משרד זה לא מקום לעוברים

מחקרים מראים שעוברים רגישים יותר משנדמה לסביבתם במהלך ההיריון -- במיוחד ללחץ. מה אמורים לעשות ההורים העמוסים של ימינו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בשנה שעברה, כשאשתי ואני התכוננו להולדת ילדנו השני, התחלתי לדאוג. אשתי היא מנהלת דרג ביניים במשרד פרסום עם סניפים בכל העולם. היא עומדת בראש צוות ומסורה להחריד לעבודתה – מה שהוביל, לקראת סוף ההיריון, לכמה שבועות של 80 שעות עבודה ומחסור כרוני בשינה. כשהיא חזרה הביתה בשתיים בלילה בפעם השנייה תוך שבועיים, התחלתי לחשוש שלוח הזמנים המפרך שלה יפגע בבריאותה – ובבריאותו של התינוק שבדרך.
כעיתונאי מדע אני מכיר היטב את תחום המחקר המתפתח שנקרא "מקורות עובריים למחלות" (fetal origins of disease). תחום זה בודק כיצד התהליכים שעוברת האם במהלך ההיריון עלולים להשפיע על מידת פגיעותו של הילד למגוון בעיות שעלולות ללוות אותו לאורך חייו, כולל אסתמה, מחלות לב, השמנת יתר, סוכרת, וכן סכיזופרניה ובעיות פסיכיאטריות נוספות. לקחים מסוימים כבר הפנמנו – אנחנו יודעים, למשל, ששתייה מופרזת של אלכוהול בזמן ההיריון היא מסוכנת. אך יש גם השלכות ידועות פחות, הנובעות למשל מזיהומים ומלחץ. גם הן עלולות להותיר חותם.

המשכורת של אשתי משלמת את חשבון החשמל, מספקת לנו קורת גג ומממנת את הרפתקאותיה של בתנו בת השלוש בגן. המשכורת שלי כעיתונאי פרילנס, לעומת זאת, היא בגדר דמי כיס, ולכן אני לוקח על עצמי את רוב משימות הטיפול בילדים. ידעתי שאשתי לא תגיב היטב לשיחה על כמות העבודה שלה. כל רמיזה לכך שעליה לצמצם שעות רק הייתה תורמת ללחץ שרציתי להפחית. לא רק שזה היה נשמע כאילו אני מטיח בה האשמות, אלא שבתקופה הזאת היא נכנסה לישורת האחרונה בפרויקט גדול וסביר להניח שלא הייתה יכולה (או מוכנה) לשנות דבר.

לפי האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, נשים מדווחות על לחץ רב יותר מגברים, לחץ שנובע מחששות לגבי כסף, עבודה והכלכלה, בסדר הזה. וכל דור מדווח על לחץ רב יותר מקודמו

אז מה עשיתי בכל זאת כשהיא חזרה הביתה בשתיים בלילה? שתקתי.
כיום, כ-70 אחוז מהאימהות עובדות מחוץ לבית. הדבר מוביל רבות מהן לאחד משני תרחישים: עבודה במשרה גמישה או חלקית, המתאפיינת באי-ודאות ושכר נמוך; או מחויבות ללא פשרות וזמינות כמעט תמידית בעולם הצווארון הלבן. לפי האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, נשים מדווחות על לחץ רב יותר מגברים, לחץ שנובע מחששות לגבי כסף, עבודה והכלכלה, בסדר הזה. וכל דור מדווח על לחץ רב יותר מקודמו.

לאור העלייה במספר המחקרים העוסקים בחשיבות בריאותה של האם במהלך ההיריון, שאלתי את עצמי למה נדמה לנשים אמריקאיות יש כל כך מעט אפשרויות במהלך התקופה הזאת – לעבוד פחות, לצמצם אחריות, ואפילו רק להודות שההיריון גובה מהן מחיר, קטן ככל שיהיה. תודות לסבסוד חלקי מצד אשתי, יצאתי להבין בצורה טובה יותר מדוע זה המצב, ומה באמת אומר מחקר ה"מקורות העובריים" על החיכוכים האפשריים בין ההיריון למקום העבודה. אילו פתרונות נמצאו במקומות אחרים, ועד כמה הם תרמו לשיפור המצב?

אחד ההיבטים יוצאי הדופן של תחום המחקר החדש הזה הוא המהפכה שהוא חולל בקונבנציות הרפואיות. במשך עשרות שנים ראו מדענים בעובר "טפיל מושלם". לא משנה מה קורה לאם (מלבד מוות), אמרה התפיסה המקובלת, העובר ימשיך להתפתח בשלווה (כפי שמציינת אנני מרפי פול בספרה Origins: How the Nine Months Before Birth Shape the Rest of Our Lives, לפני זמן לא רב נהגו רופאים להשקות נשים שעמדו ללדת באלכוהול, כי העובר נחשב חסין להרגלי השתייה של האם. מחלקות היולדות הריחו כמו ברים).

ואז, בסוף שנות ה-80, אפידמיולוג בריטי בשם דייוויד ברקר (Barker) הבין שהוא יכול לחזות אילו אוכלוסיות יהיו הפגיעות ביותר למחלות לב בגיל העמידה, וזאת רק לפי שיעורי תמותת התינוקות והמשקל הנמוך בלידה. ברקר חשב כי שני המדדים נקבעים חלקית על-ידי התזונה של האם במהלך ההיריון. באותם ימים אמר הקונצנזוס הרפואי שסגנון החיים שלנו – מה אנחנו אוכלים, האם אנחנו מעשנים, האם אנחנו מתעמלים – קובע את מידת הסיכון שלנו לאי-ספיקת לב. למעשה, היה מקובל לחשוב שמחלות נובעות אך ורק מהאינטראקציה בין גנים לבחירות אישיות. ממצאיו של ברקר חשפו מציאות מורכבת יותר: התנאים ברחם עלולים להגביר את הסיכויים שלנו למות מאי-ספיקת לב עשרות שנים לאחר מכן.

