משל הדרקון

אנחנו כפופים לו, אנחנו טרף בפיו, אנחנו משלמים מחיר יקר בניסיון להתרחק מפניו. אבל האם יש לנו עתיד בלעדיו? האם נדע להתכונן לחיים שאינם בצלו?
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

היה היה דרקון ענק שמשל בעריצות בכדור הארץ. הדרקון היה גבוה יותר אפילו מהקתדרלה הגדולה ביותר, וגופו מכוסה קשקשים שחורים עבים. עיניו האדומות ברקו משנאה, ומלועו הנורא נפלט ללא הרף רפש מצחין, צהבהב-ירקרק. כדי להשביע את תאבונו העצום הוא דרש מהמין האנושי קורבן מקפיא-דם: עשרת אלפים נשים וגברים יובאו מדי ערב עם רדת החשיכה למרגלות ההר שבו שוכן הדרקון העריץ. לפעמים טרף את הקורבנות האומללים מיד עם הגעתם. פעמים אחרות כלא אותם בבטן הר, שם היו קמלים במשך חודשים או שנים ולבסוף נאכלים.

הדרקון העריץ הסב לבני האדם סבל בל ישוער: לא רק רבבת הקורבנות שנטבחה באכזריות מדי יום, אלא גם האימהות, האבות, הנשים, הבעלים, הילדים והחברים שנותרו להתאבל על אובדן יקיריהם.

היו שניסו להיאבק בדרקון, אם מאוֹמץ או מטיפשות – אין לדעת. לוחמים, חמושים בתעוזה ובכלי הנשק הטובים ביותר שהנפחים הצליחו להוציא תחת ידיהם, הסתערו על הדרקון, אך נשרפו בלהבותיו לפני שיכלו להתקרב די הצורך כדי להכות בו. הכימאים רקחו שיקויים רעילים והיתלו בדרקון כדי שיבלע אותם, אבל נדמה היה שהם רק מלבים את תאבונו. טפריו של הדרקון, לסתותיו ולהבותיו היו יעילים כל כך, שריון הקשקשים שלו היה חסין כל כך, כל הווייתו הייתה איתנה כל כך, שלהתקפות בני האדם לא היה שום סיכוי להכניעו.

וכשבני האדם הבינו שאין בכוחם להפיל את העריץ, לא הייתה להם ברירה אלא לציית לפקודותיו ולהגיש לו את המִנחה המזוויעה שתבע מהם. הקורבנות נבחרו תמיד מבין הקשישים. אף על פי שזקני העם היו חיוניים ובריאים לא פחות מהצעירים, ולעתים אף נבונים יותר, הגישה הרווחת אמרה שהם לפחות כבר הספיקו ליהנות מעשרות שנות חיים. אחדים מהעשירים הצליחו לדחות את גורלם הודות לשוחד שהציעו לאנשים שבאו לקחת אותם. אבל החוקה קבעה שאף אחד, אפילו לא המלך בכבודו ובעצמו, לא יוכל לדחות את תורו לעד.

אנשי דת ניסו לנחם את האנשים החוששים להיטרף (כמעט כולם חששו, אף שרבים הכחישו זאת בפומבי) והבטיחו להם חיים לאחר המוות, חיים מחוץ לצלו האיום של הדרקון. אחרים טענו שלדרקון יש מקום משלו בטבע וזכות מוסרית למזון. הם אמרו שמוות בבטן הדרקון הוא נדבך יסודי של משמעות הקיום האנושי. והיו שגרסו כי הדרקון טוב למין האנושי, כי הוא מונע התפוצצות אוכלוסין. אין אנו יודעים עד כמה שכנעו הטיעונים האלה את הנפשות החרדות. רוב האנשים העדיפו לא לחשוב על הסוף הקודר הממתין להם.

מצב העניינים העגום הזה נמשך מאות שנים. אף אחד לא עקב אחר מניין הקורבנות המצטבר, ואף אחד לא ספר כמה דמעות הזילו האבלים. אט אט התאימו האנשים את ציפיותיהם למציאות, והדרקון העריץ הפך לעובדת חיים. כיוון שנדמה היה כי ההתנגדות חסרת תוחלת, פסקו הניסיונות להרוג את הדרקון, וכעת התרכזו בני האדם בניסיונות לשכך את חמתו. אף על פי שהדרקון פשט מדי פעם בפעם על ערי האדם, התברר כי משלוחים דייקניים של מכסת הקורבנות הנדרשת הפחיתו את תדירות מתקפותיו.

כיוון שכל בני האדם ידעו שבמוקדם או במאוחר יהיו גם הם למזון-דרקונים, הם החלו להביא לעולם ילדים בגיל מוקדם יותר ובמספרים רבים יותר. נערות רבות הרו כבר בגיל שש עשרה. זוגות רבים הולידו אף תריסר ילדים. כך שמרה האוכלוסייה האנושית על גודלה, והדרקון נותר שבע.

במשך אותן מאות שנים אכל הדרקון היטב ואט אט גדל והלך. הוא נעשה גדול כמעט כמו ההר שבו גר. ותאבונו גבר בהתאם. כבר לא היה די בעשרת אלפים איש כדי למלא את קיבתו. כעת דרש להביא אל ההר שמונים אלף איש מדי ערב עם רדת החשיכה.

את המלך העסיקו, יותר מאשר מניין הקורבנות ויותר מאשר הדרקון עצמו, המאמצים הלוגיסטיים הכרוכים באיסוף מספר רב כל כך של אנשים והובלתם אל ההר מדי יום. זאת לא הייתה משימה פשוטה.

כדי להקל את התהליך בנה המלך מסילת רכבת: שני פסים ישרים, עשויים פלדה בוהקת, המובילים אל משכנו של הדרקון. בכל עשרים דקות הגיעה אל מסוף ההר רכבת עמוסה באנשים, וחזרה ריקה. בלילות ירח, לוּ היו ברכבת חלונות, היו הנוסעים יכולים לתחוב את ראשיהם בעדם ולראות מולם את הצללית הכפולה של הדרקון וההר, ואת שתי העיניים האדומות, בורקות כמו קרני אור מצמד מגדלורים עצומים המסמנים את הדרך אל הכיליון.

