מרחבים גבריים

מערכות הענישה הפליליות הן זירות גבריות בעיקרן. מאגר המידע World Prison Brief (המכיל מידע על בתי כלא ברחבי העולם) מעריך שבערך 11 מיליון אנשים היו כלואים במתקני מאסר ב-2015, וש-93 אחוז מהם גברים. המגמה העולמית ברורה: רובם המכריע של מבצעי הפשעים החמורים הם גברים.

מאז שנות התשעים ניכרת עלייה משמעותית בעניין האקדמי בנערים ובגברים, ובייחוד התפתח המחקר העוסק באופן שבו מושג הגבריוּת נבנה בתוך הקשרים של קיפוח מבני עמוק. הסוציולוגית האוסטרלית רֵיווין קוֹנֶל (Connell) תרמה תרומה מכריעה לתחום המחקר המתפתח הזה. באמצעות מושג הגבריות ההגמונית (hegemonic masculinity) שפיתחה, היא קוראת תיגר על עצם קיומה של גבריות אחת מקיפה, ומדברת על ריבוי של גברוּיוֹת, או על היררכיה של גברויות.

גברים רבים, הלכודים במרחבים שאינם מעניקים להם את המשאבים הנדרשים "לעשות" גבריות, מפגינים כוח באמצעות פשיעה ואלימות

מבחינת קונל, לא כל הגברויות שוות במעמדן. היא מבחינה בין האידיאל הגברי ההגמוני של הזכר הלבן האמיד והמצליח, בעל המראה ההטרוסקסואלי המובהק, שנמצא בראש ההיררכיה, לבין הגברויות המודרות או המשניות שבתחתית, כגון הומואים, מיעוטים אתניים ובני מעמד הפועלים. במחקרים שבהם בחנה גברים מסביבות עירוניות עניות, בחנה קונל את הסתירות שבין הכוח המיוחס לגברים, באופן כללי, לבין תחושת חוסר האונים של חלקם. הסתירה הזאת באה לידי ביטוי כ"גברויות מחאה". גברים רבים, הלכודים במרחבים שאינם מעניקים להם את המשאבים הנדרשים "לעשות" גבריות, מפגינים כוח באמצעות פשיעה ואלימות.

בעשורים האחרונים עלו שיעורי הכליאה בכל בריטניה כמעט פי שניים, וכעת כלואים בה כ-85 אלף איש. יותר מתשעים אחוז מהם גברים. רוב האסירים מגיעים משכונות מעמד פועלים מקופחות, וחלקם הגדול גדלו באותם מתחמי מגורים. למרות השיעור העצום של גברים בסטטיסטיקות הפשע הרשמיות, לא נערכו מחקרים רבים הבוחנים את הקשר בין גבריות לפשיעה, ולא נערכו די מחקרים אתנוגרפיים הבוחנים את ההבניה החברתית של גברויות ומאסר.

מסיבות אלה החלטתי לבחון את התנאים המעמדיים והמגדריים, שבגללם גברים מהשכונות העניות האלה מוצאים את עצמם נכנסים שוב ושוב לכלא. עבדתי עם אסירים בכלא איסט יורקשייר ובחנתי את הקשרים המחזוריים בין ייצוגים תרבותיים של גבריות, מקום, חינוך, תעסוקה, פשיעה ומאסר. המטרה העיקרית של הפרויקט הייתה לברר אם – ובאיזו מידה – אתרים תרבותיים ומוסדיים מרכזיים אחראים להבנייתן של גברויות מחאה ולשימורן. למרות טווח הגילאים הרחב (21-44), עברו המשתתפים חוויות דומות להפליא של עוני מבני עמוק והדרה. חוויות אלה דרבנו אותם לפנות לאורח חיים פלילי, שרובם נותרו לכודים בו גם שנים רבות אחר כך.

התובנה הזאת מעידה על מגמות רחבות יותר בבריטניה, אבל בה בעת היא בלעדית לחוויותיהם של הגברים האלה, המגיעים מאותו מקום – האל. כפי שאפשר ללמוד מספרו של מייקל אוּליאט, Trawlermen of Hull (משנת 1985), האידיאלים הגבריים המקומיים התפתחו, בין היתר, מתוך הסיכונים הכרוכים בתעשיית הדיג של העיר. האל, שהנמל שלה היה בעבר השלישי בגודלו בבריטניה, ספגה מהלומה כלכלית כבדה בעקבות תהליכי האוטומציה ו"מלחמת הבקלה", שחיסלו את התעשייה. בהמשך סבלה העיר רבות – במידה רבה בהרבה מערים אחרות מסוגה – מהמיתונים של שנות השמונים והתשעים. זאת הייתה התקופה שערכתי בה את המחקר, ובמהלכה נמצאה העיר בתחתיתם של מרבית מדדי העושר בבריטניה. כמעט כל הנבדקים שראיינתי גדלו באחד ממתחמי הדיור הציבורי העניים ביותר. הזהויות המוקדמות שלהם התגבשו לאורם של הערכים המושלים ברחובות המקופחים.

