משהו מטריד בממלכת דנמרק

משבר הפליטים הסוריים מפעיל לחץ אדיר על הממסד הפוליטי במדינות רבות באירופה. בפולין המצביעים העלו לשלטון מפלגת ימין שמנהיגהּ, ירוסלב קצ'ינסקי, מזהיר כי המהגרים מביאים עמם "מחלות מסוכנות" ו"מיני טפילים" לאירופה. בצרפת, בבחירות למועצות האזוריות בדצמבר 2015, בחרו מספר מועמדים סוציאליסטיים לפרוש ברגע האחרון ולתמוך בשמרנים כדי למנוע את ניצחון החזית הלאומית, מפלגת הימין הקיצוני. אפילו גרמניה, שהכניסה אליה יותר ממיליון מבקשי מקלט ב-2015, נאלצה לסגת לאור קולות המחאה ההולכים וגוברים במפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל עצמה, ולאור שורת תקיפות נגד נשים בקלן בערב השנה החדשה, שבוצעו לכאורה על-ידי קבוצות של גברים ממוצא צפון-אפריקני.

בכל הקשור לפליטים, זה זמן רב שדנמרק מובילה את היבשת ימינה – ובמדינה הולכת ומתגבשת תמימות דעים שלפיה הגירה מוסלמית בקנה מידה רחב אינה תואמת את הסוציאל-דמוקרטיה האירופית.

וישנה גם דנמרק. דמוקרטיה סקנדינבית קטנה ועשירה בת 5.6 מיליון תושבים. ולפי רוב המדדים, אחת המדינות הפתוחות והשוויוניות ביותר בעולם. רמת שוויון ההכנסות בה היא הגבוהה במערב, ושיעורי העוני בה הם מהנמוכים ביותר. היא ידועה בטביעת רגל פחמנית נמוכה ביותר, ביטוח בריאות חינם והשכלה אקדמית לכול, נהגי אוטובוס שמקבלים משכורת כמו רואי חשבון, הגנות רבות על זכויות להט"ב וחירויות חברתיות ושיח פוליטי וחברתי ערני. זה זמן רב שדנמרק נחשבת להצלחה סוציאל-דמוקרטית מעוררת קנאה, מקום שבו המדינה מיטיבה להפליא עם תושביה. למנהיגים הדנים יש גם היסטוריה של הגנה על מיעוטים דתיים: גם תחת כיבוש הנאצים הייתה דנמרק יוצאת דופן, כיוון שהעמידה תושבים לדין בגין אנטישמיות והצילה כמעט את כל האוכלוסייה היהודית שלה.

הנמל החדש, Nyhavn, קופנהאגן. תצלום: Nausheen

אך בכל הקשור לפליטים, זה זמן רב שדנמרק מובילה את היבשת ימינה – ובמדינה הולכת ומתגבשת תמימות דעים שלפיה הגירה מוסלמית בקנה מידה רחב אינה תואמת את הסוציאל-דמוקרטיה האירופית. למתבונן מן החוץ, ההתנגדות של דנמרק למהגרים מאפריקה והמזרח התיכון עלולה להיראות נוקשה למדי. בבחירות של יוני 2015 – חודשים לפני שמשבר הפליטים הסוריים הגיע לאירופה – השאלה המרכזית הייתה מי יהיה קשוח יותר כלפי מבקשי המקלט: הסוציאל-דמוקרטים המכהנים או המפלגה הליברלית? המנצחת העיקרית הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגה פופוליסטית שיצאה במוצהר נגד הגירה. היא זכתה ל-21 אחוז מהקולות, ההישג הגדול ביותר בתולדותיה. פּיה קיירסגור, מייסדת המפלגה, שבמשך שנים הייתה ידועה על שאמרה כי המוסלמים "נמצאים בשלב נמוך יותר של הציביליזציה", מכהנת כעת כיו"ר הפרלמנט. בגיבוי מפלגת העם הצליחה המפלגה הליברלית, מפלגת ימין-מרכז, להקים ממשלת מיעוט שגישתה לנושא הפליטים היא מן הקשוחות באירופה.

