מתי שוב ניפגש באמת?

מבטינו, מחוותינו ונימת דיבורנו עוזרים לנו להסתנכרן ולהתקרב זה לזה הרבה יותר מהמילים לבדן
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

זמן קצר לפני שהשיעורים באוניברסיטת קליפורניה סטייט עברו למתכונת מקוונת במרץ, אחת הסטודנטיות של נורין לייס, מרצה לספרות, הסבירה לה מדוע היא בפיגור במטלות הקורס: פינו אותה לאחרונה מדירתה וכעת אין לה איפה לגור. "התראינו פעמיים בשבוע. היא הרגישה מספיק בנוח כדי לשתף אותי בקשיים שלה, ואני עזרתי לה במשאבים לימודיים". אומרת לייס, שמלמדת קורסים בכיתה ובאינטרנט כבר 15 שנה.

אף על פי שלייס תמכה באופן מלא במעבר ללמידה מקוונת בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, היה לה ברור שהיא והסטודנטים שלה גם מפסידים משהו במעבר הזה. באינטרנט, היא אומרת, פשוט קשה יותר לתקשר. היא מספרת על תלמידה בקורס מקוון שנעלמה לא מזמן לשלושה שבועות. כשהיא הופיעה שוב, היא אמרה ללייס ש"יש לה בעיות", אבל לא ענתה להצעת העזרה של המרצה שלה. "בקורס מקוון, הסטודנטים לא תמיד קולטים את טון הדיבור שלי", אומרת לייס. "בשיעור פנים אל פנים אני יכולה להיות מאוד ברורה ונחרצת לגבי המטלות שהם צריכים לעשות, אבל גם קל לי יותר לספר בדיחות ולדבר בנימה אישית יותר".

מגיפת הקורונה הבליטה את התועלות האדירות שהטכנולוגיה מציעה לנו. בתקופת הסגר והריחוק החברתי, מי שהתמזל מזלו יכול היה לעמוד בקשר עם עמיתיו דרך Slack או סקייפ, להשתתף בקורסים דרך זום, לדבר עם סבא וסבתא ב־FaceTime ולפרסם פנינים של הומור שחור ברשתות החברתיות. סביר להניח שהיכולת שלנו לתקשר באופן דיגיטלי הצילה חיים – ואת שפיותם של רבים.

למדנו להבין את מה שחוקרי מוח יודעים זה מכבר: גם אלגוריתמים מתוחכמים להפליא לעולם לא ישתוו ליכולותיה של מערכת התקשורת המדויקת שמותקנת בגופנו ובמוחנו

אך בה בעת למדנו ברוב כאב כמה חסרים לנו מפגשים פנים אל פנים. חווינו על בשרנו את גודל הבדידות שחשים כשאי אפשר לחבק חברים, ואת הקלות שבה נוצרות אי הבנות כשעמיתים אינם יושבים באותו חדר. למדנו להבין את מה שחוקרי מוח יודעים זה מכבר: גם אלגוריתמים מתוחכמים להפליא לעולם לא ישתוו ליכולותיה של מערכת התקשורת המדויקת שמותקנת בגופנו ובמוחנו.

"כשאנחנו נמצאים בנוכחות אדם אחר, הגוף שלנו נעשה קשוב לגופו של האדם הזה ומגיב לו", אומרת אמיליאנה סיימון-תומאס (Simon-Thomas), המנהלת המדעית של Greater Good Science Center באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. קצב הלב שלנו מסתנכרן, אנחנו מתחילים להתאים את עצמנו בלי משים למחוות הגוף והבעות הפנים של האדם שמולנו, והקולות שלנו מתקרבים זה לזה במנעד. ברגע שהמצבים הפיזיולוגיים שלנו מתחילים להסתנכרן, קל לנו יותר להבין זה את זה. לפני משבר הקורונה, ויתרנו מרצון על רבים מהיתרונות האלה והתבצרנו בחיינו הדיגיטליים. ועכשיו שאנחנו נאלצים להתמודד עם הבידוד, זה זמן מצוין להרהר שוב ביתרונות של תקשורת פנים אל פנים, ולמנות  ולהעריך את מה שכולנו מבינים שחסר לנו בתקופה חסרת התקדים הזאת. בתקווה נצליח לשפר את התקשורת האנושית בזמן המגפה ואחריה.

