משמעויות החיים

אנחנו נאחזים בתקווה שיש תשובה אחת ואוניברסלית לשאלה -- מהי משמעות החיים? מתברר שהדבר היחיד המשותף לכולנו היא השאלה עצמה
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

הורים רבים אומרים: "כל מה שאני רוצה הוא שהילדים שלי יהיו מאושרים." נדיר לשמוע הורה שאומר: "כל מה שאני רוצה הוא שלילדים שלי תהיה משמעות בחיים," אבל נראה שזה בדיוק מה שרובנו רוצים בשביל עצמנו. אנחנו פוחדים מחוסר משמעות. אנחנו חוששים לגבי ה"ניהיליזם" של היבט כזה או אחר בתרבות שלנו. כשאנחנו מאבדים את תחושת המשמעות, אנחנו נעשים מדוכאים. מהו הדבר הזה שאנו מכנים משמעות, ולמה אנחנו חושקים בו כל כך?

אין ספק שלעתים קרובות אושר ומשמעות חופפים. ייתכן שמידה מסוימת של תחושת משמעות היא דרישת קדם לאושר, תנאי הכרחי שלא מספיק בפני עצמו. אם זה המצב, אולי אנשים חותרים למשמעות מסיבות אינסטרומנטליות ותו לא, כצעד בדרך לאושר. ואם כך, האם יש סיבה לרצות משמעות בזכות עצמה? ואם אין סיבה כזו, מדוע אנשים בוחרים חיים של משמעות על פני חיים של אושר, כפי שקורה לעתים?

ההבדל בין משמעות לאושר עמד במוקד מחקר שערכתי עם עמיתותיי הפסיכולוגיות החברתיות, קתלין ווס, ג'ניפר אקר ואמילי גרבינסקי, אשר התפרסם ב-Journal of Positive Psychology באוגוסט. ערכנו סקר של כמעט 400 אזרחים אמריקאים בין הגילים 18 ל-78. הסקר כלל שאלות על מידת האושר והמשמעות שאנשים מוצאים בחייהם. לא כללנו הגדרה של אושר או משמעות, כך שהנבדקים שלנו השיבו לפי האופן שבו הם מבינים את המילים האלה. בעזרת כמות גדולה של שאלות נוספות הצלחנו לראות אילו גורמים הולכים יד ביד עם אושר, ואילו עם משמעות.

התחושה שלנו אומרת שאושר מגיע בחוץ, אבל הראיות אומרות שחלק גדול ממנו מגיע מבפנים. למרות המציאות הזו, אנשים חווים אושר כמשהו שמורגש כאן ועכשיו, כדבר שאי אפשר לבנות עליו בהמשך

כפי שאפשר לצפות, התגלתה חפיפה משמעותית בין שני המצבים. כמעט חצי מהמופעים השונים של רמות תחושת משמעות הוסברו על-ידי אושר, ולהיפך. עם זאת הצלחנו להפריד בין השניים ולבודד את ההשפעות ה"טהורות" של כל אחד. התמקדנו בחיפוש אחר גורמים בעלי השפעות הפוכות על אושר ומשמעות, או לפחות גורמים בעלי מתאם חיובי לאחד מהם, ואף לא שמץ של מתאם חיובי לאחר. בעזרת המתודה הסטטיסטית הזו, גילינו חמש מערכות של הבדלים מרכזיים בין אושר למשמעות, חמישה אזורים שבהם גרסאות שונות של החיים הטובים.

מערכת ההבדלים הראשונה עוסקת ביכולת להשיג מה שרוצים ומה שצריכים. לא מפתיע שבמקרה הזה סיפוק רצונות הוא מקור מהימן לאושר. אבל סיפוק הרצונות לא תרם דבר – ואולי אף פחות מכך – לתחושת המשמעות. מידת האושר של אנשים תלויה בקלות של חייהם. אנשים מאושרים אומרים שיש להם מספיק כסף לקנות את הדברים שהם רוצים ואת הדברים שהם צריכים. בריאות היא גורם שתורם לאושר אבל לא למשמעות. אנשים בריאים מאושרים יותר מאשר אנשים חולים, אבל חייהם של החולים אינם נעדרי משמעות. ככל שאנשים מרגישים טוב לעתים קרובות יותר – תחושה זו מתעוררת כשמשיגים מה שרוצים או צריכים – כך הם מאושרים יותר. ככל שהם מרגישים רע לעתים רחוקות יותר, כך הם מאושרים יותר. אבל תדירות ההרגשה הטובה והרעה אינה קשורה לתחושת משמעות, שעשויה לגאות גם בתנאים קשים מאוד.

מערכת ההבדלים השנייה מתייחסת למסגרת זמן. משמעות ואושר נחווים, לכאורה, בצורה שונה מאוד בזמן. אושר קשור להווה; משמעות קשורה לעתיד, או ליתר דיוק, לקשר שבין העבר, ההווה והעתיד. ככל שאנשים מבלים זמן רב יותר במחשבות על העתיד או העבר, כך חייהם בעלי משמעות רבה יותר מחד גיסא אך מאושרים פחות מאידך גיסא (הדבר נכון גם לכמות החששות שלהם, נושא שאעסוק בו בהמשך). לעומת זאת, ככל שאנשים בילו יותר זמן במחשבה על הכאן והעכשיו, כך הם היו מאושרים יותר. לעתים קרובות גם אומללוּת מתמקדת בהווה, אבל אנשים מאושרים יותר משהם אומללים. אם אתם רוצים למקסם את האושר שלכם, נראה שכדאי לכם להתמקד בהווה, במיוחד אם הצרכים שלכם מסופקים. כנגד זה, משמעות מתקבלת כשאנו מחברים עבר, הווה ועתיד כדי לבנות סיפור קוהרנטי.

מתוך הדברים האלה מתחילה לצמוח תיאוריה שתסביר למה תחושת המשמעות חשובה לנו כל כך. אולי הרעיון הוא לגרום לאושר להימשך. נראה שאושר הוא חמקמק וקשור להווה, בעוד שמשמעות היא יציבה יחסית, ונוגע בעתיד ובעבר. מסיבה זו עשויים אנשים לחשוב שהחתירה לחיים בעלי משמעות עוזרת להם להיות מאושרים גם בטווח הארוך. ואולי הם אפילו צודקים – אף על פי שמבחינה עובדתית אמפירית, רמת האושר נוטה להישאר עקבית לאורך זמן. סביר להניח שאם אנו מאושרים כיום נהיה מאושרים גם בעוד כמה חודשים ואפילו כמה שנים. כנגד זה, מסתבר שלעתים קרובות, אם אנו לא מאושרים לגבי משהו כיום, נהיה לא מאושרים לגבי דברים אחרים בעתיד הרחוק. התחושה שלנו אומרת שאושר מגיע בחוץ, אבל הראיות אומרות שחלק גדול ממנו מגיע מבפנים. למרות המציאות הזו, אנשים חווים אושר כמשהו שמורגש כאן ועכשיו, כדבר שאי אפשר לבנות עליו בהמשך. לעומת זאת, משמעות נתפסת כדבר מתמשך, לכן אנשים עשויים לחשוב שהם יכולים ליצור בסיס לאושר מתמשך אם הם ימצאו משמעות.