ספינות דיג נטושות ליד העיר האל, אנגליה. תצלום: איאן פוס

המחקר אישש את ההשערה שגברים בעלי הון כלכלי ותרבותי מועט ישתמשו בכל המשאבים העומדים לרשותם כדי "לעשות גבריות". ללא המשאבים הכספיים שיאפשרו להם לעסוק בפעילויות פנאי מקובלות, וללא ההון החברתי שיאפשר להם להתרחק משכונותיהם, הגברים האלה מצאו את עצמם "שורצים" בשכונה, כדבריהם, בניסיון להתחמק מהשגחת המבוגרים. לעתים המבוגרים לא התעניינו בהם כלל. רבים מהם דיברו על כנופיות גבריות קטנות שהוקמו על בסיס זהות משותפת. בספרות הסוציולוגית הקלאסית בנושא המשפחה, גבריות מחאה היא מושג המיוחס בעיקר להיעדר דמות אב שממנה אפשר ללמוד את חלוקת התפקידים המגדרית. הגברים האלה, מצדם, חיקו בעיקר את חבריהם המבוגרים. מערכת הערכים שהם אימצו להם בשכונה כדי לרכוש כבוד, אסרה עליהם לדבר עם "הרשויות", ובייחוד עם שוטרים, עם נציגי הרשות המקומית ועם זרים המגיעים מחוץ לשכונה.

הדרך המוכרת לעייפה

בחינת הנרטיבים של הגברים האלה שפכה אור על הסטטיסטיקות המטרידות המלמדות כי אזלת ידה של המדינה מעלה צעירים רבים על הנתיב המוכר לעייפה המוביל אל בית הכלא. שליש מהם בילו תקופות ממושכות במסגרות של המדינה, שם חלקם עברו התעללות. כולם אמרו שהדבר נבע מהתנהגותם שלהם, והיו שתיארו את עצמם כצעירים "פרועים". הם אמרו שבמסגרות האלה הם יכלו לפתח את הזהות שלהם בלי לשאת בתוצאות, וערכם כגברים נמדד לפי הישגיהם בשתייה, בפשיעה, באלימות ובכיבושים מיניים. מסגרות הרווחה של המדינה לא החזירו אותם לדרך הישר, אלא הפחיתו עוד יותר את הכבוד שלהם לרשויות ושימשו קרקע פורייה להתפתחותן של גברויות מחאה. אמנם נחקריי דיברו על החירות שהייתה להם לעשות ככל העולה על רוחם, אך חלקם שילמו על כך מחיר רגשי כבד. רבים מהם אמרו שהם רצו לחזור לשכונה שלהם, למשפחה שלהם, וחלקם אף גנבו מכוניות או ברחו בדרכים אחרות כדי לחזור לאימהותיהם.

גורם נוסף שתרם להידרדרותם של הצעירים האלה לפשיעה, ולהגעתם לכלא, היה בתי ספר כושלים. גברויות מחאה שהתגבשו ברחובותיהן של שכונות מקופחות, יובאו לתוך בתי ספר דלי משאבים, שלא הצליחו לנטרל התנהגויות מגדריות בעייתיות, לקרוא עליהן תיגר או להתמודד איתן. יש לציין את שיעור הנשירה הגבוה מבית הספר בקרב משתתפי המחקר, את חוסר ההצלחה של רובם להשיג תעודת הסמכה לימודית כלשהי, ואת שיעור ההדרה הגבוה מלימודים במסגרות מקובלות והעברתם אל מוסדות למידה אלטרנטיביים. ל"פנימייה לבחורים רעים" היו כמה היבטים חיוביים, כמו שיעורי אגרוף והתעמלות, ופעילויות חוץ כמו טיפוס סלעים ושיט בקאנו. אבל עם חזרתם לשכונותיהם העניות, לא היו להם המשאבים הנדרשים להמשיך לעסוק בפעילויות החיוביות האלה ולפתח באמצעותן את זהותם המגדרית. ייתכן כי הפנימיוֹת האלה – מסגרות בעלות תוכניות לימודים אלטרנטיביות שבהן שהו הנערים הרחק ממשפחתם יחד עם צעירים בעלי קשיים דומים, התקוטטו וקראו תיגר על הסמכות המוסדית – הכינו אותם בעיקר להתמודדות עם מאסר, ולא נתנו להם את הכלים לבצע שינוי חיובי בחייהם, למצוא עבודה ולרכוש השכלה או הכשרה מקצועית.

