מתחת לכל פסל ומאחורי כל מסכה

רק התרבות והאמנות מסוגלות להחליף את הדת ולספק לאדם החילוני תחושת התעלות וחריגה עצמית: זה הזמן שלהן
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

"עולם התרבות קורס" מהדהדת אזהרתם של אמנים ועסקני תרבות ואזהרתם מתנפצת על חומת האטימות השלטונית והאדישות הציבורית. אמירות כמו "התרבות היא סם חיים", "אין חיים ללא תרבות", נשמעות ללא הרף, אבל בפועל הן נתפשות כלא יותר מסיסמאות ריקות, אף שהן באות לשרת את מאבקם הראוי והצודק של כל אותם עשרות אלפים שאיבדו את פרנסתם ונתונים בעת הזו לחסדיה של המדינה. בשעה שדמוקרטיות מערביות אחרות דואגות לסייע כלכלית לאמנים ולענפי התרבות, בישראל ממשיכים האמנים לכתת רגליים ולהתדפק על דלתות הממסד כאחרוני הקבצנים. אלמלא היה מדובר בסוגיה קיומית עבור משפחות רבות יש להניח שהמילה תרבות כלל לא הייתה עולה על סדר היום הציבורי.

במקומות רבים המדיניות השלטונית מעוגנת בהיגיון הניאו-ליברלי, הרואה בענף התרבות סקטור שאינו יצרני במושגים של כלכלת שוק ועל כן אינו חיוני לחוסן הלאומי

יש לומר בהגינות: אין מדובר כאן באטימות שלטונית בלבד כי אם באידיאולוגיה; לא בסחבת בירוקרטית, אלא במדיניות מכוונת ושיטתית המאפיינת גם מקומות אחרים שבהם המדיניות השלטונית מעוגנת בהיגיון הניאו-ליברלי, הרואה בענף התרבות סקטור שאינו יצרני במושגים של כלכלת שוק ועל כן אינו חיוני לחוסן הלאומי. הבעיה האמתית היא שגם הנאבקים על הישרדותה של התרבות הפנימו את השיח השלט ואינם מסוגלים להצדיק – אפילו בעיני עצמם – את הצורך של החברה בתרבות בעת משבר כלכלי וקריסת סדרי החיים המוכרים. כל עוד מושג התרבות בכלל, והאמנות בפרט, כפופים להיגיון ההיפר-קפיטליסטי של שורת הרווח; כל עוד התפישה הציבורית הרווחת מזהה את האמנות כמוצר או כסחורה שתכליתה היחידה היא להמכר, יוסיפו האמנים ואנשי התרבות להיות ממוקמים בתחתית שרשרת המזון החברתית ויאלצו להיאבק על השיירים שיותירו אחריהם הסקטורים היצרניים באמת. כל עוד האינטראקציה בין אמנים וקהלם תהיה מבוססת אך ורק על ההיגיון התועלתני של יצרן-צרכן לא תהיה תקומה לעולם התרבות ולאמנות בנפרד מעולם הכלכלה.

קהל, קונצרט, רוק, סלולרי, מופע

לקוחות במופע רוק. תצלום: Noiseporn

זהו אפוא ניצחונה האמיתי של התרבות התאגידית והצרכנית בחיינו. היא הצליחה להשתלט לא רק על המשאבים החומריים והכלכליים של החברה, אלא גם על התודעה הפרטית והקולקטיבית ולשעבד את עולם הסמלים, המשמעויות והערכים להיגיון המטריאלי-תכליתני של עולם הסחורות. בחסות הניאו-ליברליזם עברה המילה תרבות תמורה מרחיקת לכת וצומצמה למסגרת של פרקטיקות צרכניות של תכנים בידוריים, קלילים ואסקפיסטיים, הממלאים את שעות הפנאי. השתלטותה של שפה זו על עולמנו היא כה מקפת עד כי רובנו  –  קל וחומר בני הדור הצעיר  –  כלל איננו מודעים לאפשרות קיומה של עשייה תרבותית במנותק מתכתיבי השוק. רוב הציבור אינו רואה עוד פגם בניכוסה של התרבות על ידי גופים כלכליים ועל כן אינו מתקומם על כך. אבל תהליכים אלה קשורים הדוקות למשבר הערכים שבו מצוי העולם המערבי, והמאבק על התרבות צריך להכלל במאבק הרחב יותר על התודעה והאתוס המכונן של החברה הדמוקרטית והפתוחה. ישנו קשר הדוק בין השטחת התרבות לבין שקיעת הדמוקרטיה הליברלית; ישנה זיקה עמוקה בין רדידותם של התכנים התרבותיים לכאורה שמאביסים אותנו בהם אמצעי התקשורת המסחריים ועולם הפרסום לבין הסיאוב הערכי, החברתי והפוליטי סביבנו. הנעשה על המרקע הוא שיקוף של הפוליטיקה והפוליטיקה היא שיקוף של התרבות – שהרי גם היא כפופה לרשת המשמעויות, הסמלים והערכים שמכוננת התרבות.

גם אם התנאים החמריים לקיומה של תרבות אוטונומית אינם מתקיימים במלואם, התרבות כאידיאל של חירות המחשבה והרוח חייבת להיות בבחינת נר לרגלי יוצריה, מתווכיה וקהליה

נניח לרגע לשאלה האם התרבות והאמנות צריכות להיות סמוכות על שולחנו של השליט או תלויות לחלוטין בטעמו של הקהל. בעולם אידיאלי – וכפי שקורה כבר עתה באחדות ממדינות אירופה – התרבות צריכה להיות מסובסדת מכספי ציבור בלי שתהיה נתונה להתערבותו של השלטון. אולם גם אם התנאים החמריים לקיומה של תרבות אוטונומית אינם מתקיימים במלואם, התרבות כאידיאל של חירות המחשבה והרוח חייבת להיות בבחינת נר לרגלי יוצריה, מתווכיה וקהליה. וכל כך מדוע? משום שהתרבות היא העולם הממשי שבו אנו מתקיימים, חושבים ופועלים. התרבות היא מכלול הסמלים, הסימנים, המיתוסים, הנרטיבים, שבאמצעותם אנו ממשמעים את עולמנו, מתווכים את המציאות ויוצקים פשר וטעם בקיומנו. היא התשתית לאינטראקציה הבינאישית, עליה עומדים יסודות התקשורת וקשרי הגומלין החברתיים, במסגרתה נוצרים ערכים, נורמות והשקפות עולם. במובן זה, צמצום מושג התרבות בחיינו וטשטוש הגבולות בינה לבין צריכת בידור פירושם מצמצום עולמנו הפנימי, הצרת המנעד הרגשי שלנו ודלדול הכוח המדמה, המחשבה המופשטת והרגישות לניואנסים, שהם תנאי בסיסי לטיפוח תודעת יחידים אוטונומית וביקורתית, שהיא לחם חוקה של הדמוקרטיה. התרבות היא אפוא מוֹתָר האדם, שכן היא לבדה מאפשרת את חריגתו של האדם מהסבתיות שבטבע ומעריצותם של הדחף והאינסטינקט, כלומר מהאלימות והאכזריות הטבועים בנו מלידה. לא לחינם הגדיר המשורר והמסאי מת'יו ארנולד את התרבות כ"חתירה אל עבר השלמות" וראה בה חלופה יחידה לאנרכיה.

