מתלהבים בטירוף!

תרבות העבודה של עמק הסיליקון הדביקה את העולם כולו בהתלהבות בלתי נלאית. אבל האם גישתם החיובית של דור ה-TED ועובדי גוגל באמת הופכת את העולם למקום טוב יותר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אני אומר "מאוד" ולא "סוּפֶּר". אני חושב שהרים זה דבר אדיר, אבל לא משתמש במלה כדי לתאר כסף בכיס שמספיק בדיוק לטיפ. אני לא חושב שאני מדהים: אני אפילו לא חושב שאני אמור לחשוב שאני מדהים. בעמק הסיליקון שטוף השמש, הסקפטיות הבריטית השקולה הזו שמאפיינת אותי גורמת לי להרגיש גס רוח וציני. והיא בהחלט לא מתקבלת על הדעת ב"גוגלפלקס" שבמאונטיין וויו, קליפורניה, שם מצאתי את עצמי לאחרונה יחד עם 250 "מובילי דעה" – חוקרים, סופרים, מחנכים, אמנים, קובעי מדיניות, משקיעים – שהתאספו במסגרת ה"אי-כנס" Sci Fooכמה שבועות לאחר מכן, בקופנהגן, נערך סימפוזיון המסעדנות MAD שנוסד על-ידי רנה רדזפי, השף הראשי של מסעדה "נומה". גם כאן אני נמצא באירוע נוטף חיוביות, שכל הדוברים בו "מעוררי השראה" ו"מדהימים". זה ללא ספק אותו אתוס שבו נתקלתי בבריטניה באירועי בוטיק שונים של ספוקן-וורד, כמו Salon London, ה-Lost Lectures ו-Sunday Papers Live.

מֶם תרבותי מדבק הולך ומתפשט ברחבי העולם, ואפילו הבריטים המאופקים סופר-מתלהבים. הוא לוקח רעיונות רציניים וממיר אותם למשחק, אורז נושאים גדולים בחבילות קטנות והופך את השליליות לחטא הנורא מכול. ומובן מאליו כיצד עלינו לקרוא לאלפי, ואולי מיליוני האנשים שעוזרים להפיץ אותו: דור ה-TED. ועידת TED התחילה ב-1984 כאירוע העוסק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה, בידור ועיצוב. ייתכן שוועידת TED הקדימה את זמנה; היא הפסידה כסף ולא נערכה שוב בשש השנים הבאות. בתחילת שנות ה-2000 נכנס לעסק כריס אנדרסון, מייסד Future Publishing, והחלו צילומים של הרצאות בנות 18 דקות. ב-2006 הועלתה לראשונה אחת ההרצאות האלה לרשת, ותוך שלושה חודשים היא זכתה ליותר ממיליון צפיות. כיום יש ברשת יותר מ-1,800 הרצאות TED, ולפופולרית ביותר יש כבר עשרות מיליוני צפיות. כמעט כולן מגישות מסר מעורר השראה לשיפור עצמי. אנשים יכולים גם לארגן אירועי TEDx משלהם בעזרת הרישיון המתאים, ואלה הניבו 30,000 סרטונים נוספים מ-130 מדינות.

TED היא הגלגול הבולט ביותר של גישה לרעיונות וליצירתיות שמתפשטת בכל העולם. יש החושבים שהיא לא תורמת לנו אלא "בידור חינוכי להמונים"

TED היא הגלגול הבולט ביותר של גישה לרעיונות וליצירתיות שמתפשטת בכל העולם. יש החושבים שהיא לא תורמת לנו אלא "בידור חינוכי להמונים", כפי שכתב בנג'מין בראטון, תיאורטיקן האמנות והעיצוב, בגארדיאן בדצמבר; היא מספקת מיני-מחשבות מהירות לקהל שאיבד את היכולת להתרכז. האם המבקרים צודקים, או שמא יש ערך אמיתי במודוס אופרנדי של דור ה-TED?

קיוויתי למצוא כמה תשובות בכנס שנערך במשותף על-ידי גוגל, O'reilly Media, Nature ומפתחת התוכנה והיישומים Digital Science. הכנס נקרא Sci Foo Camp (קיצור ל-Science Friends of O'Reilly) ומאשש רבים מהסטריאוטיפים שדבקו בתעשיות מגניבות כמו הייטק ותחומים יצירתיים אחרים. כולם מתלבשים בצורה לא רשמית: הרבה מכנסיים קצרים, מעט עניבות. אקדמאים בכירים חובשים את כובעי גוגל שקיבלו בחינם ומסתובבים עם גאוני מחשבים צעירים ליד מדורות מלאכותיות או בבריכה ריקה. לאירוע אין אג'נדה שהוחלט עליה מראש, והתוכנית נקבעת על-ידי המשתתפים עצמם, שמדביקים פתקיות עם הצעות למושבים על לוח זמנים עצום. לרוב מדובר במצגות קצרות ובלתי רשמיות שאחריהן מתקיים דיון חופשי. הנושאים נעים מ"מדוע עולם הפרסום המדעי עדיין גרוע" ל"מוחות, מורכבוּת ותכונות מתהוות." שני מושבים כוללים תריסר "שיחות בזק" באורך חמש דקות כל אחת.