מסתבר שטיפול בילדים של אחרים אינו נעים או לא נעים במיוחד, והוא גם לא מעורר תחושת משמעות. אצל הורים, לעומת זאת, הטיפול בילדים הוא מעיין בלתי נדלה של משמעות

מערכת ההבדלים השלישית שלנו נסובה על החיים החברתיים. כפי שאפשר לצפות, קשרים עם אנשים אחרים חשובים גם למשמעות וגם לאושר. אצל אנשים שנמצאים לבד בעולם התגלו רמות נמוכות של אושר ומשמעות, וכך גם אצל אנשים שחשים בדידות. ובכל זאת, מה שקבע את מצבו של אדם היה אופיים הייחודי של קשריו החברתיים. במילים פשוטות, תחושת משמעות מתקבלת כשעוזרים לאנשים אחרים, בעוד שאושר מתקבל כשהם עוזרים לך. קביעה זו מנוגדת לחוכמה המקובלת: נהוג לחשוב שעזרה לאנשים אחרים עושה אותנו מאושרים. מסתבר שההשפעה הזו תלויה לחלוטין בחפיפה בין משמעות לאושר. עזרה לאחרים תרמה מאוד לתחושת המשמעות, אך לא היה סימן לכך שהיא מגדילה את האושר במנותק מהמשמעות. למעשה, נראה שהיתה השפעה הפוכה: ברגע שמתחשבים בתרומה שלה למשמעות, נראה שעזרה לאחרים עלולה אף לגרוע מאושרנו.

מצאנו הדים לתופעה הזו כששאלנו את הנבדקים כמה זמן הם משקיעים בטיפול בילדים. אצל אנשים שאינם הורים, הטיפול בילדים לא תורם לאושר או למשמעות. מסתבר שטיפול בילדים של אחרים אינו נעים או לא נעים במיוחד, והוא גם לא מעורר תחושת משמעות. אצל הורים, לעומת זאת, הטיפול בילדים הוא מעיין בלתי נדלה של משמעות, אף על פי שהוא אינו משפיע על אושר, כנראה מפני שילדים הם לעתים נפלאים ולעתים מלחיצים ומעצבנים, כך שזה מתאזן.

בסקר שלנו התבקשו הנבדקים להגדיר את עצמם כ"אדם נותן" או "אדם לוקח". הבחירה בהגדרה הראשונה ניבאה באופן ברור שלאנשים אלה יש יותר משמעות ופחות אושר. ההשפעות של הגדרת ה"לוקח" היו חלשות יותר, אולי מכיוון שאנשים אינם נכונים להודות שהם כאלה. למרות זאת, היה ברור למדי שלאנשים לוקחים (או לפחות, אצל אנשים שמגדירים את עצמם ככאלה), יש יותר אושר ופחות משמעות.

גם עומק הקשרים החברתיים עשוי להשפיע על האופן שבו החיים החברתיים תורמים לאושר ולתחושת המשמעות. בתוצאות התגלה קשר בין כמות הזמן שאנו מבלים עם חברים לאושר רב, אך לא לתחושת משמעות. ייתכן שבירה עם החבר'ה או שיחה נעימה בארוחת צהריים מסבות לנו הנאה, אבל בסך הכול, לא נראה שכל זה תורם במיוחד לחיים בעלי משמעות. כנגד זה, התגלה קשר בין כמות הזמן שאנו מבלים עם המשפחה לתחושת משמעות חזקה, אך לא לאושר. ההבדל, כפי הנראה, טמון בעומק מערכת היחסים. זמן שאדם מבלה עם חבריו מוקדש לעתים קרובות להנאות פשוטות ומהותיות פחות, כך שהוא עשוי לעורר רגשות טובים אך לא להגדיל את תחושת המשמעות. אם החברים שלנו עצבניים או מעיקים, אפשר פשוט לעבור הלאה. אבל הזמן שאנו מבלים עם בני המשפחה אינו נעים בצורה פשוטה כל כך. לפעמים צריך לשלם חשבונות, להתמודד עם מחלות או תיקונים, ולבצע מטלות בלתי מספקות אחרות. וכמובן, גם המשפחה עלולה להיות קשה, ובמקרה כזה צריך בדרך כלל לעבוד על מערכת היחסים וליישר את ההדורים. כנראה שלא במקרה התגלה גם קשר בין ויכוחים לתחושת משמעות רבה ואושר מועט.

הציור "מהיכן באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?" מאת פול גוגאן

הציור "מהיכן באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?" מאת פול גוגאן

קטגוריית ההבדלים הרביעית שלנו קשורה לקשיים, בעיות, מתחים וכדומה. באופן כללי, אלה הולכים יד ביד עם רמות אושר נמוכות יותר ורמות משמעות גבוהות יותר. שאלנו את הנבדקים כמה אירועים חיוביים ושליליים הם חוו לאחרונה. מסתבר שריבוי של אירועים טובים תרם גם למשמעות וגם לאושר. לא מפתיע. אבל אירועים רעים הם סיפור אחר. בחיים רבי משמעות מתרחשים אירועים שליליים רבים, מה שמפחית כמובן את האושר. מתח ואירועים שליליים היו שניהם מהלומות אדירות לאושר, למרות הקשר החיובי הבולט שלהם לתחושת משמעות בחיים. אנחנו מתחילים להרגיש כיצד נראים חיים מאושרים אך נטולי משמעות. מתח, בעיות, דאגות, ויכוחים, הרהורים באתגרים ובקשיים – כל אלה נדירים או כלל לא קיימים בחייהם של אנשים מאושרים מאוד, אבל נראה שהם חלק בלתי נפרד מחיים רבי משמעות. היציאה לפנסיה מאירה את ההבדל הזה: עם היעלמות הדרישות והמתחים שבחיי העבודה, רמת האושר עולה אך רמת המשמעות יורדת.