דיוקן של מוזיקאי, לאונדרו דה וינצ'י

"דיוקן של מוזיקאי" (1483-1487), לאונרדו דה וינצ'י, Pinacoteca Ambrosiana, תצלום: ויקיפדיה

כיצורים תבוניים ובעלי תודעה אנו חיים במציאות פנימית, מחשבתית, רגשית וחווייתית, שאף כי היא אינה נלכדת ברשת העובדות האובייקטיביות, הכמותניות, של המדע, היא ממשית עבורנו יותר מכל מציאות אחרת

ניתן לומר כי החווייה האנושית היא בד בבד חוויה של התנסות חושית הקשורה במצבו הטבעי של האדם (וניתנת להבנה במושגים פיזיקליים-מדעיים) ופעולה של פרשנות, הקשורה בעובדת היותנו בני תרבות – עובדה שאינה ניתנת להבנה מדעית מאחר והיא אינה חלק מהעולם האמפירי. כאורגניזם ביולוגי, האדם כפוף כשאר האובייקטים שבטבע לחוקי הסיבתיות הפיזיקליים, הקושרים חומר ואנרגיה, מרחב וזמן, אולם כיצורים תבוניים ובעלי תודעה אנו חיים במציאות פנימית, מחשבתית, רגשית וחווייתית, שאף כי היא אינה נלכדת ברשת העובדות האובייקטיביות, הכמותניות, של המדע, היא ממשית עבורנו יותר מכל מציאות אחרת. עולמם הקונקרטי והיומיומי של בני האדם אינו העולם האובייקטיבי כפי שהוא מתואר על ידי המבנים המופשטים והאידיאליים של המדע המודרני. זהו עולם מוחש של תופעות (Lebenswelt – בלשונו של הפילוסוף אדמונד הוסרל), המקיים מערכת של זיקות גומלין בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין בני אדם לסביבתם. המעבר מהחייתי לאנושי, מהביולוגי לתרבותי, הוא מעבר מכמות לאיכות, או שמא יש לומר: מעבר לדרגה גבוהה יותר של קיום תודעתי, אשר אינה מבטלת את הקיום הטבעי אלא מוסיפה עליו רובד שלם של משמעויות וטעמים.

כאשר אנו באים במגע עם בני אדם אחרים, איננו מתייחסים אליהם כאל אורגניזמים עשויים רקמות, סחוסים, שערות וכדומה, אלא כאל מכלול שלם, כבני אנוש בעלי אישיות ורצון חופשי – ואפילו התשוקה המינית איננה מבוססת על משיכה לאורגניזם אלא ל"אדם", היינו למכלול גופני ואישיותי

כך לדוגמה, כאשר אנו מתבוננים בציור פיגורטיבי אנחנו מסתכלים על משטח דו-מימדי המכיל פגמנטים של צבע, סיבי קנבס וכיוצא באלה, אבל רואים למעשה את האובייקט המצויר. כאשר אנו מאזינים למוזיקה, אנחנו קולטים באוזנינו צלילים (תופעה פיזיקלית של גלי אורך הנקלטים בעור התוף) אבל שומעים מנגינה (הפרשנות הסובייקטיבית שאנו מעניקים לצירופי הצלילים). כך גם באינטראקציה הבין-אנושית: כאשר אנו באים במגע עם בני אדם אחרים, איננו מתייחסים אליהם כאל אורגניזמים עשויים רקמות, סחוסים, שערות וכדומה, אלא כאל מכלול שלם, כבני אנוש בעלי אישיות ורצון חופשי – ואפילו התשוקה המינית איננה מבוססת על משיכה לאורגניזם אלא ל"אדם", היינו למכלול גופני ואישיותי.  גם הגילויים המואצים בחקר המוח והנוירופסיכולוגיה, והדומיננטיות הגוברת של הסברים פיסכולוגיים-איבולוציוניים בתחומי מדעי הרוח ופרשנות התרבות, אין בהם כדי לערער על העובדה הפשוטה כי המדע אינו יכול "להבין" את החווייה האנושית שעומדת ביסוד המרחב האינטר-סובייקטיבי של התרבות אלא רק להסבירה במונחים של חוקי סיבתיות כלליים. הדבר דומה לניסיון ללמד אדם חירש מלידה מהי מוזיקה באמצעות לימוד קריאת תווים.

כוס ולוח דמקה, חואן גריס

"כוס ולוח דמקה" (סביבות 1917), חואן גריס, National Gallery of Art, תצלום: ויקיפדיה

לאור דברים אלה לא תהיה זו הפרזה לקבוע כי לא רק שהתרבות מעצבת את תודעתנו, אלא שהיא עולמנו הממשי. מדוע אם כך הפקרנו את התרבות לעולם האינטרסים של ההון? מדוע איננו נאבקים על תרבות חופשית – תהיה דמותה אשר תהיה – כפי שאנו נאבקים, למשל, על הזכות לנשום אוויר נקי או לצרוך מזון שאינו רווי סוכרים או חומרים מזיקים?

תרבות ניאו-ליברלית כתרבות אנטי-הומניסטית

תפוצתם של אמצעי תקשורת ההמונים איפשרה לשעתק את עולם הערכים של בעלי ההון ולהטמיע אותו בתודעה הקולקטיבית בדרכי נועם ובאופן תת-הכרתי, על ידי בידור, אסקפיזם ואילחוש התודעה הביקורתית

על הכפפתה של התרבות למנגנון התעשייתי של חברת ההמונים הקפיטליסטית עמדו כבר התיאורטיקנים של אסכולת פרנקפורט ברבע הראשון של המאה ה-20. מושג "חרושת התרבות" שטבעו הפילוסופים תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר ביטא נאמנה את התמורות העמוקות שחולל הקפיטליזם התעשייתי בדפוסי היצירה והצריכה של תוצרי התרבות, ובכלל זה את ריקונה של האמנות מיסודותיה האטונומיים והאמנציפטוריים, והתאמתה להליכי הייצור והסטנדרטיזציה של חברת ההמונים שהייתה לחברת צרכנים. תפוצתם של אמצעי תקשורת ההמונים איפשרה לשעתק את עולם הערכים של בעלי ההון (ובעלי אמצעי התקשורת) ולהטמיע אותו בתודעה הקולקטיבית בדרך שאינה כרוכה בהפעלת כוח גלוי אלא בדרכי נועם ובאופן תת-הכרתי, על ידי בידור, אסקפיזם ואילחוש התודעה הביקורתית.