סוף השבוע כולו שרוי ברוח העליזה האופיינית לדור ה-TED. מושב שעוסק בהכנסת משחקים למקום העבודה משך את תשומת לב רבה. סביבות עבודה משחקיות מעוררות את קנאתם של אלה העובדים במשרות מונוטוניות, ומעוררות ציניות בקרב אלה שרואים איך אנשים יצירתיים ומגניבים לא מגיעים לשום הישג בגנונים הגדולים שלהם. אבל המשחק, במיטבו, מעורר את היצירתיות ששגרות עבודה נוקשות הורגות. רוח-משחק מנערת אותנו ונותנת לנו אפשרות לבחון את הנושא שעל הפרק מזווית מעט שונה. אמנם Sci Foo היה אירוע מתיש – עם 15 מושבים בני שעה לאורך יום וחצי – אבל בזכות אווירת המשחק ששרתה עליו, לא הייתה בו תחושה של עבודה קשה. כולם נראו רגועים ועסוקים בעת ובעונה אחת. רוח זו של פרדוקס וסתירה נוכחת בתפיסת העולם של דור ה-TED.

אבל לפעמים המתח הזה אינו יצירתי אלא דווקא מטריד, כמו בהתנגשות בין הדרה להכללה. מצד אחד, בעידן האינטרנט לכולם יש גישה לכל דבר וכולם יכולים להפיץ את הרעיונות שלהם. אבל בעוד שהאינטרנט הוא רשת פתוחה, דמוקרטית ושוויונית, רק בודדים נבחרים להרצות ונחשפים למיליוני אנשים. גם ההשתתפות כאורח בוועידות TED Global דורשת את אישור המארגנים. ובזמן שכל אחד יכול לצפות בהרצאות של TED, MAD, או Lost Lecture במחשב האישי שלהם, כל כרטיס לוועידת Ted Global שנערכה השנה בריו דה ז'ניירו עלה 6,000 דולר.

Sci Foo Camp מגלם את המתח הזה בין פתיחות לאקסקלוסיביות. כל אורח שמגיע לשם נמצא במעמד שווה לאחרים, אבל רק מעטים זוכים להזדמנות ייחודית זו ל״נטוורקינג״. אם תשאלו אנשים למה הם באים, הם יאמרו לכם – אם הם כנים - שזה מחמיא להם. כך אני הרגשתי. מובן שזו הזדמנות מדהימה לבלות עם קבוצה מגוונת של אנשים מעניינים וחכמים, והיא מציתה רעיונות שלעולם לא הייתם מעלים בדעתכם אחרת. אבל ההזמנה לאירוע נראית גם כהזדמנות להיכנס לאגודת סתרים, מעגל סגור של הוגים שנבחר על-ידי שחקנים עשירים ורבי-עוצמה בעולם המקוון. מי יודע לאן זה יוביל? הרצאת TED, אולי? שני הדברים בהחלט שייכים לאותו עולם. את המשפט "כשהייתי ב-TED..." שמעתי בגרסאות שונות פעמים רבות לאורך סוף השבוע. בלי ההזדמנות לנטוורקינג, לא בטוח שהייתי מסוגל להצדיק את ההוצאה הגדולה שכרוכה בנסיעה לקליפורניה.

לעתים, המתח בין האידיאלים שעולם הטכנולוגיה ירש מדור הביט לבין המציאות של עולם העסקים מתחיל להכביד. איך יכולה חברה להתעקש שתשליך את כוסות הקפה המתכלות שלך לפח הנכון בשעה שרבים מאורחיה טסו אלפי קילומטרים כדי להגיע לשם

ישנה סתירה נוספת הקשורה לכך, והיא הסתירה בין הוקרת החשיבה החופשית והעצמאית לשליטתו של קומץ שחקנים גדולים באינטרנט. ב-Sci Foo כולם הרגישו רגועים ורצויים, אבל המאבטחים של גוגל שָרְצו בכל מקום וידאו שאף אחד לא נודד מחוץ לאזור המיועד לאירוע. ברור שגוגל נאלצת להתמודד עם המתח הזה. היא חותרת לרשת פתוחה ועדיין משתמשת במוטו Don't be evil, שאף היה הבסיס לסיסמת הווי-פי באוטובוסים שהביאו את המשתתפים מהמלונות שלהם למתחם הכנס הסגור. אבל גוגל הפכה בינתיים לתאגיד ענק בעל כוח עצום. משתתפים רבים הודו בלחישה שכאשר נענו להזמנה של גוגל, הרגישו כאילו הם משתפים פעולה עם השטן.