באוגוסט האחרון הגעתי לקופנהגן רגע לאחר שהממשלה החדשה, בהנהגת ראש הממשלה הליברלי לארס לוּקה רסמוּסן, קיצצה את ההטבות הסוציאליות לפליטים ב-45 אחוז. בקרב הפוליטיקאים והעיתונאים הדנים נשמעו דיבורים על "פלישה" מהמזרח התיכון – אף על פי שבאותה תקופה שטף הפליטים זרם דווקא אל איי יוון, יותר מ-1,500 קילומטר משם. בראשית ספטמבר התחילה דנמרק לרכוש מודעות בעיתונים בלבנון ובירדן המזהירות את מבקשי המקלט לא לבוא. ובנובמבר כבר הכריזה הממשלה הדנית שהיא אינה יכולה עוד לקבל את נתח הפליטים הצנוע, 1,000 במספר, שהוקצה לה על-ידי הסכם חלוקת הפליטים של האיחוד האירופי, כיוון שאיטליה ויוון איבדו את השליטה בגבולותיהן.

העוינות הדנית לפליטים היא תופעה מפתיעה במיוחד בסקנדינביה. המנהיגים הדנים וגם אזרחים רבים פוחדים מאוד להפוך ל"שבדיה נוספת".

ההתפתחויות האלה הגיעו לשיא בסוף ינואר כשאינגר סטוֹיברג, שרת האינטגרציה של רסמוסן – ג'ינג'ית מרשימה למראה בת 42 שמובילה את הקו התקיף נגד הפליטים – הצליחה להעביר בפרלמנט חוק "צנע מקלט" שנודע לשמצה ברחבי אירופה. החוק החדש, שעבר בתמיכה של הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת העם גם יחד, מתיר למשטרה לערוך במבקשי מקלט חיפושים בעירום ולהחרים את המזומנים שלהם ואת רוב חפצי הערך השווים יותר מ-10,000 כתר דני (קרוב ל-6,000 שקל) כדי לממן את מגוריהם. החוק גם דוחה בשלוש שנים את המועד שבו יותר להם להגיש בקשה לאיחוד משפחות; אוסר על מבקשי מקלט להתגורר מחוץ למרכזי פליטים, שחלקם אינם אלא מחנות אוהלים; מפחית את הטבות המזומן שהם זכאים לקבל; ומקשה עליהם משמעותית לעמוד בתנאים למגורי קבע. ציר פרלמנט ליברלי הסביר לי שאחת המטרות של החוק היא פשוט "להפוך את דנמרק ליעד אטרקטיבי פחות לזרים".

העוינות הדנית לפליטים היא תופעה מפתיעה במיוחד בסקנדינביה, שבה יש מסורת הומניטרית מרשימה. לאורך העשור האחרון פתחה ממשלת שבדיה את שערי המדינה למאות אלפי עירקים וסורים, למרות החרפת הבעיות הסוציאליות והפופולריות הגוברת של מפלגת הימין הקיצוני. אך נראה שהמנהיגים הדנים – וכמוהם גם אזרחים רבים שדיברתי איתם – פוחדים מאוד להפוך ל"שבדיה נוספת". אנה מִי אַלֵרסְלב, פקידת האינטגרציה הבכירה של קופנהגן, סיפרה לי שהבירה הדנית, מעוז סוציאל-דמוקרטי עם אוכלוסייה גדולה של תושבים שאינם ילידי דנמרק, מסרבת זה שנים לקבל פליטים (אך בעקבות לחץ מצד ערים אחרות, המדיניות הזאת צפויה להשתנות ב-2016).

"רכוש": ילדה דנית על חוף הים בארצה. תצלום: ד. רייכרד

הגישה הדנית נובעת, בין היתר, מהניסיון ארוך השנים של המדינה עם טרור וג'יהאדיזם. קרוב לעשר שנים לפני המתקפה על מערכת העיתון שַרְלִי הֶבְּדוֹ בינואר 2015 ומתקפות הטרור המתואמות בפריז בנובמבר, הפכה דנמרק למטרה מרכזית לקיצוניים בעקבות פרסום קריקטורות מוחמד בעיתון יילנדס-פוסטן. המחאה נגד הקריקטורות, שבראשה עמדה בתחילה קבוצה של אימאמים דנים, חיזקה מספר קבוצות קטנות-אך-רדיקליות שצמחו מתוך 260,000 תושביה המוסלמים של המדינה. היו מי שהאשימו את הקבוצות האלה במספר הדנים הגדול יחסית – כ-300 או יותר – שהלכו להילחם בסוריה, כולל אחדים שהלכו עוד לפני עליית דאעש ב-2013. "אפשר לומר שהמערכת הדנית נמצאת בכוננות מאז 2005", אמר לי מגנוּס רַנסטוֹרפּ, מומחה ללוחמה בטרור שמייעץ ל-PET, שירות הביטחון והמודיעין הדני.