האם אנשים מחפשים מתח כדי שיוסיף משמעות לחייהם? הגיוני יותר שהם מחפשים משמעות בעזרת פרויקטים קשים ברמת ודאות נמוכה. אדם מנסה לעשות דברים בעולם: הוא צובר הצלחות וכישלונות, לכן הרווח הנקי שלו באושר עלול להיות קטן, אבל התהליך תורם לתחושת המשמעות שלו. אם להשתמש בדוגמה הקרובה אליי, עבודת המחקר תורמת רבות לתחושת המשמעות בחיים (מה משמעותי יותר מתרומה לידע האנושי?), אבל נדיר שהפרויקטים מתקדמים כמתוכנן, והכישלונות והתסכולים הרבים לאורך הדרך עלולים לפגום בהנאה מהתהליך.

קטגוריית ההבדלים האחרונה קשורה לעצמי ולזהות אישית. פעילויות שמביאות את העצמי לידי ביטוי הן מקור חשוב למשמעות אבל לרוב אינן משליכות על האושר. ב-37 פריטים בשאלון שלנו התבקשו הנבדקים לדרג עד כמה פעילות מסוימת (כמו עבודה, התעמלות או מדיטציה) היא ביטוי או שיקוף של העצמי. ב-25 מהם התגלה מתאם חיובי חזק עם חיים בעלי משמעות, ובאף אחד מהם לא התגלה מתאם שלילי. רק שניים מתוך 37 הפריטים (התרועעות בחברה ובילויים ללא אלכוהול) קושרו באופן חיובי לאושר, ולחלקם אף היה קשר שלילי איתו. בין דאגה לאושר התגלה הקשר השלילי החזק ביותר: מסתבר שדי מדכא להיות דאגן.

מסתבר, אם כן, שאושר תלוי בהשגת הדברים שאנחנו רוצים, ותחושת משמעות תלויה בהבעה עצמית. עצם המודעות לנושאים של זהות אישית והגדרה עצמית מגדילה את תחושת המשמעות, אף על פי שהיא אינה רלוונטית לאושר, ואף מפחיתה אותו. זה נראה כמעט פרדוקסלי: אושר הוא אנוכי מכיוון שהוא תלוי בהשגת הדברים שאנו רוצים ובכך שאנשים אחרים יעשו דברים שמועילים לנו. ובכל זאת, העצמי קשור למשמעות יותר מאשר לאושר. הבעה עצמית, הגדרה עצמית, צבירת מוניטין טוב ופעילויות נוספות שממוקדות בעצמי, משפיעות על תחושת המשמעות שלנו יותר מאשר על אושרנו.

מה הפשר של כל זה?

האם כל זה באמת אומר לנו משהו על משמעות החיים? תשובה חיובית תלויה בכמה הנחות מוטלות בספק, וביניהן הרעיון שאנשים אומרים את האמת לגבי מידת המשמעות בחייהם. הנחה נוספת היא שאנחנו בכלל מסוגלים לענות תשובה אמתית. האם אנחנו מסוגלים לדעת אם יש משמעות בחיינו? לשם כך צריך להגדיר מהי משמעות, לא? זכרו שעמיתיי ואני לא נתנו למשיבים שלנו הגדרה של משמעות, ולא ביקשנו מהם להגדירה בעצמם. רק ביקשנו מהם לדרג עד כמה הם מסכימים עם הצהרות כגון: "באופן כללי, אני חושב שחיי הם חיים בעלי משמעות." אולי כדאי להבהיר כמה עקרונות בסיסיים לפני שנבחן את משמעות החיים לעומק.

ראשית, מהם חיים? תשובה אחת היא שם ספרו של אנתוני מארה,  A Constellation of Vital Phenomena (2013, "מערך של תופעות חיוניות"), רומן נוגע ללב על צ'צ'ניה בשנים שלאחר שתי המלחמות האחרונות. אישה אינה יכולה לעזוב את דירתה ואין לה שום דבר לעשות. היא מתחילה לקרוא את המילון הרפואי של אחותה, מילון מהעידן הסובייטי. הוא לא מספק לה מידע יעיל, או אפילו נהיר – מלבד הגדרתו לחיים, שאותה היא מקיפה באדום: "חיים: מערך של תופעות חיוניות – ארגון, גירויים, תנועה, צמיחה, רבייה, הסתגלות." במובן מסוים, זו משמעות ה"חיים". עליי להוסיף שכעת אנו כבר יודעים כי החיים הם תהליך פיזי ייחודי: לא אטומים או כימיקלים בפני עצמם, אלא הריקוד המאורגן להפליא שהם מבצעים. הכימיקלים שבגוף פחות או יותר זהים ברגע שלפני המוות וברגע שאחריו. המוות לא משנה חומר כזה או אחר: המצב הדינמי הכללי של המערכת משתנה. ובכל זאת, חיים הם מציאות פיזית בלבד.

משמעותה של "משמעות" היא מסובכת יותר. למילים ומשפטים יש משמעות, וגם לחיים. האם בשני המקרים מדובר באותו סוג של משמעות? במובן מסוים, ה"משמעות" של ה"חיים" עשויה להיות רק הגדרה מילונית, בדומה לזו שהבאתי בפסקה הקודמת. אבל זה לא מה שאנשים מחפשים כשהם תוהים על משמעות החיים, בדיוק כפי שאדם הסובל ממשבר זהות לא מחפש את רישיון הנהיגה שלו כדי לקרוא את השם שכתוב עליו. הבדל חשוב אחד בין משמעות לשונית לבין משמעות בחיי האדם, היא שהשנייה דורשת שיפוט ערכי, או מקבץ של שיפוטים ערכיים, ואלה רומזים על רגש מסוים. שיעורי הבית שלכם במתמטיקה מלאים במשוואות מכיוון שהם מורכבים מרשת של קונספטים – קרי משמעויות. אבל ברוב המקרים, פתרון משוואות לא כרוך ברגש רב, ולכן בדרך כלל אנו לא תופסים את הפעילות הזו כבעלת משמעות, לא באופן שאנו עוסקים בו כאן (למעשה, יש אנשים שמתעבים מתמטיקה, או מתמלאים חרדה בפניה, אבל התגובות האלה כמובן לא גורמות לנו לראות בה מקור למשמעות בחיים).