המלך העסיק משרתים רבים כדי לטפל בהגשת המנחה. היו רַשָמִים שניהלו את רישום המשלוחים. היו אוספי-אנשים שנשלחו בעגלות מיוחדות כדי להביא את הקורבנות שתורם הגיע. לעתים קרובות הם נסעו במהירות מסחררת, כי מיהרו להוביל את מטענם אל תחנת הרכבת, או ישירות אל ההר. היו פקידים שניהלו את חלוקת הקצבאות למשפחת ההרוסות שלא יכלו עוד לפרנס את עצמן. היו מנחמים שליוו את הנידונים בדרכם אל הדרקון וניסו להקל את מצוקתם באלכוהול ובסמים.

יתרה מזאת, היה צוות של חוקרי-דרקון החוקר שיטות לייעול התהליכים הלוגיסטיים האלה. חוקרי-דרקון אחדים עסקו גם בפיזיולוגיה של הדרקון ובהתנהגותו, ואף אספו דגימות – קשקשים שנשרו, הרפש שזלג מלועו, שיניים שנשרו מפיו, והפרשות שהפריש ובהן שברי עצמות אדם. כל הפריטים האלה תויגו ואורכבו בקפידה. ככל שהיטיבו החוקרים להבין את היצור, כך התחזקה ההנחה שהוא בלתי מנוצח. הסיבה העיקרית לכך היו קשקשיו השחורים, קשים יותר מכל חומר אחר המוכר לאדם. נדמה היה שאפילו שריטה אי אפשר לחרוץ בשריונו.

כדי לממן את כל הפעילות הזאת הטיל המלך מסים כבדים על נתיניו. ההוצאות הקשורות לדרקון, שהסתכמו בשביעית מהכלכלה, צמחו מהר יותר אף מהדרקון עצמו.

האנושות היא מין משונה. מעת לעת צץ במוחו של אחד האנשים רעיון טוב. אחרים מעתיקים את הרעיון הזה ומוסיפים לו שיפורים משלהם. עם הזמן פיתחו בני האדם כלים נהדרים ומערכות מופלאות. אחדים מהמכשירים האלה – מחשבונים, מדי חום, מיקרוסקופים ובקבוקוני הזכוכית שבהם מרתיחים הכימאים נוזלים ומזקקים אותם – עזרו בפיתוח רעיונות חדשים, ובהם אף רעיונות שהאיצו את תהליך ייצור הרעיונות עצמו.

מחזור ההמצאה הגדול, שבעידנים קודמים נע בקצב אטי עד מאוד, החל להאיץ.

חכמי האדם חזו שיבוא יום ובו הטכנולוגיה תאפשר לבני האדם לעוף ולעשות דברים מופלאים נוספים. אחד החכמים, שזכה להערכה רבה מעמיתיו אך הפך למנודה חברתי ולמתבודד בגלל התנהגותו החריגה, הגדיל לעשות וחזה שבסופו של דבר נצליח לבנות מכשיר שיוכל להרוג את הדרקון העריץ.

אך יועציו המלומדים של המלך פטרו בביטול את הטענות האלה. הם אמרו שבני האדם כבדים מכדי לעוף, וממילא אין להם נוצות. ובאשר למחשבה הבלתי אפשרית שיהיה ניתן להרוג את הדרקון, הרי ספרי ההיסטוריה גדושים בניסיונות כושלים לחסלו. "כולנו יודעים שהיו לו כל מיני רעיונות בלתי אחראים", כתב בהמשך אחד מאותם יועצים מלומדים בהספדו לחכם המתבודד, שנשלח כמזון ליצוּר שאת קצו חזה, "אבל כתיבתו הייתה מבדרת ביותר. אולי עלינו להכיר תודה לדרקון על ששימש השראה לסוגת קטל-הדרקון המסקרנת, המלמדת אותנו רבות על תרבות החרדה!"

ובינתיים חלפו להם עוד ועוד מחזורי המצאה. עשרות שנים בלבד לאחר מכן הצליחו בני האדם לעוף ועשו דברים מופלאים רבים נוספים.

קומץ של חוקרי-דרקון שוברי-מוסכמות קרא להתקפה חדשה על הדרקון העריץ. הם הודו שלא יהיה קל לחסלו, אך טענו שאם יומצא חומר קשה יותר משריונו של הדרקון, ואם יהיה ניתן לייצר באמצעותו קליע גדול, ייתכן שהמשימה תהיה אפשרית. בתחילה, חוקרי הדרקון האחרים דחו את טענתם של שוברי המוסכמות כיוון שלא היה ברשותם חומר קשה יותר מקשקשי הדרקון. אבל אחרי שהקדישו שנים רבות לפתרון הבעיה הצליח אחד משוברי המוסכמות להוכיח שניתן לחדור את קשקשי הדרקון בעזרת חפץ העשוי מתרכובת מתכתית חדשה. רבים מחוקרי הדרקון הספקנים השתכנעו כעת שהמשימה אפשרית. מהנדסים חישבו וראו שאפשר לייצר קליע ענק מהחומר החדש ולשגרו בעוצמה מספקת כדי לחדור את שריונו של הדרקון. עם זאת, הם קבעו שיהיה יקר מאוד לייצר את התרכובת בכמות הנדרשת.

קבוצה של מהנדסים בולטים וחוקרי-דרקון בכירים הגישה עצומה למלך וביקשה מימון לבניית הטיל. בעת הגשת העצומה הוביל המלך את צבאו נגד נמר. הנמר הרג חקלאי ונעלם במעבה הג'ונגל. תושבי הכפר פחדו שהנמר יחזור ויכה שנית. המלך כיתר את הג'ונגל והורה לחייליו להתחיל לקצץ את הצמחייה ולהתקדם. בסוף המערכה הכריז המלך שכל מאה שישים ושלושה נמרי הג'ונגל, ובהם, כביכול, הנמר הרצחני, ניצודו וחוסלו. אך העצומה נשכחה בסערת הלחימה.

חותמי העצומה פנו אל המלך שוב. הפעם הם קיבלו תשובה מאחד ממזכיריו של המלך. נאמר להם שבקשתם תיבחן לאחר שהמלך יסיים לעיין בתקציב מִנהל הדרקון השנתי. באותה שנה הגיע התקציב לשיא, וכלל גם מימון למסילת רכבת חדשה שתוביל אל ההר. הוחלט שיש צורך במסילה חדשה כיוון שהמסילה המקורית לא עמדה עוד בנטל התעבורה הגובר והולך (המִנחה שדרש הדרקון העריץ גדלה למאה אלף בני אדם, שהובאו אל מרגלות ההר מדי ערב עם רדת החשיכה). אך לאחר שאושר התקציב התקבלו מאחד מאזורי הספר דיווחים על כפר הסובל מבעיית נחשים קשה. המלך נאלץ לצאת בדחיפות עם צבאו כדי להביס את האיום החדש. עתירתם הנוספת של מתנגדי הדרקון תויקה במגירה מאובקת במרתף הטירה.

