משיכה חייתית

אנחנו נהנים מהתבוננות בחיות, בסביבתן הטבעית או בגני חיות סגורים. האם מדובר בריגוש אבולוציוני או שמא יש לכך הסבר מטריד יותר?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני מת על גני חיות. באמת שכן. אני מצדיע לפארקים הזואולוגיים של ימינו על הדגש ההולך וגובר שהם שמים על מוצגים נטורליסטיים, על תוכניות הגידול שלהם למינים בסכנת הכחדה, ועל מאמצי ההסברה שלהם בנוגע לשימור חיות הבר. אבל האמת היא שאני אוהב גני חיות בעיקר מאותן סיבות שאנשים אחרים אוהבים אותם: אני נהנה להתבונן בבעלי חיים. ייתכן שההתבוננות בחיות בשבי מספקת את רצוננו לפרוץ את המחסום הקיומי שמפריד ביננו לבין יצורים אחרים. אך האמת העצובה היא שרוב בעלי החיים בגני החיות אינם אלא – כפי שאמר מבקר האמנות ג'ון ברגר ב-1977 – "אנדרטה חיה להיעלמותם שלהם." התענוג הגדול ביותר שמסבה לנו ההתבוננות בחיות הוא הצפייה ביצורים החיים בחופשיות בסביבתם הטבעית. אם יש לכם משאבים לכך, תוכלו לנסוע לתצפת על בעלי חיים בהודו, דרום אמריקה או אנטרקטיקה, לסמן "וי" על "חמשת הגדולים" של אפריקה (פיל, קרנף, אריה, נמר ותאו), ולשוט בסירה כדי להתפעל מלווייתנים אדירי ממדים המשפריצים גייזרים של נשימות מלוחות.

חיות הבר של העולם שוכנות זה מכבר במעמקי הדמיון האנושי, ולא רק בבתי הגידול הטבעיים שלהן בעולמנו המשותף. כל חברה אנושית על פני האדמה, מהפרימיטיבית ביותר עד הממוחשבת ביותר, מעסיקה את עצמה בדימויים מעולם החי, בין שמדובר בחיות מבויתות או בטבע. המשיכה האנושית לחיות קדומה ונפוצה כל כך עד שנדמה כי מדובר בעיקרון אוניברסלי אנושי חוצה-תרבויות.
מערת שוֹבֶה בדרום צרפת מכילה תיאורים מפורטים ואוהבים – שצוירו לפני כ-34,000 שנה – של יותר מתריסר מיני חיות שונים: טורפים כגון דוב המערות, אריה המערות, זאב הבלהות, וכן אוכלי עשב כגון בקר, סוסים וממותות. מופיע שם לפחות זוג אחד של קרנפים צמריריים, הנראים כאילו הם נלחמים זה בזה.
בתרבות שלנו יש לחיות חשיבות רבה בסיפורי ילדים, וכן כצעצועים, בגדים ואף ריהוט. אבל אנשים רבים באזורים עירוניים ו/או חברות מתקדמות-טכנולוגית מאבדים את רוב העניין שלהם בחיות כחלק מתהליך ה"התבגרות".

לפחות חלק מהזמן אנשים רואים בחיות – ובייחוד בפרימטים לא אנושיים – בבואות, מעוותות אמנם, של עצמם

סביר להניח ש"התבגרות" במובן זה היא בעצמה עיוות של טבענו האנושי העמוק, המוכוון לחיות. את ההתבגרות הזו כופה עלינו עולם שבו אנו מתניידים במכונית, אוטובוס, רכבת ומטוס, ולא בסוס או עגלה. אנחנו משיגים בשר וחלב מהחנות - לא מהעדר, לא בזכות כישורי הציד שלנו; אנו מגנים על עצמנו בעזרת מערכות הגנה אלקטרוניות, המשטרה, כלי נשק אישיים או קונבנציות חברתיות, ולא בעזרת התראותיהם של בני-לוויה מבויתים למחצה. לרובנו קשה להחזיק ואף לדמיין חיות אחרות בג'ונגל האורבני. אך ככל שאנו מתרחקים מחיות אמיתיות, אנו פוגשים עוד ועוד דימויים שלהן. אמנם חלקם קריקטוריים, אך אנו מוקפים בהם.