שאלות לגבי משמעות החיים עוסקות למעשה בתחושת משמעות. אנחנו לא רוצים לדעת מהי ההגדרה המילונית של חיינו, אם בכלל קיים דבר כזה. אנחנו רוצים שלחיינו יהיו ערך, שהם יתאימו להקשר שאנו מסוגלים להבין. אבל נראה שהחששות הקיומיים האלה נוגעים רק במובנה הלשוני של המילה "משמעות" כי הם מעוררים הבנה ואסוציאציות מנטליות. מדהים כמה מילים נרדפות ל"משמעות" מתייחסות גם הן לתוכן מילולי בלבד: אנחנו מדברים, למשל, על הטעם בחיים, או חשיבותם, ושואלים אם הם הגיוניים או לא. נראה שאם אנחנו רוצים להבין את משמעות החיים, עלינו להתגושש עם טבעה של משמעות במובן המילולי והנשגב פחות.

אפשר לומר שמשמעות לשונית היא קשר שאינו פיזי. שני דברים יכולים להיות מקושרים פיזית, למשל אם ממסמרים אותם זה לזה, או כשאחד מהם מפעיל כוח כבידתי או מגנטי על האחר. אבל הם יכולים גם להיות מקושרים סמלית. הקשר בין דגל למדינה שהוא מייצג אינו קשר פיזי בין מולקולות. הוא לא משתנה גם אם המדינה והדגל נמצאים בשני צדי כדור הארץ כך שאין שום אפשרות לקשר פיזי ביניהם.

אף על פי ששפה ככלל היא אוניברסלית, המצאנו שפות שונות: הן משתנות מתרבות לתרבות. גם משמעות היא אוניברסלית, אבל אנחנו לא ממציאים אותה - היא מתגלה

המוח האנושי התפתח בצורה המאפשרת לו להשתמש במשמעות כדי להבין דברים. זו חלק מהדרך האנושית ליצירת קשרים חברתיים: אנחנו מדברים על מה שאנו עושים וחווים. רוב מה שאנחנו יודעים, למדנו מאחרים ולא מהתנסות אישית. הישרדותנו תלויה בלמידת שפה, שיתוף פעולה עם אחרים, עמידה בכללים מוסריים ומשפטיים וכן הלאה. שפה היא הכלי שאיתו בני אדם מתמרנים משמעות. אנתרופולוגים אוהבים למצוא יוצאי דופן לכל כלל, אבל בינתיים הם לא הצליחו למצוא תרבות שמסתדרת בלי שפה. זה אוניברסל אנושי. אבל צריך לעשות פה הבחנה חשובה. אף על פי ששפה ככלל היא אוניברסלית, המצאנו שפות שונות: הן משתנות מתרבות לתרבות. גם משמעות היא אוניברסלית, אבל אנחנו לא ממציאים אותה - היא מתגלה. חישבו על שיעורי הבית במתמטיקה: הסמלים הם המצאות אנושיות שרירותיות, אבל הרעיון המובע ב: 5*8 = 43 שגוי מיסודו, וזה אינו דבר שבני אדם המציאו או מסוגלים לשנות.

מדען המוח מייקל גזאניגה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, טבע את המונח Left-Brain Interpreter המתייחס לאזור במוח שמוקדש באופן כמעט בלעדי להמללה של אירועים. הפרשנות שלו אינה תמיד נכונה, כפי שגזאניגה מדגים. אנשים ממציאים במהירות הסבר לכל דבר שהם חווים, ומשחקים עם הפרטים כך שיתאימו להסבר הזה. הטעויות האלה גרמו לגזאניגה לתהות אם לתהליך הזה יש בכלל ערך, אבל אולי האכזבה שלו נובעת מהנחתם הטבעית של מדענים – שמטרתה של החשיבה היא גילוי האמת (אחרי ככלות הכול, זה מה שמדענים עצמם עושים לכאורה). כנגד זה, אני טוען שחלק גדול ממטרת החשיבה היא לעזור לנו לדבר עם אחרים. מוחות טועים, אבל כשאנו מבטאים את הטעויות האלה במילים, אנשים אחרים מזהים ומתקנים אותן. באופן כללי, המין האנושי מתקרב לאמת באופן קולקטיבי, בדיונים וויכוחים, ולא בחשיבה עצמאית על הדברים.

איש עושה מדיטציה בגינה. ציור מהמאה ה-18. מקור לא ידוע. מוצג במוזיאון לאמנות ב רוקלין

איש עושה מדיטציה בגינה. ציור מהמאה ה-18. מקור לא ידוע. מוצג במוזיאון לאמנות ב רוקלין

סופרים רבים, במיוחד אלה שהתנסו במדיטציה ובזן, אומרים כי המוח האנושי מברבר בלי הפסקה כל היום. כשאנחנו מנסים לעשות מדיטציה, המוח שלנו נשטף במחשבות המכונות לעתים "המונולוג הפנימי". מדוע? ויליאם ג'יימס, מחבר עקרונות הפסיכולוגיה (1890), אמר שהחשיבה היא לשם עשייה, אבל למעשה חשיבה רבה נראית לא רלוונטית לעשייה. עם זאת, ניסוח מחשבותינו במילים הוא הכנה חיונית להעברת המחשבות האלה לאנשים אחרים. דיבור הוא דבר חשוב: זה האופן שבו יצור אנושי מתקשר עם הקבוצה שלו ומשתתף בה – והאופן שבו אנו פותרים את הבעיות הביולוגיות הנצחיות: הישרדות ורבייה. בני האדם פיתחו מוחות שמפטפטים כל היום כי פטפוטים בקול רם הם מה שמאפשר לנו לשרוד. דיבור דורש מאנשים לקחת את מה שהם עושים ולנסח אותו במילים. דב יכול ללכת במורד הגבעה אל הפאב, בדיוק כמו אדם, אבל רק אדם חושב את המילים "אני הולך למטה אל הפאב." למעשה, לא זו בלבד שהאדם מסוגל לחשוב את המילים האלה, אלא גם לומר אותם, ואז אחרים יצטרפו אליו למסע – או אולי יזהירו אותו שלא ילך, כי מישהו ראה דב ליד הנהר. בעזרת דיבור, בני האדם משתפים מידע ומתקשרים עם אחרים, וזו הרי מהותנו כמין.

מחקרים שבחנו ילדים מאששים את התפיסה שהמוח האנושי מתוכנת באופן טבעי לבטא דברים במילים. ילדים עוברים כמה שלבים שבמהלכם הם אומרים בקול רם את השמות של כל הדברים שהם נתקלים בהם, ורוצים גם להעניק שמות לכל מיני דברים, כגון חולצות, חיות, אפילו היציאות שלהם (במשך זמן מה, הבת הקטנה שלנו קראה ליציאות שלה על שם קרובי משפחה שונים. לא היה בזה שום שמץ של עוינות או חוסר כבוד, אך בכל זאת עודדנו אותה לא להודיע על כך לאותם קרובים).