מבחינת המשתתפים במחקר, תקופת המאסר הראשונה הייתה החוויה המשמעותית ביותר בחייהם. רבים מהם היו אז בעיצומו של גיל ההתבגרות או בסופו, וכמעט כולם היו בכלא עוד לפני שהגיעו לבגרות. כולם זכרו את המאסר הראשון לפרטי פרטים, וכמעט כולם הודו כי פחדו עמוקות להיכנס לכלא. אך מעניין שכולם אמרו כי החששות שככו במהירות לאחר ההגעה לכלא. הכלא היה עבורם "ממש כמו בבית", כפי שאמר אחד מהם. הזהויות שהם פיתחו בסביבות ההתבגרות הזכריות של נעוריהם התאימו היטב לבית הכלא, ולכן רובם הסתגלו במהרה לתרבות הגברית הקיצונית אף יותר השוררת בו. ההסתגלות המהירה הזאת אינה סותרת מחקרים, המראים כי הכלא הוא סביבה אלימה הגורמת נזקים פסיכולוגיים ואחרים, אלא מעידה על ההקבלות בין תקופת המאסר לחייהם המוקדמים. הגברים האלה נולדו באזורים בעלי שיעורי ההתאבדות והתמותה הגבוהים ביותר בבריטניה. הם גדלו בסביבות בעלות שיעורים גבוהים של מוות ממנת יתר או מאלכוהוליזם, סביבות רוויות באלימות. אסירים רבים, כולל הנבדקים שדיברתי איתם, היו בעבר קורבנות של אלימות, ו/או ביצעו בעבר פשעים אלימים בעצמם.

הנרטיבים של נחקריי חשפו את הקשיים השונים של חיי הכלא ואת הפגיעוּת שהם חשו שם. הם דיברו על הכישלונות שלהם כאבות, כבני-זוג, כאחים וכבנים. רובם בילו יותר זמן בתוך הכלא מאשר מחוץ לכלא, והם כאבו את חוסר ההצלחה שלהם להגן על משפחתם ולפרנס אותה בכבוד – קרי לממש את הזהות הגברית של הדורות הקודמים. למעשה, לאחר זמן מה בכלא, היו שהתקשו גם לעמוד בהצלחה באמות המידה של סגנון הגבריוּת הקיצונית של הכלא, המבוסס על הנכונות לנהוג באלימות ולעמוד על שלך. חלקם אף עברו לאגפי כליאה לאסירים פגיעים. באגפים אלה מוחזקים, בין היתר, עברייני מין מורשעים, והם נחשבים לתחתית ההיררכיה בכלא. אבל שם הם חשו בטוחים יותר, והיה להם קל יותר לשמר את גברויות המחאה שלהם.

המחקר שערכתי היה קודר ועגום, וקשה להפיק ממנו מסקנות אופטימיות. סיפוריהם של הנחקרים האלה, שמוצאים את עצמם בכלא שוב ושוב, מייצגים חלק גדול מאוכלוסיית הכלא הבריטית. המרחבים שבהם מתנהלים חייהם מובילים אותם אל הכלא - לא אל שוק העבודה. הם אינם עוזרים להם לפתח את הגבריות המפרנסת שאליה הם שואפים. אמנם, כפי שמלמדים מחקרים אחרים, רוב האנשים הגדלים בסביבות דומות אינם מגיעים לכלא. אך אין ספק שגברים חסרי השכלה וחסרי תעסוקה משכונות מקופחות הם חלק הארי של אוכלוסיית האסירים הבריטית.