מתנגדי הדרקון נפגשו שוב כדי להחליט מה לעשות. הדיון התלהט ונמשך עד השעות הקטנות של הבוקר. עד שהוחלט לבסוף להביא את הנושא אל העם, הייתה זו כמעט שעת הזריחה. במהלך השבועות הבאים הם נסעו ברחבי הארץ, דיברו בפני התושבים ופרשו את הצעתם בפני כל מי שהיה מוכן להטות אוזן. תחילה היו האנשים ספקנים. בבית הספר לימדו אותם שהדרקון העריץ הוא בלתי מנוצח, ושאת הקורבנות שהוא תובע יש לקבל כאחת מעובדות החיים. אך כשלמדו על התרכובת המתכתית החדשה ועל התוכניות לבניית הטיל, החלו רבים מהם להביע בכך עניין. מדי יום נהרו עוד אזרחים להרצאותיהם של מתנגדי הדרקון. פעילים החלו לארגן עצרות פומביות בעד ההצעה.

כשהמלך קרא על הפגישות האלה בעיתון, הוא זימן את יועציו ושאל מה דעתם בנושא. הם סיפרו לו על העצומות שהוגשו, אך הוסיפו שמתנגדי הדרקון הם טיפוסים בעייתיים, שתורתם מתסיסה את הציבור. לטובת הסדר החברתי, הם אמרו, מוטב שהעם ישלים עם המנחה שדורש הדרקון העריץ. מִנהל הדרקון סיפק משרות רבות שיאבדו אם הדרקון ייקטל. הכנעתו לא תביא שום תועלת לחברה. ובכל מקרה, כספותיו של המלך כמעט והתרוקנו לאחר שתי המערכות הצבאיות שניהל והקצאת המימון למסילת הרכבת השנייה. המלך, שבאותם ימים נהנה מפופולריות רבה לאחר שחיסל את נגע הנחשים, האזין לטיעוני יועציו אך חשש שהפופולריות שלו תצנח אם יתעלם מהפצרותיהם של מתנגדי הדרקון. על כן הוא החליט לערוך שימוע פתוח, שבו ישתתפו חוקרי דרקון מובילים, שרים וכל אזרח המתעניין בנושא.

האסיפה נערכה ביום הסגרירי ביותר של השנה, סמוך לחופשת חג המולד, בהיכל הגדול ביותר בטירה המלכותית. ההיכל היה מלא עד אפס מקום: כל המושבים היו תפוסים, ואפילו במעברים הצטופפו אנשים. האווירה הייתה טעונה במתח רב, השמור בדרך כלל לאסיפות מכריעות בימי מלחמה.

המלך בירך את כולם והעביר את זכות הדיבור למדענית הראשית האחראית להצעתם של מתנגדי הדרקון, אישה בעלת ארשת פנים רצינית, ואף חמורת סבר. היא הסבירה בשפה בהירה כיצד יפעל המכשיר המוצע וכיצד ניתן להפיק את כמות התרכובת ההכרחית לבנייתו. אם יתקבל המימון הנדרש, הבנייה תושלם בחמש עשרה עד עשרים שנה. ואם המימון שיוקצה יהיה רב יותר, ייתכן שיהיה אפשר להשלים את העבודה בשתים עשרה שנה בלבד. עם זאת, אין ערובה מוחלטת שהטיל יעשה את עבודתו. הקהל הקשיב לדבריה קשב רב.

אחריה דיבר יועצו הראשי של המלך לענייני מוסר, אדם בעל קול רועם שמילא בקלות את ההיכל:

"הבה נניח שהאישה הזאת צודקת באשר להיבטים המדעיים, ושהפרויקט אפשרי מבחינה טכנולוגית, אף שאיני חושב שהדבר הוכח. היא רוצה שנחסל את הדרקון. היא חושבת, כפי הנראה, שיש לה זכות לא להיטרף. איזו עיקשות. איזו יוהרה. סופיותם של החיים היא ברכה לכל אחד מאיתנו, גם למי שאינו מבין זאת. אמנם נדמה שאם ניפטר מהדרקון חיינו יהיו נוחים יותר, אך מעשה זה רק יחתור תחת יסודות הכבוד האנושי. העיסוק העיקש בחיסול הדרקון יסיט את תשומת לבנו מהשאיפות הטבעיות שלנו, ובמקום להתרכז בחיים טובים נתחיל להתרכז בהישרדות גרידא. הרצון להאריך חיים בינוניים ככל  הניתן, בלי לעסוק בשאלות גבוהות יותר לגבי מהות החיים ותפקידם, הוא מבזה – כן, מבזה. אבל אני אומר לכם, טבעו של הדרקון הוא לאכול בני אדם, ואנו, מצדנו, נגשים באצילות את טבענו האנושי רק אם ניאכל על-ידיו..."

הקהל האזין ברוב כבוד לדובר רם המעלה. דבריו היו רהוטים כל כך, שהיה קשה לעמוד בפני התחושה שמחשבה עמוקה כלשהי עומדת בבסיסם, אף על פי שאף אחד לא הצליח לפענח מהי בדיוק המחשבה הזאת. מילותיו של בעל תפקיד חשוב כל כך, יועץ שמונה על-ידי המלך עצמו, הן לבטח בעלות משמעות עמוקה.

הבא בתור היה אחד מחכמי הדת שזכה מהציבור לכבוד רב על טוב לבו, על עדינותו, וכן על אדיקותו. בשעה שצעד אל דוכן הנואמים צעק ילד קטן מהקהל: "הדרקון הוא רע!"

הוריו של הילד האדימו ממבוכה והחלו להשתיקו ולגעור בו. אבל איש הדת אמר, "תנו לילד לדבר, לבטח הוא חכם יותר מטיפש זקן כמוני".

ברגע הראשון היה הילד מפוחד ומבולבל מכדי לזוז. אך כשראה את החיוך החם והכן על פניו של איש הדת, ואת ידו המושטת, הוא נטל אותה בצייתנות והתלווה אליו אל הדוכן. "איזה בחור אמיץ", אמר איש הדת. "אתה מפחד מהדרקון?"

"אני רוצה את סבתא", אמר הילד.

"הדרקון לקח את סבתא שלך?"