טנגו, ריקוד, זוג

ביחד, בנוכחות משותפת. תצלום: פטריק מקדונלד

מה שהגוף יודע

ההבדל בתגובותיהן של שתי הסטודנטיות של לייס ממחיש את אחת ההבחנות החשובות ביותר בין תקשורת פנים אל פנים לתקשורת מקוונת: במפגש פנים אל פנים ברור לנו במי אפשר לבטוח. חוקר המוח סטיבן פּורג'ס (Porges) המשיל את גופנו למכונות פוליגרף: מערכת העצבים האוטונומית מנטרת ללא הרף את סביבתנו כדי להציל אותנו מסכנות. אנו קולטים בלי מחשבה אותות לא מילוליים שרומזים לנו אם האדם שמולנו הוא חבר או אויב. קצב הלב שלנו, הזיעה והנשימה שולחים אלינו את האותות האלה באמצעות תהליך שנקרא neuroception ("נוירוסֶפציה", או "תפישה עצבית").

ברגע שאנחנו מבינים שהאדם שמולנו אינו מאיים על שלומנו, אנחנו מתחילים להסתנכרן זה עם זה ולהתאים את עצמנו זה לזה

כשאנו חשים סכנה – למשל, כשאנו רואים זר רץ לעברנו בלילה – מערכת העצבים הסימפתטית מכניסה אותנו למצב "הילחם, ברח או קפא". כשאנחנו מבינים שלא נשקפת לנו סכנה – "אה, זה בסך הכול החבר שלי ביל" – מערכת העצבים הפאראסימפתטית מכבה את המגננות האלה. התהליך הזה אינו רצוני: עד שלא נרגיש בטוחים לגמרי, נהיה נעולים במצב הגנה. ברגע שאנחנו מבינים שהאדם שמולנו אינו מאיים על שלומנו, אנחנו מתחילים להסתנכרן זה עם זה ולהתאים את עצמנו זה לזה. לדוגמה, אם מישהי שיושבת בתחנת אוטובוס מביטה לעבר קצה הרחוב, גם שכנהּ יביט לשם (בהנחה שמשהו על מסך הטלפון שלו אינו מהפנט אותו באותו רגע). אולי הם יתחילו אז לדבר על העיכוב בהגעת האוטובוס. אולי הם אפילו יגעו זו בזרועו של זה או יצחקו יחד. "ואז בגוף שלהם מופרש אוקסיטוצין, המאותת על העניין החברתי שלהם זה בזו, ועל כך שאולי יש להם סיבה לשתף פעולה", אומרת סיימון-תומאס.

כאשר אנו מכירים באנושיותו של הזולת, אנו משתפרים בפענוח כוונותיו ותחושותיו. סיימון-תומאס אומרת שאנו יודעים לזהות גם תנודות זעירות בפניהם של אנשים אחרים – בלחיים, במצח – תנודות המלמדות על הקלה או מצוקה. "גם אם אני לא יודעת עלייך שום דבר, אני אבין שאמרתי משהו שהציק לך, אפילו קצת", היא אומרת.

אבל אם אנחנו מונעים מעצמנו את הקשר הבינאישי הזה, או אם הנסיבות מונעות אותו מאיתנו, כפי שקורה לרבים מאיתנו בימים אלה, אנחנו עלולים לאבד את היכולת הזאת, ולו מפני שאין לנו הזדמנות לתרגל אותה. "ללא הקלט יתנוונו המעגלים והנתיבים והמבנים העצביים המוקדשים לעיבוד מהסוג הזה", אומרת סיימון-תומאס.

מסכת גז

כשהקשר הבינאישי נמנע, אי-אפשר. תצלום: ג'ייקוב בואוויסטה

לא מסונכרנים

כשנורין לייס מלמדת שיעור בכיתה, שלושים סטודנטים שואלים זה את זה שאלות, בזה אחר זה. היא עובדת איתם בזמן אמת ומתאימה את עצמה אליהם תוך כדי כך. "במהלך שיעור של שעה וחצי, הם קולטים את החומר", היא אומרת. אבל בשיעור מקוון, הסטודנטים אינם מפיקים אותה תועלת מתהליך הלמידה של חבריהם – הם שולחים מיילים ומפנים אל לייס שאלות שאינן בהכרח המשך טבעי של הדיון המשותף.