ריצה חופשית, גברים צעירים בבלפסט. תצלום: ג'ט לו

מזווית אישית

בניגוד לממצאי המחקר שערכתי, חוויותיי האישיות הותירו בי תחושה פחות פסימית. כמו רבים מנבדקיי גם אני נולדתי במתחם דיור ציבורי, באזור בצפון-מערב אנגליה שסבל מהתרסקות התעשייה המקומית. משפחתי חיה בעיקר על קצבת רווחה, ומדי פעם הגיע כסף "שחור" מעבודות מזדמנות. מכיוון שסולקתי מבית הספר וביצעתי מספר פשעים קלים, צברתי מספר הרשעות כבר בתחילת גיל ההתבגרות, עוד לפני שהתחלתי לחפש תעסוקה חוקית. אך מפני שהייתי בעל תיק פלילי וללא הכשרה רשמית, מצאתי את עצמי בעבודות נצלניות, לעתים תחת בוסים מתעללים, והמשכתי לבצע פשעים מזדמנים. חשתי ייאוש לגבי אפשרויות התעסוקה שלי ושקעתי בתרבות הסמים והפלילים המקומית, וכך הפכה הפשיעה לפעילות העיקרית שלי ולמקור הכנסתי המרכזי. אחר כך נכלאתי מספר פעמים. בסוף שנות התשעים השתחררתי מתקופת המאסר האחרונה שלי, והתחלתי במסע לרכישת השכלה גבוהה. לוּ הייתי מתראיין לפני השחרור, הנרטיב שלי היה דומה מאוד לאלה של נחקריי. לא הייתי מעלה בדעתי שתיאוריות פמיניסטיות, והמחקר שאבצע בהשראתן, יעזרו לי לבנות קריירה.

סוציולוגים טוענים שלעתים אנו מזהים רגעי מפתח שעיצבו את זהותנו ואת מהלך חיינו. שנה לפני שהשתחררתי מהכלא, העבירו אותי מבית הכלא HMP Strangeways למתקן כליאה בנורפוק, שכלל אגף טיפולי מיוחד לאסירים שהידרדרו לפשע בעקבות התמכרות לסמים. אפשרויות הלימודים העלובות שהציעו בתי הכלא מעולם לא משכו אותי לפני כן. אבל באותו מתקן הן היו בגדר חובה, ובניגוד לבתי כלא אחרים, קיבלו עליהן האסירים אותו תשלום כמו על עבודות אחרות. את השיעורים העבירה בהתנדבות מרגרט, מורה בפנסיה. מכיוון שהייתה משוחררת מהמגבלות של עובדי קבלן אחרים בכלא, מטרתה היחידה הייתה לשכנע אותנו שהלימודים טובים לנו. היא התאימה את השיעורים לצרכינו ולתחומי העניין שלנו. איני יכול להסביר כיצד עשתה זאת, אבל הייתה לה היכולת לשכנע אנשים שאינם מאמינים בעצמם, אנשים שעברו חוויות שליליות במערכת החינוך, שהם מסוגלים ללמוד ולומר דברים בעלי ערך. השתחררתי מהכלא חדור תקווה, עם מטרה חדשה בחיי. איני הראשון או האחרון שגילה בכיתתה של מרגרט דרך אחרת לעשות גבריות.

מה משמעות הדבר מבחינת רפורמות במערכת בתי הכלא, או מבחינת המדיניות הרחבה יותר לגבי גברים ממעמד הפועלים? לכל הפחות אפשר ללמוד מכך להשקיע מאמץ רב יותר בהבנת ההקשרים הכלכליים, החברתיים והמגדריים שבתוכם פועלים הגברים האלה. איך אפשר לצפות מפעילים חברתיים, אנשי חינוך, מטפלים ומנהלי בתי הכלא לספק לקהילה ערוצים חלופיים לעשיית גבריות, אם איננו מבינים כיצד המרחב הקהילתי תורם לשימור הגברויות הקיימות שמזיקות כל כך לגברים, למשפחותיהם ולקהילותיהם?

הדברים שאמרו נבדקיי במהלך המחקר מעידים על אי-שוויון מבני עמוק ועל המחיר הגבוה שגובות גברויות המחאה המתפתחות בשכונות מקופחות, בבתי ספר כושלים, במסגרות רווחה בלתי יעילות ובבתי כלא נטולי משאבים. המחקר מראה כיצד כל האתרים האלה יחד כולאים גברים בתוך גברויות בעייתיות, ומלמד כי עלינו להשקיע מאמץ רב יותר בבחינת תפקידו של המגדר בתהליכים המובילים להדרה ולמאסרים חוזרים ונשנים.

דייוויד מגווייר (Maguier) השלים לאחרונה דוקטורט בפילוסופיה באוקספורד. המחקר שלו מבוסס על חוויותיו האישות ועשרים שנות עבודה עם צעירים בסיכון.

All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: גבר עם זרועות מקועקעות. תצלום: אימגבנק / גטי ישראל