הפופולריות של חיות מחמד, ושל חיות בקולנוע, בטלוויזיה ובספרים, מעידה על כך שהאינטראקציה עם בעלי חיים נובעת מצורך אנושי הנטוע עמוק בתוכנו. ממצאים חדשים המראים כי חיות מחמד משפרות את בריאותם הפיזית והנפשית של אנשים רבים אינם מסבירים בפני עצמם למה החיות משפיעות עלינו כך, אלא מלמדים שחיות (מינים מסוימים, בכל אופן) מקושרות זה זמן רב לרווחה האנושית. אותו דבר נכון גם להנאות הפשוטות שרבים מאיתנו מפיקים מההתבוננות בחיות והקשר עמן. "הנאה" אינה משהו שהברירה הטבעית מאפשרת ללא סיבה טובה – וסביר להניח שהסיבה הזאת קשורה באופן משמעותי למקסום הכשירות. באבולוציה, הנאה משמשת כפיתיון ולא רק כגמול מידי. לכן עולה השאלה: מה מפיקים אנשים מההתבוננות בחיות? והאם האבולוציה מסבירה את הכמיהה העזה לצפייה ביצורים אחרים?

המניעים האנושיים להתבוננות בחיות עדיין לא נחקרו היטב. אחד מפרויקטי המחקר הראשונים שלי כדוקטורנט בזואולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין נקרא "מי מביט במי בגן החיות?" ישבתי מול מוצג נטורליסטי של משפחת קופי מקוק זנב-אריה (זכר בוגר, נקבה בוגרת, קוף צעיר וגור) ובמשך זמן מה העמדתי פנים שאני צופה בהם, כשלמעשה הקלטתי את שיחותיהם של מבקרי גן החיות בנושא הקופים. התוצאות היו נחרצות: הגברים התמקדו בזכר הבוגר ("תראו את הקוף הגדול הזה!"), הנשים התמקדו בנקבה הבוגרת ובגור (תראי, מותק, הנה אימא והתינוק שלה!"), והילדים התעניינו במיוחד בקוף הצעיר, המקביל להם ("איזה חמוד, הנה קוף קטן!"). הסבר אפשרי לכך הוא שלפחות חלק מהזמן אנשים רואים בחיות – ובייחוד בפרימטים לא אנושיים – בבואות, מעוותות אמנם, של עצמם.
דבר זה נכון בתרבויות רבות: החיות משמשות באופן נרחב – ואולי אף אוניברסלי – כסמל ל"טיפוסים" אנושיים שונים, כגון התכסיסן, הנבון, הפועל החרוץ, הלוחם הנועז וכולי. החברה הוויקטוריאנית, בייחוד לאחר צ'רלס דרווין, הוטרדה מקווי הדמיון הברורים בין בני אדם לפרימטים לא אנושיים. "מוצאנו מן הקופים?" קראה כביכול אשתו של הבישוף מוורצ'סטר ב-1860. "הבה נקווה שאין זה נכון. אך במידה שכן, הבה נקווה שהדבר לא ייוודע ברבים."

למרות הכול, הדבר אכן נכון ואף ידוע ברבים, לפחות בקרב אלה שקנאות דתית אינה מעיבה על תפיסת עולמם. לכן משקיף אורבני ומתוחכם כמו הפילוסוף הגרמני ולטר בנימין, ציין את קיומו של פוטנציאל להכרה הדדית בין אדם לחיה. ההשלכות אינן שונות מאוד מאלה שראינו אצל אשת הבישוף. "בסלידה מחיות," הוא כתב ב-1928, "הרגש השולט הוא הפחד שהן יזהו אותנו במגע. האימה המבעבעת בבטן האדם היא מודעות עמומה לכך שבתוכו חי משהו הדומה כל כך לחיה, עד שאפשר לזהותו." אבל האימה אינה התגובה הטיפוסית להתבוננות בחיות. אני נמצא , אמנם אני נמצא, ככל הנראה, בקצה האובססיבי והחריג של עקומת ההתלהבות מחיות, אבל אני בהחלט לא היחיד שמפיק הנאה מההתבוננות בבעלי חיים אחרים, ובייחוד בעלי חיים בטבע.