מאז פרסום קריקטורות מוחמד, ה-PET ושירותי ביטחון נוספים סיכלו מזימות טרור רבות, שחלקן כאילו בישרו את האירועים שהתרחשו בפריז בשנה שעברה. ב-2009, קיצוני פקיסטני-אמריקני בשם דייוויד הדלי רקח מזימה יחד עם "לָשְׂקָר-א-טייבה", ארגון טרור פקיסטני, להסתער על משרדי יילנדס-פוסטן בקופנהגן ולהרוג באופן שיטתי את כל העיתונאים שבנמצא. הדלי נעצר בארצות הברית באוקטובר 2009, לפני שהתוכנית יצאה לפועל; ב-2013 הוא נשפט על-ידי בית משפט אזורי בארצות הברית ל-35 שנות מאסר בגין מעורבותו במתקפת הטרור במומבאי ב-2008.

בפברואר של השנה שעברה, שבועות בלבד לפני הפיגוע בשרלי הבדו, דני-פלסטיני צעיר בשם עומאר עבד אל-חמיד אל-חוסיין ניסה לפלס את דרכו ביריות למפגש של קבוצת חופש ביטוי שאליה הוזמן קריקטוריסט שבדי שנודע בקריקטורות שלו למוחמד. אל-חוסיין הצליח להרוג קולנוען דני שנכח בפגישה לפני שנמלט. שעות לאחר מכן הוא הרג מאבטח בבית הכנסת המרכזי של העיר ונורה למוות על-ידי המשטרה.

אבל דנים רבים שדיברתי איתם מודאגים יותר מהאיום המוסלמי על אורח חייהם מאשר מאיום הטרור. אף על פי שהמוסלמים הם פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה, ישנן ראיות משכנעות יותר ויותר לכך שרבים מהמהגרים החדשים אינם מצליחים להשתלב בכוח העבודה, מתקשים ללמוד דנית, תלויים בסיוע רב מהמדינה ומוצאים את עצמם בשכונות מהגרים בעלות שיעורי פשיעה גבוהים, שם הם וילדיהם מנותקים בפועל מהחברה הדנית. ב-2010 פרסמה הממשלה הדנית "רשימת גטאות" של אתרים מסוג זה במטרה "לשלב אותם מחדש" בחברה. הרשימה כוללת כעת יותר מ-30 שכונות.

עוצמת החששות הרווחים, לפיהם משבר הפליטים יוביל לקריסת מדינת הרווחה הדנית, הפתיעה אפילו את הנהגת המדינה. בשלושה בדצמבר, נחלה הממשלה תבוסה אדירה כאשר רוב של 53 אחוז מהדנים דחה את משאל העם על הידוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם האיחוד האירופי. עד כה הייתה דנמרק חֲבֵרָה חלקית בלבד באיחוד האירופי – לדוגמה, היא אינה משתייכת לגוש האירו ולא הצטרפה לפרוטוקולים של האיחוד האירופי בסוגיות של אזרחות ומשפט. לאור איום הג'יהאדיזם ההולך וגובר, הממשלה והאופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית גם יחד קיוו לשלב את המדינה באופן מלא במאמצי השיטור והלוחמה בטרור של אירופה. אבל ההתנגדות במשאל העם, שבה תמכה גם מפלגת העם, נבעה מפחד שמהלך מסוג זה יאפשר לבריסל להשפיע על מדיניות הפליטים וההגירה של דנמרק.

תוצאת משאל העם מבשרת רעות עבור האיחוד האירופי בתקופה שבה בקרות החירום המיושמות בגבולותיהן של מדינות רבות – כולל גרמניה ושבדיה, ולא רק דנמרק – מאיימות על מדיניות הגבולות הפתוחים של אמנת שנגן. בדנמרק עצמה, משאל העם אילץ את הליברלים והסוציאל-דמוקרטים להמשיך להתקרב לימין הפופוליסטי. בנובמבר, מרטין הנריקסן, הדובר של מפלגת העם לנושא הפליטים וההגירה, אמר לפוליטיקן, העיתון המוביל במדינה, "ישנה תחרות לראות מי ישתווה למפלגת העם בסוגיות הגירה, ואני מקווה שמפלגות נוספות ישתתפו".

***

דנים רבים שפגשתי אמרו לי כי ההתנגדות הדנית להגירה החלה לצבור תאוצה בבחירות הלאומיות של נובמבר 2001, חודשיים לאחר התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר בארצות הברית. בזמנו, מפלגת העם הטרייה הייתה מודרת מהמיינסטרים הפוליטי, וראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי אמר שהמפלגה אינה ראויה למשול.