"כן", אמר הילד, ודמעות נקשרו בעיניו הגדולות המפוחדות. "סבתא הבטיחה שהיא תלמד אותי איך אופים עוגיות זנגביל לחג המולד. היא אמרה שנבנה בית קטן מלחם זנגביל ואנשי זנגביל קטנים שיגורו בו. ואז האנשים האלה עם הבגדים הלבנים באו ולקחו את סבתא אל הדרקון... הדרקון הוא רע והוא אוכל אנשים... אני רוצה את סבתא!"

כעת מירר הילד בבכי, ואיש הדת נאלץ לשלוח אותו בחזרה אל הוריו.

באותו ערב נאמו מספר דוברים נוספים, אבל עדותו הפשוטה של הילד הוציאה את האוויר מהבלון הרטורי ששרי המלך ניסו לנפח. הנוכחים הביעו את תמיכתם במתנגדי הדרקון, ועד סוף הערב הכיר המלך בתבונה ובאנושיות הטמונות בשאיפתם. הצהרת הסיום שלו הייתה קצרה ופשוטה: "בואו נלך על זה!"

החדשות התפשטו בעם והחגיגות פרצו ברחובות. תומכי ההתנגדות לדרקון השיקו כוסות ושתו לכבוד עתיד האנושות.

למחרת בבוקר התעוררו מיליארד איש והבינו שתורם להישלח לדרקון יגיע עוד לפני שבניית הטיל תושלם. הייתה זו נקודת מפנה. לפני כן, קבוצה קטנה בלבד של אנשי חזון תמכו בהתנגדות באופן פעיל, ואילו כעת הפכה ההתנגדות לדבר שהעסיק את כולם יותר מכל עניין אחר. הרעיון המופשט המתכנה "הרצון הכללי" לבש צורה כמעט מוחשית, מוצקה. עצרות המוניות נערכו כדי לגייס כסף לפרויקט הטיל וכדי להפציר במלך להגדיל את היקף המימון. המלך נענה להפצרות העם. בנאומו לכבוד השנה החדשה הכריז  המלך שהוא יאשר חוק חדש להעברת מימון רב לפרויקט. יתר על כן, הוא ימכור את טירת הקיץ שלו וחלק מקרקעותיו ויתרום תרומה אישית גדולה. "אני חושב שהאומה הזאת צריכה להתגייס להגשמת המטרה לפני סוף העשור הנוכחי, ולשחרר את העולם מעריצותו של הדרקון הרודף אותנו זה מאות שנים".

כך יצא לדרך מירוץ טכנולוגי אדיר נגד הזמן. הרעיון שבבסיס הטיל היה פשוט, אך כדי ליישם אותו בפועל נדרשו פתרונות לאלף בעיות טכניות קטנות, שכל אחת מהן דרשה תהליך ממושך של ניסוי וטעייה. טילי ניסוי שוגרו והתרסקו, או עפו בכיוון לא נכון. הייתה גם תאונה טראגית: פגז תועה נחת על בית חולים והרג מאות מטופלים ואנשי צוות. אבל החוקרים היו כעת חדורי תכלית וכוונה, והניסויים נמשכו גם בשעה שהגופות חולצו מבין ההריסות.

למרות מימון כמעט בלתי מוגבל ועבודה שנמשכה מסביב לשעון, לא הצליחו העוסקים במלאכה לעמוד בתאריך היעד שקבע המלך. העשור הגיע לסיומו והדרקון עדיין היה בריא ושלם. אבל המאמצים נמשכו והחוקרים התקדמו והתקרבו ליעדם. אבטיפוס שוגר בהצלחה. ייצור הליבה, העשויה מהתרכובת המתכתית היקרה, התקדם בהתאם ללוח הזמנים והיה אמור להסתיים במקביל להשלמת פיתוח גוף הטיל. תאריך השיגור נקבע לערב ראש השנה הבא, שתים עשרה שנים בדיוק לאחר השקתו הרשמית של הפרויקט. מתנת חג המולד הנמכרת ביותר באותה שנה הייתה לוח שנה הסופר לאחור את הימים עד מועד השיגור, וכל הרווחים הוקדשו לפרויקט הטיל.

המלך עבר תמורה אישית. בעבר היה קל דעת ופזיז, ואילו כעת בילה זמן רב במעבדות ובמפעלי הייצור, עודד את העובדים ושיבח את עמלם. לעתים הביא עמו שק שינה והעביר את הלילה על רצפת המפעל בין המכונות הרועשות. הוא אף התעמק בהיבטים הטכניים של העבודה וניסה להבינם, אך בפועל הסתפק בהענקת תמיכה מוראלית לעובדים ונמנע מהתערבות בעניינים הטכנולוגיים והניהוליים.

שבעה ימים לפני ראש השנה באה לטירה המדענית שהציגה את הפרויקט בפני העם קרוב לשתים עשרה שנה קודם לכן, וכעת עמדה בראשו. היא ביקשה להיפגש בדחיפות עם המלך. כשהמלך קיבל את הפתק שהעבירה לו המדענית, הוא התנצל בפני הנציגים הזרים שאותם נאלץ לבדר בארוחת חג המולד השנתית ומיהר לחדר הפרטי שבו חיכתה לו. היא נראתה חיוורת ומותשת משעות עבודה ארוכות, כהרגלה לאחרונה. אך באותו הערב דימה המלך לזהות זיק של הקלה ושביעות רצון בעיניה.

היא אמרה לו שהטיל מוכן לשיגור, שהליבה הוטענה בתוכו, שהכול נבדק פעמיים ושלוש, ושהם מוכנים לשיגור. היא שאלה אם המלך מוכן לתת אור ירוק. המלך שקע בכורסה ועצם את עיניו. הוא שקע במחשבות. אם ישגר את הטיל כבר הערב, שבוע לפני המועד המתוכנן, שבע מאות אלף איש יינצלו. אבל אם דבר מה ישתבש, אם הטיל יחמיץ את מטרתו ויפגע בהר במקום לפגוע לדרקון, יהיה זה אסון. יהיה עליהם לייצר ליבה חדשה מאפס והפרויקט יתעכב בכארבע שנים. הוא ישב שם, ללא הגה, קרוב לשעה. המדענית הייתה בטוחה שהמלך נרדם, אך אז הוא פקח את עיניו ואמר בקול נחוש: "לא. אני רוצה שתחזרי מיד למעבדה. אני רוצה שתבדקי את הכול פעם נוספת, וכשתסיימי בדקי את הכול שוב". המדענית פלטה אנחה בעל כורחה, אך הנהנה וחזרה לעבודה.