דיבור מהסוג הזה אינו יעיל בפתרון בעיות או באף אחד משימושיה הפרגמטיים המוכרים של החשיבה, אבל הוא כן עוזר לתרגם אירועים פיזיים בחייו של אדם למילים, כך שהוא יכול לדון בהם עם אחרים. המוח האנושי התפתח בצורה המאפשרת לו להצטרף לשיח הקולקטיבי, לנרטיב החברתי. מאמצינו הבלתי נלאים להבין את העולם מתחילים בקטן, עם פריטים ואירועים בודדים. אט אט אנחנו מתקדמים למבנים גדולים ומשולבים יותר. במובן הזה אנחנו מטפסים בסולם המשמעות – ממילים ומושגים בודדים לשילובים פשוטים (משפטים) ומשם למטא-נרטיב, לחזונות כוללים, או לתיאוריות קוסמיות.

דמוקרטיה היא דוגמה מצוינת לאופן שבו אנו משתמשים במשמעות. היא לא קיימת בטבע. בכל שנה נערכות בחירות בקרב אינספור קבוצות של אנשים, אבל עד כה אף אחד לא ראה תופעה כזו אצל אף מין אחר. האם הדמוקרטיה הומצאה או התגלתה? ככל הנראה היא נוצרה באופן עצמאי במקומות שונים רבים, אבל קווי הדמיון הבסיסיים מעידים על כך שהרעיון היה קיים בעולם וחיכה שיגלו אותו. הפרקטיקות הספציפיות ליישומו (האופן שבו נעשית ההצבעה, למשל) מומצאות. ובכל זאת, נראה שרעיון הדמוקרטיה פשוט חיכה שאנשים יתקלו בו ויעשו בו שימוש.

ההרהור במשמעות החיים מעיד על כך שהאדם טיפס בסולם לגובה רב. כדי להבין את משמעותו של פריט שהם רק נתקלים בו, אנשים שואלים ממה הוא עשוי, איך הוא הגיע למקומו וכיצד אפשר להשתמש בו. כשהם מגיעים לשאלת משמעות החיים, הם מעלים שאלות דומות: מדוע נוצרו החיים או לאיזו מטרה? איך החיים הגיעו לכאן? מה הצורה הטובה ביותר לנצל אותם? טבעי לצפות ולהניח שלשאלות האלה יש תשובות. ילד לומד מהי בננה: היא מגיעה מחנות, וקודם לכן, מעץ. אפשר לאכול אותה, וכדי לעשות את זה יש להסיר תחילה את הקליפה החיצונית (חשוב מאוד) כדי להגיע לחלק הפנימי הרך והמתוק. טבעי להניח שגם את החיים אפשר להבין באותה צורה. צריך רק לפענח (או ללמוד מאחרים) מה המהות שלהם ומה לעשות איתם. ללכת לבית הספר, למצוא עבודה, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בטח. יתרה מזו, יש סיבה טובה לרצות להבין את כל זה. לו היתה לנו בננה ולא היינו מצליחים להבין אותה, לא היינו נהנים מאכילתה. ובדומה לזה, אם לחיים שלנו יש מטרה ואנו לא יודעים מהי, אולי נבזבז אותם. כמה עצוב להחמיץ את משמעות החיים, אם אכן יש כזו.

בין הפיזי לכימי

אנחנו מתחילים לראות כיצד הרעיון של משמעות החיים מחבר בין שני דברים שונים למדי. החיים הם תהליך פיזי וכימי. משמעות היא קשר שאינו פיזי, משהו שקיים ברשתות של סמלים והקשרים. מכיוון שהיא אינה דבר פיזי טהור, היא מסוגלת לזנק למרחקים גדולים במרחב ובזמן וליצור קשרים. זכרו את הממצאים שלנו בנוגע למסגרות הזמן השונות של אושר ומשמעות. אושר עשוי להיות קרוב יותר למציאות הפיזית כי הוא מתרחש ממש עכשיו בהווה. חשוב לציין שחיות יכולות להיות מאושרות בלי יותר מדי משמעות. משמעות, מצדה, מקשרת עבר, הווה ועתיד במובנים שמעבר לפיזי. כשיהודים מודרניים חוגגים את פסח, או כשנוצרים שותים באופן סמלי את דמו של האל שלהם ואוכלים את בשרו, פעולותיהם מונחות על-ידי קשרים סמליים לאירועים בעבר הרחוק (אירועים שעצם קיומם מוטל בספק). הקשר בין העבר להווה אינו פיזי כפי שנפילתה של שורת אבני דומינו היא פיזית; הוא קשר מנטלי המשתרע על פני מאות שנים.

עסקה עם השטן. איור של הארי קלארק לספרו של גתה פאוסטוס

עסקה עם השטן. איור של הארי קלארק לספרו של גתה פאוסטוס

שאלות לגבי משמעות החיים לא מתעוררות רק בגלל סקרנות פשוטה או פחד מהחמצה. משמעות היא כלי רב עוצמה בחייו של אדם. כדי להבין את שימושיו של הכלי הזה, כדאי לבחון את החיים כתהליך של שינוי בלתי פוסק. אמנם דברים חיים משתנים ללא הרף, אבל החיים אינם מסוגלים להשלים עם שינוי אינסופי. יצורים חיים משתוקקים ליציבות וחותרים לבסס מערכות יחסים הרמוניות עם סביבתם. הם רוצים לדעת איך להשיג מזון, מין, מחסה וכדומה. הם מוצאים או יוצרים מקומות שבהם יוכלו לנוח בבטחה. הם עשויים לגור באותו בית במשך שנים. החיים, במילים אחרות, הם שינוי שאליו מתלווה חתירה תמידית להאטת או עצירת תהליך השינוי, מה שמוביל בסופו של דבר למוות. לו רק היה השינוי נעצר, במיוחד בנקודה מושלמת: בזה עסק הסיפור העמוק על העסקה של פאוסטוס עם השטן. פאוסטוס איבד את נשמתו כי לא הצליח לעמוד בפני הרצון שרגע נפלא יימשך לעד. חלומות כאלה הם חלומות עקרים. החיים לא יפסיקו להשתנות עד סופם. אבל יצורים חיים עובדים קשה כדי לבסס יציבות מסוימת, לצמצם את התוהו המתלווה לשינוי המתמיד ולייצר סטטוס קוו כלשהו.