ייתכן שעמוק בתודעה האנושית שוכנת הכרה פשוטה אך עמוקה של מערכת היחסים בין הצדדים – אנחנו והם. "דם אחד לנו, לכם ולי" היא הסיסמה שלמד מוגלי ב"ספר הג'ונגל״

ברגר קונן ש"המבט בין חיה לאדם" – קשר בין מינים שאולי מילא תפקיד מכריע בהתפתחות החברה האנושית – נכחד בעקבות אובדן הקשר עם בעלי חיים בחברה המתועשת. אני לא בטוח בזה. במרחב האורבני יש חיות בר בשפע, אף על פי שלמרבה הצער המגוון אינו רחב: יש יונים, עכברושים, תיקנים וכן – בהתאם למקום – סוגים שונים של שחפים. בערים הגדולות יש מספר גדול להפליא של זאבי ערבות ודביבונים, אבל לרוב אנו לא רואים אותם. בערי הודו באמת יש פרות קדושות (לרוב הן כחושות ומעוררות רחמים) וקופי מקוק שעלולים להיות מסוכנים ביותר. צפרות היא תחביב נפוץ למדי המשגשג יותר מהציפורים עצמן. מספר הביקורים בגני חיות ובאקווריומים עולה, ורמת הטיפול בחיות במקומות האלה טובה מאי פעם. רצפות הבטון ומעקי הברזל מוחלפים בבתי גידול נטורליסטיים, וחלק מהחיות מתרבות שם, מנהלות חיים נורמליים יחסית ומספקות למבקרים (שרובם, באופן בלתי פרופורציונלי, עדיין ילדים) הזדמנות להתבונן בבעלי חיים; אולי כך מתעוררים כמה נוירונים אנושיים אוניברסליים שמקורם בשהייתנו הממושכת בערבות אפריקה.

גן חיות

צילום: ג׳יימס בול

מכאן אפשר להסיק מהם חלק מהיסודות האבולוציוניים של הנטייה האנושית להתבוננות בחיות. ראשית, כולנו בעלי חיים נושמים, מזיעים, רואים, שומעים, מריחים, נוגעים, אוכלים, עושי צרכים, מזדווגים, מגדלי ילדים ובסופו של דבר מתים בעצמנו. ייתכן שעמוק בתודעה האנושית שוכנת הכרה פשוטה אך עמוקה של מערכת היחסים בין הצדדים – אנחנו והם. "דם אחד לנו, לכם ולי" היא הסיסמה שלמד מוגלי ב"ספר הג'ונגל" הבלתי נשכח של רודיארד קיפלינג (1894-5). היא אשררה את הקשר של נער הג'ונגל למטפליו, חבריו וקרוביו הלא-אנושיים. ואולי זה טבעי שאנחנו, בעלי חיים בעצמנו, ניצור קשר עם יצורים אחרים. אפילו אם אנחנו לא יכולים לדבר איתם כמו דוקטור דוליטל, ולא חולקים איתם את ההיבטים האינטימיים ביותר של חיינו, כמו מוגלי, לפחות אנו יכולים לשכוח – ואולי דווקא למצוא – את עצמנו בעת ההתבוננות בהם.