בשיחה חשוב השטף. תקשורת טקסטואלית היא מגושמת, כי פערי הזמנים בתגובות הורסים כמעט לחלוטין את התחושה שמתקיימת שיחה

היעדר הסנכרון המאפיין את הפלטפורמות הטקסטואליות מקשה את התקשורת, אומר הפסיכולוג האבולוציוני רובין דַנְבּאר (Dunbar) מאוקספורד. "בשיחה חשוב השטף. תקשורת טקסטואלית היא מגושמת, כי פערי הזמנים בתגובות הורסים כמעט לחלוטין את התחושה שמתקיימת שיחה", הוא אומר.

אבל בעיני רבים, פערי הזמנים הם דווקא יתרון גדול. דניאל צ'אנג (Cheung) מודה שכבר יותר מעשור הוא מסתמך על טכנולוגיה דיגיטלית בניהול מערכות היחסים שלו – עם הוריו, עם שותפיו העסקיים ואפילו עם אשתו. "מה שנהדר בתקשורת דיגיטלית זה שאתה יכול להקליד, לערוך או למחוק. אבל כשאתה מנהל שיחה פנים אל פנים, זה בזמן אמת ואי אפשר לצנזר. אז אתה חושש: מה אם אני אגיד משהו לא במקום? מה אם אני אפגע באדם הזה? זה החשש שאחרים יחשבו שאתה מטומטם", אומר צ'אנג, אנליסט בחברת שיווק דיגיטלי בסידני.

זאת לא הפעם הראשונה ששֶרי טֶרקֶל (Turkle), מרצה לפסיכולוגיה של הטכנולוגיה ב־MIT, שומעת אנשים מדברים ככה. "הסטודנטים שלי רוצים להישמע מושלמים כל הזמן והם מפחדים עד מוות שהכיתה תחשוב שהם לא בשליטה מוחלטת", אומרת טרקל, מחברת הספר Reclaiming Conversation: The Power of Talk in the Digital Age.

כשהסטודנטים שלה מתחבאים מאחורי המסכים, אומרת טרקל, הם מפסידים את אחד ההיבטים החשובים ביותר בלמידה – ההתמודדות עם שאלה שמפתיעה אותם. "זה רגע האמת", אומרת טרקל. "הרגע שבו אנחנו מעמיקים לתוך עצמנו ומנסים להבין מה בעצם אנחנו חושבים".

לשמוע את הדקויות

צ'אנג חושש לומר משהו שאינו במקום בשיחה פנים אל פנים, אבל הוא גם מבין את המלכודות הטמונות בהסתמכות על תקשורת טקסטואלית. לפני שנים הוא עבד כצלם חתונות ושלח ללקוחות פוטנציאליים הצעת מחיר במייל. "התנסיתי אז בטכניקות חדשות של מכירות, וכדי לרמוז שאני צלם מהקצה האיכותי יותר של השוק כתבתי, 'אני לא יודע אם אתם יכולים להרשות לעצמכם לשלם את זה'. זה לא התקבל אצלם יפה", הוא אומר.

אילו דיבר צ'אנג עם הלקוחות פנים אל פנים, אולי הוא היה מצליח להציל את עצמו מהמעידה הזאת, אומר דנבאר: "בשיחה חיה, אפשר להשתלט על המצב לפני שהוא יוצא מכלל שליטה. אנחנו עוקבים בלי הפסקה אחרי התגובות של האדם שמולנו לדברים שאנחנו אומרים. וכשברור לנו שבדיחה שסיפרנו לא עלתה יפה, אנחנו יכולים לשנות כיוון ולנסות לצאת מזה. בתקשורת טקסטואלית זה בלתי אפשרי". יתרה מזו, במחקר שערך לאחרונה מצא דנבאר שבני אדם הם מעולים בקריאת אותות קוליים שאינם מילוליים. המשתתפים במחקר האזינו לקטעי שמע של שיחות, אבל בחלקם היו מילותיהם של הדוברים מעורבלות. החוקרים מצאו שנבדקים שהאזינו לשיחות המעורבלות הצליחו לקבוע את טיב היחסים בין הדוברים (חיוביים או שליליים) בשמונים אחוז מהדיוק של הנבדקים שהבינו את הנאמר. "זה באמת מדהים", אומר דנבאר. "רוב המידע שאנחנו מעבירים זה לזה בנוגע למערכות היחסים שלנו נובע מהאותות הלא מילוליים האלה. התוכן המילולי מוסיף, באופן יחסי, רק מעט".