אין צורך להחזיק בהשקפת עולם מרקסיסטית כדי להכיר במיסחורם המוחלט של תחומי הרוח והתרבות בימינו ובהטמעתה הסופית של האמנות בשוק הסחורות הקפיטליסטי. אין בכך כל חדש. התרבות הפופולרית על ענפיה השונים מעולם לא הסתירה את המניע הכלכלי שביסודה. תעיד על כך הטרמינולוגיה שאמצה לעצמה: "תעשיית הקולנוע", "תעשיית המוסיקה", "שואו-ביזנס" וכדומה. אולם, אם בעבר עוד היו בה יסודות אוטונומיים שחתרו לאיכות ולחדשנות, הרי שכיום מצהירה תעשיית התרבות בריש גלי על תכליתה היחידה: לבדר ולהימכר. די במבט חטוף בתוכן שמקדמים מדורי התרבות בעיתונות (הנדחקים על פי רב לעמוד האחורי או לשולי מהדורת החדשות) כדי להיווכח עד כמה נטשטשו הגבולות בין אמנות לבידור, בין תוכן לפרסום, ועד כמה עמוקה היא אחיזתה של התרבות התאגידית בחיינו.

השתלטותם של תאגידי התקשורת, חברות הפרסום והמדיה החדשה על "שוק התרבות", וטיפוחה של תרבות מוכוונת רייטינג הפונה למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר, האיצו את תהליכי הסטנדרטיזציה של תוצרי התרבות, שבמסווה של שפע ומגוון הביאו לידי האחדה של צורה ותוכן

השתלטותם של תאגידי התקשורת, חברות הפרסום והמדיה החדשה על "שוק התרבות", וטיפוחה של תרבות מוכוונת רייטינג הפונה למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר, האיצו את תהליכי הסטנדרטיזציה של תוצרי התרבות, שבמסווה של שפע ומגוון הביאו לידי האחדה של צורה ותוכן. במובן זה, מוצרי התרבות אינם שונים מכל מוצר אחר המוצע למכירה על מדפי הסופרמקט – שפע של מוצרים שתכליתם זהה אך הם ממותגים בצורה שונה. מספיקה הצצה בטקס חלוקת פרסי הגראמי שנערך במרץ 2021 כדי להבין במה מדובר: מביונסה ועד טיילור סוויפט, מדואה ליפה ועד רודי ריץ' – מאחורי השפע וההיצע חסרי התקדים, מרבית השירים נשמעים אותו הדבר, המוזיקה מתבססת על אותם גימיקים צורניים ופירוטכניקה של הפקה, הטקסטים מדברים ברובם על אותם נושאים שחוקים שבינו לבינה ואילו הקליפים נראים כמו פרסומת להלבשה תחתונה ופועלים על האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו. זהו מסע יחסי ציבור, אשר נקטע אך ורק לשם יציאה לפרסומות. מאחורי חגיגת הסלבריטאיות והאקסצנטריות המופגנת של כוכבי הפופ העכשוויים – המגלמים בפרסונות הראוותניות שלהם את אתוס ההצלחה של חברת ההמונים הצרכנית – נחשפים השקר והכזב שבהבטחת האינדבידואליזם הניאו-ליברלי: תוצרים משובטים של אינדבידואליזם מלאכותי שאינו אלא קונפורמיות במסווה של אי-קונפורמיות, ייחודיות מדומה המצייתת לצו האופנה המתחלף. הפליא לבטא זאת הכדורגלן ואושיית התקשורת לשעבר, אלון מזרחי, כשקבע כי "כדורגלנים אוהבים מותגים כי הם אוהבים להיות מיוחדים".

אלון מזרחי, כדורגל חופים

אושייה: אלון מזרחי, "האווירון". תצלום: עיריית נתניה, ויקיפדיה

אך לא רק התרבות הפופולרית, אלא גם התרבות המכונה "גבוהה" – זו של הבורגנים גבוהי המצח ומעודני הטעם, המסתופפים במוזיאונים, בגלריות ובאולמות הקונצרטים  – הפכה לשפחתו הנרצעת של ההון. בעיקר אמורים הדברים באמנות החזותית והפלסטית, שהפכה לנחלתם הבלעדית של בעלי הממון ועושי דברם בגלריות, בבתי המכירות ובאקדמיה. האמנויות והאליטה השלטת תמיד היו קרובים מאוד, אך כעת המעורבות הארגונית במועצות ארגוני אמנויות נמצאת ברמות שיא. מקובל, למשל, כי דירקטורים של יזמי נכסים, בנקים, קרנות גידור, חברות נפט וגופים ארגוניים רבים אחרים נמצאים בדירקטוריונים של ארגוני אמנויות. באנגליה, למשל, פורסם לאחרונה דו"ח הנושא את הכותרת Cultural Cities Enquiry  וכותרת המשנה שלו: "העשרת ערים בבריטניה באמצעות השקעה חכמה בתרבות". שפתו של הדו״ח היא שפת הקפיטליזם הניאו-ליברלי, עם הגופים המממנים והשותפים בהפקתו נמנים מנכ"לי חברות גדולות וקבוצות השקעות, חברי דירקטוריון בכירים ויזמים עסקיים. מטרת הדו"ח, כלשון מחבריו, "להראות כיצד סקטורים עסקיים ותרבותיים יכולים לפעול יחדיו לקידום צמיחה מקומית באמצעות תרבות, בהתבסס על האינטרסים המשותפים לקידום חדשנות יצירתית ודיגיטלית, משיכת השקעות חיצונית וטיפוח כשרונות".

המגמה היא לשעתק ייצוגים פופולריים של תרבות הצריכה, להציב מעליהם תג מחיר, ואז למסגר את היצירה כביקורת מתוחכמת, כפרודיה שנונה וכהצבת מראה

והאמנות עצמה? אף היא שקועה עד צוואר בזרם העכור של הניהליזם המסחרי והצרכני. קחו לדוגמה את הקיטש הראוותני מפס הייצור של ג'ף קונס, הברוקר לשעבר, או פופ-ארט נוסח יושיטומו נארה – המגמה היא לשעתק ייצוגים פופולריים של תרבות הצריכה, להציב מעליהם תג מחיר, ואז למסגר את היצירה כביקורת מתוחכמת, כפרודיה שנונה וכהצבת מראה. אולם זו אינה אלא אפירמציה צינית של עולם הייצוגים של הקפיטליזם המאוחר, המאפשרת ליוצריה ליהנות מתדמית של  אמנים "רציניים" וביקורתיים ובה בעת לפנות אל טעמו המקובל של ההמון ולגלגל לכיסיהם מיליונים. זהו קונפורמיזם במסווה של נונקונפורמיזם, אפירצמיה על דרך הביקורת, נוסחה שיווקית ויח״צנית יעילה, בעולם שהטמיע לחלוטין את שפת הפרובוקציה הפרסומית כמכשיר ללכידת תשומת הלב של הצרכן.