אבל במהלך שנות -90 גדלה האוכלוסייה המוסלמית במדינה כמעט פי שניים עד שמנתה קרוב ל-200,000 איש, ובקמפיין של 2001 הפכה ההגירה לנושא מרכזי. הסוציאל-דמוקרטים נחלו מפלה צורבת ואיבדו את הרוב בפרלמנט לראשונה מאז 1924. אנדרס פוֹג רסמוסן, המנהיג השאפתן של המפלגה הליברלית המנצחת (אין לו קשר ללארס לוקה רסמוסן, ראש הממשלה הנוכחי) קיבל החלטה היסטורית להקים ממשלה בתמיכת מפלגת העם, שהגיעה למקום השלישי. זו הייתה ברית ימין-קיצוני שכמוה לא נראתה מעולם בסקנדינביה. הגישה הזאת סייעה לפוג רסמוסן להישאר בשלטון במשך שלוש כהונות.

מנקודת מבט כלכלית, החלטת הממשלה לאמץ את הימין הפופוליסטי הייתה חריגה. בדנמרק יש שילוב ייחודי של מדיניות רווחה נרחבת ושוק עבודה גמיש – גישה המכונה Flexicurity, הֶלחֵם של "ביטחון" ו"גמישות". יש לה כלכלה יעילה שבה שיעור תחלופת העבודה הוא מהגבוהים באירופה, ובכל זאת קרוב ל-75 אחוז מכל הדנים שנמצאים בגיל העבודה, מועסקים. בה בעת, ההטבות הסוציאליות יוצאות הדופן שהמדינה מעניקה – כגון השכלה ארוכת-טווח, תוכניות להכשרה מחדש וסבסוד נרחב של גני ילדים – מבוססות על אינטגרציה בכוח העבודה. אך רבות ממעלותיה של המערכת הדנית, שמסייעות לתושבים ילידי המדינה, מקשות על הזרים לחדור.

דנמרק היא מדינה השוכנת קרוב לגובה פני הים, והיא מורכבת מחצי האי יוטלנד במערב, האיים פין ושלן במזרח ומספר איים נוספים, קטנים יותר (היא כוללת גם את גרינלנד, שאוכלוסייתה הזעירה מורכבת ברובה מאינואיטים). המדינה המודרנית קמה בסוף המאה ה-19 לאחר סדרת תבוסות לגרמניה של ביסמרק, שבעקבותיהן הפסידה את רוב הטריטוריה שלה וחלק מאוכלוסייתה. כמה כותבים דנים קישרו בין הטראומה המכוננת הזאת לפחד האובססיבי מפני פלישות ולצורך להגן על ה-danskhed, או ה"דניוּת".

בעיר אודנסה, ליד מוזיאון הנס כריסטיאן אנדרסן. תצלום: יוג'ין פון

בין יתר השלכותיהם, החששות האלה העניקו למערכת הרווחה הדנית תפקיד חשוב במיוחד בזהות הלאומית. המבקרים בדנמרק ימצאו את הדגל הדני בכל מקום, מאוטובוסים ועד עטיפות חמאה. רבים ממוסדות המדינה, החל ממערכת החינוך התיכונית האוניברסלית (Folkehøjskoler – בתי הספר התיכוניים של העם) והפרלמנט (Folketinget – בית העם), עבור בכנסייה הדנית הלאומית (Folkekirken – כנסיית העם) וכלה בקונספט הדמוקרטי עצמו (Folkestyret – שלטון העם) נועד לחזק את תחושת ה-folke, או העם הדני.

בגלל הדגש שהדנים שמים על אחדות, ישנו ניגוד חד בין האופן שבו הם תופסים את בני עמם לאופן שבו הם תופסים את שאר העולם: ב-1997, מחקר בנושא גזענות במדינות האיחוד האירופי מצא שהדנים הם אחד העמים הסובלניים ביותר והגזעניים ביותר בעת ובעונה אחת. "בדימוי העצמי הלאומי, סובלנות נתפסת כדבר טוב", כותב האנתרופולוג הדני פטר הֵרוויק. "אבל... סובלנות מופרזת נתפסת כנאיביות שאינה תורמת לשימור הזהות הלאומית הדנית".

לפי הרוויק, הפרדוקס הזה מסביר את עלייתה של מפלגת העם הדנית. כמו מפלגות ימין קיצוני במדינות שכנות, היא ניזונה מחרדותיו של העם לגבי מהגרים שאינם אירופאים ולגבי השפעתו הגוברת של האיחוד האירופי. אך מה שחיזק את מפלגת העם יותר מכול הוא הדגש שהיא שמה על חלוקה מחדש של העושר והטבות סוציאליות לכל הדנים. "קשה מאוד למקום אותה על ציר שמאל-ימין מסורתי", אמר לי פוג רסמוסן, ראש הממשלה לשעבר, בקופנהגן. "הם תקיפים בסוגיות של פשיעה והגירה, אך בסוגיות של מדינת הרווחה הם מרכז-שמאל. לפעמים הם מנסים לעלות אפילו על הסוציאל-דמוקרטים".