שאנחנו שולחים הודעה בטלפון, אנחנו טועים ומניחים שהנמענת מבינה את הלך הרוח שלנו, כאילו אנחנו מדברים איתה פנים אל פנים. אבל מובן שלא זה המצב

כשאנחנו שולחים הודעה בטלפון, אנחנו טועים ומניחים שהנמענת מבינה את הלך הרוח שלנו, כאילו אנחנו מדברים איתה פנים אל פנים. אבל מובן שלא זה המצב. אפשר להקניט חברים בעדינות פנים אל פנים, ויהיה ברור שהכוונה טובה, אבל בהודעה כתובה אותן מילים עלולות להיראות עוינות, גם אם נוסיף אימוג'ים קורצים. "יש כאן איזשהו פער אבולוציוני", אומרת סיימון-תומאס. "מערכת העצבים שלנו לא חזתה שאנו נתקשר באופן הזה, ואנחנו לא ביצענו את ההתאמות הנדרשות. לכן נוצרות אי הבנות".

מורס, טלגרף, לגו

גם זאת לא שיחה. תצלום: monsterbrick

בזכותך אני מרגיש שרואים אותי

בעשור האחרון משתמשת מרגרט לֶגאם (Legum) בשיחות וידאו כדי להדגים את תוכנת המלונאות שהיא מוכרת, והטכנולוגיה חסכה לה זמן וכסף ועזרה לה להימנע מפגיעה בחיי המשפחה. אבל "כשאני בכל זאת יוצאת לפגוש לקוחות באופן אישי, אנחנו סוגרים עסקאות", אומרת לגאם, שעובדת מביתה בפיירפקס שבווירג'יניה.

לגאם אומרת, שכאשר היא נכנסת למשרד או לחדר ישיבות היא מסוגלת לקבוע במהירות במי מהנוכחים כדאי להתמקד. היא מזהה מי בעדה, מי מפגינים התנגדות, ולמי יש השפעה. "מיד רואים את זה בפנים שלהם ובתגובות שלהם. לפעמים זה ניכר גם בדברים פשוטים, כמו האופן שבו הם לוחצים לך את היד", היא אומרת. "אלה דברים שמחמיצים לגמרי כשמשתמשים ב־GoToMeeting או ב־Webex".

כשלגאם יושבת באותו חדר עם הלקוחות, יש ברשותה כלי חשוב, ששיחות הווידאו אינן מציעות לה: קשר עין. כשאנחנו מתקשרים בסקייפ או ב־Google Hangouts, אנחנו רואים את הצד השני, אבל איננו יכולים לפנות אליו ישירות אלא אם נביט במצלמה שמעל המסך – אבל אז אנחנו לא בדיוק רואים אותו.

זאת בעיה משמעותית כי קשר עין הולם – כלומר, מבטים שאינם מטרידים ואינם פולשניים – משפרים את דעתנו זה על זה ועוזרים לנו להיראות מהימנים, כנים, מושכים, מיומנים, חמים וחברותיים יותר, מסביר הפסיכולוג יארי הִיֶטאנן (Hietanen) ממעבדת עיבוד המידע האנושי באוניברסיטת טַמְפֶּרֶה בפינלנד. "כשאנחנו בקשר עין אנחנו אומרים זה לזה, 'אני מתרכז בך, ערוצי התקשורת שלי פתוחים ואנחנו יכולים להתחיל לתקשר'".

הדבר החשוב ביותר, כך נדמה, הוא שאנחנו מרגישים שרואים אותנו – פשוטו כלשונו. במחקר שנערך לאחרונה, הִיֶטאנן וחוקריו ביקשו מהנבדקים להביט מבעד לחלונות זכוכית חלבית בדוגמנית, שלעתים הסיטה את מבטה ולעתים הישירה אותו אל הנבדקים. לחלק מהנבדקים נאמר שהדוגמנית רואה אותם ולאחרים נאמר – וזה היה שקר – שהיא אינה רואה אותם. התוצאות הדהימו את החוקרים. כשהנבדקים ידעו שהדוגמנית רואה אותם, המפגש בין המבטים עורר תגובה פיזיולוגית: הנבדקים נעשו נמרצים וערניים יותר. כשהנבדקים חשבו שהדוגמנית אינה רואה אותם, להצטלבות המבטים לא הייתה שום השפעה. "אני חושב שזאת ראיה נחמדה לכך שהדבר החשוב ביותר הוא אם האדם חושב שרואים אותו", אומר הִיֶטאנן.