כלבלב, ג'ף קונס

"כלבלב" (2006), ג'ף קונס. מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. תצלום: ז'ורז' יאנסון, ויקיפדיה

האמנות בתקופתנו, שהדירה רגליה מעיסוק ב"אדם", היינו בשאלות הקיום המורכבות והמהותיות לטובת דשדוש במי האפסיים של פוליטיקת הזהויות ופנקסנות הייצוג

ולצד מפעל הייצוג והשעתוק הספק-פרודי ספק-ביקורתי של אסתטיקת הפופ הניאו-ליברלית, אנו עדים להשתלטותם של רוח הפוליטיקלי-קורט ושיח הזהויות על עולם האמנות ולהפיכת האמנות לכלי שרת לקידום אופנות פוליטיות מתחלפות. כך הפכה בימינו האמנות המושגית – שראשיתה במרד כנגד עולם הערכים הבורגני – למפגן של פרובוקציות צדקניות, המספקות את תאוותם של הבורגנים ל"זעזוע" מהוגן ולתחושת עליונות מוסרית. בניגוד לאוונגרד המודרניסטי שביקש להרוס את הישן ולהעמיד תחתיו אסתטיקה חדשה, הנתמכת בחזון אוטופיסטי של חברה חדשה, כאן המניע העיקרי הוא ביקורת לשם הביקורת, חתירה מתמדת להרס הקיים שאינה אלא המקבילה האסתטית למגמות הדה-קונסטרוקציה והניהיליזם הפוסטמודרני שהשתלטו על מסדרונות האקדמיה. קחו מאמנות זו את מושאי הטינה, את מטרות הניגוח שלה, ושללתם את הצידוק הבסיסי לקיומה. התמסרותם הנלהבת של אוצרים ועסקני האמנות לאופנת התקינות הפוליטית ולקידום אג'נדות של צדק חברתי ומגדרי הפכה זה מכבר לציווי סגנוני המעקר כל יכולת לאמירה חתרנית באמת. כי כאשר המרד הופך למוסכמה הוא מאבד מהאותנטיות שלו ונהייה קלישאה. ביטוייה האחרונים של רוח עיוועים זו ניכרים היטב בדרישה להסיר את תמונותיו של פול גוגן מקירות המוזיאונים בתואנה כי ניצל את הנערות הילידיות בדרום הפסיפיק ששימשו לו כמודלים, או בקריאה להחרים את רומן המופת "לוליטה" בשל תוכנו הפדופילי. בקצב הזה נאלץ להיפרד בקרוב גם מציוריהם של קרוואג'ו (הרוצח) פיקאסו (המיזוגן) אדגר דגה (האנטישמי), ומיצירותיהם של לורד ביירון (שקיים יחסי מין עם אחותו למחצה), גוסטב פלובר (שקיים יחסי מין עם נערים בתשלום), ט.ס. אליוט (אנטישמי), דוסטוייבסקי (אנטישמי), וירג'יניה וולף (אנטישמית) וא"א האוסמן (פדופיל).  ועוד לא מנינו את רשימת המלחינים האנטישמיים, החל  משופן, עבור בצ'ייקובסקי וכלה בווגנר (שממנו כבר נפטרנו). הטהרנות והמוסרניות שהשתלטו על השיח התרבותי מבטאות היטב את מעמדה העגום של האמנות בתקופתנו, שהדירה רגליה מעיסוק ב"אדם", היינו בשאלות הקיום המורכבות והמהותיות (שהן כידוע אוניבסרליות ממש כשם שהן אל-זמניות) לטובת דשדוש במי האפסיים של פוליטיקת הזהויות ופנקסנות הייצוג.

אמנות שאינה מרהיבה עוז להישיר מבט אל הפצע הפעור, אל התהום נטולת התחתית הקרויה גם נפש אנושית, דינה להפוך להערת שוליים סגנונית חולפת, לקוריוז דקורטיבי או יח״צני, או לפמפלט פוליטי בשירות צנזורים צדקניים

אמנות שאינה מרהיבה עוז להישיר מבט אל הפצע הפעור, אל התהום נטולת התחתית הקרויה גם נפש אנושית, לבטא את המורכבויות, התסביכים והסתירות המקיימות אותה, לשוות לחיים צורה (גם כזו שאינה מצוייה בהם), להציע ישועה (גם אם אשלייתית) או לכל הפחות לקרוא ליאוש בשם (ובכך גם לגבור עליו), אמנות כזו דינה להפוך להערת שוליים סגנונית חולפת, לקוריוז דקורטיבי או יח״צני, או לפמפלט פוליטי בשירות צנזורים צדקניים, שבפרפרזה על  דבריו של זוסימה ב"האחים קרמזוב", אולי אוהבים את האנושות אך מתעבים בני אדם. אם, כדברי אלבר קאמי,  ביסוד כל אמנות מצוייה "התביעה המטאפיזית לאחדות, חוסר האפשרות להשיגה, וייצורו של עולם תחליף", כי אז ניתן לומר שהאמנות הפוסטמודרניסטית חוגגת דווקא את הפרגמנטציה של החיים, מעמיקה ומלבה אותה, ומותירה את האדם בקרקעית התהום, מושפל ומבוזה וחסר תקווה.