החל מ-2002 העבירה ממשלת פוג רסמוסן שורה של רפורמות המגבילות את מספר מבקשי המקלט המגיעים למדינה. בין הרפורמות שעוררו את הסערה הגדולה ביותר: חוק גיל-24, שאומר כי בני זוג אשר נולדו מחוץ לדנמרק חייבים להיות בני 24 לפחות כדי להיות זכאים לאזרחות דנית, והדרישה ששני בני הזוג יחד יבלו יותר שנים בדנמרק מאשר בכל מדינה אחרת. החוקים החדשים, שהיו חסרי תקדים באירופה, חיסלו בפועל את האפשרות להשתמש בנישואים ככלי להשגת אזרחות מהירה. בד בבד הממשלה החמירה משמעותית את הקריטריונים הנדרשים מזרים כדי לקבל מעמד של פליטים.

צעירות מוסלמיות בקופנהגן. תצלום: ג'ונתן דייויס

בעיני מבקריו של פוג רסמוסן, הצעדים האלה לא היו אלא דרך לגייס את תמיכת מפלגת העם לתוכנית הפוליטית שלו. זו כללה רפורמות בשוק העבודה, כגון הידוק ההתניה של הטבות סוציאליות בתעסוקה פעילה, ומעל לכול מדיניות חוץ חדשה ותקיפה. הממשלה נטשה את העמדה הניטרלית המסורתית של דנמרק והצטרפה לארצות הברית בפעילות באפגניסטן ועירק. מאז השתתפה דנמרק בפעולות בלוב וסוריה גם כן. בדיוקן הרשמי שלו בפרלמנט, מופיע דמותו של פוג רסמוסן, שמונה ב-2009 לתפקיד מזכ"ל נאט"ו, כשמאחוריו מטוס צבאי דני הטס מעל נוף אפגני שומם.

אך לשינויים בתנאי ההגירה היו יסודות חזקים גם במפלגה הליברלית עצמה. ב-1997, בֵּרטֵל הארדר, פוליטיקאי ואסטרטג ליברלי ותיק, כתב ספר רב השפעה בשם "ציניות רכה", שבו הוא טוען כי מערכת הרווחה פינקה את המהגרים יותר מדי, ולכן היא אשמה בסטיגמה שדבקה בהם – אותה סטיגמה שהיא הייתה אמורה לכאורה למנוע. הארדר, שהפך בהמשך לשר ההגירה של פוג רסמוסן, אמר לי, "הדנים רצו להיות רכים ונחמדים. והפכנו מהגרים גאים למכורי-רווחה. זאת לא הייתה אשמתם. זאת הייתה אשמתנו".
לפי הארדר, שבממשלה הליברלית הנוכחית חזר לקבינט כשר התרבות, לרובם המכריע של הפליטים שבאו לדנמרק בשנים האחרונות חסרות ההשכלה וההכשרה הנדרשות כדי להשתלב בשוק העבודה המתקדם של המדינה. כשהיה שר ההגירה של פוג רסמוסן הוא לא רק ניסה להגביל את מבקשי המקלט, אלא פעל גם להאצת תהליך קבלת האזרחות עבור זרים בעלי כישורים מתאימים. יחד עם זאת, הוא ידוע גם בביקורתו על מוסלמים שרצו לשמר את מסורותיהם: "כל הדיבורים האלה על שוויון תרבותי ושוויון דתי הם שטויות", הוא אמר לעיתון דני ב-2002. "לדנים יש זכות לקבל החלטות בדנמרק".