כשברקר החל לפרסם את ממצאיו, טענו הספקנים שהמשקל בעת הלידה אינו אינדיקטור מוצלח לתזונת האם. נוסף לכך, הם אמרו, האזורים בעלי השכיחות הגבוהה ביותר של מחלות לב הם גם העניים ביותר, וידוע כי עוני והרגלים רעים הולכים יד ביד. אולי ההרגלים האלה, ולא הסביבה הטרום-לידתית, הם אלה שמעלים את הסיכון לבעיות לב וכלי דם. אז ברקר פנה למערך נתונים שקל יותר לשלוט במשתניו. ב-1944, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, שחררו כוחות בעלות הברית חצי מהולנד, אבל נבלמו בנהר הריין. הנאצים חסמו את שארית השטח ההולנדי ומנעו משלוחים של מזון ודלק. ואז החל חורף נורא, וההולנדים החלו לרעוב.
"חורף הרעב ההולנדי", כפי שמכנים אותו לעתים, הפך למעבדה האידיאלית: אוכלוסייה שאכלה היטב עד אז, רעבה במשך ארבעה חודשים. ואז, לאחר השחרור במאי 1945, חזרה לחיים של שפע יחסי.

ברקר שיתף פעולה עם מדענים הולנדיים שחקרו את האוכלוסייה הזאת, ומה שהם גילו עזר לחולל שינוי בצורת החשיבה שלנו על מחלות כרוניות. לילדים שנולדו לאימהות שהיו בהיריון במהלך הרעב, היה סיכוי כפול לחלות במחלת לב בהמשך חייהם (בהשוואה לילדים שאימהותיהן לא חוו רעב). היה להם סיכוי גבוה יותר לחלות גם באסתמה ובמחלות ריאה אחרות, וכן לסבול מהשמנת יתר. חודשי ההיריון הראשונים הם תקופה רגישה במיוחד, והתברר שגם לעובדה זאת הייתה חשיבות ברעב ההולנדי. עזרא סאסר (Susser), אפידמיולוג ופסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שחקר את הרעב ההולנדי במקביל לברקר, גילה שלילדים שאימהותיהן חוו רעב בשלב מוקדם בהיריון, היה סיכוי כפול לסבול מסכיזופרניה, בהשוואה לאלה שאימהותיהן רעבו בשלב מאוחר יותר בהיריון, או לא חוו רעב כלל.

מאז מדענים מנסים להסביר אילו תנאים טרום-לידתיים מייצרים השלכות מתמשכות. בתשעת החודשים שלפני הלידה, ביצית מופרית הופכת מתא אחד לטריליוני תאים. אם להקביל את התהליך הזה לבניית בית, הרי שמחסור פתאומי בלבנים ובמלט – רעב – עלול להשפיע על סוג הבית שנבנה. השינויים האלה לא קובעים את גורלנו; הם רק גורם אחד מיני רבים המשפיע על מידת הפגיעות שלנו למחלות. והם לאו דווקא עונים להגדרה של נזק; ייתכן שהם למעשה ניסיון של העובר להסתגל לעולם של דלות (קחו לדוגמה את נושא הגובה - אנשים נוטים להיות גבוהים יותר ככל שהתזונה משתפרת וכמות הזיהומים פוחתת. גוף קטן יותר, באופן תיאורטי, מותאם בצורה טובה יותר לעולם ללא מזון, שבו מאבקים בלתי פוסקים בפתוגנים ובטפילים גוזלים אנרגיה רבה). אבל שינויים שמסייעים לנו לשרוד בנסיבות מסוימות, עלולים להגדיל את הסיכון למחלות בנסיבות אחרות. חלק מהשינויים האלה הם "אפיגנטיים", כלומר הם משפיעים על האופן שבו הגנים שלנו מיתרגמים לבשר ודם.

אסירות הריוניות

אסירות מלחמה שנמצאות בהיריון בזמן מלחמת ויאטנאם, 1970. צילום: קורביס/ טומי יפן

המחקרים הראשונים בנושא מקורות עובריים למחלות רמזו שלהתערבויות פשוטות במהלך ההיריון יוכלו להיות השלכות חיובית מרחיקות לכת בשלב מאוחר יותר בחיים. "הדור הבא לא חייב לסבול ממחלות לב או מאוסטאופורוזיס. הגנום האנושי לא מכתיב את המחלות האלה", אמר פעם ברקר, שמת ב-2013. "אנחנו יכולים למנוע אותן, אם רק נרצה". במידה מסוימת הנבואה שלו התגשמה. האבחון של "ספינה ביפידה" ובעיות אחרות בקרב ילדים שאימהותיהן שרדו את הרעב ההולנדי לימד אותנו שחומצה פולית היא הכרחית להתפתחות תקינה של המוח העוברי. נשים הרות נוטלות אותה כעת באופן קבוע – גלולה זולה שמונעת בעיות קשות. אבל לא כל מחקרי המקורות העובריים מניבים פתרונות פשוטים כל כך.

מדענים שחוקרים את התפתחות העובר במהלך ההיריון מתעניינים יותר ויותר במערכת החיסונית של האם. במסגרת מחקר מ-2004 קבוצת מדענים, ובהם סאסר ואלן בראון (Brown), אפידמיולוג נוסף מאוניברסיטת קולומביה, ניתחה דגימות דם שנאספו מנשים הרות בין 1959 ל-1966 בניסיון למצוא ראיות לזיהום. הם השוו את התוצאות לשיעור ההפרעות הנפשיות בקרב הילדים (שכבר היו בוגרים).

המדענים גילו מתאם בין נוכחות של נוגדני ווירוס השפעת במחצית הראשונה של ההיריון לבין סיכון גדול פי שלושה לסכיזופרניה (מחקרי בבעלי חיים, כולל קופים, הראו מאז שהפעלת מערכת החיסון של האם, כאילו היא נלחמת בזיהום, עלולה להשפיע על התפתחות מוחו של העובר ואיברים אחרים). אמנם מדענים רבים טוענים שסכיזופרניה – שלפי ההערכות סובל ממנה כאחוז אחד מאוכלוסיית ארצות הברית – היא מחלה גנטית, אך המחקר הזה מראה כי תכנון וראיית הנולד עשויים להפחית את שיעור היקרותה על-ידי מניעת זיהומים במהלך ההיריון.

אולי לא מפתיע שרעב וזיהומים חמורים עלולים להשפיע על התפתחות העובר. אבל מדענים חושבים שאולי תגובתה של המערכת החיסונית – ולא הזיהום עצמו – היא זו שמזיקה לעובר. והמערכת החיסונית לא מגיבה רק לזיהומים - היא מגיבה גם ללחץ

בסוף העשור הקודם פרסם דאגלס אלמונד (Almond), כלכלן מאוניברסיטת קולומביה ואחד ממבקרי תחום המקורות העובריים, מחקר הבוחן את האפשרות שזיהומים במהלך ההיריון עלולים להשליך על המצב הבריאותי עשרות שנים לאחר מכן. ב-1918 השתוללה השפעת הספרדית ברחבי העולם. לפי ההערכות, שליש מהנשים האמריקאיות בגיל הפוריות לקו בנגיף. כשאלמונד בחן אנשים שאימהותיהן היו בהיריון בזמן המגפה, הוא גילה דור פגום. הם היו משכילים פחות, הרוויחו פחות והיו עניים יותר בסך הכול ממה שחזו המגמות.
האסימטריה במחקרו של אלמונד הייתה מדהימה: יכול להיות שאמכם תחלים מתסמיני השפעת תוך שבועיים. אבל אם השבועות האומללים האלה מתרחשים במהלך ההיריון, הם עלולים לשנות את גורלכם לעד.