יתרה מזו, לאורך רוב עברנו האבולוציוני (וגם הקרוב), רווחתנו – ואף הישרדותנו – הייתה תלויה במערכות היחסים עם חיות אחרות, שרבות מהן ראו בנו טרף. מכאן אפשר להסיק שמי מבין אבותינו שהיה קשוב לנוכחותן והרגליהן של חיות אחרות זכה ליתרון בררתי רב, בייחוד כשהוא ניצב בפני חיות כגון נמרי "סייברטות'", דובי מערות, זאבי בלהות, האינודונים וכיוצא בזאת – כלומר ה"אימה" וה"סלידה" שוולטר בנימין מתאר מבוססות על משהו יומרני פחות מאשר התפיסה האפיסטמית של הכרה הדדית משפילה: שימור-עצמי.

התבוננות מעמיקה בחיות הניבה לנו רווח כפול: לא זו בלבד שהיא הפחיתה את הסיכוי שנהיה לטרף, אלא שהיא הגדילה את סיכויינו למצוא טרף בעצמנו

ואולי אין זה צירוף מקרים שבני האדם קשובים במיוחד לפועלם של טורפים. כפי שאמרה דורותי ב"קוסם מארץ עוץ": ‘אריות, נמרים ודובים, אוי לא!’. מובן שלפעמים הקשב הזה נובע מפחד ולא ממשיכה; בספרו Snakes, Sunrises, and Shakespeare (2014) מציין האקולוג גורדון אוריאנס שבתרבויות רבות יש לאנשים פחד מולד מנחשים ועכבישים, אך עליהם ללמוד להימנע משקעי חשמל. לעומת זאת, אין ספק שאבותינו מילאו גם את התפקיד ההפוך, כטורפים או כאוכלי נבלות מזדמנים – או שניהם. כך נבררה תשומת הלב האנושית להכנת ארוחות על חשבונם של יצורים אחרים, כלומר רגישות ליצורים הנמצאים בסביבה, המקומות שבהם אפשר למצוא אותם והדרכים הטובות ביותר לגשת אליהם. כלומר התבוננות מעמיקה בחיות הניבה לנו רווח כפול: לא זו בלבד שהיא הפחיתה את הסיכוי שנהיה לטרף, אלא שהיא הגדילה את סיכויינו למצוא טרף בעצמנו.

צפרים נהנים יותר

בהתחשב בכך שביות חיות – כלבים, אך חיות אחרות גם כן – הוא תופעה עתיקה, ברור שבני האדם הקדמונים היו תלויים גם בחיות "שמורות" ששימשו כבהמות משא, כמקור לביצים, חלב, בשר וכולי, אך גם כבני לוויה לציד, חיישני סכנה המתריעים על בואם של אויבים, ואף כמקור חום – לא רק בזכות העור והפרווה שלהם, אלא גם בזכות גופם: הם התכרבלו עם אבותינו מעידן הפליסטוקן בלילות הארוכים והמאתגרים של עידן הקרח.

יש דרכים רבות להביט בחיות. וטרינר מביט בהן ומחפש סימנים למחלה. תושב העיר יביט בפליאה בעקב אדום זנב או בבז נודד המקוננים על אדן חלון ברב-קומות, אך לעומת זאת יתבונן באדישות ביונה ("העכברוש המכונף") המשמשת להם טרף, ובאימה אמיתית בתיקנים ובעכברושים אמיתיים, עם ארבע רגליים וזנב. החתול מביט בתאווה בשמנת, אך אנחנו לא אמורים להביט בשיניו של סוס שקיבלנו במתנה (דרך אגב, כמי שמטפל בסוסים זה זמן רב, אני יכול לאשר שאין דבר כזה "סוס במתנה", כי בני דודינו הסוסיים דורשים חציר, ויטמינים, טיפול בפרסות, חיסונים וביקורים קבועים של וטרינר. על כן אני מפציר בכם לבחון בעיון את שיניו של כל סוס המגיע לסף אורוותכם!) הצַיָד מביט בצֵידוֹ בהתלהבות מהולה בנחישות ובשיקול דעת; צלם הטבע מביט במושאו באופן דומה למדי.