בעזרת תקשורת ועבודה משותפת, אנחנו יוצרים עולם צפוי ומהימן, עולם שבו אפשר לעלות על אוטובוס או מטוס כדי להגיע ליעד כלשהו, לדעת שנוכל לקנות אוכל ביום שלישי

כנגד זה, משמעות היא דבר קבוע בעיקרו. שפה מתאפשרת רק כאשר מילים נושאות את אותה משמעות בשביל כולם, וכשהמשמעות הזו לא משתנה מיום ליום (שפות כן משתנות, אבל לאט, ולעתים בחוסר רצון, מכיוון שיציבות יחסית היא דבר שחיוני לשימוש בהן). לכן משמעות מתגלה ככלי חשוב שבעזרתו כופה החיה האנושית יציבות על העולם. אנשים מזהים את המחזור הקבוע של חילופי העונות וכך מסוגלים לתכנן לשנים הבאות. תודות לזכויות קניין אנחנו מסוגלים להקים חוות ולגדל מזון.

נקודה מהותית היא שבני אדם עובדים עם בני אדם אחרים כדי לכפות את המשמעויות שלהם על העולם. שפה יש לחלוק, מכיוון ששפות פרטיות אינן שפות. בעזרת תקשורת ועבודה משותפת, אנחנו יוצרים עולם צפוי ומהימן, עולם שבו אפשר לעלות על אוטובוס או מטוס כדי להגיע ליעד כלשהו, לדעת שנוכל לקנות אוכל ביום שלישי, להיות בטוחים שלא נצטרך לישון בחוץ בגשם או בשלג כי תהיה לנו מיטה חמה ויבשה, וכולי.

נישואין הם דוגמה טובה לאופן שבו משמעות מבססת את העולם ומגבירה את היציבות. רוב החיות מזדווגות, וחלקן עושות זאת למשך תקופות ארוכות ואף כל חייהן, אבל רק בני האדם מתחתנים. עמיתיי שחוקרים מערכות יחסים קרובות, יספרו לכם שמערכות יחסים ממשיכות להתפתח ולהשתנות גם אחרי שנות נישואין ארוכות. עם זאת, עובדת הנישואין היא קבועה. או שאנחנו נשואים או שלא, וזה לא משתנה מיום ליום, גם אם הרגשות והפעולות שלנו כלפי בני זוגנו משתנים משמעותית.

הנישואין עוזרים לנו לעבור את המהמורות ולייצב את מערכת היחסים. זו סיבה אחת שלבני אדם יש סיכוי גדול יותר להישאר יחד אם יתחתנו. יהיה קשה ומסובך מאוד לנטר את כל הרגשות שלנו כלפי בני זוגנו לאורך זמן, וסביר להניח שהתמונה שתתקבל לא תהיה מדויקת. קל לדעת מתי מתרחש המעבר מרווקות לנישואין, מכיוון שהדבר מתרחש באירוע ספציפי שמתועד באופן רשמי. משמעות יציבה יותר מרגש, ולכן יצורים חיים משתמשים במשמעות במהלך מסעם מורט העצבים להשגת יציבות.

צרכים של משמעות

ההוגה והפסיכיאטר האוסטרי ויקטור פראנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" (1946)", ניסה לעדכן את התיאוריה הפרוידיאנית על-ידי הוספת התשוקה האוניברסלית למשמעות לדחפים האחרים שמנה פרויד. הוא שם דגש על תחושת תכלית, שהיא ללא ספק אחד ההיבטים של העניין, אך לא כולו. ניסיונותיי שלי להבין כיצד אנשים מוצאים משמעות בחיים הובילו אותי בסופו של דבר לרשימה של ארבעה "צרכים של משמעות", ומאז עמדה הרשימה במבחן הזמן.

מטרת הרשימה היא להראות שאנו מסוגלים למצוא משמעות בחיים אם יש לנו מענה לכל אחד מארבעת הצרכים האלה. ומצד שני, אנשים שלא מצליחים למלא אחד או יותר מהצרכים האלה ימצאו כנראה פחות משמעות בחייהם. שינויים המשפיעים על כל אחד מהצרכים האלה ישפיעו גם על תחושת המשמעות של האדם.
הצורך הראשון הוא אכן הצורך בתכלית. פראנקל צדק: ללא תכלית, החיים חסרי משמעות. תכלית היא אירוע או מצב עתידי שמעניק להווה את צורתו ובכך קושר זמנים שונים בסיפור אחד. אפשר לחלק תכליות לשתי קטגוריות רחבות. אפשר לחתור למטרה מסוימת (לזכות באליפות, להתמנות לסגן הנשיא או לגדל ילדים בריאים) או למצב מסוים (אושר, גאולה רוחנית, ביטחון כלכלי, חוכמה").

המטרות שלנו בחיינו נובעות משלושה מקורות, כך שבמובן מסוים לכל אדם יש שלושה מקורות בסיסיים של תכלית. הראשון הוא הטבע. הוא יצר אותנו לתכלית מסוימת, שהיא המשך החיים על-ידי הישרדות ורבייה. לטבע לא אכפת אם אנחנו מאושרים, אף על פי שאנשים רוצים להיות מאושרים. אנחנו צאצאיהם של אנשים שהצטיינו ברבייה וידעו לשרוד מספיק זמן כדי להתרבות. התכלית שהטבע מייעד לנו אינה תכלית המשפיעה על כל היבטי החיים. לא אכפת לו מה אנחנו עושים ביום שבת כל עוד נצליח לשרוד, ובסופו של דבר להתרבות.

המקור השני לתכלית הוא תרבות. תרבות אומרת לנו לאילו דברים יש ערך וחשיבות. ישנן תרבויות שאומרות לבניהן ובנותיהן בדיוק מה הם אמורים לעשות: הן מועידות אותם למשבצת מסוימת (חוואי, חייל, אם וכולי). אחרות מציעות מגוון הרבה יותר רחב של אפשרויות ומפעילות על האדם פחות לחץ לבחור באחת מהן, אף על פי שהן מתגמלות את האדם על בחירות מסוימות יותר מאשר על אחרות.

וזה מביא אותנו למקור השלישי למטרות בחיים: בחירותינו שלנו. במיוחד במדינות מערביות מודרניות, החברה מציגה בפנינו מגוון רחב של דרכים ועלינו לבחור באיזו מהן לצעוד. מכל סיבה שלא תהיה – נטייה טבעית, כישרון, אינרציה, שכר גבוה, הטבות יפות – אנחנו בוחרים מערך אחד של מטרות לעצמנו (מקצוע, למשל). אנחנו יוצרים את המשמעות בחיינו וממלאים בפרטים את התרשים הכללי שהטבע והתרבות סיפקו לנו. אנחנו אפילו יכולים לקרוא תיגר על התרשים הזה: אנשים רבים בוחרים לא להתרבות, וחלקם אף בוחרים לא לשרוד. ואנשים רבים אחרים מתנגדים ומורדים במה שהתרבות שלהם בחרה בשבילם.