וירג'יניה וולף

אז היא הייתה אנטישמית, כמו דוסטוייבסקי (אבל לא רוצחת כמו קראוואג'ו): וירג'יניה וולף (1927), צלם לא ידוע, Harvard Theater Collection, Houghton Library, Harvard University, ויקיפדיה

בצד הברכה הטמונה בהבאתם לקדמת הבמה של קולות מן השוליים נדמה שלא ניתן עוד להימלט מהמסקנה העגומה שגישה זו מפרקת מעיקרה כל אפשרות לדבר על ערכים אוניברסליים ועל אתוס אנושי מאחד במישור החברתי והפוליטי

וכך יוצא, שעל אף היומרה, זוהי אמנות אנטי-הומניסטית, שכן ברוח הפוסט-סטרוקטורליזם והחתירה לפירוק הסובייקט האוניברסלי, היא ויתרה לחלוטין על עיסוק באדם ובעולמו הפנימי לטובת הייצוג, השעתוק, הסימולקרה, הפסטיש, הציטטה. פנימיות האדם ננטשה לטובת "הטקסט", והתרבות כביטוי ליסוד האינדטרמינסטי שבאדם הוחלפה ב"פרקטיקות" וב"סטרוקטורות" אימפרסונליות המשקפות "מנגנונים", "שיחים" ו"מערכי כוח". רוח זו קנתה אחיזה בכל תחומי העשייה האמנותית ומאחר שביסודה אין היא מציעה דבר זולת פירוק-לשם-פירוק סופה לקרוס אל חיקו המוכר והחמים של הסדר הפוליטי והכלכלי הקיים. וכך, בצד הברכה הטמונה בהבאתם לקדמת הבמה של קולות מן השוליים נדמה שלא ניתן עוד להימלט מהמסקנה העגומה שכפי שגישה זו מפרקת מעיקרה כל אפשרות לדבר על ערכים אוניברסליים ועל אתוס אנושי מאחד במישור החברתי והפוליטי, כך היא מפוררת בשיטתיות את מושג התרבות כמקור ליצירת פשר קיומי ולכינון תמונה משמעותית של העולם.

בשם אידיאלים של פלורליזם, שוויוניות ויחסיות, ובשם השאיפה לצמצום הפער שבין הגבוה והנמוך ופירוק דרכי הייצוג ההגמוניות, נוצרה הגמוניה חדשה, דיקטטורה של טעם, ערכים ונורמות אסתטיות, המוכתבת בידי אליטה חדשה של אמנים, מבקרים, אוצרים, אינטלקטואלים, סוכני מכירות ואספנים עתירי ממון

וכאן טמונה גם האירוניה, שכן בשם אידיאלים של פלורליזם, שוויוניות ויחסיות, ובשם השאיפה לצמצום הפער שבין הגבוה והנמוך ופירוק דרכי הייצוג ההגמוניות, נוצרה הגמוניה חדשה, דיקטטורה של טעם, ערכים ונורמות אסתטיות, המוכתבת בידי אליטה חדשה של אמנים, מבקרים, אוצרים, אינטלקטואלים, סוכני מכירות ואספנים עתירי ממון. וכשם שכוהני הפוסטמודרניזם הצליחו להכרית מעולמנו את האמיתי, הטוב והצודק, כך עשו גם ליפה ולנשגב. המודרנה אמנם החליפה את היפה בשימושי ודחקה אותו לשוליים כדבר מה נטול תועלת בעולם מוכוון תכליות, אולם היופי כערך אסתטי לא נעלם מעולמנו אלא גויס לקידום מכירות. הביטו סביבכם וראו את הגופים והפנים המפארים את שלטי החוצות, את הפרסומות המעוצבות בקפידה, את האלגנטיות שובת העין של מוצרי היוקרה, את צבעי הפסטל הרכים המעטרים פרסומות למוצרי היגיינה או הלבשה תחתונה. כל אלה מעידים שאנו עדיין כמהים ליופי בחיינו וכי יש לו מאפיינים ברורים ומובחנים. חטאה הגדול של דיקטטורת הטעם הפוסטמודרניסטית טמון בכך שהיא ריפתה את ידי האמנות מלהציב חלופה אמיתית לאסתטיקת היופי הפלקטית והמניפולטיבית של תרבות הצריכה, והרחיקה ממנה את האדם הסביר, זה שאינו חמוש במיטב הכלים הפרשניים והאינטלקטואליים ואינו מעודכן ברזי ה"שיח" (וכי מי מאתנו לא עמד נבוך מול מיצב במוזיאון וניסה את כוחו בביאור הטקסט שהוצמד לו?).  וכך, בד בבד עם החתירה להיפרע מהיפה באמנות נפרענו גם מהכמיהה האנושית הבסיסית כל כך אל המוחלט, אל הנשגב – כל אותם יסודות שהעניקו מקדמת דנא לאמנות את ערכה הסגולי בחיי האדם. ודאי תשאלו: מה לו לאדם המערבי, הרציונלי והחילוני, ולדיבור על הנשגב? נדמה שלא הרבה. ואולי דווקא כאן טמון המפתח להתמודדות עם משבר הערכים שבו מצוייה התרבות המערבית ועם המבוכה האינטלקטואלית והרוחנית שבה הוא שרוייה.

טבע דומם עם מגרה, פול סזאן

"טבע דומם עם מגרה" (1867-1869), פול סזאן, מוזיאון ד'אורסיי. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

האמנות כמקדשו של החילוני וגם: מדוע דווקא החילונים צריכים לחזור לדבר על הנשגב

קרל גוסטב יונג הגדיר את משבר הקיום של האדם המודרני כ"בעיה רוחנית", הנובעת מאובדן העוגנים הפסיכולוגיים שהעניקו לו בעבר הדת והמסורת ומעליית חברת ההמון המודרנית שהביאה לשחיקתו כאינדיבידואל ולהפיכתו לנתון סטטיסטי-אנונימי בידי מנגנונים ביורוקרטיים אימפרסונליים. יונג טען כי יש להבין את התגברות מופעי האלימות הפרטיים והקולקטיביים במחצית הראשונה של המאה העשרים כפיצוי פסיכולוגי הנובע מתחושת היעדר פנימית ומחרדת האינוּת, המלוות באובדן ערך עצמי ומשמעות קיומית. האדם המודרני, שכבש את העולם באמצעות המדע והטכנולוגיה וסילק ממנו את האלוהים, ניצב עתה על פי תהום ותר אחר משמעות חדשה לקיומו. בחיפוש אחר משמעות, אין הוא יכול לשאת עוד את עיניו השמיימה ונדון להפנות מבט פנימה, אל תוככי הנפש.