לעתים, המתח בין האידיאלים שעולם הטכנולוגיה ירש מדור הביט לבין המציאות של עולם העסקים במאה ה-21 מתחיל להכביד יותר מדי. כפי שאמרו כמה אנשים: איך יכולה חברה להתעקש שתשליך את כוסות הקפה המתכלות שלך לפח הנכון בשעה שרבים מאורחיה טסו אלפי קילומטרים כדי להגיע לשם, ובשעה שלה עצמה יש צי של מטוסי סילון פרטיים? וקשה להאמין לכל הדיבורים על העצמת האזרח הקטן והצלת כדור הארץ כשהם בוקעים מפי המנצחים העשירים רבי העוצמה של המהפכה הטכנולוגית.

אבל הסתירות האלה לא מעידות בהכרח על חוסר כנות. יהיה זה פשטני וטיפשי להאמין שחוש האחריות המוסרית והאידיאליזם פוחתים ככל שההכנסה עולה. ב-Sci Foo לא נתקלתי בזיוף. לחברות שכספם אפשר את האירוע, בהן גוגל, O’Reilly Media, Nature או Digital Science לא היה מה להרוויח, והן השקיעו כסף רב בעריכת האירוע. וזה נכון גם למתנדבים מהחברות האלה שעזרו פשוט כי הם חשבו שזה יהיה סוף שבוע מדהים.

על פי רוב, המתחים האלה הם תולדה בלתי נמנעת של העולם העכשווי, ולא של צביעוּת בוטה. דור ה-TED לא מאמין שהכסף משחית, שעסקים זה דבר רע, או שרק קטן הוא יפה. אלה אנשים שמבינים שכדי להרים אירוע גדול צריך הרבה כסף, וזה דורש חסות תאגידית ומחיר כרטיס מציאותי. פסטיבלים חופשיים יכולים להיות כיף גדול, אבל לא תגייסו את מיטב הכישרונות בעולם אם תצפו שהם יביאו אוהלים משלהם וישלמו על הטיסה. זו תמימות לחשוב שאפשר לבנות עתיד טוב יותר בלי תאגידים טובים יותר.

הנקודה הזו מהותית להבנת עמדותיהם של בני דור ה-TED. למבקרים הם נראים כמו בוגדים. בעבר, פרוגרסיביוּת ורדיקליוּת היו שקולות לסקפטיות והתנגדות לתאגידים הגדולים. אבל מבחינת דור ה-TED, זו צורת חשיבה מיושנת שמייצרת רק ציניות ואינרציה. הגיע הזמן להתבגר ולהבין שלעתים קרובות, כדי לעשות דברים טובים בעולם קפיטליסטי צריך להיעזר בעשירים. ולמען האמת זה תמיד היה נכון: חשבו על אנגלס שתמך במרקס, או על ביאטריס וסידני ווב שמימנו את הסוציאליזם הפביאני בעזרת הון משפחתי.

הגיע הזמן להתבגר ולהבין שלעתים קרובות, כדי לעשות דברים טובים בעולם קפיטליסטי צריך להיעזר בעשירים. ולמען האמת זה תמיד היה נכון

אבל לפעמים דחיית הציניות לא נראית כמו ריאליזם, אלא כמו אופטימיות נאיבית וחולמנית. החזון של TED אומר: "אנחנו מאמינים בכל ליבנו בכוחם של רעיונות לשנות גישות, חיים, ובסופו של דבר גם את העולם." אין צורך להוסיף שמדובר כאן בשינוי לטובה. הצופים בוחרים איזה שם תואר מייצג בצורה הטובה ביותר את הסרטון שהם ראו: יפה, אמיץ, מצחיק, אינפורמטיבי, גאוני, מעורר השראה, מרתק, מדהים, או משכנע. "קשקוש" ו"מטעה" לא נמצאים ברשימה. דור ה-TED מאמין שאם אין לך משהו נחמד לומר, עדיף שלא תדבר.