כשאנו מדברים עם מישהו, אנחנו חוזים את תגובתו, אבל התחזית הזאת מתחדדת ומשתפרת כשאנו מתקשרים בזמן אמת

במחקר אחר שערך נוֹריהירו סדאטו (Sadato) מהמכון הלאומי למדעי הפיזיולוגיה באוֹקזאקי שביפן, זוגות של נבדקים צפו זה בזה באינטרנט בשידור חי או בשידור מעוכב של עשרים שניות. החוקרים החליפו לסירוגין בין המצבים. הם מצאו שמצמוציהם של הנבדקים מתואמים יותר זה עם זה בשידור החי. פירוש הדבר שהנבדקים היו קשובים זה לזה, ושהעיכוב בזמנים, שהוא כמובן תופעה רווחת בשיחות וידאו, שיבש את הקשב הזה. כשאנו מדברים עם מישהו, אנחנו חוזים את תגובתו, אבל התחזית הזאת מתחדדת ומשתפרת כשאנו מתקשרים בזמן אמת. "העיכוב בווידאו מיתרגם לשגיאות חיזוי שמרגיזות אותנו", כתב לי סדאטו במייל.

שני גברים, קשר עין

אין תחליף לקשר עין. תצלום: קלאוס תום כריסטנסן

כוחה של הנוכחות

בּאג'י גרייס (Grace) עורכת סדנאות לצמיחה אישית במקומות כמו באלי ואיטליה, ועד השנה כללה עבודתה שהות ממושכת הן בשדות תעופה הן בסקייפ. למרות העלויות הגבוהות של הטיסות, היא תמיד הבינה את ערכן של פגישות פנים אל פנים, והיא חושבת שפגישה ראשונית שנעשית בארבע עיניים יכולה לעזור למערכת יחסים לצלוח תהפוכות בהמשך. לדוגמה, כשגרייס פגשה לראשונה את מנהלת השיווק שלה, ילידת צרפת, היא חשבה שהיא חמה ונעימה. כשהן נפגשו במאפייה אורגנית, היא חיבקה את גרייס, שאלה מה היא תרצה להזמין, והלכה להביא להן קפה וקרואסונים. "היא הייתה יפה, מקסימה ונחמדה", אומרת גרייס.

אבל ברגע שמערכת היחסים שלהם עברה למצב מקוון, התחולל שינוי. בזמן שהצוות תכנן מספר אירועים בלוח זמנים צפוף, מנהלת השיווק נשמעה קצרה וקרה – היא הציגה רשימה ארוכה של דרישות, קבעה לוחות זמנים אכזריים, ודיברה בכעס כשלא עמדו בהם. "זה הצליח לה", אומרת גרייס, "אז כל הכבוד לה. אבל לא הייתי מסוגלת לשאת את אווירה מתוחה כל כך אם לא הייתי פוגשת אותה קודם ומחבבת אותה".

כמעט כל המנגנונים שאנחנו משתמשים בהם כדי לקשור קשרים חמים, מתבססים על מגע פיזי או על קרבה פיזית המאפשרת לנו לראות את הלבן בעיניים

גרייס עברה בשלום את התקופה הקשה ההיא עם מנהלת השיווק, רק מפני שהן כבר יצרו קשר אישי ובנו אמון בסיסי. דנבאר אומר שמאוד קשה לעשות את זה בלי להיפגש פנים אל פנים. "כמעט כל המנגנונים שאנחנו משתמשים בהם כדי לקשור קשרים חמים, מתבססים על מגע פיזי או על קרבה פיזית המאפשרת לנו לראות את הלבן בעיניים", הוא אומר.

סביר להניח שגם החיבוק בין גרייס ומנהלת השיווק השפיע על הקשר שלהן. "כשאנחנו רוצים להבין איך אנשים באמת מרגישים כלפינו, מגע שווה אלף מילים", אומר דנבאר. "האופן שבו הם נוגעים בנו כשהם טופחים לנו על הגב, או מניחים יד על הכתף שלנו, אומר לנו על הקשר איתם הרבה יותר ממילים ".

יסודות ההתקרבות

כשג'ונתן טוּטֶל (Tootell), סוכן נדל"ן מניו יורק, נאלץ להפסיק ללחוץ את ידיהם של לקוחותיו ושותפיו, הוא שם לב במהירות עד כמה הדבר מקשה על כולם. "אתם מתכוונים ללחוץ יד, או אולי לתת איזו טפיחה על הגב, וממש אפשר לראות איך כולם עוצרים את עצמם באמצע התנועה", הוא אומר. "לחיצת היד היא הספתח של השיחה, ולבהות אחד בשני ולומר, 'אנחנו לא ניגע' זה מוזר, גם אם זה הדבר הנכון לעשות".