במבט לאחור, אולי לא מפתיע שרעב וזיהומים חמורים עלולים להשפיע על התפתחות העובר. אבל מדענים חושבים שאולי תגובתה של המערכת החיסונית – ולא הזיהום עצמו – היא זו שמזיקה לעובר. והמערכת החיסונית לא מגיבה רק לזיהומים, אמר לי סאסר. בין היתר, היא מגיבה גם ללחץ. כך נולד לו מין תחום מחקר ספציפי – התנאים הפתאומיים והקיצוניים שפוגעים באוכלוסייה שלמה אך אז נעלמים, וכך מאפשרים לבצע השוואות בין "תוך כדי" ל"אחרי". את הממצאים המתגלים בנסיבות האלה יש לראות כ"רמזים", אמר סאסר, "שיעזרו בחיפוש הגורמים שפועלים במצבים שגרתיים יותר".

ביוני 1967 התחוללה בין ישראל לשכנותיה הערביות מלחמת ששת הימים. ב-2008 פרסמו מדענים מניו יורק וישראל מחקר שבוחן אנשים בוגרים שאימהותיהן היו בהיריון במהלך המלחמה, ודיווחו על סיכון גבוה פי ארבעה לסכיזופרניה בקרב הנשים בקבוצה הזאת (למה לא גברים? אחת האפשרויות היא עלייה במספר ההפלות של עוברים זכרים, שלעתים קרובות נחשבים רגישים יותר מהנקבות).

בקליפורניה התרחשה ירידה במשקל התינוקות של נשים בעלות שמות ערביים לאחר ה-11 בספטמבר, אולי עקב העוינות שהן חוו או עקב חרדה מפני נקמה. מחקר שבחן נשים ערביות במישיגן לא אישש את הממצא הזה, אבל מחקר נוסף הראה שבאותו חודש ספטמבר עלה שיעור המוות של עוברים זכרים בקרב נשים הרות בכל רחבי ארצות הברית. מחקר נוסף העיד על סיכון מוגבר לסיבוכים בלידה אצל ילדים שנולדו לאימהות שהיו בהיריון בזמן ההוריקנים בחוף המפרץ של ארצות הברית. ייתכן שהילדים האלה נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעות נפשיות.

חלק מהמחקרים קטנים למדי, ולא כולם מוצאים כי גורמי לחץ משפיעים על בריאותם של תינוקות. אבל זה לא שולל סיבתיות, אומר סאסר. תגובה פיזיולוגית למלחמה או סבל תלויה במשתנים שקשה למדוד, כגון חינוך, תרבות ותמיכה חברתית, והדבר עלול להוביל לממצאים סותרים. עיתונאי בריאות לוקים בזן מסוים של תסמונת הסטודנט לרפואה. אנחנו קוראים על הדברים שעלולים להשתבש, ולפתע אנו בטוחים שאנחנו סובלים מאותם תסמינים בדיוק. אבל אני השלכתי את החששות האלה על אשתי. לפי השקיות העדינות שתחת עיניה הבנתי שהיא לא ישנה די הצורך. והעובדה שהיא הייתה מוטרדת כל הזמן, גם בבית, אמרה לי שהיא לא מפסיקה לחשוב על עבודה ולו לרגע. אבל הזכרתי לעצמי שלאשתי יש עבודה מכניסה שמעניקה לה סיפוק, גם אם היא תובענית. המצב שלה היה שונה מאוד מהחיים בצל מלחמה, מאובדן של אדם אהוב או משפעת קשה.

ביוני 1967 התחוללה בין ישראל לשכנותיה מלחמת ששת הימים. ב-2008 פרסמו מדענים מניו יורק וישראל מחקר שבוחן אנשים בוגרים שאימהותיהן היו בהיריון במהלך המלחמה, ודיווחו על סיכון גבוה פי ארבעה לסכיזופרניה בקרב הנשים בקבוצה הזאת

המחקרים שבוחנים בצורה ישירה יותר את הקשר בין לחץ בעבודה להיריון אינם עקביים, וברובם יש בעיות מתודולוגיות. ובכל זאת, הממצאים הדאיגו אותי. מחקר מ-2012 שבחן מנתחות אורתופדיות מצא שלמנתחות שעבדו יותר מ-60 שעות בשבוע במהלך ההיריון היה סיכוי גדול כמעט פי חמישה ללדת פג – כלומר לפני השבוע ה-37 של ההיריון, דבר שעלול להצביע על תנאים בעייתיים ברחם ולנבא בעיות רפואיות במהלך חייו של הילד – זאת בהשוואה למנתחות שעבדו פחות שעות. אבל במחקר הזה הייתה בעיה גדולה, והיא שהמנתחות נבדקו לאחר הלידה, והתבקשו לזכור כמה שעות הן עבדו במהלך ההיריון.
מחקר מ-2009, שנערך באירלנד ובחן 676 נשים הרות, היה מתוכנן בצורה טובה יותר. נמצא בו קשר בין קיומם של שני גורמי לחץ ומעלה – כולל עבודה במשמרות, עבודה זמנית או יותר מ-40 שעות עבודה בשבוע – לסיכוי גדול פי חמישה ללידת פג. אבל מחקר נוסף, גדול הרבה יותר, שנערך בדנמרק, לא מצא קשר דומה.

יש דברים בגו

מה הייתי אמור לחשוב? התקשרתי לסילביה גנדלמן (Guendelman), מרצה לבריאות האם והילד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. המחקרים אינם עקביים, היא אמרה. "אבל רוב הראיות מעידות כי יש דברים בגו". אחד ההסברים האפשריים להבדלים בתוצאות הוא זה: הפערים במציאות החברתית עשויים להשפיע על אופן התגובה של נשים ממדינות שונות לגורמי לחץ. לדנמרק ולמדינות נורדיות אחרות יש רשת ביטחון חברתית אגדית הכוללת חוקים שדורשים ממעסיקים להקל על נשים הרות, או לאשר להן חופשה אם אינם יכולים לעשות זאת. מדענים דנים מציינים שייתכן כי העדר הקשר בין לחץ אימהי ללידת פג בדנמרק מוכיח בעצם שהחוקים האלה עובדים, ולא שעומס בעבודה אינו בעייתי.