אווירת החיוביות העוטפת הורגשה גם ב-Sci Foo. בתחילת האירוע אמרו לנו "להיות נפלאים אחד לשני", ביטוי שהזכיר לי את הסרט "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" (1989), שבו שני גולשים מטומטמים שנוסעים בזמן מתחילים בלי כוונה דת חדשה שהמוטו שלה הוא "תהיו מצוינים אחד לשני!". בסוף הכנס הוזמנו המשתתפים לחלוק את "רגעי ה-Sci Foo" המשמחים שלהם, וכך הובטח שכולם יחזרו הביתה בתחושה טובה.

יש בזה משהו מפתה, בייחוד בהשוואה לציניות הלגלגנית שמאפיינת את האינטליגנציה הליברלית. ככלות הכול, אם תביטו באנשים שבאמת חוללו שינוי חיובי ב-50 השנים האחרונות, תראו שכולם התמקדו בהזדמנויות לשיפור ולא בריקבון שאוכל כל חלקה טובה בעולם המודרני. שירות הבריאות הלאומי (NHS) האהוב של בריטניה הוקם על-ידי פוליטיקאים אידיאליסטיים, ולא על-ידי אנשים המאמינים כי פרלמנטרים הם אגומניאקים שחושבים רק על עצמם. ביל גייטס תרם הרבה יותר למאבק במלריה מאשר הקונפורמיסטים המקטרים.

יתרה מזו, זהו דור שגדל בעולם המשתנה במהירות, עולם של שיבושים טכנולוגיים. בשבילם, שינוי רדיקלי אינו רעיון היפותטי, אלא מציאות יומיומית. הם ראו שהעבר לא מגדיר בהכרח את העתיד, ולכן כשהם שואלים "מי יודע מה אפשרי?" הם כנים ואמיתיים. יכול להיות שבעבר היה צידוק לפטליזם האופייני לדורות שאחרי מלחמת העולם השנייה. אבל בעשור הנוכחי, להניח ש- plus ça change, plus c’est la même chose, הרי זה עיוורון לפוטנציאל ולמציאות של עידן המידע.

לא צריך להתפלש באירוניה פוסט-מודרנית ולקטול את הסתירות והפרדוקסים של העולם המודרני, אך גם לא צריך להתעלם מהם. יש סימנים המראים שדור ה-TED לומד אט אט את הלקח הזה

ובכל זאת, לדור ה-TED חסרה מידה של סקפטיות. רעיונות גדולים באמת עוברים תהליך של עיצוב בעזרת חשיבה ביקורתית, ולא נולדים מגובשים ושלמים בהבזק של גאונות וכוונה טובה. לא צריך להתפלש באירוניה פוסט-מודרנית ולקטול את הסתירות והפרדוקסים של העולם המודרני, אך גם לא צריך להתעלם מהם. יש סימנים המראים שדור ה-TED לומד אט אט את הלקח הזה. ועידת TED עצמה, למשל, הוסיפה למוטו "רעיונות שכדאי להפיץ" כוכבית המובילה לסדרה של הערות שוליים יבשות ובהן, "ולבקר". נראה שגם ב-TED הבינו שחיוביות טהורה אינה מספיקה לבדה ושיש צורך בקולות ביקורתיים וספקניים.

ויש צורך גם בעומק, לצד הרוחב שמאפיין את תאבונו האדיר של דור ה-TED לרעיונות גדולים ממגוון מקורות. מרטין רובינס, כתב המדע הבריטי, כתב ב-New Statesman ב-2012, "הרצאות TED נועדו לעורר באנשים תחושה טובה לגבי עצמם; להחמיא להם ולגרום להם להרגיש חכמים וידענים; לתת להם רושם שהם חלק מקבוצת עילית שהופכת את העולם למקום טוב יותר". הקהל שצורך את ההרצאות הקצרות האלה עלול להעביר את חייו במים הרדודים של הבריכה האינטלקטואלית.

עם זאת, ברגע שרואים מי המרצים, קשה לטעון שחסר שם עומק. לדוברים שמוזמנים להרצות ב-TED או ב-Sci Foo יש תחומי התמחות משלהם. עומק הוא מה שאתה מביא, רוחב הוא מה שאתה מקבל. הרעיון הבסיסי של כל האירועים האינטלקטואליים האינטנסיביים האלה הוא שאנשים עושים כל מיני דברים מעניינים, אך מכיוון שהם עובדים בתחומים נפרדים הם לא מפרים זה את זה במידה מספקת. צריך לשים הוגים וכותבים יחד באותו מקום כדי לייצר מפגש אינטלקטואלי מבטיח. ב-Sci Foo, למשל, דיברתי עם כמה אנשים שעוסקים בתורת המערכות והם נתנו לי נקודת מבט חדשה על תפיסה שנאחזתי בה זמן רב.