***

בספטמבר 2005, בעוד הממשלה פונה ימינה בסוגיות ההגירה והמלחמה בטרור, פרסם העיתון יילנדס-פוסטן קריקטורות של הנביא מוחמד, ונדמה כי החלטה זו חשפה את קיומה של מחלוקת בלתי פתירה. בעשור שחלף מאז פרסום הקריקטורות, דוּבַּר רבות על הקשר בינן לבין הצתת שגרירויות מערביות, שורה בלתי נגמרת של מתקפות טרור ומזימות התנקשות ברחבי אירופה ותחושה גוברת בקרב אינטלקטואלים אירופאים שהחברה המערבית נאלצת לקבל על עצמה, מתוך פחד, את "העריצות של השתיקה" (זהו גם שם ספרו של פלמינג רוז, עורך התרבות לשעבר של יילנדס-פוסטן, שהיה אחראי לפרסום הקריקטורות וכעת חי בהגנה משטרתית מתמדת). במחקרו החדש על ג'יהאדיזם צרפתי, "Terreur dans l’hexagone: Genèse du djihad français", טוען ז'יל קֶפֶּל, חוקר אסלאם מצרפת, שהקריקטורות עוררו "קמפיין אסלאמי בינלאומי נגד דנמרק הקטנה", שהפך לחלק מכריע בשינוי רחב יותר באידיאולוגיה הג'יהאדיסטית כלפי המערב.

ובכל זאת, קשה היה לנבא את כל מה שיקרה רק מהתבוננות ב-12 הקריקטורות המקוריות. יילנדס-פוסטן, שמבוסס ביוטלנד, הוא עיתון ימין-מרכז שמושך קוראים רבים מחוץ לבירה. הוא לא היה מוכר בחו"ל. לאחר דיווחים על כך שמאייר דני סירב להכין איורים עבור ספר בנושא מוחמד, רוז הזמין קבוצת קריקטוריסטים "לצייר את מוחמד כפי שאתם רואים אותו", וזאת כדי לגלות אם גם להם יש עכבות דומות (לרובם לא היו). חלק מהאיורים שנולדו בפרויקט זה לעגו לעיתון עצמו על ההתעסקות בעניין. בסופו של דבר, עיקר הזעם הופנה רק כלפי אחת מהקריקטורות, שבה מופיע הנביא כשלראשו פצצה עם פתיל במקום טורבן. וגם אז, המהומה האמיתית פרצה חודשים לאחר מכן, כשראש הממשלה הדני סירב לבקשותיהם של דיפלומטים ממדינות מוסלמיות להיפגש ולדבר על הקריקטורות. "חשבתי שזו מלכודת", אמר לי פוג רסמוסן. באותו זמן, כמה משטרים ערביים חילוניים, כולל מצרים של מובארק וסוריה של אסד, הבינו שאם הם ילבו את המחאה על הקריקטורות, הם יוכלו לזכות בנקודות אצל האסלאמיסטים.

בסוף ינואר ותחילת פברואר 2006, כשמחאות המוניות זועמות פרצו סוף סוף ברחבי העולם המוסלמי – כולל מצרים, איראן, סודן, סוריה, לבנון ואפגניסטאן – המשבר לבש במהרה צורה חדשה ופיתח חוקיות שלא הייתה קיימת בו בהתחלה: ההתקפות נגד מטרות מערביות הובילו עיתונים מערביים רבים לפרסם מחדש את הקריקטורות לאות הזדהות, וזה, בתורו, הוביל להתקפות נוספות. ועם ההתקפה על שרלי הבדו בתחילת 2015, עלתה לדיון סוגיה קשה, שאותה כינה טימותי גרטון אש "הווטו של המתנקש": העובדה שעיתונים אחדים עלולים לצנזר את עצמם רק כדי להימנע מאלימות. יילנדס-פוסטן עצמו הכריז במאמר מערכת בינואר 2015 ש"האלימות עובדת", ושהוא יפסיק לפרסם מחדש את הקריקטורות.

אך בחסות המהומה הגיאופוליטית נשכח הדיון שהקריקטורות עוררו בדנמרק עצמה באשר לערכים הלאומיים של המדינה. בהשפעתו של ניקולאי גרוּנטוויג בן המאה ה-19, מאבות המדינה הדנית, אימצו מייסדי דנמרק המודרנית את חופש הביטוי כערך מרכזי. דנמרק הייתה המדינה הראשונה באירופה שהפכה את הפורנוגרפיה לחוקית בשנות ה-60, ובאופן כללי הדנים נהנים מאוד משחיטת פרות קדושות. בדצמבר פרסם העיתון פוליטיקן קריקטורה שבה שרת האינטגרציה אינגֵר סטוֹיברג מדליקה בהנאה נרות על עץ חג מולד שעליו תלוי פליט מת כקישוט.

כשניסה פלמינג רוז להסביר מדוע פרסם את קריקטורות מוחמד הוא כתב שיש להתעקש על הזכות היסודית ל"סרקזם, בוז ולעג" נגד הטוטליטריות הפולשת מהעולם האסלאמי. הוא הבהיר גם שלמוסלמים, כמו לכל קבוצת מיעוט אחרת, יש זכות שווה להביע את תפיסותיהם בבוטות. רוז אמר לי שהוא חולק נמרצות על חֵרְט וילדרס, הפופוליסט ההולנדי ומבקר האסלאם. "הוא רוצה להחרים את הקוראן. אני אומר שאסור לעשות זאת בשום פנים ואופן".