אילו אפשרויות עומדות כיום בפני האדם החילוני בחפשו אחר טעם, פשר ומשמעות לחייו? נדמה כי הברירה היחידה היא בין אימוץ דרך החיים הצרכנית הניאו-ליברלית הרואה באושר (ובעושר) את תכליתו העליונה של האדם, לבין פנייה אל הדת או אל חלופות ניו-אייג'יות למיניהן

תהליך החילון הביא אמנם לירידת הדת ולעליית אידיאולוגיות מבוססות-מדע, אולם גם אלה ענו בסופו של דבר על אותם צרכים פסיכולוגיים-חברתיים והעניקו לבני האדם מטא-נרטיבים ומסגרות אמונה חלופיות, שביטויין הקיצוני היה בעליית "הדתות הפוליטיות" הטוטליטריסטיות ברבע הראשון של המאה העשרים. "ההיסטוריה הקדושה" הוחלפה במטריאליזם דיאלקטי, בהיסטוריה גזעית, או באמונה הליברלית בקִדמה, ואלה הסבירו את ההיסטוריה כתהליך מוכוון תכלית, והעמידו במקומה של ההשגחה העליונה "חוקים טבעיים". בעידן הפוסט-אידיאולוגי שלנו נוצר ואקום אדיר שמתמלא בחזרה על ידי הדת. במקביל, הניאו-ליברליזציה של חיי התרבות והרוח, הכפפת עולם הערכים והמשמעויות לאידיאולוגיית השוק החופשי ולהיגיון החומרני-תועלתני של הקפיטליזם המאוחר, הותירה את האדם החילוני בריק רוחני וערכי. וכי אילו אפשרויות עומדות כיום בפני האדם החילוני בחפשו אחר טעם, פשר ומשמעות לחייו? נדמה כי הברירה היחידה היא בין אימוץ דרך החיים הצרכנית הניאו-ליברלית הרואה באושר (ובעושר) את תכליתו העליונה של האדם, לבין פנייה אל הדת או אל חלופות ניו-אייג'יות למיניהן. התרבות החילונית מאפשרת אולי חופש בחירה (וזה לא מעט), אך כשלעצמה היא אינה מציעה עוד אתוס, ערך ומשמעות. כדי למלא מחדש את העגלה שהתרוקנה יש לחתור לחידוש אתוס התרבות ההומניסטית, תרבות הפותחת צוהר אל עולמו הפנימי של האדם ושיש בה כדי לספק מענה לצורך האנושי בהתעלות, ובחיפוש אחר פשר, טעם ומשמעות, שאינם מצויים במחוזות הדת והטרנסצנדנטיה אלא בעולמו של האדם. לאמנות יש – בהקשר זה – תפקיד מרכזי. היא לבדה מסוגלת להחליף את הדת ולספק לאדם החילוני תחושת התעלות וחריגה עצמית החפה מכל יסוד על-טבעי או גאולי. האמנות, כדברי הפילוסוף ההולנדי, חרארדוס ואן דר לאו (Gerardus van der Leeuw) בספרו "Sacred and Profane Beauty: the Holy in Art", נובעת מאותם היסודות הרגשיים והפסיכולוגיים מהם נובעת הדת באשר שתיהן מבטאות את כמיהתו של האדם אל "האחר המוחלט".

כריסטו, Mastaba, לונדון, חביות נפט

ה-Mastaba, יצירה צפה עשויה חביות נפט, ב-Serpentine, לונדון (2018) , כריסטו. תצלום: דיוויד הוגוד, ויקיפדיה

איכויותיה הסגוליות של האמנות נובעות מהיותה צורת הפעילות האנושית היחידה המשוחררת מעולם התכליות. היא המרחב היחיד שבו יכול להתקיים סובייקט חתרני, לא-מחופצן, אשר בכוחו לחרוג משלטונן העריץ של נסיבות הקיום

איכויותיה הסגוליות של האמנות נובעות מהיותה צורת הפעילות האנושית היחידה המשוחררת מעולם התכליות. היא המרחב היחיד שבו יכול להתקיים סובייקט חתרני, לא-מחופצן, אשר בכוחו לחרוג משלטונן העריץ של נסיבות הקיום ולהתוות אופק אוטופי הממאן להיכנע למציאות השגורה. האמנות היא תביעת האחדות ודחיית העולם, במסגרתה מתמזגים סובייקט ואובייקט, מציאות ואידיאל, הייחודי והאוניברסלי. יצירת האמנות פונה אפוא אל המציאות, מעצבת מתוך חומריה הבלתי מושלמים שלמות בדויה, ובכך היא גם מתקוממת כנגדה. במובן זה האמנות מייצרת אמנם אשלייה, עולם חלופי שאינו בר מימוש, אך בה בעת היא מרחיבה את גבולות האפשרי, ובקצרה: מנכיחה את האוטופי בתוך הממשי. בשל היסוד האוטופי הטמון בה, פילוסופים רבים – החל משילר ושופנהאואר וכלה בניטשה, ברגסון, בלוך ואחרים – ראו באמנות מדיום בעל איכויות משחררות, לעיתים גואלות. אמנים כבודלר, רילקה, קנדינסקי, אפולינר או ז'אן דלוויל, הגדירו את יצירתם במושגים רליגיוזיים וראו בחוויה האסתטית חוויה המאפשרת מגע עם הממשות ועם האחדות שמאחורי הריבוי. והנה דווקא בעידן שלנו, שחרט על דגלו את חירות האדם והעלה על נס את האותנטיות של היחיד ואת זכותו למימוש עצמי, הפכה הרוח היוצרת, כלומר האמנות, למסורסת ולמשועבדת יותר מאי פעם למנגנונים דכאניים שרוקנו אותה מיסודותיה המשחררים ומשאיפתה אל המוחלט, כלומר אל הנשגב.

ככלות הכול, מה הם המוזיקה, הספרות, השירה, האמנויות החזותיות, התיאטרון, הקולנוע, המחול אם לא אמצעי מבע שונים המשמשים בידי האדם בחתירתו הסזיפית והאינסופית לצקת סדר, צורה ותכלית בכאוס השורר סביבו, ולהעניק משמעות לקיומו האבסורדי, נטול הפשר?