מדיניות צרפתית שיושמה לראשונה ב-1972 התירה לנשים להפחית שעות, לשנות תחומי אחריות או לקחת חופש בזמן ההיריון. כיום צרפת אף דורשת מנשים לקבל טיפול רפואי במהלך ההיריון ולקחת חופשת לידה

מחקרים מצרפת מאששים את הטענה הזאת. עוד לפני שנות ה-70 גילו מדענים צרפתיים מתאם ברור בין עומס ועבודה פיזית תובענית לסיכון מוגבר ללידת פג. אבל במחקרים מאוחרים יותר המתאם הזה נעלם. מה קרה? מדיניות לאומית שיושמה לראשונה ב-1972 התירה לנשים להפחית שעות, לשנות תחומי אחריות או לקחת חופש בזמן ההיריון (כיום צרפת אף דורשת מנשים לקבל טיפול רפואי במהלך ההיריון ולקחת חופשת לידה – גישה מתערבת שעלולה לזעזע את האמריקאים).

לידות פגים הן גורם מוביל לתמותת תינוקות בארצות הברית, והיא גם מנבאת סיכון רב יותר למגוון מחלות כרוניות בהמשך החיים. לכן אחד ההיבטים הראויים לציון בהקשר הצרפתי הוא הירידה בהיקרות לידות הפגים לאחר הרחבת התקנות המגנות על נשים הרות במקום העבודה בסוף המאה ה-20. ב-1988 שיעור לידות הפגים כבר ירד ל-3.8 אחוזים – ירידה של 45 אחוז מאז תחילת שנות ה-70, ופחות ממחצית השיעור באוכלוסיית ארצות הברית כיום (מאז הוא טיפס מעט, אולי בעקבות העלייה במספר הניתוחים הקיסריים הנעשים מבחירה).
בה בעת, מחקרים רבים מצאו קשר בין לחץ וחרדה של האם במהלך ההיריון לבין לידות פגים. אבל אחת הבעיות במחקרים האלה היא שרבים מהם מסתמכים על תיאוריהן הסובייקטיביים של האימהות. מדענים מנסים לעקוף את הבעיה הזאת על-ידי מדידת גורמים ביולוגיים, כולל הורמון הלחץ קורטיזול וסמנים של תפקוד חיסוני. המחקרים האלה משכנעים יותר, למרות שגם הם קטנים יחסית ולא מעידים בהכרח על סיבתיות. אחד המחקרים האלה, שערכו ב-2012 מדענים מאוניברסיטת קולורדו בדנבר, מצא קשר בין לחץ ודלקות הנובעים מהיריון לבין לידת פג.

בהתחשב בעולם שבו התפתח המין האנושי, עולם המאוכלס באריות – ובבני אדם אחרים – נדמה שאנחנו אמורים לדעת איך להתמודד עם לחץ. אבל לחץ חברתי בלתי פוסק גובה מחיר בריאותי גם מפרימטים שנאלצים להתמודד עם אריות. בלהקות בבונים הזכר הדומיננטי הוא הגורם המשפיע יותר מכול על תרבותה של הקבוצה, וחוקרים ציינו שכאשר זכרים תוקפניים במיוחד משתלטים עליה, הנקבות ההרות נעשות חרדות כל כך עד שהן מפילות את עובריהן באופן ספונטני. וניסויים מבוקרים בפרימטים הם מרתקים אף יותר. במחקר שנערך באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, נחשפו קופות בשלבי היריון מתקדמים לצפירות שהושמעו לסירוגין, פעם ביום, למשך עשר דקות – גורם לחץ קל יחסית כשמביטים בתמונה הכוללת (שוב, חשבו על אריות). הקופים שנולדו לאימהות האלה היו חרדים יותר ובעלי תגובה חיסונית חלשה יותר בצעירותם.

 

איפה הגבולות שלך?

רק כשאשתי יצאה לחופשת לידה הרשיתי לעצמי לשאול אותה על חוויית העבודה במהלך ההיריון. האם היא דאגה? לא, היא אמרה. מסתבר שרק אני, שלא הייתי בהיריון, חששתי. "אני יודעת איפה הגבולות שלי", היא אמרה. למה היא הייתה בטוחה כל כך? כי שנים לפני כן, אחרי שבועות של עומס בעבודה ומחסור בשינה, היא דיברה עם מישהו כשלפתע עצרה באמצע מילה והבינה שהיא ממלמלת שטויות. והיא נשבעה לעולם לא להגיע למצב הזה שוב.
עד כמה היא התקרבה אליו הפעם? אם 10 זה הזיות וקשקושים חסרי פשר, היא אמרה, הפעם היא הגיעה ל-5. עוד שלב אחד בסולם והיא הייתה עוצרת.

הדברים האלה הרגיעו אותי, בייחוד כשהיא הסבירה לי את הטכניקות שהיא פיתחה להתמודדות עם תפקיד שרווי בכל כך הרבה כאוס וחוסר וודאות, עד שבכל פעם שהיא סיפרה על היום שלה בארוחת הערב הרגשתי שאני נעשה מתוח. היו לה תוכניות המכסות כל מצב אפשרי, היא אמרה. היא הודיעה ללקוחותיה על בעיות ברגע שהן התגלו, ולא בדקה התשעים – דרך להתמודד עם השלכות של ציפיות לא ממומשות. והכי חשוב – היא למדה להזכיר לעצמה, בכל פעם שנראה כאילו אסון הולך ומתקרב, שזה לא סוף העולם. "אני לא מצילה חיים", היא אמרה.

המחקר המדעי מראה שאופן התגובה שלנו ללחץ תלוי בחלקו הגדול בכמות השליטה שאנחנו חושבים שיש לנו עליו. אם העבודה שלכם מלהיבה וממריצה אתכם, כנראה שהיא לא תשחק אתכם

כל זה התחבר למה שהסבירו לי המדענים שדיברתי איתם: התגובה שלנו ללחץ אינה קבועה וידועה מראש; אפשר ללמוד איך לשלוט בה. אבל עדיין קונן בי חשש אחד: המחסור שלה בשעות השינה. ניסויים במתנדבים הראו שהיעדר שינה יכול לגרום לשבש את מערכת החיסון, כפי שקורה במצב של לחץ כרוני. מישל אוקן (Okun), חוקרת מאוניברסיטת קולורדו בקולורדו ספרינגס, מצאה קשר בין מחסור בשינה לעלייה בסיכון ללידת פג. אבל יש להודות שכדי להצליח במשרות חשובות צריך לפעמים לעבוד 80 שעות בשבוע, גם בזמן ההיריון. מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, פתחה בניסיון שאפתני לחולל שינוי בחברה כשהייתה בחודש השישי להריונה. שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, המשיכה לעבוד גם כשסבלה מבחילות בוקר קשות. אני לא אומר שהנשים האלה, שהפכו לסמלים של הצלחה נשית, לא היו בסדר.