הצורך השני של המשמעות הוא ערכים. אני מתכוון לבסיס שיאפשר לנו להבין מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע. "טוב" ו"רע" הן שתיים מהמילים הראשונות שילדים לומדים. אלה שניים מהמושגים המוקדמים והאוניברסליים ביותר. המילים האלה הן גם שתיים מהראשונות שחיות לומדות להבין. במונחים של תגובות במוח, ההרגשה שדבר מסוים הוא טוב או רע מתעוררת מהר מאוד, כמעט מיד לאחר שאנחנו מבינים מה הדבר הזה. יצורים שחיים ביחידות שופטים טוב ורע לפי ההרגשה שמתעוררת בתוכם כשהם נתקלים במשהו (האם הדבר הזה מתגמל אותם או מעניש אותם?). בני אדם, כיצורים חברתיים, מבינים טוב ורע בדרכים נעלות יותר, כגון איכות מוסרית.

בפועל, כדי להוסיף משמעות לחיים, אנשים צריכים למצוא את הערכים שמאירים את חייהם באור חיובי ומצדיקים את מי שהם ומה שהם עושים. ההצדקה הזו כפופה בסופו של דבר לשיפוט החברתי המקובל, ולכן אדם זקוק להסברים שירַצו פרטים אחרים בחברה (במיוחד אלה שאוכפים את החוקים). שוב, הטבע מייצר ערכים מסוימים, והתרבות מוסיפה לא מעט משלה. לא ברור אם אנשים מסוגלים להמציא ערכים משלהם, אבל ישנם ערכים שנובעים מהעצמי ומשם הולכים ומשתכללים. לאנשים יש תשוקות פנימיות חזקות שמעצבות את תגובותיהם.

הצורך השלישי הוא הצורך בחוֹלְלוּת, היכולת לגרום לדברים להתחולל. לא נרגיש מסופקים אם יהיו לנו מטרות וערכים שאנחנו לא מסוגלים לעשות דבר לגביהם. אנשים אוהבים להרגיש שהם מסוגלים לגרום לשינוי. הערכים שלהם צריכים לבוא לידי ביטוי בחייהם ובעבודתם. ואם נביט בזה מהכיוון ההפוך, אנשים צריכים להיות מסוגלים לכוון אירועים לעבר תוצאות חיוביות (בעיניהם) והרחק מתוצאות שליליות.

הצורך האחרון הוא תחושת ערך עצמי. לרוב, לאנשים בעלי משמעות בחייהם יש סיבה לחשוב שהם אנשים טובים, אולי אפילו טובים יותר מאנשים מסוימים אחרים. לכל הפחות, אנשים רוצים להאמין שהם טובים יותר ממה שהיו עלולים להיות, לוּ היו בוחרים בחירות רעות או עושים עבודה פחות טובה. הם הרוויחו מידה מסוימת של כבוד.

לחיים בעלי משמעות, אם כן, יש ארבע תכונות. יש בהם תכליות שמנחות את פעולותינו מהווה והעבר אל העתיד, ומספקות לנו כיוון. יש בהם ערכים שמאפשרים לנו לשפוט מה טוב ומה רע; ובמיוחד, מאפשרים לנו להצדיק את פעולותינו ושאיפותינו כטובות. הם מאופיינים בחוללות, קרי פעולותינו תורמות בצורה חיובית להגשמת המטרות והערכים שלנו. והם מספקים לנו סיבה לראות את עצמנו באור חיובי, כאנשים טובים ובעלי ערך.

אנשים שואלים מהי משמעות החיים, ואם לשאלה הזו יש תשובה אחת ויחידה. אין תשובה אחת: ישנן אלפי תשובות שונות. חייו של אדם מתמלאים במשמעות אם הוא מוצא תשובות לארבע השאלות שעוסקות בתכלית, ערכים, חוללות ותחושת ערך עצמי. השאלות האלה, ולא התשובות להן, הן הדבר הקבוע המשותף לכולנו.

רוי פ. באומייסטר הוא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פלורידה סטייט שבטלהאסי. ספרו האחרון הוא Willpower (2010), שאותו חיבר יחד עם ג'ון טירני.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוי פ. באומייסטר, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על משמעויות החיים

04
לי עברון-ועקנין

מעניין. ועדיין אני תוהה על האושר. אם האושר נובע מסיפוק צרכינו (ולאו דווקא בכוחות עצמנו - "חוללות") למה מי שאינו מאושר עכשיו סביר להניח שלא יהיה מאושר גם כעבור זמן?

    05
    ניר

    אם הבנתי נכון, במאמר נטען בין היתר כי רוב האנשים המצהירים על עצמם כמאושרים, הם כאלה שאפיינו עצמם ככאלה שצרכיהם מסופקים, כלומר, הם כאלה שחיים חיים שבהם אין הם חווים חסך.
    כמו כן, לטענת המאמר אנשים שכן חווים חסך, שצרכיהם לא מסופקים, בדרך כלל פחות מאושרים אך בעלי תחושת משמעות יותר חזקה- "אנחנו מתחילים להרגיש כיצד נראים חיים מאושרים אך נטולי משמעות. מתח, בעיות, דאגות, ויכוחים, הרהורים באתגרים ובקשיים – כל אלה נדירים או כלל לא קיימים בחייהם של אנשים מאושרים מאוד".
    בהסתמכות על אלה נגזרת המסקנה כי אדם מאושר בהווה, קרי, אדם שצרכיו מסופקים ואין לו מה לדאוג לגביו, ככל הנראה יהיה מאושר גם בעתיד. ואדם לא מאושר בהווה, כלומר, אדם שלא חי בתנאים כאלה שצרכיו מסופקים ואין לו מה לדאוג לגביו, ככל הנראה ימשיך וישאף לאושר גם בעתיד.

    נראה שיש בגזירת המסקנה מעין הסתמכות על הנחה מובלעת (שהיא לדעתי, לא מאד מופרכת, על אף היותה שמרנית) והיא כי על פי רוב ובדרך כלל אין שינויים דרסטיים המוציאים אדם מן הסביבה בה הוא חי לסביבה שונה לגמרי (המעבר מסביבה בה אדם נאבק על סיפוק צרכיו, לסביבה בה רצונותיו זוכים לסיפוק בקלות- הוא שינוי דרסטי). כלומר, אם נניח שמוביליות חברתית היא לא עניין שבשגרה ושכדי להיות מאושר צריך שהצרכים שלנו יסופקו במלואם ובקלות- מי שלא מאושר עכשיו, סביר להניח שלא יהיה מאושר גם כעבור זמן. ולהפך.