טוטל הופתע לראות באיזו מהירות הקהילה העסקית מסתגלת לשיטת המִרפּוּקים. "זה עדיף על כלום", הוא אומר. "לא לעשות כלום זה פשוט מוזר".

התקבלותו של המִרְפּוּק מעידה על הכמיהה של הגוף שלנו למגע. מגע מייצר אנדורפינים, אף על פי שמעבר ללחיצת יד או טפיחה על השכם יש לנו מעגל מצומצם מאוד של ליטופים וחיבוקים. לדברי דנבאר, זאת הסיבה שבני האדם מצאו דרכים אחרות להתקרב זה לזה, כמו שירה, ריקוד, צחוק, סיפורים וארוחות משותפות.

מרפוק, מירפוק, אבולה, מגפה, ריחוק חברתי

מרפוק: עוד בימי מגפת האבולה ב-2014: נציב האיחוד האירופי בביקור במערב אפריקה, המוקד המגפה. תצלום: EU Humanitarian Aid and Protection

הוא אומר ששירה היא אחת מהדרכים היעילות ביותר להתקרב זה לזה. "גם זרים גמורים יהפכו לחברים הכי טובים אחרי שעה של שירה משותפת במקהלה. זה באמת מדהים", אומר דנבאר. ו"שבירת הקרח" הזאת עובדת גם בהיקפים גדולים יתר. "ניסינו את זה גם במקהלות של 200 איש שלא הכירו זה את זה, והם הפיקו מהניסוי לא פחות מאשר קבוצות של עשרה בני אדם".

גם ארוחת ערב וסרט מצחיק יעשו את העבודה. דנבאר אומר שאנחנו הרבה יותר נדיבים זה כלפי זה אחרי שצחקנו יחד, ושאנחנו הרבה יותר מחוברים זה לזה אחרי ארוחה משותפת. לדבריו, כשאנשים נפגשים לחגוג משהו בארוחה, הם יעשו דברים רבים שמפעילים את מערכת האנדורפינים, כמו לצחוק, לשתות אלכוהול ולאכול יותר מדי (גם קלקול קיבה מגביר את הפרשת האנדרופינים). "כמעט בטוח שגם תעלו זיכרונות משותפים, וזיכרונות הם סיפורים שמעוררים רגשות".

מחוברים אך מנותקים

אינטימיות אמיתית מתפתחת כששני אנשים חולקים לא רק את הדברים הטובים בחייהם אלא גם את הדברים שגורמים להם להרגיש רע, ואם הם מגיבים באמפתיה וחולקים בהדדיות פרטים אינטימיים מחייהם

הבדל נוסף בין תקשורת דיגיטלית לתקשורת בלתי אמצעית הוא איכות השיחה. כשאנחנו פוגשים חברים טובים לארוחת ערב, אנחנו חושפים את עצמנו זה בפני זה באופן הרבה יותר עמוק מאשר בשיחה דיגיטלית. "אינטימיות אמיתית מתפתחת כששני אנשים חולקים לא רק את הדברים הטובים בחייהם אלא גם את הדברים שגורמים להם להרגיש רע, ואם הם מגיבים באמפתיה וחולקים בהדדיות פרטים אינטימיים מחייהם", אומרת מליסה האנט, פסיכולוגית מאוניברסיטת פנסילבניה.

התכתבויות קבוצתיות ורשתות חברתיות אינן מצליחות בדרך כלל לייצר אינטימיות כזאת, ולכן לא פלא שיש מתאם חזק בין תקשורת דיגיטלית לבדידות. מחקר שנערך באוניברסיטת פיטסבורג עם נבדקים בגילאי 19-32 מצא שככל שהשימוש של הנבדקים במדיה החברתית גבר, כך הם חשו מבודדים יותר.

במחקריה, מצאה האנט שסטודנטים לתואר ראשון שהפחיתו את צריכת המדיה החברתית שלהם לחצי שעה ביום בערך, חוו ירידה משמעותית בתחושת הבדידות ובדיכאון תוך שלושה שבועות בלבד. הסטודנטים האלה דיווחו כי השקיעו זמן רב יותר במטלות הלימודים ובבילוי עם חברים בחיים האמיתיים, ושאיכות הזמן שבילו בחברת אחרים השתפרה מאוד. "הם היו נוכחים יותר וקשובים יותר לאחרים", אומרת האנט, "וסביר להניח שהייתה לכך השפעה רבה על הירידה בתחושת הבדידות שלהם".