והנה הסיבה: המחקר המדעי מראה שאופן התגובה שלנו ללחץ תלוי בחלקו הגדול בכמות השליטה שאנחנו חושבים שיש לנו עליו. אם העבודה שלכם מלהיבה וממריצה אתכם, כנראה שהיא לא תשחק אתכם. ולמאייר וסנדברג יש יותר שליטה מרוב האנשים. בפתיחת ספרה של סנדברג, "לפרוץ קדימה", היא מספרת כיצד צעדה בכבדות, בעודה בהיריון, במגרש החנייה של גוגל (שם עבדה אז). באותו רגע היא שאלה את עצמה למה אין מקומות חנייה השמורים לנשים בהיריון, ומיד תיקנה את הבעיה. מאייר, מצדה, דאגה להקים מעון יום במשרד שלה, והעסיקה מטפלת שתעבוד בו.

שתי הנשים מקבלות עזרה רבה – מהבעלים, העוזרים וכולי. ואשתי נעזרת בי – אני מטפל בילדים, מכין ארוחת ערב ומנסה לדאוג שהיא תאכל ירקות. הדברים האלה, שמדענים מכנים "תמיכה חברתית", משפיעים על התגובה שלנו ללחץ. אבל כשאין תמיכה חברתית וגורמי הלחץ מתחילים להצטבר – היעדר ביטחון בעבודה, מערכות יחסים מעוררות חרדה, פיגור בתשלומי שכר הדירה – או אז צצות הבעיות המתבקשות. "כששופכים הכול לדלי אחד", אמרה לי אוקן, "בסופו של דבר הוא עולה על גדותיו".

אישה הריונית

״לה דונה גרבידה״ (אישה בהיריון), מאת רפאל, 1506-1505.

בערב לח בנובמבר נדחקתי לחדר ישיבות קטן באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ובו 40 איש נוספים, רובם מתחום הרפואה. הגענו כדי להשתתף בדיוק שכותרתו "הַשִּׁלְיָה והשכונה". מנחת הדיון, פאולה ברייוומן (Braveman), ראשת המרכז לאי-שוויון חברתי בבריאות של האוניברסיטה, עמדה להציג גישות חדשות בנושא פערים בריאותיים מתמשכים הקשורים לסוגיות של מעמד וגזע בארצות הברית, ולאופן שבו הפערים האלה נוצרים עוד לפני הלידה.
אף על פי שרציתי לגלות איך הלחצים הפועלים על אשתי עלולים לפגוע בבריאותה – ובבריאות הילד שלנו – ידעתי שאי אפשר לכתוב על לחץ והיריון בלי לבחון את מצבן של נשים הנמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, אשר סובלות מסוג שונה של לחצים. רעב וזיהומים הם שני עמודי התווך הראשונים של תחום המקורות העובריים, אבל העוני הופך במהרה לשלישי.

ברייוומן פרשה בפנינו את הטיעון: חוויות המקושרות בדרך כלל למעמד וגזע – אלימות בשכונה, בידוד חברתי, חוסר ביטחון כלכלי – מעוררות לחץ כרוני. התגובה הזאת, שאמורה להגן עלינו מפני איומים חמורים כמו דובים אוכלי-אדם, הורסת את גופנו לאורך זמן ומשפיעה על תפקוד מערכות החיסון והדם. במהלך ההיריון השינויים האלה עלולים להשפיע על השליה, על תוצאות הלידה ועל בריאות הילד בטווח הארוך.

זאת התיאוריה, בכל אופן. אין ספק שהעוני לא טוב לנו. כמעט כל הגורמים המזיקים לבריאות – תזונה רעה, היעדר פעילות גופנית, עישון וכו' – נעשים שכיחים יותר ככל שיורדים בסולם הסוציו-אקונומי. אבל כשמדענים מנסים לבודד את הגורמים האלה – להשוות מעשנים עשירים לעניים, למשל, או אנשים שמנים עשירים לעניים – הם עדיין מוצאים פערים. הולך וגובר החשד, אומרת ברייוומן, שלחץ הוא "החתיכה החסרה בפאזל".

אנחנו לא מדברים על הלחץ שאנו חשים כשאנו עובדים עד מאוחר כדי לסיים מצגת. אנחנו מדברים כאן, בעצם, על זעם, השפלה ובושה שמובילים לחוסר אונים. לדעתם של ברייוומן ואחרים, הלחץ הזה מייצר פגיעות למחלות כבר בזמן ההיריון. ההבדלים בין מעמדות וגזעים בשיעורי לידות הפגים מעידים על כך. ללבנים עניים יש סיכוי רב יותר ללדת פג מאשר לבנים עשירים, מה שרומז כי עוני הוא הגורם האחראי לפער הזה. אבל נדמה שיש משהו בחוויה האפרו-אמריקאית, בלי קשר לעוני, שמשפיע על ההיריון; בקרב נשים שחורות עשירות, או ממעמד הביניים, יש שיעורים גבוהים יותר של לידת פג מאשר בקרב נשים לבנות ממעמדות דומים, ובאופן כללי, לשחורות יש סיכוי גבוה פי אחד וחצי ללדת פג מאשר לנשים לבנות. האם מדובר בעניין גנטי? נראה שלא. נשים שחורות שמהגרות לארצות הברית אינן נמצאות באותה רמת סיכון ללידת פג כמו נשים שחורות שנולדו בארצות הברית.

