה את יעילותו היה הסוציולוג קרל מאנהיים במאמרו "בעיית הדורות" מ-1927, שמתאר עד היום בצורה הטובה ביותר את יתרונותיו. מאנהיים ראה בדור מושג הדומה למעמד חברתי: עובדה חברתית אובייקטיבית המספקת לנו כלי מובנה לניתוח. אם ההיבטים האובייקטיביים של המעמד הם כלכליים, אלה של הדור הם ביולוגיים. אבל תהיה זו טעות, טען מאנהיים, לנסות להסיק ממחזוריות הלידה והמוות את "סודה של ההיסטוריה", כפי שעשו רבים מההוגים הפוזיטיביסטיים בני תקופתו (וכפי שטיפוסים עסקיים עושים בימינו). החוויה הסובייקטיבית של דור חשובה גם היא, אך היא משתנה ובלתי צפויה. במקום לתפוס את המחזורים הדוריים כבעלי חשיבות טבעית, מאנהיים ניסה להסביר כיצד דור מסוים עשוי להיעשות חשוב.

לרוב, דורות מתגבשים כשקבוצה של בני אותו גיל תופסת את התקופה שבה הם חיים כזמן של משבר. אבל בני דור המילניום לא גדלו כקבוצה המגדירה את עצמה, אלא כקבוצה המוגדרת שוב ושוב על-ידי אנשים המבוגרים מהם בכמה עשרות שנים

מאנהיים שם דגש רב על חשיבותם של "צעירים" בניתוח הדורי. בקהילות יציבות (כמו מעמד האיכרים באירופה של ימי הביניים), "צעיר" הוא הבחנה ביולוגית ותו לא – אדם שעדיין אינו מבוגר. אבל בזמנים של אי-יציבות חברתית הצעירים הופכים למקור לקושי, לבעיה. מאנהיים חשב כאן על תקופות מהפכניות כמו תחילת המאה ה-19, כשהמעבר מהכפר אל העיר הלך והאיץ, והחברה המעמדית של מלוכות הרסטורציה ספגה מהלומה מהבורגנות החדשה. היה זה רגע קלאסי שבו צעירי תקופה מסוימת הפכו (בטרמינולוגיה של מאנהיים) ל"דור ממשי": "על כן אפשר לתאר דור כעובדה ממשית רק כאשר בין בני אותו דור נוצר קשר איתן בעקבות היחשפותם לתסמינים החברתיים והאינטלקטואליים של תהליך דה-סטביליזציה דינמי".

לרוב, דורות מתגבשים כשקבוצה של בני אותו גיל תופסת את התקופה שבה הם חיים כזמן של משבר. אבל בני דור המילניום לא גדלו כקבוצה המגדירה את עצמה, אלא כקבוצה המוגדרת שוב ושוב על-ידי אנשים המבוגרים מהם בכמה עשרות שנים. כשהמונח millennials (בני דור המילניום) נטבע ב-1991 על-ידי הדמוגרפים ויליאם שטראוס וניל האו, תקווה רבה יוחסה לדור הזה (שחבריו המבוגרים ביותר היו אז בני שמונה, ועוד לא יכלו לענות על סקרים). שטראוס והאו טענו שבזכות הוריהם האכפתיים והאוהבים יגדלו בני הדור הזה ויהפכו לאנשים אתיים בעלי מודעות אזרחית. לא רק שהם יתעניינו בטלוויזיה פחות מהוריהם, אלא ש"התוכניות שהם כן יצפו בהן יהיו סטריליות וטעונות במוסרי השכל". הדיוקן האופטימי הזה היה תגובה לתקופה שבה כתבו החוקרים. זה היה סוף תקופת רייגן, כשבני דור הבייבי בום, שהיו בעבר בעלי מודעות חברתית, נתפסו (אפילו על-ידי עצמם) כנרקיסיסטים חסרי תקנה, ובני העשרים-פלוס הוצגו כסוציופתים נוסח פטריק בייטמן. משיחיות מטורפת נתלתה בנוער: בני דור המילניום עומדים להציל את המדינה התקועה, הלוחמנית והריקנית הזו מעצמה. ובשנים שבאו לאחר מכן מספר גדול של חוות אורבניות, קהילות חקלאיות ומערכות לשיתוף אופניים – שסוקרו כולן נאמנה ב-GOOD, מגזין-דור-מילניום טיפוסי החובב עמותות ללא כוונת רווח אך שייך ל-Good Worldwide Inc, פלטפורמת מדיה בעלת כוונות רווח – התחיל להוכיח את התזה הזאת, אם העלמתם עין כשצריך והייתם בררנים מספיק. הלהט הקנאי הגיע לשיאו עם בחירת אובמה ב-2008 – הוכחה, כביכול, לכך שדור המילניום ישנה את העולם (66 אחוז מבני 18-29 שהצביעו, הצביעו עבור אובמה, אם כי חצי מבני הגילאים האלה לא הצביעו כלל).