לאור זאת, אפשר להבין מדוע האילוץ להישאר בבתים, בלי גישה למסעדות ולבתי קפה, גובה מאיתנו מחיר נפשי. "כמו כל הפרימטים, אנחנו מין חברתי מאוד, וזה אומר שקשה לנו להיות מוגבלים לחלל קטן עם מספר מצומצם של בני אדם", אומר דנבאר. "מובן שאנשים מסוימים חברתיים פחות מאחרים, וקל להם יותר לשאת את זה. אבל אצל רובנו הבידוד מוביל עד מהרה לבדידות". ג'ון קסיופּו (Cacioppo) מאוניברסיטת שיקגו, עמיתו המנוח של דנבאר, טען שיש לראות בבדידות תהליך טבעי, ממש כמו רעב או צמא. "זה אות אבולוציוני שאומר לנו שלא הכול בסדר, ושאנחנו צריכים לצאת החוצה ולעשות משהו בנידון", אומר דנבאר. כשמשתמשים בטכנולוגיה בצורה הולמת, היא יכולה למלא חלק מהחלל, אף על פי שתוצאות המחקרים בעניין זה מעורבות. אלן טיאו (Teo), פסיכיאטר מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה לבריאות ולמדע באורגון, מצא שתדירות המגע עם חברים ובני משפחה בחיים האמיתיים מנבאת סיכון נמוך יותר לדיכאון במבוגרים בגיל חמישים ומעלה, ואילו קשר במייל או בשיחת טלפון אינו משפיע על הסיכון הזה באופן מובהק. יחד עם זאת, הוא אומר, אם קשר פנים אל פנים אינו אפשרי, שיחת וידאו היא החלופה הטובה ביותר. במחקר נוסף הוא מצא מתאם בין השימוש בסקייפ בקרב אנשים מבוגרים ובין סיכון נמוך לדיכאון, אך אותו דבר אינו נכון לתקשורת טקסטואלית. אנשים בבידוד רצוני או כפוי בכל העולם דיווחו שמה שמחזיק אותם הוא האפשרות להשתמש באינטרנט כדי לשחק קלפים, לדבר עם חברים ולארגן פגישות משחק לילדים, גם אם לא מדובר בתחליף אמיתי למפגשים פנים אל פנים.

פייסבוק, מדיה חברתית

המשוואה ברורה: פחות מדיה חברתית, פחות בידוד, בדידות ודיכאון. תצלום: NeONBRAND

קשרים רופפים-חזקים

בפברואר חיכתה מישל פיורדליסו (Fiordaliso) לרכבת התחתית בניו יורק כשראתה בחור עם זר פרחים. היא שאלה אותו למי הם מיועדים. לחברה שלו, ענה. אתם חוגגים משהו? לא, סתם. "היה לנו רגע נחמד שבו אמרתי לו שממש יפה שהוא מביא לחברה שלו פרחים בלי שום סיבה מיוחדת", אומרת פיורדליסו.

כשאנחנו נעים בעולם בעיניים פקוחות ובמבט צלול, אנחנו רואים את זולתנו ומרגישים אחריות לעזור לאנשים במצוקה

פיורדליסו תמיד חיפשה מגע אנושי מהסוג הזה, והיא חושבת שרבים מאיתנו איננו מבינים כהלכה מה אנחנו מפסידים כשאנחנו קוברים את הראש בטלפון. אחרי שהעיירה שלה בלונג איילנד נכנסה למצב של ריחוק חברתי, היא התעודדה כשראתה שהשכנים שהיא חולפת על פניהם כשהיא יוצאת לרוץ נראים מחוברים יותר לסביבה משהיו קודם – הם נופפו לה, אמרו שלום.

השכנים האלה ניסו לתת מענה לצורך המהותי שהמחקר של הייטאנן מצביע עליו – הצורך לומר זה לזה, "אני רואה אותך". שנים לפני כן, בעקבות פרידה קשה, פורדליסו מצאה את עצמה בוכה על ספסל בתחנת אוטובוס ומנסה להתעשת. ואז ניגשה אליה אישה זרה והציעה לה לשבת לידה ולחבק אותה. "אני חושבת שזה היה חשוב לשתינו. אני קיבלתי ממנה חמלה, והיא קיבלה הזדמנות להביע חמלה", היא אומרת.