מחקרים מראים שמידה נכונה של לחץ עשויה לעזור לאימהות הרות ולעובריהן. ג'נט דיפייטרו (DiPietro) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס גילתה, לדוגמה, שלחץ מתון במהלך ההיריון מאיץ את התפתחות מערכת העצבים של העובר

הממצאים האלה מראים, כפי שאמרה ברייוומן לקהל שכלל בעיקר נשים שאינן בנות מיעוטים, ש"יש משהו רעיל בחוויית האישה השחורה בארצות הברית". מחקר מתמשך שבחן 560 ילדים משכונות מעמד נמוך עירוניות שהוריהם סובלים מאסתמה או מאלרגיות, מאשש את התפיסה שאומרת כי תנאים חברתיים משפיעים על בריאותם של עוברים. מדענים החלו לעקוב אחרי אימהותיהן של הילדים, רובן שחורות או לטיניות, עוד כשהיו בהיריון; הם גילו שלחצים טרום-לידתיים, הנובעים מעניינים כמו כסף ובעיות בשכונה, מנבאים שינויים בתפקוד החיסוני לאחר הלידה. אסתמה – בעיה שכיחה בקרב מיעוטים עירוניים מסוימים – לא מתגלה בדרך כלל עד שלב מאוחר יותר בילדות. אך בקבוצה הזאת, לילדים של האימהות הלחוצות ביותר היה סיכוי גדול יותר לפתח "צפצופים" בנשימה כבר בגיל שנה.

אבל אפילו המחקר הזה לא מוכיח סיבתיות ישירה: אותן תכונות גנטיות עשויות, בתיאוריה, להיות אחראיות גם לתגובה הפיזיולוגית של האם ללחץ וגם לסיכוי שהילד יסבול מאסתמה. אבל, שוב, הממצאים האלה מקבילים לממצאים שהתקבלו ממחקר הקופות שנחשפו לצפירות – התפקוד החיסוני השתנה באופן דומה.

במאמר "אל תאשימו את האימהות" (Don't Blame the Mothers) שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Nature, שרה ריצ'רדסון (Richardson), היסטוריונית של מדע ופילוסופיה מהרווארד, ואחרים (כולל חוקרים מובילים מתחום המקורות העובריים) הזהירו מפני הנטייה לתרגם ממצאים מדעיים לניגוח-אימהות. ככל שתחום המחקר הזה צבר מומנטום ואופנתיות מדעית, החלו להופיע בעיתונים עוד ועוד כותרות מאשימות. "חטאיה התזונתיים של האם", איימה לאחרונה כותרת ב-Science. וכותרת נוספת ב"דיילי מייל" הבריטי הכריזה, "תינוקות יכולים 'ללקות' בדיכאון ברחם". במקרה הגרוע, הדיווח העיתונאי על חקר המקורות העובריים רק מספק לאימהות מקור נוסף לחרדה (ואף לאשמה, אם הן עושות חשבון נפש): לא רק שטומי הקטן צריך רשימה ארוכה של חוגים והישגים כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה, הוא צריך גם חוויה טרום-לידתית מעולה, מה שזה לא אומר.

עלינו להיות זהירים בעצותינו. מחקרים מראים שמידה נכונה של לחץ עשויה לעזור לאימהות הרות ולעובריהן. ג'נט דיפייטרו (DiPietro) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס גילתה, לדוגמה, שלחץ מתון במהלך ההיריון מאיץ את התפתחות מערכת העצבים של העובר. כלומר, יכול להיות שחיסול מוחלט של גורמי הלחץ האלה עלול לשאת בחובו סיכונים משלו.
בעיה נוספת היא שהתמקדות צרה באם ובעובר מתעלמת מממשקים אחרים – בין האם לספירות השונות שבהן היא מנהלת את חייה. "אנחנו מניחים כי לאינדיבידואל בחברה שלנו יש שליטה מוחלטת על עצמו", אמרה לי ג'נט ריץ'-אדוארדס (Rich-Edwards), מדענית מהרווארד שחוקרת את בריאות האם ואחת ממחברות המאמר שהתפרסם ב-Nature. "אבל התפיסה הזאת מתעלמת מאמיתות רבות לגבי מצבן של נשים". זה אחד הלקחים העיקריים של המחקר בנושא עוני: חלק ממה שהופך את העוני לרעיל הוא היעדר השליטה על הדברים שקורים לך.

חופשה קצרה לכולן

חקר המקורות העובריים עדיין לא הניב מערכת הנחיות שתעזור לנשים בהיריון (ולבעליהן) להבין אם משרותיהן מלחיצות מדי. אבל מחקרים של כלכלנים מראים שמדיניות ציבורית אכן יכולה לשפר את בריאותם של תינוקות, כיוון שהיא עוזרת לאימהות לאזן בין העבודה לבית.
בסוף המאה ה-20 האריכו מדינות אירופיות רבות את חופשות הלידה המוגדרות בחוק באופן משמעותי, והתוצאות היו מרשימות: שיעורי תמותת התינוקות ירדו גם בקרב אוכלוסיות עשירות יחסית.

לא מדובר במספרים גדולים. בממוצע, עשרה שבועות של חופשת לידה שקולים לירידה של אחוז או שניים בתמותת התינוקות. אבל מגמת השיפור ממשיכה ככל שהחופשה מתארכת. חופשה של 20 שבועות שקולה לירידה של 2-4 אחוזים. 30 שבועות – 7-9 אחוזים. וגם בריאותו של התינוק משתפרת. אף אחד לא בטוח מדוע כמה חודשים הרחק ממקום העבודה משפיעים בצורה כזו. מומחים לבריאות הציבור מניחים שהדבר קשור אך ורק לזמן אחרי הלידה – נשים שלוקחות חופשת לידה מיניקות יותר ומקפידות יותר על ביקורים אצל הרופא וחיסונים. אבל הכלכלנית סקיקו טנאקה (Tanaka) מציינת שהמשקלים בעת הלידה עלו אחרי שתקנות החופשה בתשלום נכנסו לתוקף, מה שמעיד כי המדיניות שיפרה איכשהו את התנאים במהלך ההיריון. למה? אחד ההסברים הוא שנשים אירופאיות רבות יוצאות לחופשת לידה עוד לפני הלידה עצמה – בנורבגיה, נשים יוצאות לחופשה בתשלום לפחות שלושה שבועות לפני התאריך המיועד.

לא כולם מאמינים שחופשת לידה משפרת את בריאות התינוק. המבקרים טוענים שהמחקרים הקיימים לא מוכיחים סיבתיות, וכלכלנים בקנדה לא מצאו את היתרונות שהתגלו באירופה. אבל גם אם יתברר שהמתאמים האלה נכונים, אל לנו להסיק שכל הנשים זקוקות בהכרח לחופש לפני הלידה. יש לנו עוד הרבה ללמוד, כמו למשל באיזה שלב בהיריון החופש הוא המועיל ביותר, ובאילו נסיבות. גם ראיות מארצות הברית מראות כי עצם האפשרות לצאת לחופשה לפני הלידה – בין שהנשים מממשות אותה ובין שלא – עשויה לשפר את תוצאות הלידה, בין היתר על-ידי הפחתת הלחץ שהאישה חווה.