העיתונים והמגזינים ניסו לרצות את קהל הקוראים הנאמן שלהם – אנשים מבוגרים עשירים – בכתבות רבות על אודות בני דור המילניום, שנראו לפתע מבטיחים פחות מבעבר

אבל לאחר מכן השתנה הנרטיב. כשהכלכלה החלה להתרסק, העניין בדור המילניום הגיע לשיאים חדשים, ומאמרי הדעה הלכו והתרבו. הם גם החלו לחלוק אלה על אלה יותר מתמיד. מיהם בני דור המילניום, ואיך נסביר את התנהגותם? מה הם מייצגים? (כאילו ש-100 מיליון איש מסוגלים לייצג דבר אחד מסוים). לזהות הכותב והסקר הייתה השפעה משמעותית על התשובות, אבל לא על רמת החרדה. חלק גדול מהאובססיה הגיע מעולם העסקים – ממקבלי ההחלטות המבוגרים, העשירים והלבנים-ברובם, שהשתוקקו למצוא את המפתח להבנת צורכיהם והלך רוחם של הצעירים שעתידים ליצור ולרכוש את מוצריהם. לשם כך פנו אנשי העסקים האלה לגופי התקשורת הגדולים – שהיו בעצמם אובססיביים להבין מה רוצים הצעירים ולפצח את האינטרנט לאחר שנפגעו קשות במיתון, ומפני שהיו מודעים-להחריד לכך שאף אחד מתחת לגיל 90 לא קורא עיתון. אז העיתונים והמגזינים ניסו לרצות את קהל הקוראים הנאמן שלהם – אנשים מבוגרים עשירים – בכתבות רבות על אודות בני דור המילניום, שנראו לפתע מבטיחים פחות מבעבר.

ב-2010 שלחו הורים מכל רחבי אמריקה לילדים המבוגרים שגרו במרתפיהם קישור למאמר "מה הסיפור של בני העשרים-פלוס?". "השאלה הזו צצה בכל מקום", נכתב במאמר, "והיא נמצאת בבסיס החששות לגבי 'חוסר היכולת לצאת לדרך' ו'ילדי הבומרנג'... זה קורה לכולם, בכל סוגי המשפחות, לא רק צעירים שחוזרים לגור אצל ההורים אלא צעירים שלוקח להם הרבה יותר זמן להגיע לבגרות באופן כללי. זה סגנון התפתחות שהתחיל עוד לפני המיתון הכלכלי הנוכחי" – וכאן הנימה נעשית רצינית – "אף אחד לא יודע מה יהיו ההשלכות שלו – על האפשרויות העומדות בפני צעירות וצעירים; על ההורים המפרנסים רבים מהם; על החברה, המבוססת על הציפייה למהלך חיים מסודר שבו ילדים מסיימים את הלימודים, גדלים, מתחילים קריירות, מקימים משפחה, ובסופו של דבר פורשים וחיים על פנסיות בסיוע יבול הילדים הבא". בתגובה למאמר חיפשו אותם צעירות וצעירים את הערך "פנסיה" במילון.