כשאנחנו נעים בעולם בעיניים פקוחות ובמבט צלול, אנחנו רואים את זולתנו ומרגישים אחריות לעזור לאנשים במצוקה. בחיים הדיגיטליים קל יותר להפנות עורף, אבל בכל פעם שזה קורה, אנחנו מסתכנים באובדן היכולת האמפתית. "אמפתיה היא משהו שאנשים מפתחים עם הזמן, כי היא גוזלת מאיתנו לא מעט", אומרת טרקל. "היא דורשת מאיתנו להקשיב. היא דורשת מאיתנו לשים לב. היא גם דורשת מעין יכולת מוסרית, כי ניאלץ לעשות משהו שיהיה לנו קשה. אני חושבת שהיכולת הזאת היא מה שעושה אותנו אנושיים כי היא הבסיס לכל מערכות היחסים החשובות באמת, אלא שאינן תועלתיות".

בעת התפרצות המגיפה היו אנשים שאגרו אלכוג'ל והתקהלו בברים צפופים, אבל סיימון-תומאס מציינת שרבים חשו אחריות גדולה כלפי זולתם ופעלו למען טובת הכלל – הם ביטלו חופשות, ערכו קניות עבור שכנים קשישים, הסתגרו בבית גם אם הם לא היו בסיכון גבוה. אמנם אין מגע פיזי בפעולות האלה, ואף על פי כן מדובר במגע משמעותי ביותר. "אנחנו צריכים לשמוח שאנחנו עוברים את זה יחד", אומרת סיימון-תומאס. "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי לתת מענה לאיום הכבד הזה בצוותא, מתוך שותפות".

שרה אקל היא מחברת הספר It's Not You: 27 (Wrong) Reasons You're Single.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2020 Sussex Publishers LLC.

Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון.

תמונה ראשית: אחד לאחת, יד ביד, מבט למבט. תצלום: Klaus Vedfelt, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה אקל, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מתי שוב ניפגש באמת?

01
אברום רותם

קצת חבל ש"גילו" את האינטרקציה המקוונת בעקבות ההסתגרות בימי הקורונה, עדיין לא מפנימים שמדובר באמצעי עזר חלקי בלבד, אך ממש לא, כפי שהמאמר כאן מפרט לעומק, תחליף לאינטרקציה אנושית.
כל הדיבורים על תחליף, לא כאמצעי עזר, ללמידה וניהול פעילות אנשים באמצעות תקשורת מקוונת - מפספסים ומסיחים שוב להשקעות מיותרות שנכשלו וכך יהיה גם להבא.

אנו חיים בטבע - טבע זו מערכת שבה קיימים חוקים שונים, את חלקם אנו מכירים מכיוון שהם נכנסים לתחום קליטת החושים שלנו. חלקם נסתרים , אך הם ניסתרים לחושים שלנו בלבד. משמע הם קיימים.
התפתחותה של התודעה האנושית ממשיכה ולא עוצרת. אנחנו לא מבינים כמה שאנחנו פגיעים ונטולי יכולת מול כוחות הטבע.
מה שעדיין לא גילינו הוא את קשרי הגומלין שלנו מול אותם חוקי הטבע.
קשרים שמתקיימים ברמה מולקולרית. קשרים שמתקיימים ברמת הרצונות, הכוונות, המחשבות.
מהות החומר הקיימת בעולם שלנו הגיעה מהחלל. מה שנוצר בחלל נוצר ממה שהיה לפניו - ממה שנוטים לכנות "המפץ הגדול". והמפץ התחיל מ"משהו לא ידוע" שאומרים עליו שהתקיים ללא מקום וללא זמן.
האנושות המציאה מכשירים חדישים כמו למשל הטלסקופ שמאפשרים לנו לקבל מידע חדש שלא נתפס בחושים.
במאה ה 21 נגלה כי אין תחליף לכוונת הלב.
אין תחליף לשינוי אותם מולקולות רצון שנבנו בדיוק כמו חומרים אחרים, אך לעומת חומרים דוממים, לרצון שלנו והממשק שלו עם חוקי הטבע יש השלכות קריטיות.
אנו חיים במערכת אחת - מערכת שאין בה אקראיות אלא תופעות שעדיין לא גילינו את שורשן.
חומר למחשבה...