היום האחרון של השנה היה קר וקודר, אך מכיוון שלא הייתה רוח, תנאי מזג האוויר היו נוחים לשיגור. השמש שקעה אט אט. הטכנאים התרוצצו, ערכו התאמות קטנות ובדיקות אחרונות. המלך ויועציו הקרובים השקיפו על המחזה מבמה שניצבה בסמוך לכן השיגור. מעט רחוק יותר, מאחורי גדר, התאספו אזרחים רבים לחזות באירוע החשוב. שעון גדול הציג את הספירה לאחור: חמישים דקות לשיגור.

אחד היועצים טפח על כתפו של המלך והפנה את תשומת לבו אל הגדר. הייתה שם המולה. אחד הנוכחים קפץ ככל הנראה מעל לגדר ורץ לעבר הבמה שעליה ישב המלך. המאבטחים תפסו אותו במהרה. הוא נאזק וסולק מהמקום. המלך חזר להביט בכן השיגור, ובהר השוכן במרחק. הוא ראה גם את צלליתו של הדרקון הרובץ לפני ההר. הוא היה בעיצומה של ארוחה.

עשרים דקות לאחר מכן הופתע המלך לראות את האיש האזוק מופיע שוב בסמוך לבמה. דם ירד מאפו, ושני מאבטחים ליוו אותו. הוא נראה אחוז טירוף. כשראה את המלך התחיל לצעוק בכל כוחו: "הרכבת האחרונה! הרכבת האחרונה! עצור את הרכבת האחרונה!"

"מי הבחור הזה?" שאל המלך. "הוא מוּכר לי, אבל איני בטוח מיהו. מה הוא רוצה? תנו לו לגשת".

הבחור היה פקיד זוטר במשרד התחבורה, וסיבת טירופו הייתה שאביו עלה על הרכבת האחרונה אל ההר. המלך הורה לא לעצור את הרכבת, כי פחד שהדרקון יבחין בשיבוש ויעזוב את מקומו הקבוע בשדה שלמרגלות ההר. הבחור התחנן בפני המלך להורות על החזרת הרכבת האחרונה, שהייתה מיועדת להגיע למסוף ההר חמש דקות לפני השיגור.

"איני יכול", אמר המלך, "הסיכון גדול מדי".

"אבל הרכבת מאחרת לעתים קרובות. הדרקון לא ישים לב! אנא ממך!"

הבחור כרע ברך והפציר במלך להציל את חיי אביו ואת חייהם של אלפי הנוסעים האחרים ברכבת האחרונה.

המלך הביט בפניו המתחננות, המדממות, של הבחור. אבל הוא נשך את שפתו והניד את ראשו. הבחור המשיך ליילל בעוד השומרים גוררים אותו מהבמה: "אנא ממך! עצור את הרכבת האחרונה! בבקשה!"

המלך עמד ללא ניע עד שזמן מה לאחר מכן פסקו לפתע היללות. הוא הביט מעלה לעבר השעון: חמש דקות לשיגור.

ארבע דקות. שלוש. שתיים.

הטכנאי האחרון התרחק מכן השיגור.

שלושים שניות. עשרים שניות. עשר, תשע, שמונה...

כן השיגור נבלע בכדור של אש, והטיל נורה. הצופים נעמדו כאיש אחד על קצות אצבעותיהם. כל איש ואישה עקבו מהופנטים אחר הלהבה הלבנה, שנפלטה ממבערי הטיל העושה את דרכו לעבר ההר המרוחק. ההמון, המלך, האצילים ופשוטי העם, הצעירים והקשישים, כאילו חלקו באותו רגע תודעה אחת, חוויה אחת ויחידה: הלהבה הלבנה הזאת, מפלחת את האפילה, מגלמת את רוח האדם, את פחדיו ותקוותיו... מנחיתה מהלומה על הרוע עצמו. הצללית שבאופק התנודדה ונפלה. אלפי קריאות אושר טהור עלו מההמון המכונס במקום, ושניות ספורות לאחר מכן הצטרף אליהן הרעש הממושך ומחריש האוזניים שגרמה קריסתה של המפלצת, כאילו כדור הארץ עצמו פולט אנחת רווחה. לאחר מאות שנות דיכוי, השתחררה סוף סוף האנושות מעריצותו הנוראה של הדרקון.

קריאות האושר הפכו לבסוף לדקלום עליז: "יחי המלך! יחי העם!" יועצי המלך, כמו כל אדם אחר באותו ערב, היו מאושרים כילדים. הם חיבקו זה את זה ובירכו את המלך: "עשינו את זה! סוף סוף!"

אבל המלך ענה בקול סדוק: "כן, עשינו את זה, הרגנו היום את הדרקון. אבל למה התעכבנו כל כך, לכל הרוחות! היינו יכולים להשלים את המלאכה כבר לפני חמש, אולי עשר שנים! מיליוני בני אדם לא היו מוכרחים למות".

המלך ירד מהבמה וניגש אל הבחור האזוק, שישב על הקרקע. ואז הוא צנח על ברכיו. "סלח לי! אוי אלוהים, אנא סלח לי!"

גשם התחיל לרדת בטיפות גדולות וכבדות. הוא הפך את האדמה לבוץ, הספיג את גלימותיו הסגולות של המלך, שטף את הדם מפניו של הבחור. "אני מצטער על אביך עד עמקי נשמתי", אמר המלך.

"זאת אינה אשמתך", ענה הבחור. "האם אתה זוכר, לפני שתים עשרה שנה בטירה? הילד הקטן שבכה ורצה שתחזיר לו את סבתא שלו – זה הייתי אני. לא הבנתי אז שאינך יכול להעניק לי את מבוקשי. היום רציתי שתציל את אבי. אך לא יכולת לעשות זאת, לא בלי לסכן את השיגור. אבל הצלת את חיי, ואת חייהן של אמי ואחותי. איך אוכל להודות לך?"

"הקשב להם", אמר המלך והחווה בידיו אל הקהל. "הם מריעים לי על מה שקרה כאן הלילה. אבל אתה הגיבור האמיתי. אתה זעקת. אתה גייסת אותנו נגד הרוע". המלך סימן לאחד השומרים לבוא ולהסיר את האזיקים. "עכשיו לך אל אמך ואל אחותך. אתה וכל בני משפחתך תתקבלו תמיד בברכה בטירתי, וכל דבר שתחפצו בו, אתן לכם, אם אוּכל".