יש להבהיר: הנשגב אינו דבר מה מיסטי המצוי מחוץ לחיים, בעולמות על-טבעיים או טרנסצנדנטיים. זהו רגש אנושי בסיסי, הקשור בהתנסות בדבר מה גדול מאתנו, בלתי מושג, מאיים, המבטא את המתח שאינו ניתן לגישור בין הנוכח לנעדר, בין אי-השלמות שבקיום לבין הכמיהה חסרת האונים להתגבר עליה. אדמונד ברק הגדיר את הנשגב כדבר מה המעורר מחשבות של כאב, אימה וסכנה, שבהיותם מנותקים ממקורם מעורר הסבל, הם יוצרים את "הריגוש החזק ביותר שהנפש יכולה לחוש". בניגוד ל"יפה" המוגדר כעונג אסתטי התחום בגבולות הניסיון האנושי והשיפוט התבוני ועל כן ניתן לייצוג, הנשגב כורך באופן פרדוקסלי הנאה וחרדה, עונג ורתיעה, לנוכח עוצמתם של אובייקטים המצויים מעבר להשגת השכל. על כן הוא קשור בתחושות של חרדה, קדרות, אלימות ומוות, ובה בעת הוא מעורר תדהמה ויראת כבוד. הנשגב באמנות מבטא את הצורך של האדם לדרוש בגדול ממנו ועם זאת הוא אינו חייב לבוא לידי ביטוי במונומנטלי וב"גדול מהחיים", אלא הוא יכול להפציע דווקא מתוך אמנות מינימליסטית, שעניינה באנקדוטלי, ביומיומי ואף בבנאלי. הוא יכול ללבוש צורות אסתטיות ופואטיות שונות ולהתרקם במגוון של חומרים, טכניקות וסגנונות יצירה. הוא יכול להישען על קונבנציות קלאסיות, או לחילופין ללבוש תבניות חדשות ומהפכניות. במילים אחרות, אין מדובר בסגנון אסתטי או אמנותי מובחן אלא במצב מנטלי-יצירתי, בהתכוונות פנימית המבקשת לעצמה ביטוי במוחשי. ככלות הכול, מה הם המוזיקה, הספרות, השירה, האמנויות החזותיות, התיאטרון, הקולנוע, המחול אם לא אמצעי מבע שונים המשמשים בידי האדם בחתירתו הסזיפית והאינסופית לצקת סדר, צורה ותכלית בכאוס השורר סביבו, ולהעניק משמעות לקיומו האבסורדי, נטול הפשר? האמנות היא אפוא הליכת האדם לקראת עצמו, הליכה שלעולם אינה מגיעה ליעדה. כי, כדברי ניטשה, "גדולתו של האדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה". האמנם יש תכלית ראוייה ונעלה מזו לאמנות? וכי יכול להיות אידיאל ראוי יותר לתרבות חילונית הומניסטית, המבקשת להעמיד במרכזה את האדם ולא את האל? רק במובן הזה יכולה להיות תקומה לחילוניות. רק במובן הזה יכולה תרבות חילוניות לספק מענה לצורך של האדם במשמעות ולהציב חלופה אמתית לפיתויי הדת. רק אתוס תרבותי-הומניסטי המעמיד במרכזו את אידיאל האדם ואת הרוח האנושית יכול לאחד בין מסורות מקומיות לאוניברסליות ולגשר על הבדלים תרבותיים, מגדריים ואמוניים.

פרנסיסקוס מאסיזי באקסטזה, קאראווג'ו

"פרנסיסקוס מאסיזי באקסטזה" (1595), קאראווג'ו. Wadsworth Atheneum, Hartford, תצלום: ויקיפדיה

ואולי אם נעניק לתרבות ולאמנות את מקומן הראוי בחיינו הציבוריים, במערכת החינוך ובשיח התקשורתי, נחזיר את כבודם ומעמדם של היוצרים והאמנים וגם נזרים דם חדש לגוף החברה החילונית ונביא להחייאת האתוס ההומניסטי, שהוא מקור הלגיטימיות היחיד של החברה הפתוחה והחופשית

אמנם קשה מאד לקבוע קביעות ברורות לגבי טיבה, ערכה ואיכותה של אמנות. עניינים שבטעם ובשיפוט אסתטי חומקים, כידוע, מהבחנות מושגיות קשיחות, אובייקטיביות וחד משמעיות. אבל אפשר לקבוע מתי אמנות מרוממת את האדם ומתי היא משפילה אותו, מתי היא מכוונת לאמת (לא האמת כערך אבסולוטי, אלא החתירה לאמת כביטוי להתכוונותיות פנימית) ומתי היא משקרת במוצהר, מתי היא מבקשת את האותנטי ומתי כל עניינה להחניף, לבדר ולהימכר. וממש כשם שאנו יודעים מתי פוליטיקאים משקרים לנו, כך עלינו לדעת מתי אמנים ויוצרים משקרים לנו ולתבוע מהם ועבורם עשייה אמנותית משוחררת מאינטרסים ומניפולציות, עשייה אמנותית שתשווה לאדם ולחיים צורה שראוי לשאוף לה. שכן ממי עוד נוכל לבקש שיעלה על נס את אידיאל האדם, שיציב מראה ומצפן, ובעת הצורך יקרא למרד? כי אם לא נוכל לצפות מהאמנים שישאפו לתיקון עולם בכוח הדמיון והרוח היוצר, מה לנו כי נלין על הפוליטיקאים השקועים עד צוואר בחישובים תועלתניים? אם בעולמות היצירה והרוח אין אנו רשאים לתבוע חירות ואמת היכן עוד נוכל לעשות זאת? ואולי אם נעניק לתרבות ולאמנות את מקומן הראוי בחיינו הציבוריים, במערכת החינוך ובשיח התקשורתי, נחזיר את כבודם ומעמדם של היוצרים והאמנים וגם נזרים דם חדש לגוף החברה החילונית ונביא להחייאת האתוס ההומניסטי, שהוא מקור הלגיטימיות היחיד של החברה הפתוחה והחופשית.

עמית ורשיצקי הוא סופר והיסטוריון. ספרו "המטפיזיקה של הגזע: מדע ואמונה בהשקפת העולם הנאצית" ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ויד ושם. רומן פרי עטו "פני יאנוס" עתיד לראות אור בהוצאת כרמל.

תמונה ראשית: תהלוכה של דמויות ממחזותיו של שייקספיר (אמן לא ידוע, המאה ה-19). תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עמית ורשיצקי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מתחת לכל פסל ומאחורי כל מסכה

01
איש חופשי

הצדקנות תאוות הבצע בהתגלמותה.
אנחנו ניקח את כספיכם, כי אנחנו חושבים שמגיע לנו, ולכם אין זכות דיבור.
רוצה לעשות אומנות? רוצה להיות בעל מלאכה? רוצה לצור משהו שישנה עולם? רוצה להתחיל סטרטאפ?
מצא נא אנשים שמאמינים בך, שישקיעו ממונם וממרצם לעזור לך וצא לדרך.
אבל אל תשדוד את האזרחים כאחרון הליסטים, כי אתה חושב שמגיע לך.
בושה של מאמר.

    02
    לא איין ראנד

    על מה אתה מדבר? המדינה, ומדינות המערב כולן, מממנות לא מעט פעילות תרבות, חינוך ומה שביניהן - לא על סמך מכרז למשקיעים או הנפקה בבורסה. לפעמים, בשל שיקולים פוליטיים, ולפעמים בשל שיקולים של טעם של ועדות או פעילים. אף אחד לא שודד ולא לוקח בכוח - שוק של רעיונות פועל, גם בארץ, ויוזמות ״שוליים״ הופכות למרכזיות יותר בגלל פעילים (למשל: שירה של אקטיביסטים מזרחיים, שעל איכות של לא מעט ממנה יש ויכוח לא קטן). איין ראנד עוד לא הפכה לשרת התרבות, תודה לאלים. ואת הוויכוח אפשר לנהל בלי להטיח ״בושה של מאמר״ ו״שוד״.