אך אין ספק שאת ההנאה הרבה ביותר מפיקים הצפרים. למרות שמוצא הציפורים מן הדינוזאור (מה שאומר שהאב הקדמון המשותף האחרון שלנו היה זוחל מתור הקרבון, בערך לפני 300 מיליון שנה), הן החיות הנצפות ביותר בטבע, ולא בכדי: רבות מהן נפלאות למראה, צבעוניות וססגוניות. צר לי לומר שבהשוואה אליהן, היונקים הם חדגוניים נורא. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שציפורים רואות צבעים, בעוד שרוב היונקים – מלבד פרימטים כמונו – רואים רק גוונים של אפור או חום. בנוסף לכך (ואני אומר זאת לא רק כיונק מן השורה, אלא כמי שעיקר מחקרו האמפירי עוסק ביונקים), הצפייה בציפורים מתגמלת ביותר כיוון שהן נמרצות יותר וחיוניות יותר מאשר קרובינו השעירים מייצרי-החלב, והרבה יותר מאשר דוחיים וזוחלים שעלולים לתסכל את המתבונן בחוסר מעש הנמשך דקות ארוכות, ואף שעות.

כשצופים בציפורים – ורואים אותן באמת – גם ה"שגרתי" נדמה מופלא, ולעתים אף גורם לנו הלם. לעתים עומד לנגד עינינו דבר בלתי נתפס

גם כשהן לא עפות, צוללות, מרחפות, הולכות, טובלות, משתכשכות או סתם מקפצות להן, הציפורים מספקות הנאה רבה למתבונן. "סימן מובהק לתבונה," כתב ראלף וולדו אמרסון ב-1836, "הוא היכולת לראות את המופלא שבדברים הפשוטים." חשבו על כמה מהציפורים השכיחות ביותר בצפון אמריקה: ראשו הירוק הזוהר של זכר הברכיה, מקורו העדין, הנוטה מעלה, של הסייפן, נוצותיו הרבגוניות המקסימות של הגִּבְּתוֹן המצויר. אי אפשר שלא להתרגש מצורות וצבעים מרשימים כל כך. כשצופים בציפורים – ורואים אותן באמת – גם ה"שגרתי" נדמה מופלא, ולעתים אף גורם לנו הלם. לעתים עומד לנגד עינינו דבר בלתי נתפס.

ציפורים

שקנאים בקמבודיה. צילום: שנקר ס.

כשאנו רואים את פני הלץ הקומיות האדומות-לבנות-שחורות של החוחית, כשאנו מפנימים אותן ולא רק מציינים את קיומן בפיזור דעת ואולי מסמנים "וי" נוסף ברשימה, הן קוראות תיגר על תפיסת השגרתי שלנו. הדבר נכון גם ללובנו העדין והמסתורי של אוח השלג, או לנוצותיו הבורקות ומקורו הצהוב המבהיק של הזרזיר (מין בעייתי שמגיע מבריטניה ושאנו בצפון אמריקה אמורים לתעב כי הוא דוחק את רגליהם של מינים אחרים), או לזנבה המטופח והמפוצל של סנונית הרפתות. כל אלה קוראות תיגר על תפיסת השגרתי שלנו. וההתבוננות בחיות אלה – הנראות "רגילות" רק בעיני אנשים שחוקים ואטומים – היא חוויה המולידה הערכה מחודשת של המציאות עצמה, כיוון שהחיוּת שלהן משקפת ואף מעצימה את זו שלנו. "תקווה," ציינה המשוררת אמילי דיקנסון ב-1891, "היא בעלת הנוצה."1

הזיה בנטורל

ההתבוננות המעמיקה בחיות הולידה עולם מסחרר של יצירתיות אמנותית, מהציורים במערות שובה ועד לשטיחי הקיר של "הגבירה והחד-קרן" מימי הביניים וכן לדיוקני הציפורים של ג'ון ג'יימס אודובון ולציורו רב הרושם של אנרי רוסו, "החלום" (1910). גם משוררים הם צופים מלאי התלהבות, כפי שאפשר ללמוד משירו של כריסטופר סמארט מהמאה ה-18, Jubilate Agno. השיר נכתב מתוך להט דתי כשסמארט היה כלוא כמשוגע. הוא מתחיל בתחינותיהן של חיות ואז מתאר הערצה עזה לחתולו של סמארט, ג'פרי:

כי הוא בולם את כוחות האופל בעורו החשמלי ועיניו הבורקות.
כי הוא בולם את השטן, הרי הוא מוות, בחיוניותו הנמרצת.
כי בתפילות הבוקר הוא אוהב את השמש, והיא אותו.
כי הוא בן לשבט הנמר.
***
כי הוא תערובת של רצינות וליצנות.
***
כי אין דבר מתוק יותר משלוותו בעת מנוחה.
כי אין דבר נמרץ יותר מחיוּתו בעת תנועה.
***
כי רוח הקודש נחה על גופו ומשמרת בו חתול בשלמותו.

ייתכן ששיר החיות האהוב עלי ביותר נכתב על-ידי ריינר מריה רילקה. מספרים שב-1905 הועסק רילקה כמזכירו של הפסל אוגוסט רודן, אבל יום אחד התוודה שהוא סובל ממחסום כתיבה. רודן ייעץ לו: "לך לגן החיות [למעשה ל"ז'רדן דה פלאנט", הגן הבוטני של פריז], והתבונן בחיה כלשהי." "במשך כמה זמן?" שאל המשורר הצעיר. "התבונן בה עד שתראה אותה. כמה חודשים עשויים להספיק." רילקה נשמע לעצתו ובסופו של דבר כתב את מה שנחשב לשירו הגדול ביותר, "הפנתר."

אחד הדברים שאני אוהב בסיפור הזה (מלבד השיר עצמו) הוא המסר הטמון בו לגבי ההבדל בין הדיסציפלינה המדעית שבה הוכשרתי בסטודנט (אתולוגיה) לבין מיזם מתחרה ולדעתי הרבה פחות מדעי (פסיכולוגיה השוואתית). הגישה של הפסיכולוגיה ההשוואתית לחקר חיות מתממשת בדרך כלל במעבדה, שם מכניסים חוקרים נבדקים ממגוון מצומצם של חיות – לרוב עכברי מעבדה או יונים – לתיבת סקינר כדי לבחון מדד כלשהו: תדירות לחיצה על דוושה כלשהי, האיחור בפעולה וכולי. זה בהחלט לא דורש התבוננות בחיה עצמה מרגע שהתנהגותה "עוצבה" כנדרש, או כשלמדה מה החוקר רוצה שהיא תעשה. כנגד זה, אתולוגיה – מחקר ביולוגי של התנהגות החיות – כוללת התבוננות בחיות בסביבתן הטבעית (או, בהעדר אפשרות אחרת, בסימולקרה). ומעל לכול, האתולוגיה מתעקשת שהחוקרים יתבוננו בחיות ולא ימדדו את ביצועיהן במשימה שרירותית כפויה כמו לחיצה על דוושה. לשם כך גם כמה חודשים אינם מספיקים.

אתולוגיה היא הגרסה המדעית של התבוננות בחיות, פעילות אהובה ומוכרת; הפרימטולוגית ג'יין גודול, אחת מענקיות המחקר האתולוגי, אמנם זכתה לתהילה רבה בזכות תגליותיה הראויות לציון, אך יש לזכור שהממצאים האלה התאפשרו רק מפני שהיא התבוננה במשך אלפי שעות בשימפנזים בסביבתם הטבעית ובחנה בקפידה את כל פעולותיהם. בלבה של האתולוגיה נמצאת ההתבוננות העמוקה, הערנית, המפורטת והסבלנית של רודן ורילקה, צפייה דקדקנית במושאי המחקר כדי לחדור לעולמם ולא להתאימם בכוח לעולמנו שלנו. הנטורליסט הנרי בסטון תיאר זאת היטב ב-1928, בפסקה היפה ביותר, לדעתי, שנכתבה אי פעם על חיות, והעצה הטובה ביותר שאפשר לתת למתבוננים בהן:

אנחנו זקוקים לתפיסה שונה וחכמה יותר... של חיות. האדם בציביליזציה התרחק מהטבע האוניברסלי ומהחיים האוניברסליים בתחבולה מורכבת; הוא סוקר את היצורים מבעד לעדשות הידע שלו, ולכן את הנוצה הוא רואה מוגדלת ואת התמונה כולה מעוותת. אנו מתנשאים מעליהן על אי-שלמותן, על הגורל הטרגי שהעניק להן צורה נחותה כל כך מזו שלנו. וכאן טמונה טעותנו. כיוון שאין למדוד את החיה כנגד האדם. בעולם עתיק ושלם יותר משלנו הן נעות מוגמרות ושלמות כשברשותן חדות החושים שאנו איבדנו או מעולם לא השגנו, ומגיבות לקולות שאנו לעולם לא נשמע. הן אינן אחיותינו ואינן כפופות לנו: הן אומות אחרות הלכודות עמנו ברשת החיים והזמן וכבולות כמונו בפאר ובמצוקה של כדור הארץ. את עצתי לכל המתבוננים-בחיות-לעתיד אני שואל מא' מ' פורסטר: "רק לחבר!... לא לחיות עוד ברסיסים."2

פתחו את עינכם (עדיף בעזרת משקפת) והביטו במציאות חייהן של החיות במנותק מזו שלכם. התכוננו לאבד את עצמכם בתוך אחד ה"מסעות" החיוביים ביותר שאפשר לצאת אליהם ללא סמי הזיה; אתם תשאבו בעזרת עדשות לתוך עולמה של החיה הנצפית, תשכחו את עצמכם אך תתרחבו – לזמן קצר ככל שיהיה – לתוך חייו של יצור אחר המלאים בהדים לחיינו שלנו ובכל זאת שונים מהם בתכלית.
"בכל דבר יש סדק," שר ליאונרד כהן. "כך חודר האור פנימה."3 There is a crack in everything / That's how the light gets in[/noאק]ההתבוננות בחיות מרחיבה במעט את הסדק ומאפשרת לנו לראות טוב יותר – לא רק את החיות, אלא גם את עצמנו.

דויד באראש הוא ביולוג אבולוציוני, בודהיסט מתחיל ומרצה לפסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ספרו האחרון הוא Buddhist Biology.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דויד ברש, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על משיכה חייתית

02
ליה

צודק באראש שאין כמו ההתבוננות שלנו בציפורים. היכולת שלהן לפרוש כנפיים ולעוף אל השמיים בקלות מדהימה כל כך, הרי זהו החלום האנושי הבסיסי ביותר.

אני פשוט נהנה להסתכל בטבע. ציפורים הן אוביקט מסוים כי גם בלב עיר ורחוק מפארקים אפשר לראות לא מעט מינים. לעומת יונקים, שחוץ מחתולי רחוב וכלבים (לא נחשב), לזכרוני ראיתי רק קיפודים ועטלפים.
ערכתי תיעוד מסוים של הציפורים הנראות קבוע במקום מגורי (גבעת שמואל)
יש עוד מינים שרואים ויש לפעמים הפתעות (להקת עגורים צווחנית, אבל זה לא קורה כל שנה).

http://gadieid.blogspot.co.il/2011/06/birds-in-city.html

04
מם

"...פחות בקרב אלה שקנאות דתית אינה מעיבה על תפיסת עולמם..."
המממממ........ איך בלי לקרוא את כל ההתפלספות עיני נחתו דווקא על המשפט האלמותי הזה.
איזה אדם נאור ודגול. יודע מה מעיב, ועל מי.
כשיחפשו מחליף לשליט צפון קוריאה לא נשכח את מועמדותך, מר דויד ברש, שמש העמים....