ב-2012 התגורר מספר שיא בוגרים בין הגילאים 18-31 אצל הוריהם – של 21.6 מיליון – מה שהביא לפרסום מספר דומה של מאמרים על משבר דור המילניום ("זה רשמי: ילדי הבומרנג לא מוכנים לעזוב", אישר מגזין טיים ב-2014). מובן שהילדים נשארים בבית כי הם לא מוצאים עבודות שבעזרתן יוכלו לשלם את שכר הדירה. אבל התפקיד האמיתי של העיסוק בדור המילניום הוא להסוות את הגורמים המבניים (המחסור במשרות) מאחורי תשוקות אנושיות (הילדים רוצים להישאר בבית) ולהצדיק אמצעים נוספים (להקל על העסקה ופיטורים של עובדים) במונחים של אותן תשוקות.

זאת הסיבה שבני דור המילניום מוצגים כמי שמזגזגים בשמחה בין עבודות, נמנעים מתעסוקה ארוכת טווח, מתענגים על החרדה העמוקה שבאי היציבות שאומרים לנו כי היא הייחודית להם. אם הם (אנחנו?) לא אוהבים עבודה מסוימת, מה הטעם להתאגד או לדרוש עוד משרות כמוה? צריך פשוט להתפטר ולעבור הלאה, אומרים לנו, ולכן אנחנו אומרים לעצמנו אותו דבר (הנה נתון פרדוקסלי נוסף: רוב בני דור המילניום מתייחסים לאיגודים בחיוב, אבל מצד שני יש סיכוי קטן יותר שהם יצטרפו לאיגוד או יקימו איגוד מאשר בני דורות קודמים). לאחר שבמשך עשרות שנים אומרים להם שהם מיוחדים ויצירתיים, "עובדי ידע" השייכים לקפיטליזם מסוג חדש, הצעירים תופסים את עצמם כמי שפועלים בכלכלה שונה בתכלית והוגנת פחות מזו של הוריהם – וזו אחת הדרכים להבטיח שכלכלה כזו אכן תתממש. אותם מאמרים שמביעים דאגה לגבי תהליך החִבְרוּת של ילדי המילניום, מתפקדים כדרך לחברת אותם לתוך חברה בלתי שוויונית.

הנבואה הזו, המגשימה את עצמה, התגלתה ככלי יעיל להפליא עבור המעמדות השולטים, המתוסכלים ממוסדותיה הנותרים של מדינת הרווחה. הרי לא רק המנהלים שונאים את מגבלות הוותק והביטחון התעסוקתי, מסבירים לנו כעת – גם דור המילניום סובל מהן, הדור הצעיר שכָּמֵהַּ לחירות ולגמישות. מתוך הניתוח הזה נולד דימוי חברתי חלקי ומזיק לא פחות, שבו המאבק המעמדי מוצג כמאבק בין-דורי: הדימוי של בני דור המילניום האוטונומיים, החופשיים ברוחם, מוצב שוב ושוב כנגד בני דור הבייבי בום הגריאטריים שדואגים רק לעצמם.

אם איגודי המורים מגנים על ותק, אומרים שזה מונע ממורים צעירים לממש את תשוקתם לקפץ בין משרות; בינתיים מוכשרת הקמתם של בתי ספר נוספים בזיכיון. אם עובדים יוונים או איטלקים מבוגרים מגנים על הביטחון התעסוקתי, אומרים שזה פוגע ביכולתם של הצעירים למצוא עבודה – ולכן מצדיק את הרחבת כמות המשרות החלקיות ועובדי הקבלן. ההטבות שעובדים מבוגרים נאבקים עליהן – בייחוד במגזר הציבורי – מוצגות כיום ברחבי אירופה וארצות הברית כ"לא הוגנות" כלפי הצעירים, אשר מגויסים, מצדם, נגד אותן הגנות תעסוקתיות שהם למדו לא לקוות להן. מה שמתרחש כאן הוא הפקעת עתידם של צעירים ומבוגרים גם יחד, מהלך ששורשיו עמוקים ועתיקים יותר מכפי שרוצים שנאמין. כשאנו קוראים לזה "פער הדורות", אנו רק מרחיבים את התהום שנפערת לרגלינו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי n+1, העורכים .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מרוב דורות לא רואים את היער