הבחור עזב את המקום, והפמלייה המלכותית הצטופפה במבול סביב המלך, שעדיין כרע ברך בבוץ. בגדיהם המחויטים הושחתו בגשם, ופרצופיהם המפודרים הקרינו תערובת של אושר, הקלה ובלבול. איזה שינוי התחולל בחייהם בשעה האחרונה: הזכות לעתיד פתוח הושבה, הפחד הקדמוני גורש, הנחות רבות שנים הופרכו. כעת, בקיום החדש והזר הזה, הם לא היו בטוחים מה תפקידם. הם עמדו על רגליים מהוססות, כאילו אינם בטוחים שהאדמה עודה איתנה דיה לשאת אותם, החליפו ביניהם מבטים וחיכו לאות, לסימן.

לבסוף קם המלך וניגב את ידיו במכנסיו.

בכיר אנשי החצר אזר אומץ ושאל, "הוד רוממותך, מה נעשה עכשיו?"

"חבריי היקרים", אמר המלך, "עברנו כברת דרך ארוכה... אך המסע רק החל. המין שלנו עודו צעיר בכוכב הלכת הזה, והיום חזרנו להיות כילדים. העתיד פתוח לפנינו. נצעד קדימה ונשתדל להיות טובים יותר משהיינו בעבר. כעת יש לנו זמן – זמן לפעול כהלכה, זמן לצמוח, זמן ללמוד מטעויות, זמן לשקוד בהתמדה על יצירת עולם טוב יותר, זמן להסתגל. הלילה ניתן לכל הפעמונים בממלכה לצלצל עד חצות לזכר המנוחים, ולאחר חצות נחגוג עד עלות השחר. ובימים הבאים... אם איני טועה, יש לנו לא מעט שינויים לעשות!"

 

רכבת תחתית, מנהרה

"שני כרטיסים", תצלום:
·júbilo·haku·

הנמשל

סיפורי ההזדקנות של העבר התמקדו בצורך להעניק לקשישים תנאים נוחים ומכובדים. ברוב המקרים, הפתרון המומלץ לדעיכה בחיוניות, ולמוות המתקרב, היה השלמה עם העובדות, ולצדה ניסיון להשיג סגירת מעגל בעניינים מעשיים ובמערכות היחסים האישיות. מכיוון שלא היה בכוחנו למנוע או להאט את תהליך ההזדקנות, הגישה הזאת הייתה הגיונית. במקום לחשוש מגורל בלתי נמנע, מוטב היה לשאוף לשלוות נפש.

כיום מצבנו שונה. אמנם עדיין אין ברשותנו אמצעי יעיל ומתקבל על הדעת להאטת תהליך ההזדקנות1, אך כבר התחלנו לזהות כיווני מחקר שעשויים להוביל לפיתוח אמצעי כזה בעתיד הנראה לעין. סיפורים ואידיאולוגיות המעודדים השלמה עם המוות הבלתי נמנע, אינם עוד מקורות בלתי מזיקים לנחמה. הם מחסומים קטלניים, המונעים מאיתנו לנקוט פעולה – והצורך בפעולה בהול.

חוקרים בכירים רבים מתחומי הטכנולוגיה והמדע אומרים לנו שבעתיד נוכל להאט את תהליך ההזדקנות האנושי, ובסופו של דבר אף לעצור אותו.2 נכון לעכשיו יש חילוקי דעות רבים לגבי לוח הזמנים ולגבי טיבם של האמצעים, ואף אין הסכמה לגבי עצם האפשרות להשיג את המטרה הזאת. אם נחזור למשל (שבו הדרקון מייצג, כמובן, את ההזדקנות), אנו נמצאים כעת בשלב שבין תחזיתו של החכם המתבודד באשר לנפילת הדרקון לבין הרגע שבו שוברי המוסכמות משכנעים את החוקרים האחרים שהמטרה אפשרית, כאשר הם מוכיחים להם שהתרכובת המתכתית חזקה יותר מקשקשי הדרקון.

הטיעון האתי שהמשל פורש בפנינו הוא פשוט: לאנשים שבסיפור יש סיבות מוסריות ברורות ומשכנעות להיפטר מהדרקון. מצבנו בכל הקשור להזדקנות דומה מאוד למצבם של האנשים במשל בכל הקשור לדרקון – ומבחינה מוסרית הוא זהה לו. על כן יש לנו סיבות מוסריות משכנעות לחסל את ההזדקנות האנושית.

אין זה טיעון בעד הארכת תוחלת החיים כשלעצמה. אין טעם להוסיף לחיינו שנים רבות של חולי ונכות. הטיעון הוא בעד הארכה, עד כמה שניתן, של "תוחלת הבריאות". האטת תהליך ההזדקנות או בלימתו תאפשר לבני האדם להישאר בריאים, חיוניים ויצרניים גם בגילים שאליהם איננו מגיעים כיום.

בנוסף לנמשל הכללי הזה, הנה מספר לקחים מפורטים יותר:

  1. טרגדיה חוזרת ונשנית הפכה לעובדת חיים, לנתון סטטיסטי: האנשים במשל התאימו את ציפיותיהם לעובדת קיומו של הדרקון, עד כדי כך שרבים מהם הפסיקו לראות בו ישות רעה. גם ההזדקנות הפכה ל"עובדת חיים" – אף על פי שהיא הגורם המרכזי לסבל ומוות, בהיקף בל יתואר.
  2. תפישה טכנולוגית מאובנת: הטענה הייתה שחיסול הדרקון לעולם לא יהיה אפשרי כיוון שכל ניסיונות העבר נכשלו. הם לא הביאו בחשבון את האצת הקִדמה הטכנולוגית. האם גם אנו, בגלל טעות דומה, איננו מעריכים נכונה את סיכויינו לרפא את ההזדקנות?
  3. המִנהל הפך למטרה בפני עצמו: שביעית מהכלכלה הושקעה במִנהל הדרקון (וזה גם שיעור התמ"ג שארצות הברית משקיעה בשירותי בריאות). הממלכה התמקדה כל כך במזעור הנזק, עד שתושביה שכחו את הגורם לנזק. במקום לייסד תוכנית מחקר מקיפה במימון ממשלתי לבלימת ההזדקנות, אנו משקיעים את רובו המכריע של תקציב הבריאות בשירותי בריאות ובחקר מחלות ספציפיות.
  4. התועלת החברתית האפילה על התועלת האנושית: יועציו של המלך חששו מהבעיות החברתיות שמתנגדי הדרקון עלולים לגרום. הם אמרו שהכנעת הדרקון לא תביא שום תועלת לחברה. אבל סדרים חברתיים אמורים לשרת את טובת בני האדם, ובאופן כללי מוטב לבני האדם שחייהם יינצלו.
  5. היעדר פרופורציות: נמר הרג חקלאי. כפר סבל מבעיית נחשים. המלך חיסל את הנמר ואת הנחשים, ובכך שירת את עמו. אך הוא בכל זאת טעה במעשיו, כיוון שסדר העדיפויות שלו היה משובש.
  6. שפה נאה ורטוריקה ריקה: יועצו של המלך לענייני מוסר דיבר ברהיטות על כבוד האדם וטבעו של המין האנושי. הוא אמר דברים ששאלתי, כמעט מילה במילה, ממקביליו של היועץ בימינו.3 אך הרטוריקה הזאת הייתה מסך עשן, שהסתיר את המציאות המוסרית במקום לחשוף אותה. לעומת זאת, דבריו הפשוטים אך הכנים של הילד, מזכירים לנו את העובדה המרכזית: הדרקון הוא רע. הוא הורג בני אדם. זוהי גם האמת היסודית לגבי ההזדקנות האנושית.
  7. חוסר הפנמה של בהילות העניין: עד שלב מאוחר מאוד בסיפור, אף אחד לא הבין לעומק מה עומד על הפרק. רק כשהמלך בוהה בפניו מכוסות הדם של הבחור המפציר בו לעצור את הרכבת האחרונה, מתחוור היקף הטרגדיה. החיפוש אחר תרופה להזדקנות אינו בונוס נחמד שאולי כדאי לנו להגיע אליו יום אחד. זהו ציווי מוסרי בהול ובוער. ככל שנקדים לייסד תוכנית מחקר ממוקדת, כך נקדים להשיג תוצאות. וכן - יש הבדל אם נמצא את התרופה תוך עשרים וארבע שנים ולא תוך עשרים וחמש, כיוון שכך נציל אוכלוסייה גדולה יותר מכל אוכלוסיית קנדה. במקרה הזה, זמן שווה חיים, בשיעור של כשבעים בני אדם לדקה. השעון מתקתק בקצב רצחני, ועלינו להפסיק לבטל את זמננו.
  8. "ובימים הבאים... אם איני טועה יש לנו לא מעט שינויים לעשות!": לאחר שיתאוששו מהחגיגות, ייגשו המלך ואנשיו להתמודד עם אתגרים גדולים. נוכחותו של הדרקון עיוותה את החברה שלהם ונטעה בה תלות אדירה, שהותירה אחריה ריק מאיים. הם ייאלצו לפעול ביצירתיות, ברמה האישית והחברתית גם יחד, לפתח תנאים שייאפשרו להם לנהל חיים משגשגים ובעלי משמעות גם מעבר לטווח שבעים השנה שהורגלו בו. למרבה המזל, הרוח האנושית טובה בהסתגלות. סוגייה נוספת שהם ייאלצו להתמודד איתה בסופו של דבר היא התפוצצות אוכלוסין. אנשים רבים ייאלצו להתרגל להביא לעולם פחות ילדים, ובגיל מאוחר יותר. אולי הם ימצאו דרכים לנהל אוכלוסייה גדולה יותר באמצעים טכנולוגיים. אולי יום אחד הם ימציאו חלליות ויתחילו ליישב את היקום. כעת נותיר את אנשי המשל ארוכי-החיים להתמודד עם האתגרים החדשים הממתינים להם, ונלך אנו לנסות להתקדם בהרפתקה שלנו.4
אם הגעתם עד לכאן...

'אלכסון' ניתן לכם ללא תמורה. ויתרנו על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה ולהעניק לקוראינו מקום של שקט וקריאה רציפה ואיכותית. עשינו זאת גם מתוך אמונה שתכנים איכותיים צריכים להיות זמינים לכולם, כדי להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי ולטפח דיון משמעותי בנושאים החשובים באמת, נושאים החשובים לנו ולקהל קוראינו הגדל והולך. אך דברים טובים אינם באים לעולם כך סתם: הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של כסף ועבודה.

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים ולמלא צורך חיוני בחברה הישראלית, זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לכן, אם 'אלכסון' והערכים והרעיונות שאנחנו מקדמים קרובים לליבך אנו מבקשים את תמיכתך. בידך לאפשר לאלכסון להתקיים לשנים רבות.

לתמוך באלכסון

ניק בוסטרום (Bostrom) הוא פילוסוף שוודי העומד בראש "המכון לעתיד האנושות" באוניברסיטת אוקספורד.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "דרקונים", תצלום: Dun.can

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניק בוסטרום.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על משל הדרקון

01
ה. יונס

מעבר לפיוטיות הקוסמת של בוסטרום, אפשר לציין כמה עובדות יותר מוחשיות:
1. מוות בשיבה הוא טובה הוא כמובן עצוב, אך הוא חלק מבורך מחיים שבהם מוענקת לדור הצעיר אפשרות לחיים אנושיים בעולם שאינו מפוצץ-אוכלוסין, שיש בו עתיד פתוח. כפי שמציין בוסטרום, האפשרות הזו הולכת ונשללת מדורות העתיד. אז מוות בשיבה טובה הוא הדרקון?
2. כפי ששמעתי מפרופסור חכם, לגבי רובם של הזקנים, המדע המודרני האריך בעיקר את המוות, לא את החיים.. וזה עוד בלי שדיברנו על מה שעושה החברה המודרנית לקשישיה, ועל מה שקורה בבתי האבות בארץ (נושא שעכשו בכותרות). אז מי כאן הדרקון?
3. הארכת חיים מוגזמת אינה שאיפה של אדם הרוצה עולם טוב לילדיו. היא שאיפה כמו-משיחית, המתחברת לנסיונות הפתטיים של הוגים נוצרים להוכיח את 'נצחיות האני' (כאילו שאדם שפוי ורציונלי באמת חושב שבשביל לבסס אתיקה דרוש הפוסטולט האינפנטילי הזה). בסופו של דבר, מדובר באגואיזם צרוף, שנזקיו המצרפיים לאנושות הם הרי בלתי נתפסים. אז למה להגג על דרקונים, במקום להשקיע אנרגיה בפרויקטים מדעיים שהם טובים באופן חד משמעי, כמו אנרגיה ירוקה?