      03
      rvc1

      על מה אתה מדבר? אני האמת סקרן איך אפשר להצדיק את הקיום של עולם תרבות שמושתת לא על רצונו של הקהל לצפות או לשמוע את האומנות אלא על לקיחת כספו של משלם המיסים בניגוד לרצונו. אין שום קשר בין השקפה של שוק חופשי (שרחוקה מאוד ממה שקורה בישראל, לפחות על זה אנחנו מסכימים) להרס של עולם התרבות. רק להרס של תרבות שממומנת בניגוד לרצון של מי שמשלם עליה.

      אם אנשי התרבות עושים אומנות שהיא "סם החיים" למה הם לא יכולים לשכנע את הקהל לבוא ולצפות או להאזין להם במחיר שיממן את אומנותם. איך אומן יכול להצדיק לממן את עצמו באמצעות משלם המיסים בניגוד לרצונו? בעיניי יש שני הסברים או שמרבית משלמי המיסים לא מתורבתים מספיק ולכן לא יכולים להבין אומנות כה נעלה. איך גישה כזו יכולה לייצר אומנות שמכבדת את הקהל ומעשירה את חייו? לא ברור לי. הגישה השנייה היא שהאומננות לא מספיק טובה כדי שאדם ירצה לשלם עליה. אני אשמח לדעת מה אני מפספס ואיך אמן שמכבד את עצמו מוכן לממן את עצמו לא על ידי אנשים שנהנים מהאומנות שלו וצורכים את אומנותו אלא על ידי אנשים שמוכרחים לשלם על האומנות בניגוד לרצונם, מרביתם אפילו לא צורכים אותה במחירים המוזלים (לפעמים חינם) שהם עצמם סבסדו מכיסם.

משונה האובססיביות של הכותב לדת. הדת היא לא פיתוי שעליו צריך להתגבר אלא מצב תודעתי. אתה מאמין או לא מאמין? אם אתה מאמין אז אתה דתי ואם לא לא. ואם אדם מאמין אז הוא צריך לאנוס את עצמו להיות לא מאמין רק כדי להתגבר על פיתויי הדת??
מתבקש שכשם שהכותב מעדיף שלא יכפו עליו אמונה דתית במקום שהוא לא מאמין כך הוא גם ימנע מלכפות חוסר אמונה במקום של אמונה דתית. מי שמאמין הוא דתי ומי שלא לא ודי כבר לכפיה הדתית והחילונית. כל הצדדים הללו לא קשורים לאוטונומיה או ביקורתיות ושאר ירקות. אנשים דתיים הם לא פחות אוטונומיים מאנשים לא דתיים. הם פשוט בחרו לחיות בברית עם אלוהים. באותה מידה גם אדם נשוי יחשב לא אוטונומי כי הוא בחר לחיות בברית עם אישה או אדם לאומי יחשב לא אוטונומי כי הוא מאמין באמנה החברתית עם העם שלו. איזה קישקוש. מנסים לדחוף אטומיזם קיצוני מהדלת האחורית ומקווים שלא נשים לב. תתבגרו.

06
אלונה

היה יכול להיות מצחיק לקרוא את דברי ה״נשדדים״ פה, אלו שהאמנים כאילו ״גונבים״ את הכסף שלהם ו״שולחים יד לכיסם״... אלא שזה בדיוק המהלך הדמוקרטי: תעלו לשלטון, תשנו עדיפויות, תחליטו לא לתמוך בשום דבר שלא מעלה ערך לבעלי מניות או שמניב תועלת לפי העקרונות שלכם. נראה איזה עולם תעשו... כי חלקית זה בדיוק מה שעשיתם, נאו ליברלים חסרי נשמה...

    07
    rvc1

    התגובה שלך היא בדיוק התחושה שקיבלתי מהמאמר. בוז עמוק לרעיון של זכויות אדם ולאנשים שחושבים שהם חשובות שכותב המאמר ואת מכנים ניאו ליברלים. אני לא יודע מי הם האנשים שטוענים שאומנות היא חסרת ערך, אני בוודאי לא אחד מהם, אבל אני כן מאמין שאם אומן מעוניין להתפרנס מהאומנות שלו אז הוא צריך שאנשים ישלמו לו עליה. כל אמן שבוחר במקום לשכנע אנשים שבאומנות שלו יש ערך להסתמך על כספם של משלמי המיסים בניגוד לרצונם מזלזל או בעצמו או באנשים שעל חשבונם הוא חי. אחרת למה שהוא יכריח אנשים לפרנס אותו במקום לבקש מהם לשלם תמורת הערך שהוא מציע להם? אני מנסה להבהיר לך את זה בצורה מאוד ברורה. קפיטליזם היא מערכת פוליטית שמבוססת על הסכמה בין אנשים ועל הרעיון שלכל אדם יש זכות לחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון. את צריכה לשאול את עצמך למה את קוראת לתומכים במערכת כזו חסרי נשמה ומה גורם לך לחשוב שאומנות לא יכולה לפרוח במערכת כזו? אחת מהמגינות החזקות ביותר על השיטה הקפיטליסטית היא איין ראנד, סופרת שהתפרנסה בעיקר מכתיבתה ולא חשבה שהיא צריכה להכריח מישהו לשלם לה על האומנות שלה.

    ןעןד דבר, זה שמשהו דמוקרטי לא הופך אותו למוסרי. באתונה הדמוקרטיה הראשונה הוציאו להורג את סוקרטס בגלל שהאמינו שהרעיונות שלו משחיתים את הנוער. הזוועות שבוצעו בצורה דמוקרטית לא נעצר שם לצערנו. לבני אדם יש זכויות זה שמצביעים על מנת להפר אותם לא הופך את זה המעשה ללגיטימי או מוסרי.

08
בנימין

אם מטרת האומנות היא למלא את עגלת הדת המלאה באמונות טפלות ושאר שטויות בהבלים מסוג אחר, רק כדי לתת חוויה והתרגשות חדשה לאדם החילוני - אז אני מוותר. האמת חשובה לי יותר מידי. האמנות לא באה לספק איזה חוסר מידי של האדם המודרני, והיא גם לא כלי מחאה. אפילו שחלק גדול מהביקורת בכתבה נכונה ומדוייקת (כמו המסחור הנורא של כל עולם האומנות), ההגדרה המוצעת מחפצנת את האומנות לאיזה כלי מחאה... בעוד שאומנות היא הרבה מעבר לזה, ללא ספק הנשגב, אבל לא לצרכים פרקטיים כמו החלפת האופיום להמונים.

09
לב

מאמר מעולה. מחכים, נכון ומרחיב דעת.
תרבות, בהיבט הרחב שלה, היא טעם החיים. גם עוגת שכבות של ריבה, שוקולד וקצפת ודובדבנים מסוכרים מלמעלה - ברור שהיא מצרך שכולם יאהבו. אבל האם היא תורמת לבריאותם, או פוגעת בה...