חוק המשפחה והחופשה הרפואית האמריקאי מ-1993 מתיר לנשים לקחת עד 12 שבועות של חופשת לידה ללא תשלום בלי לחשוש שיאבדו את משרתן. רק כ-60 אחוז מהעובדות האמריקאיות זכאיות לכך (בין התנאים לזכאות: לחברה שהן עובדות בה יש יותר מ-50 עובדים ברדיוס של 75 מייל, והן עבדו בה במשך שנה לפחות וצברו 1,250 שעות), ומעטות הנשים העניות שיכולות להסתדר ללא משכורת במשך שלושה חודשים (רק 12 אחוז מהנשים במגזר הפרטי מקבלות חופשה בתשלום ממעסיקיהן).

ובכל זאת, כשמאיה רוסין-סלייטר (Rossin-Slater), כלכלנית מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, השוותה תוצאות לידה לפני ואחרי שהחוק נכנס לתוקף, היא מצאה ששיעורי לידות הפגים ירדו מעט ומשקלי התינוקות עלו. וכמו באירופה, פחות ילדים מתים.
מכיוון שנשים אמריקאיות נוטות שלא לקחת חופשת טרום-לידה, רוסין-סלייטר חושבת שהשיפורים האלה נובעים בעיקר מהירידה בלחץ למהר ולחזור לעבודה לאחר הלידה – ומכך שנשים לא דואגות שיאבדו את משרותיהן. וייתכן שגם קל להן יותר לקחת חופש לבדיקות רפואיות במהלך ההיריון – דבר שהחוק מתיר.

אלה שינויים קלים מאוד, ורוסין-סלייטר מצאה אותם רק בקרב נשים נשואות בעלות השכלה אקדמית – הקבוצה שהכי קל לה לקחת חופש. אבל אחת משבע נשים אמריקאיות חיה מתחת לקו העוני. רוסין-סלייטר חושבת שלו הייתה הקבוצה הזאת זוכה להקלה דומה, בריאות התינוקות בארצות הברית הייתה משתפרת הרבה יותר.

אבל בעצם ההשערה הזאת כבר נבדקה. אחרי שעבר חוק אפליית ההיריון ב-1978, חמש מדינות – קליפורניה, הוואי, ניו ג'רזי, ניו יורק ורוד איילנד – החלו לתת קצבות נכות זמניות לנשים הרות. במחקר ראשוני בחנה ג'נה סטרנס (Stearns), דוקטורנטית מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, כיצד הושפעו מכך הלידות. סטרנס גילתה שֶׁהִקָּרוּת משקלי הלידה הנמוכים ירדה ב-3.2 אחוז, ושהיקרות הלידות המוקדמות (בין שבועות 37-39 של ההיריון) צנחה ב-7.2 אחוז. ההשפעה הגדולה ביותר הייתה על אימהות חד-הוריות ואימהות אפרו-אמריקאיות.

מחקרים באירופה מצאו שמעבר לגבול מסוים, אחרי שישה חודשים, חופשות לידה מפסיקות להניב תוצאות חיוביות, אומרת רוסין-סלייטר, וחופשות ארוכות מדי עלולות לפגוע בהתקדמותן המקצועית של נשים

מדיניות של חופשת לידה יכולה גם להיות נדיבה מדי. מחקרים באירופה מצאו שמעבר לגבול מסוים, אחרי שישה חודשים, חופשות לידה מפסיקות להניב תוצאות חיוביות, אומרת רוסין-סלייטר, וחופשות ארוכות מדי עלולות לפגוע בהתקדמותן המקצועית של נשים או להגדיל את הסיכוי שהן יפרשו סופית מכוח העבודה. אבל ארצות הברית בפיגור גדול כל כך – מתוך 185 המדינות שמדווחות לארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם, היא אחת משתי המדינות היחידות שאין להן מדיניות לאומית של חופשת לידה בתשלום – שהיא נמצאת, למעשה, בעמדה המאפשרת לה להשיג שיפורים דרמטיים.

מדיניות נוספת שעשויה לשפר את תוצאות הלידה היא להתיר לנשים הרות להפחית או לשנות זמנית את חובותיהן המקצועיות. ב-1979 הלכה קוויבק בעקבות צרפת והעבירה חוק שנותן לנשים את הזכות לבקש שינוי בתחומי האחריות בעבודה. מחקר מ-2007 מצא מתאם בין ריבוי עומסים ולחץ בעבודה לבין עלייה פי שניים בסיכון ללידת פג. אבל הסיכון התפוגג כשהנשים מימשו את זכותן החדשה ועברו לתפקידים מאמצים פחות.

כששאלתי אנשים אם הם חושבים שכדאי ליישם חוק דומה גם בארצות הברית, קיבלתי תגובות נחרצות. "אלוהים אדירים, מה פתאום!" הכריז אחד החוקרים. "זאת תהיה מהלומה אדירה לשוויון של נשים במקום העבודה". שרה ריצ'רדסון מהרווארד אמרה שיש לה חששות לגבי מדיניות העוסקת בבריאות העובר: "תמיכה המוגשת בכוונה טובה עלולה להפוך לכפייה".
היא ציינה את התיק "מאלר נגד אורגון" שהגיע לבית המשפט העליון ב-1908. קורט מאלר, שהיה בעלים של מכבסה, נמצא אשם בכך שהכריח את אחת העובדות שלו לעבוד יותר מ-10 שעות ביום, דבר שהיה אסור לנשים באורגון באותם ימים. הוא עתר, אבל בית המשפט העליון אישר את ההרשעה (ואת הקנס בגובה של עשרה דולר). כפי שאמר אחד השופטים, מכיוון ש"בריאות האם חיונית לצאצא חסון, רווחתן הגופנית של נשים היא בעלת עניין לציבור, כיוון שהיא תורמת לשימור כוחו ומרצו של הגזע".

במבט לאחור, חוקרים רבים חושבים ש"מאלר נגד אורגון" הוליד חמישים שנות חקיקה שהגבילה את השתתפותן של נשים במקום העבודה, וזאת, כביכול, בשם ההגנה על בריאותם של ילדים שטרם נולדו. החקיקה מנעה מנשים, באישור בית המשפט, לעבוד במסעדות בלילה או במפעלים באוהיו. מדינות רבות אסרו על נשים לעבוד יותר מעשר שעות ביום.
גם לאחר שחוק זכויות האזרח של 1964 אסר על אפליה על בסיס מגדר, סירבו חברות רבות להעסיק נשים במשרות מסוימות כיוון שחששו מהריונות שעדיין לא התחילו. לפי ההערכות, ב-1980 היו כ-100,000 משרות בלתי זמינות לנשים. אף אחד לא חשב שאולי נשים יכולות לקבל את ההחלטות האלה בעצמן, או שאי-יכולתה של אם להבטיח את הכנסתה היא הדבר הרעיל ביותר בשביל העובר. בגלל כל המגבלות האלה היו נשים שעיקרו את עצמן כדי לוודא שיוכלו להמשיך לעבוד.