07
יואל

Cלי וניר , הייתי רוצה להאמין שהכתבה חוזה עתיד יותר אופטימי למי שאינו מאושר. לכל הפחות, אפשר תמיד להתנחם במשמעות, או בחיפוש המשמעות

08
לי עברון-ועקנין

שלום ניר, שלום יואל, תודה על ההתייחסות.
לניר, מעניינת הנקודה על המוביליות החברתית, אבל יש כל כך הרבה שינויים שהזמן גורם אותם - מתבגרים, מביאים (או לא) ילדים לעולם, הילדים גדלים... ועוד המון גורמים, ולכן מוזר בעיני לחשוב שאי סיפוק צרכים בהווה מנבא מצב דומה בעתיד. אלא אם כן התפיסה היא שהכול תלוי באופן שבו אנחנו מתייחסים למציאות ו/או לצרכים, ולא נראה לי שזאת התפיסה במאמר.
ליואל, נכון, ונראה שה"חוללות" היא אולי המפתח (מעניין תרגום של איזה מונח זה)...

ועדיין האדם מחפש משמעות. גם כשהוא מרגיש טוב ושמח (מאושר? ביטוי קצת מתעתע, קצת רדוד, קצת... חסר משמעות). הוא מחפש משמעות, האדם, ואולי כך נגזר עליו? כלומר, כך הוא נברא/נוצר/התפתח? הוא מחפש משמעות, האדם, אולי מפני שהמצרך הזה לא נפוץ כל כך, יש אומרים שהוא בכלל נעדר, ולא פעם הוא בוגד באדם המחפש לשווא. הוא מחפש משמעות, האדם, מסכן שכמותו, במקום לחיות סתם איך שיוצא לו לחיות, איך שניתן לו לחיות, דהיינו זה מה יש, ואלו המשמעות היא מן הקיום והלאה. נחיה, נמות ואז נראה - שאין דבר כזה. משמעות היא אולי החיים. כלומר, אתה חי, אדם, וזוהי המשמעות. זו המשמעות - אתה שואל - אדם? שאלה טובה. התשובה - לא ממש מצויה ברגע זה. גם לא היתה לפני כן, וגם לא מזמן מזמן.
מחפש משמעות, אדם. זה סיבוך רציני. מחפש, מחפש. אם מצאת - זו בוודאי דת, או כת, או טבעונות או חסידות. אם אתה מוכן, אדם, לקבל על עצמך עול - אלה ימצאו משמעות עבורך. אם אתה לא מוכן - אתה מסתובב ומסתובב בעולם, סביב עצמך, מחפש ומחפש, יצור אומלל-מאושר שכמותך!

11
נועם ר

שאלת משמעות החיים היא ללא ספק שאלה פילוסופית מסובכת. המאמר הזה, שנכתב ע"י פסיכולוג, מלא בהנחות בעייתיות והסקות מפוקפקות. למשל:
- החיים הם רק מציאות פיסית (זו לא הנחה שגויה אלא חלקית - כשאנשים אומרים "החיים קשים" הם לא מתכוונים לאוסף התהליכים הכימיים והביולוגיים).
- משמעות אינה מומצאת אלא מתגלה (לפי לאקאן, למשל, זוהי האשליה הבסיסית שמאפשרת לנו להרגיש את המשמעות).
-דוגמת הבננה: אנחנו יודעים את התשובות לשאלות על מקור הבננה, כיצד להפיק ממנה תועלת וכו', אבל על השאלה מרכזית - שאלת משמעות קיומה של הבננה - לא ניתנה תשובה. לטעון שתכלית הבננה היא שנאכל אותה זו תפיסה אנתרופוצנטרית שאין לה שום תימוכין או סיבות לחשוב שהיא נכונה.
- הטבע יצר אותנו לתכלית מסוימת - המשכיות המין. מישהו שאל את הטבע למה הוא יצר אותנו?
בקיצור, החוקר עשה מחקר מעניין על על היעדרו המפתיע של קשר בין משמעות לאושר, אך יתר המאמר, המתיימר לעסוק בשאלת משמעות החיים - לא קרוב לעזור בכך, ואפילו לא לשאול את האלות הנכונות.

13
רובי תל ארי

האושר הינו חוויה אוביקטיבית, אישית מאוד שאינה נדרשת בחיזוקים חיצוניים, בעוד שמשמעות הינה חוויה סובייקטיבית הדורשת מעורבות של אנשים-חברה, לכן אין התנגשות בין שני המושגים ולעיתים גם אין חיבור ביניהם, האושר יכול להיות מושג מרביצה חסרת תועלת על חוף הים והתבוננות בשקיעה , בעוד שהמשמעות מחייבת עשייה! החלוקה בין האדם הנותן לאדם הלוקח אינה משנה את התחושות , אם כדוגמה אקח מקצוע כבנקאי שמטבעו הוא האדם הלוקח, משמעות חייו הינה לקיחה ״ יעילה״ , גם אושרו יכול להיות מושג מעצם הצלחתו כלוקח, בעיני עצמו.
התפיסה השגויה בעיני , הינה תפיסת השפה כמקור חוויתי, זה ההבדל בין התרבות האמריקאית הוורבאלית לבין התרבויות האחרות בהן השפה היא כלי אחד מכלל כלי הביטוי, בעוד שהכתב הינו כלי הביטוי הייחודי למין האנושי ולא השפה! כלבים , פילים , דולפינים , נמלים משוחחים ביניהם לבין עצמם, האדם הינו החיה היחידה המעבירה ידע כתוב ! אפילו אמריקאים יכולים לעשות את זה.

14
נועם אביטל

ראשית, השאלה מהי משמעות החיים הינה שאלה מכשילה היות שכל אדם צריך לשאול מהי משמעות הקיום שלו!
מעבר לזה הפילוסופיה מחייבת לפרק את השאלה;
1. האם יש משמעות לחיים?
2. האם בני אדם יכולים לדעת מהי?
3. מה בני אדם צריכים לעשות בכדי..?
4. כמה זמן התהליך אורך?

15
דב צליק

באותה מידה בה אנו מתקיימים פיזית מכח הבריאה , שעובר מהורה
לילדיו, כן עוברת תחושת משמעות או תכלית טבעית וטוב נעשה אם
נפשפש בתוכנו למצוא אותה כי היא "אם" כל משמעות או תכלית.
משמעות מושגת סינתטית מחוץ לנו ורק מקלה על הסימטומים.
איך והיכן בתוכנו מפשפשים למציאת תחושת המשמעות או התכלית?
בקרוב המדריך המלא.