אך יש המתנגדים במוצהר לתפיסותיו של רוז לגבי חופש הביטוי. בּוֹ לידגארד, עורך פוליטיקן, העיתון המסורתי של הממסד בקופנהגן, שירת כיועץ הביטחון הלאומי של פוג רסמוסן בשעת משבר הקריקטורות. זה זמן רב שפוליטיקן מבקר את יילנדס פוסטן, שיושב באותו בניין מאובטח ושייך לאותם בעלים, על פרסום הקריקטורות, וגם לידגארד עצמו התבטא בחריפות בעניין: "זה היה חוסר הבנה מוחלט של ערכי המיעוט הדתי", הוא אמר לי. "זה נראה גם כאילו העיתון תוקף את המיעוט ואמר לו בפנים, 'אנחנו לא מכבדים את הדת שלכם! אולי אתם חושבים שזה פוגעני, אבל אנחנו לא חושבים שזה פוגעני, ולכן אתם טיפשים!'".

לידגארד, שכתב מספר ספרים על ההיסטוריה הדנית, טוען כי מי שמגן על הקריקטורות מפרש בצורה מוטעית את מסורת חופש הביטוי. הוא מצטט את החוק הדני נגד "איומים, עלבונות או השפלות", שעבר בפרלמנט ב-1939, בעיקר כדי להגן על המיעוט היהודי מפני אנטישמיות. ראוי לציין שהחוק נשאר בתוקף במהלך הכיבוש הנאצי בדנמרק, ולא כקישוט בלבד. לפי לידגארד, החוק מתבסס על ההבנה שלפעמים הגנה על שוויון זכויות וסובלנות לכול היא חשובה יותר מאשר ההגנה על צורות ביטוי קיצוניות.

אך כיום נראה שרוב הדנים אינם מודאגים באשר לפגיעה במוסלמים. נילס-אריק הנסן, עורך דין דני מוביל העוסק בזכויות אדם, אמר לי כי בשנים האחרונות כמעט שלא נעשה שימוש בחוק האוסר הסתה, אפילו לא במקרים של פשעי שנאה נגד מהגרים מוסלמים, כמו זה של נער מחלק עיתונים שנרצח לאחר שכונה "חזיר פקיסטני". במהלך סערת הקריקטורות היה לידגארד עצמו חבר בצוות מדיניות החוץ שייעץ לראש הממשלה לא להידבר עם נציגים מוסלמים. כששאלתי אותו לגבי העניין הזה הוא הודה, "הממשלה עשתה כמה טעויות".

***

בסתיו האחרון ביקרתי במיוּלנרפארקן, "גטו" המהגרים בצפון קופנהגן שממנו הגיע עומר אל-חוסיין, היורה מהתקרית במפגש חופש הביטוי בשנה שעברה. רבים מהצעירים שגרים שם הם חברי כנופיות שהיו בכלא לפחות פעם אחת, כיוון שהמשטרה מבצעת באופן קבוע פשיטות בחיפוש אחר כלי נשק. יותר ממחצית המבוגרים, שרבים מהם ממוצא פלסטיני או סומלי, מובטלים. אסקילד פדרסן, עובד סוציאלי ותיק שמשגיח על השכונה כמעט בכוחות עצמו, אמר לי שאנשים ממוצא דני כמעט ואינם מגיעים לכאן. זוהי דנמרק בשיא השפל.

שכונת מיולנפארקן, קופנהגן. תצלום: Hunter Desportes

עם זאת, לא היה דבר בשורות בתי הלבנים האדומות או בגן המשחקים ששידר הזנחה או זוהמה, מלבד מעט גרפיטי. נדמה שרבים מבני השכונה בוטחים בפדרסן. לאחרונה הוא יישב סכסוך מורכב בין שתי משפחות סומליות. ובשעה שדיברנו ניגשה אליו ילדה פלסטינית, בת שש לכל היותר, וסיפרה לו על בעיה של אלימות במשפחתה. הוא גם מצא עבודות במשרה חלקית לכמה חברי כנופיה, ועזר לאחד מהם לחזור לבית הספר. בחור ממוצא פלסטיני ערך לי סיור במוסך שהוא פתח. וכשמשלחת של נציגים ממצרים סיירה לאחרונה בשכונה, הם שאלו, "איפה הגטו?"