וזה דבר שדור ה-TED הצליח בו ללא ספק. כולם מתלוננים, ובצדק, על כך שהתמחות אקדמית ובידוד ארגוני מונעים מאנשים לחלוק את הידע ותחומי ההתמחות שלהם. לרוב המומחים יש לפחות דבר אחד לומר שיעניין אנשים מתחומים אחרים, ובגלל זה אנחנו זקוקים לפורומים שיאפשרו להם לתקשר ולהעביר ידע בשפה שאינה טכנית.

דור ה-TED מחפש תזונה אינטלקטואלית המורכבת מחטיפי וידאו, וכמעט שאינו יושב לשולחן ואוכל ארוחה מלאה

לכן הרוחב מעצים את העומק, לפחות מבחינת המשתתפים באירועים האלה. וגם הצופים בהרצאות מהבית יכולים ליהנות מזה, אבל במקרה שלהם יש סימנים המראים כי הרוחב בא על חשבון העומק. הנה אנקדוטה מ-Sci Foo הממחישה זאת: מכירות הספרים של אחד המשתתפים זינקו אחרי שהוא התראיין ברדיו הציבורי בארצות הברית. אבל ההרצאה שלו ב-TED כמעט ולא השפיעה עליהן למרות שהיא זכתה ליותר ממיליון צפיות בזמן קצר. וגם לי הייתה חוויה דומה כשהופעתי בתוכנית Start the Week ברדיו 4 של ה-BBC וכשההרצאה שלי ב-TEDx נבחרה להופיע באתר TED הראשי. מאזיני הרדיו המסורתיים סופגים פרצי מידע קצרים ואז מעמיקים את חלקם, אבל דור ה-TED מחפש תזונה אינטלקטואלית המורכבת מחטיפי וידאו, וכמעט שאינו יושב לשולחן ואוכל ארוחה מלאה.

בדיוק כפי שדור ה-TED זקוק למעט סקפטיות, הוא צריך גם להבין שחטיפים אינטלקטואליים אינם המוצר המלא: אם סרטון אורך 18 דקות, אין זה אומר שאפשר להבין את הנושא על בוריו בתוך 18 דקות. אין ספק שעזבתי את "גוגלפלקס" כשמוחי רוחש מחשבות. הבנתי שהיה הרבה יותר קל לנפץ את השגותיי האינטלקטואליות מאשר את הסטיגמות התרבותיות שלי. אני לא בטוח שאי פעם אצליח לשמוע את שם התואר "אדיר" בהקשר יומיומי בלי לחוות את רפלקס הגיחוך של אנגלי מפוכח המשוכנע בעליונותו התרבותית. זו לבטח הסיבה העיקרית לכך שבתחילת הכנס הרגשתי כמו דג מחוץ למים.

אבל במהלך האירוע הבנתי שהמטאפורה הזאת לא מדויקת. הייתי דג בבריכה משלו, וזה מקום טוב להיות בו. אנחנו צריכים לצאת מהבריכות המוכרות שלנו ולשחות עם זרים. הרעיון הפשוט הזה הוא הכוח המניע של דור ה-TED. במקרה הרע הוא הופך אותנו לדגי זהב שבוהים ללא הרף במה שנמצא לפניהם אבל לעולם לא מפנימים. אבל זה לא מחויב המציאות. אנחנו מסוגלים לצלול לעומק אך גם לצוף על פני המים ולהתחמם לאורם של מוחות מבריקים. אנחנו יכולים למהול את האופטימיות בסקפטיות. ואם נצליח בכך, עולם חדש זה של מפגשים אינטלקטואלים נלהבים ופתיחות יצירתית יהיה – ואולי באמת אין מילה מתאימה מזו – אדיר.

ג'וליאן בגיני הוא העורך המייסד של הרבעון The Philosophers' Magazine. ספרו האחרון הוא The Virtues of the Table (2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'וליאן בגיני, Aeon .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מתלהבים בטירוף!

01
דניאל

סליחה על ההיטפלות לשורה אחת, אבל "כמעט כולן מגישות מסר מעורר השראה לשיפור עצמי" זה לא תיאור טוב לתכנים של הרצאות טד. הנושאים בכלל לא הומוגניים (אם כבר, יש נטייה מסוימת לעיסוק במדע וטכנולוגיה) כפי שעלול להצטייר מכך.

בעניין חסרון הביקורתיות, זה נכון שאי אפשר לסווג הרצאות באופן שלילי, אבל זה לא אומר שאין הרצאות שהתוכן שלהן מכיל תכנים ביקורתיים, אנטי ממסדיים או מעוררי חשיבה לא דוגמטית.