הסוגיות האלה ממשיכות לעלות גם בימינו. בדצמבר הגיע לבית המשפט העליון התיק של "יאנג נגד UPS". פגי יאנג, שליחה, הייתה בהיריון עם ילדה השלישי ב-2006 כשהרופא והמיילדת שלה המליצו שניהם שהיא לא תרים יותר מתשעה קילוגרם. כשהיא מסרה את העצה הרפואית הזאת לאחראים עליה, הכריחה אותה החברה לצאת לחופשה ללא תשלום. יאנג תבעה את UPS על הפרת חוק אפליית נשים בהיריון. הוועדה לשוויון הזדמנויות בעבודה הבהירה לאחרונה שלפי החוק, מעסיקים חייבים להעניק הקלות "סבירות" לנשים הרות.
ייתכן שתיק מאלר נטע בנו את החשש שחקיקה המנסה לעזור לנשים תפתח בלי משים פתח לאפליה נוספת. ג'ואן ויליאמס, העומדת בראש המרכז לחקיקת בית-עבודה בבית הספר למשפטים ע"ש הייסטינגס של אוניברסיטת קליפורניה, אמרה לי שפמיניסטית ידועה גילתה לה פעם שמכיוון שלא רצתה שיהיה בחוק שום דבר הדומה ליחס מיוחד, היא נלחמה בחופשת הלידה. "הפמיניסטיות מוושינגטון הרגו אותה", אמרה ויליאמס. היא חושדת שזו הסיבה שהאימהות האמריקאיות זכו לחופשה ללא תשלום באיחור של עשר שנים, וגם אז רק כחלק מחוק המשפחה והחופשה הרפואית – המתייחס לכולם, ולא רק לנשים.

ויליאמס טוענת שהגיע הזמן למסגר מחדש את הדיון: לדבר על משפחות ועבודה, ולא רק על נשים ועבודה. המחקר מראה שאחרי שאישה יולדת היא נתפסת כאמינה ומסורה פחות, והאחראים עליה נוטים שלא לקדם אותה. בנוסף, רוב הסיכויים הם שהיא תרוויח פחות במהלך הקריירה שלה. אבל לאורך הזמן התגלה גם המחיר שמשלמים אבות, אם כי רק אלה שלוקחים חופשת אבהות. אצל רוב הגברים, האבהות מגדילה את ההכנסות. אבל לאלה שיוצאים לחופשה יש סיכוי גדול יותר לאבד ממעמדם. עמיתיהם תופסים אותם כחלשים, וגם הם עלולים להרוויח פחות במהלך הקריירה.

המרכז לחקיקת בית-עבודה מפעיל קו חם לדיווח על אפליה הקשורה לחופשות לידה. שיעור התלונות שמגישים גברים עלה: בשנת 2000 הוא היה פחות משני אחוזים מסך כול השיחות, וכיום הוא רבע מהן. אלה חדשות טובות, אומרת ויליאמס – סימן לכך שגברים נלחמים בציפיות הישנות והמקובעות: שתשקיע 40 שנה, לא תחלה לעולם, תצא לחופשות מעטות, ואז לפנסיה. האידיאל של שנות ה-50 לא מתאים לאימהות ולאבות של ימינו – ובעצם, הוא לא מתאים לאף אחד. הפתרון, אומרת ויליאמס, הוא לא להכריח נשים להסתגל לנורמה בלתי סבירה, אלא לשנות את הנורמה.

בסופו של דבר, הבן שלנו נולד באיחור של שבוע, גדול ובריא. הוא צמח והפך לתינוק חסון ומלא-חיים שצוחק ומברבר בלי סוף. בין חופשת הלידה שהעניקה החברה לאשתי, קצבת הנכות, וחודש וחצי של משכורת חלקית ממדינת קליפורניה (שב-2004 השיקה את תוכנית חופשת-הלידה-בתשלום הראשונה בארצות הברית), ליקטה אשתי כשלושה חודשים וחצי של חופשה בתשלום חלקי. המעסיק שלה אישר לה שלושה חודשי חופשה נוספים ללא תשלום.
כל הדאגות שלי לגבי עבודתה היו מוטעים. אשתי זוכה להערכה רבה; יש לה שליטה. היא קיבלה מספיק פיצויים כדי לממן חופשה בקנה מידה אירופאי. אם כבר, היא הוכחה לכך שיותר נשים אמורות לכהן במשרות בכירות ולקבל משכורות גבוהות יותר – במובנים רבים, כוח וכסף שווים בריאות כי הם מעניקים לנו שליטה רבה יותר על הזמן שלנו.

אבל אם יש לקח ברור אחד שאפשר ללמוד מהמחקרים בנושא בריאות העובר והלחצים במקום העבודה, הוא שהשליטה הזאת לא אמורה להיות מותרות הזמינים לנשים אמידות בלבד. בינואר הכריז הנשיא אובמה שהוא יורה לסוכנויות הפדרליות לאשר לעובדים שישה שבועות של חופשת מחלה לקראת לידה. הוא הציע גם לייסד קרן בשווי 2.2 מיליארד דולר שתעזור למדינות השונות להשיק תוכניות חופשה בתשלום משלהן לכלל העובדים. לא נראה שההצעה הזאת תצא לפועל – וחבל, כי המחקרים מראים שלא רק שחופשה בתשלום עוזרת להורים להתמודד עם דרישות העבודה והמשפחה, אלא שהיא גם מפחיתה את תמותת התינוקות ומשפרת את בריאותם, והדבר נכון בייחוד לתינוקות ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים. אולי האמריקאים יוכלו סוף סוף לחיות שנים ארוכות כמו השבדים, שחיים בממוצע שלוש שנים יותר, או לפחות כמו הקנדים, שעוקפים אותם בשנתיים וחצי.

מויסס ולסקז-מאנוף הוא עיתונאי ומחבר הספר An Epidemic of Absence: A New Way of Understanding Allergies and Autoimmune Diseases.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מויסס ולסקז-מאנוף, Atlantic.


תגובות פייסבוק