03
א י

סיפור נחמד שמעלה שאלות קיומיות לחיי נצח.
האם מונוגומיה תתקיים בחיי נצח, והאם נשים יולידו ילדים, או שבדומה לספר "עולם חדש מופלא" הילדים יווצרו בצורות מכניות ללא הורים וללא מבנה משפחתי?
האים מיחזור של חוויות, רגשות ומראות ויזואלים, לא יכולים ליצור סוג של אפקט סיזיפוז?
האם האדם יהיה אתו אדם בעקבות שינויים, פיזיולוגים, ביולוגים ופסיכולוגים, או שיעבד את עצמו בתהליך המורכב, בדומה לסרט לוסי 2014?
והאים הנוסחא (חיי נצח) למורכבות זו (מה שיווצר בתהליך הסופי מהאדם) תיהיה זהה לכל אדם (סוג של מחשב אל), זה לא יהפוך את האדם למשוכפל, הרי הם יעבדו על אותם מרכיבים זהים. כמה צריך מאותו מחשב אל שיודע לעשות בדיוק את אותו הדבר?

04
רון קראוס

המוות הוא לא דרקון. המוות הוא שינה מבורכת כשהוא נעשה בצורה הולמת. במקום להילחם על חייהם של אנשים בכדי שלא ימותו בזקנותם, אני מציע פשוט לאפשר לאנשים למות בצורה מכובדת בגיל צעיר יותר ולהרשות המתת חסד

06
רועי

השאלה היא מדוע בכלל חיי אלמוות הם דבר טוב בראי האנושות?
מובן לי מדוע רבים מאיתנו היו רוצים לחיות לנצח, אבל מעבר לסיפוק יצר ההישרדות הקיים בנו אינסטינקטיבית, מה התועלת בכך?

האם זה ישפר את שרידותו של המין האנושי כולו? אולי דווקא יזיק... אלו שאלות מורכבות.
למשל יתכן כי אם אנשי ימי הביניים היו חיים עד היום היינו כולנו אזוקים תחת הקבעון המחשבתי שלהם. אולי הם היו שולטים בעולם עד היום ולא מפנים את מקומם. הרי הם הותיקים, המנוסים והחכמים מכולם.
נשמע שלהוולד לכזה עולם יכול להפוך לחיים של עבד נרצע שלא יכול לקבל מקום משמעותי כיוון שאלו כולם מאויישים ע"י מאות הדורות של בני האלמוות שקדמו לנו.

07
דותן אלנתן

לא הנמשל כדוגמת המשל.... וחבל. מה שמשאיר אותנו עם טיעונים חלולים, דמגוגיים ולמעשה- פילוסופיה בגרוש.
1. הדרקון דווקא דומה יותר למחלה שקוטעת את החיים במהלכם. קטילת הדרקון רק מאפשרת לבני אדם להזדקן בכבוד! כלומר בסיפור בני האדם פשוט מחפשים דרך להגיע למצב בו אני חיים בעולם האמיתי.
2. האם אכן קביעתו של הילד נכונה? האם הדרקון רע? שוב, לא המשל כמו הנמשל שהרי לדרקון תובנה, נפש מחשבה ורצון. כל אלא מאפשרים לו בחירה. ואכן, על פי תחושות המוסר (הטבועות בנו דרך הטבע... בדיוק כמו זקנה), בחירותיו של הדרקון הם שמגדירות אותו "רע". האם מחלות הן רעות? האם הזקנה היא "רעה"? השוואת אלה לדרקון היא אבסורדית.
3. די בשתי המקודות הנ"ל כדי להמחיש שהדרקון לא רלוונטי. על כן, אפשר לחזור לנקודה האמיתית: בני אדם טועים ובגדול כאשר הם נוקטים בפעולות לפני שהבינו עד הסוף את הסביבה הטבעית בה הם נמצאים, והקשר שלה לקיום שלנו ושל יתר היצורים בעולם.
4. אין יצור חי שלא מזדקן ומת (אולי למעט וירוסים מסויימים מאוד). זוהי לא נקודה שראוי לזלזל בה. למשל- אם נאריך את החיים של דור מסויים אנחנו משאירים בכדור הארץ הרבה אנשים, שאולי תרומתם פחותה או אפילו שלילית מהדור שהיה אמור להחליף אותם ו"לחדש את המלאי".... אנחנו גם פוגעים כך במנגנון האבולוציה - כה פשוט הוא וכה משוכלל - שהביא אותנו עד הלום.
5. קצרה היריעה ובהחלט יכולתי להמשיך. אסכם זאת כך - הדרקון היחיד שיש להשמיד הוא טפשות ורדידות מחשבתית. זהו הדרקון המאיים מכל.

    08
    נעמי טאובר

    מסכימה מאד איתך דותן
    ואם צריך להוסיף: אין במאמר כלל התייחסות לתפקיד התודעה והמודעות: אנשים הרי גורמים מוות לעצמם באורח חיים הרסני, (עישון, זלילה מופרזת, נהיגה לא זהירה ועוד) ולזולתם, ולעתים ב"מנוס מחופש" מפקידים עצמם בידי שליטים מחרחרי מלחמה ובידי דמגוגים, מסכנים את ילדיהם. זה לא כוח חיצוני וחסין כמו דימוי הדרקון, אלה כוחות רבים ושונים שרובם בתוכנו, וצורכים עבודה עצמית וחברתית!!!
    יש די והותר עבודה על הפחתת ההרס התלוי בנו, ועבודה זו אכן נעשית (הפחתת תמותת תינוקות ברחבי העולם, חיסונים, מנגנוני שמירה על בריאות הציבור, חינוך לבריאות, התחזקות מגמות דמוקרטיות (שני צעדים קדימה ולעתים צעד אחורה.. ועדיין התהליך בכללותו חיובי) .
    אז בין המדע לבין התודעה- שניהם חשובים ואין להשקיע בזה על חשבון זו...

09
דני

מעורר מחשבה. נקודה אחת שלא הודגשה בתגובות - הסכנה של האטת או עצירת האבולוציה, והשלכותיה. ועוד - אם נמצא תרופה למוות היא ודאי תהיה יקרה, ושוב נצטרך להכריע מי יזכה בה (העשירים?) ומי לא, האם להפעיל אותה גם לחיות מחמד או בעלי חיים שבסכנת הכחדה, ועוד. בקיצור - מסובך. אבל תודה שגרמתם לנו לחשוב.