אבל בדנמרק המשטרה נתפסת כזרוע של מערכת הרווחה, וגם פדרסן מבהיר, בייחוד לגברים צעירים, שהוא עובד בצמוד לגורמי אכיפת החוק. כפי שאפשר ללמוד ממקרה הירי של השנה שעברה, זה לא תמיד עובד. אבל גורמים רשמיים בקופנהגן ובאורהוֹס, העיר השנייה בגודלה בדנמרק, מציינים כמה מקרים שבהם הרשויות המקומיות הצליחו למנוע פעולות קיצוניות בזכות קשר יומיומי עם מוסלמים צעירים ומנוכרים, כולל ג'יהאדיסטים שחזרו מסוריה.

בתקופה האחרונה באירופה, הזעזוע הנובע מהגעתם של מאות אלפי פליטים התחלף תוך זמן קצר בחששות מהאתגר שהם מציבים בפני היציבות החברתית. מדינות אחדות, שפתחו את שעריהן לסורים רבים ומבקשי מקלט אחרים, נתקלות כעת במחאה גוברת מצד הימין הקיצוני ובאלימות נגד פליטים. בדצמבר דיווח די צייט, השבועון הגרמני, כי יותר מ-200 בתי מחסה לפליטים הותקפו בנשק קר או בפצצות תבערה בשנה האחרונה בגרמניה. בסוף ינואר עצרה משטרת שבדיה כנופיה של עשרות גברים במסכה שהתכוונו לתקוף מהגרים ליד התחנה המרכזית של סטוקהולם. מאז תחילת 2016, שתי מפלגות ימין קיצוני ידועות לשמצה המתנגדות להגירה – "השבדים הדמוקרטים" בשבדיה ו"המפלגה למען החירות" של חֵרְט וילדרס בהולנד – נעשו פופולריות יותר מאשר המפלגות השולטות באותן מדינות, למרות שאינן חלק מהממשלה.

הרתיעה מהפליטים אינה נחלת הימין בלבד. מאז שורת ההתקפות נגד נשים בערב ראש השנה בקלן, גם גורמים פמיניסטים ואנשי שמאל הצטרפו להתנגדות למדיניות ההגירה של אנגלה מרקל וגינו את המסורות ה"פטריארכליות" של "הגבר הערבי". נוסף לכך, נתונים עדכניים מראים כי בעשור שחלף מאז ששבדיה החילה מדיניות מקלט פתוח, מפלגת "השבדים הדמוקרטים" הולכת ומתחזקת בשעה שהסוציאל-דמוקרטים, הכוח המסורתי בפוליטיקה השבדית, הולכים ונחלשים. לנוכח הגל הפופוליסטי הכריזה ממשלה שבדיה ב-27 בינואר שהיא מתכננת לגרש עד 80,000 מבקשי מקלט.

בעוד שהדמוקרטיות המתקדמות של אירופה בוחנות מחדש את הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים שמפרידים בינן לבין העולם המוסלמי, הגישה הדנית המחמירה כלפי הגירה ורווחה מציעה חלופה שונה בתכלית לגישה הרווחת. מפלגת העם הדנית, שהשתלבה בתהליך הפוליטי מוקדם יותר מאשר מקבילותיה במדינות אחרות, היא מתונה הרבה יותר מאשר החזית הלאומית בצרפת, למשל. אך בה בעת היא הצליחה להשפיע במידה אדירה על שיח ההגירה בדנמרק. בתקופה האחרונה התקשו הסוציאל-דמוקרטים בדנמרק להגדיר את מדיניות ההגירה שלהם, אף על פי שהתמיכה בהם צונחת. כששאלתי את פוג רסמוסן מה ההבדל בין מפלגת העם למפלגות האחרות בכל הקשור למבקשי מקלט ופליטים, הוא אומר, "ישנם הבדלים רטוריים, אבל אלה ניואנסים".

בינואר הגיעו לאירופה יותר מ-60,000 פליטים, עלייה של פי 35 מינואר 2015. אבל בדנמרק, לפי פוליטיקן, מספר מבקשי המקלט יורד בהדרגה מאז תחילת השנה, ורק 1,400 מהם נכנסו למדינה. הדנים הצליחו להימנע מסערה חברתית כמו זו שמתחוללת כעת בגרמניה, שבדיה וצרפת, והם עוד עשויים לשרוד את המשבר הנוכחי עם חברה יציבה, מאוחדת ופתוחה יותר מאשר המדינות השכנות. אך כעת נדמה גם כי הפתיחות הזאת נעצרת בגבול הדני.

יו איקין הוא עורך בכיר ב-The New York Review.

© 2015  New York Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון