נא להתנהג בהתאם

כללי נימוס עשויים להראות מיושנים, שרירותיים ולעיתים גם מפלים ובלתי אותנטיים. אך הגינונים החברתיים הללו היו ועודם מעבדת מוסר אפקטיבית במיוחד
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

את הדממה שהשתררה באולם התיאטרון הלונדוני ניפץ פרץ צחוקו של הקהל, שבמשך כדקה וחצי לא הניח לשחקנים להמשיך בהצגת הבכורה, "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו. הסיבה להתרגשות הרַבה, אי אז ב- 1914, היתה קללה עסיסית שהמחזאי שם בפיה של הגיבורה, אלייזה דוליטל: "ללכת?" היא קראה בקול, "לא בלאדי סביר! אני נוסעת בטקסי". הקללה "bloody" נחשבה לחריפה מספיק כדי להדהים את הקהל, אך לא כדי לעורר סקנדל של ממש. פיגמליון היתה ההצגה הנכונה בזמן הנכון. החברה האנגלית בתחילת המאה העשרים היתה בשלה דיה כדי להצביע ברגליים למחזה שדן בכוחם ונחיצותם של כללי התנהגות וגינונים. לא שהאנגלים היו מוכנים לוותר, חלילה, על נימוס בסיסי או על גינוני שעת התה. אבל נראה שהמחזה של שו, העוסק במאמציו של ג'נטלמן מהחברה הגבוהה להפוך אישה המונית לליידי מושלמת, זכה להצלחה מסחררת גם משום שהוא העלה תהיות שניקרו בלא מעט ראשים באותה תקופה: באיזו מידה נחוצים באמת נורמות וגינונים חברתיים, האם הם משקפים את פנימיותו של אדם, ועד כמה הם מהווים חוצץ של צביעות בחברה?

אלה שאלות שרוב בני האדם לפני אלף-אלפיים שנה לא היו מעזים לעלות על דעתם. כללי נימוס בימי הביניים היו לרוב עניין של חיים ומוות. בספר שיצא לאחרונה, "האנגלים ונימוסיהם", מראה הנרי היצ'ינגס כי באותה תקופה באנגליה, הפקדת כלי הנשק בכניסה לבית מארח, היתה כלל נימוס בסיסי שחסך הרבה צרות ונבע בגלל, ולא למרות, האלימות ששררה בימי הביניים. ברכות שלום היו אמצעי הכרחי של הפגנת אמון, בעידן בו פגישת אדם זר היתה בדרך כלל מקור לחרדה. ובתקופה בה בני אדם ישנו על האדמה והיו חסרי גישה לתכשירי ניקוי, מקלחת או שירותים, כללי נימוס שהפגינו שמירה על היגיינה נלקחו בכובד ראש. אמנם ניקיונו של אדם העיד יותר על נפשו הזכה, אך גם טרם גילוי החיידקים, אנשים הבינו באופן אינטואיטיבי שכדאי לקיים איסורים כמו לא להתעטש בפניו של אדם ולא להופיע מלוכלך לסעודה.

התעלמות מפגמיהם של אחרים ויצירת מראית עין של קרבה, או לחילופין של מרחב סטרילי ממגע ורעש, נועדו למנוע אי נוחות וחיכוכים מיותרים. ככל שחלפו השנים, הכללים שתחזקו את האשליה הזו הלכו והתרבו

אך עד מהרה, כללי התנהגות חרגו מתפקידם לווסת אלימות ולשמור על היגיינה, והתפשטו לכל היבט בחיים. לכולם, מאז ומתמיד, מכנה משותף אחד בולט: לשמש חומר סיכה חברתי בעולם שבו רוב הזמן האדם נמצא בחברת אחרים. (רעיון הפרטיות הוא המצאה די חדשה ועד סוף המאה ה-17 אף אדם לא נותר בגפו כמעט אף פעם.) כך, למשל, טקסטים כבר במאה ה-12 ניסחו את הכלל העתיק, "היה אדיב כלפי חמותך" ובספרי נימוסים מהמאה ה-16, ניתן היה למצוא איסורים לקרוא מכתבים או לספר סודות בחברה, או להציץ למטפחת אחרי קינוח האף, "כאילו פנינים או אבני חן ניתזו מתוך המוח".

הכללים התרבו, הלכו והסתעפו ולא הצטמצמו כאשר נולדה הפרטיות והתחדדה ההבחנה בין המרחב הפרטי לציבורי. בדיוק להפך, אם כבר. באנגליה של המאה ה-19, למשל, כאשר הפך הבית למקדשו של אדם, נוספו כללי נימוס רבים שמטרתם היתה לטפח ריחוק פיסי ורגשי בין בני אדם. המילה "טאקט", שבמקור סימלה מגע עם האחר, צברה משמעות אחרת: לדעת בעיקר מתי לא לגעת, מתי להימנע ולהתרחק. ספרי הדרכה חדשים החלו לשים דגש על שתיקות ולגנות מגע פיסי בין ידידים, שלפני כן היה מנהג לגיטימי. במקביל הלכה והחריפה גם הרגישות לרעש באשר הוא, שהעלה קונוטציה מידית להמוניות, פשע, מחלות, כל מה שאדם מתורבת מתרחק ממנו.

כללי נימוס, אם כן, הפכו את הקרבה בין בני אדם לנסבלת או לחילופין יצרו ביניהם ריחוק, אבל אף כלל מעולם לא ציווה, למשל, "אהוב את חמותך". איש גם לא אסר לקיים בפועל סודות בחברה או ציפה באמת להעלים את קיומם של רעשים. האשליה היתה מספקת. התעלמות מפגמיהם של אחרים ויצירת מראית עין של קרבה, או לחילופין של מרחב סטרילי ממגע ורעש, נועדו למנוע אי נוחות וחיכוכים מיותרים. ככל שחלפו השנים, הכללים שתחזקו את האשליה הזו הלכו והתרבו. על כל אלה, בין השאר, הצביע המחזה "פיגמליון" של שו כבר לפני מאה שנה, אך נראה שהשאלות שהוא העלה לא הפסיקו לסקרן אותנו. על כך יעידו העיבודים הקולנועיים הרבים ("גבירתי הנאווה" ו"אישה יפה", אם לציין שניים מוכּרים) ואינספור ההפקות הבימתיות.

תכנית על כלום

נימוסים וגינונים, במחזה "פיגמליון", הצטיירו ככרטיס הכניסה לחברה הגבוהה. אבל אילו זה היה פשוט כמו שזה נשמע, לא צריך היה לטרוח כל כך כדי להפוך את הגיבורה, מוכרת הפרחים דלת העם, לליידי אמיתית. אולי מה שריתק את קהל ההצגה, מאז ועד היום, הוא שכללי התנהגות ונורמות נימוס צריכים להיות מוסווים. לפחות בפני אנשים מסוימים. אנגלי יזהה את מעמדו החברתי של האנגלי מולו, מהרגע שהלה יפצה את פיו (ופעמים רבות עוד לפני כן). אולם הרמז הקל ביותר לעצם קיומם של מעמדות שונים, יידחה כיום על הסף על ידי הרוב. התרבות האמריקאית האינדיבידואליסטית מעלה על נס, מצד אחד, את חירותו האישית של כל אדם ומעודדת באופן מוצהר לנהוג בחופשיות בהתאם להלך רוחו וערכיו האישיים. מצד שני, בפועל, נאכפת מערכת נוקשה למדי של כללי נימוס.

יחסית לאנגלים ולאמריקאים, נדמה שהישראלים משוחררים הרבה יותר. אבל האין גם זו רק מראית עין? על פני השטח, בתרבות הפופולרית, הסלידה מגינונים וכללי נימוס הפכה את הישראלי הקוצני-מבחוץ-רך-מבפנים (ה"צבר" הקלאסי או ה"ערס" המודרני) לגיבור תרבות: ישיר, אותנטי, "בלי חוכמות". בפועל, אותה שכנה צרחנית ובלתי מתחשבת, אותו מרואיין ה"מסתחבק" עם הבוס בראיון עבודה, יקוטלגו במהירות שיא במשבצת המתאימה (מעמד נמוך, בלתי משכיל, וולגארי) ויזְכו להתייחסות הולמת (לא, אין צורך, אנחנו כבר ניצור קשר אם זה יהיה רלוונטי, תודה ולהתראות). יהיו שְייתלו את ההבדלים הללו בהתנגשות בין-תרבותית – האליטה האשכנזית מכתיבה כללי התנהגות המדירים מזרחיים, אשר בתרבותם נהוגים כללים אחרים – ויהיו שיטענו כנגד, שזה כלל לא קשור, משום שאדם המצפצף על כללי נימוס בסיסיים, עשוי להיות אשכנזי באותה מידה כמו מזרחי. כך או כך, העובדה שיש אנשים המאמינים שהמנטליוּת המפורשת (אותה תרבות ה"בלי חוכמות" הישירה והאותנטית) היא גם זו המקובלת בפועל בכל הֶקשר, מאפשרת לייצר אומדן חברתי, מבחן שלא כולם עוברים אותו.

אבל גם בין העוברים את ה"מבחן" בהצלחה, יש את אלה הרגישים יותר מאחרים לדקויות, אלה המיומנים דיים כדי להשתמש בנורמות נימוס כאסטרטגיה. נאום תודה, למשל, עם שלל גינונים ואדיבות כלפי אחרים, עשוי למעשה להבליע בעיקר את הישגי הנואם, שהיו ודאי נתפסים כרברבנות ללא מסווה התודות. נדמה, באופן כללי, שלשון נקייה ומנומסת עשויה להיות קפסולה להעברת מסרים שלא נעים להביע ישירות. אנחנו משתמשים באסטרטגיה זו מדי יום. למשל, נימת הסתייגות וצניעות ("נראה ש..."; "בעיקרון..."; "זה רק אני או ש...?"; "לעניות דעתי...") מאפשרת להבליע עמדה נחרצת, שהיתה עלולה להישמע בוטה מידי ללא מעטפת הנימוס המעדנת. הרגישות לדקויות מאפשרת לנו גם להבחין מתי אסטרטגיה נימוסית הופכת עם הזמן לחבוטה ומודעת מדי ולכן, גם לא אפקטיבית. כיום, כאשר מישהו פותח במילים "עם כל הכבוד...", זה כבר לא מסייע לו לעדן מסרים התקפיים. אם כבר, האפקט הוא הפוך, ומרגע הישמע "עם כל הכבוד...", המאזין מבין מיד, שבעצם, אין כבוד.

קומדיות לפני סיינפלד עסקו במצבים חברתיים (ולכן הז'אנר נקרא, קומדיית מצבים). אבל את אף אחת מהן לא עניין המנגנון השקוף של המצבים היומיומיים שגורם לאנשים להתחבר או להידחות

אז אולי, מנגנוניהם של כללי נימוס מסוימים אינם מוסווים רק לשם מבחן סף מעמדי. אולי הם מתחת לרדאר של כולנו כתנאי לפעולתם. אפשר להציע ניסוי פשוט כדי לבחון זאת. התפקיד המפורש והגלוי של כפתור הלייק בפייסבוק הוא להביע חיבה לתוכן או לאדם מסוים, אך מתחת לפני השטח, הוא עשוי לתפקד גם כמערכת סמויה של מוסכמות וכללים אחרים. היות ו"לייק" הוא הכרה בעלת ערך, עם הזמן הוא הפך לתשלום סימבולי: נדבה לחבר, מס חנופה, הלוואה שתוחזר בלייק עתידי וכו'. נסו לנסח תובנה זו בתור שורת סטטוס בפייסבוק ובדקו כמה לייקים קיבלתם. תוצאות הניסוי שלי, הניבו תגובה שזו לשונה: "הסטטוס הזה משתק". מובן שהוא משתק, משום שגם אם ברצונו של אחד מחברי הווירטואליים להביע הכרה במה שכתבתי, עליו לפול למלכודת ולהודות שהכרה בפייסבוק (לפחות במקרים מסוימים) אינה חפה מאינטרסים מורכבים יותר. משמעויותיו הנוספות של ה"לייק" חייבות להישאר סמויות, אחרת המנגנון לא יעבוד.

מה שמסביר, אולי, מדוע כללי התנהגות באופן כללי הם נושא חביב כל כך על קומיקאים, שבתור גלגולו המודרני של ליצן חצר המלוכה, הם בעלי הרישיון לחשוף את המנגנונים הסמויים של כללי ההתנהגות והגינונים ובכך להעמיד בפנינו מראה לא תמיד מחמיאה. עצם קיומם של צפנים רבים כל כך, הופך את חשיפתם המפורשת למבוכה המיתרגמת מיד לצחוק. הסדרה שהביאה עיקרון זה לשיאים חדשים, היתה סיינפלד. קומדיות לפני סיינפלד עסקו במצבים חברתיים (ולכן הז'אנר נקרא, קומדיית מצבים). אבל את אף אחת מהן לא עניין המנגנון השקוף של המצבים היומיומיים שגורם לאנשים להתחבר או להידחות. דמויות קיצון בעבר, כמו ארצ'י בנקר או אל בנדי, בעטו באופן בוטה בנורמות ואיסורים חמורים, אבל אף אחד מהם לא תהה מהן הנסיבות המכשירות חניה בחניית נכים, האם ראוי לעצור ולקנות חטיף בדיוק לאחר ששמעת שחבר נקלע לתאונת דרכים והוא מאושפז בבית חולים, או מה קורה כשמישהי רואה אותך מגרד באף אך חושבת שלמעשה חיטטת. סיינפלד היתה "סדרה על כלום" לא מפני שהיא עסקה בכל, אלא מפני שהיא חקרה את אבני הבניין של הנורמליות – מה מנומס, כיצד ראוי, אילו נורמות קורסות תחת אילו נסיבות – אבני בניין שהן שקופות כמו המים לדג.

שקר הכרחי

אם כן, רוב הנימוסים והגינונים, אם הם אינם יציאה מפורשת ידי חובה (להחזיר ברכת שלום, לברך מתעטש ב"לבריאות", להגיד "תודה", לענות "בבקשה"), אז הם מנגנון סמוי שנועד לסייע לסווג אנשים או להבליע מסרים שלא ראוי להעביר ישירות. כלומר, מדובר בצורת ביטוי חיונית מאוד מבחינה חברתית, אך בלתי אותנטית. מעין שקר הכרחי. לכן, מעניין לראות מה קורה כאשר היא מפסיקה להיות "כלל", והופכת להבעה אמיתית וכנה. כאשר תודה רפלקסיבית נעשית הבעה אותנטית, היא הופכת לכלי רב עוצמה בכך שהיא מחוללת שינוי באדם לו מודים. כך גילתה פרנצ'סקה ג'ינו, חוקרת בהרווארד שבדקה עם שותפיה את ההשפעות של הוקרת תודה.

כאשר מנהל מחלקת גיוס תרומות בהרווארד התבקש על ידי החוקרים לבחור באופן אקראי חצי מעובדיו ולהודות להם באופן אישי ומשכנע, התגלה כי מאמצי הגיוס שלהם גדלו ב-50%. זאת לעומת שאר העובדים שלא שינו את דפוסי העבודה שלהם. אפשר לשער כי על אף שתודה איננה העלאה במשכורת, היא הפכה את הבוס, מבחינת העובדים, לבעל התחייבות בלתי רשמית וכך, בשיחת העלאת המשכורת הבאה, תודתו תרחף באוויר (הביטוי העברי "אסיר תודה" ממחיש אפקט זה היטב).

Charles Barsotti / The New Yorker Collection

Charles Barsotti / The New Yorker Collection

אבל מסתבר שזהו אינו ההסבר הבלעדי ואולי אף לא העיקרי. בניסוי נוסף, התבקשו נבדקים לסייע לאדם זר (משתף פעולה סמוי של החוקרים) בכתיבת קורות חיים. חצי מהם קיבלו ממנו מאוחר יותר מכתב תודה מרגש. התגלה כי שני שליש מהנבדקים שקיבלו מכתב תודה (לעומת שליש מאלה שלא קיבלו) הביעו נכונות לסייע לזר נוסף, שפנה אליהם בהמשך באותו נושא. החוקרים גילו כי הבעת התודה הזניקה באופן מובהק את תחושת ההערכה העצמית של הנבדקים. החיזוק החיובי הזה הספיק כדי להגביר את ממד האלטרואיזם, גם כאשר הם ידעו כי לעולם לא יפגשו את הזר ולכן תודתו אינה חוב שביכולתם לפרוע בעתיד.

מה שהבעה אותנטית עושה לכללי נימוס, דומה לְמה שלשון השירה, על פי ביאליק, עושה למילים: "המילה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המילים הקבועות כאילו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו". מכאן נובע הכוח הרב שגילו החוקרים בתודה אותנטית. הציפיה שלנו מנורמות היא פונקציונאלית ושקופה: שהן יצליחו לתפקד כחומר סיכה חברתי וימנעו אי נעימויות. ההצלחה לפרוץ את מראית העין האוטומטית הזו, תוך יצירת קרבה אמיתית, מפתיעה בכל פעם מחדש.

ואולם, שלא כמו במקרה של הבעת תודה, זו עשויה להיות הפתעה לרעה. למעשה, נדמה לי ש"תודה" היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל וכי על פי רוב, אותנטיות אינה רצויה. כמו לדוגמה בריטואל ה"מה נשמע" הנימוסי, כאשר שני מכרים נפגשים: ...בסדר, מה קורה? – אחלה, ואתך? – וואלה מצוין, הכל טוב? – לגמרי, ואתה?... זהו מחול מעגלי לא אותנטי ונטול ערך אינפורמטיבי, משום שהוא בסך הכל נועד ליצור מראית עין של נורמליות, הכרה הדדית ומאוזנת. ניסיון עיקש לחלץ תשובה כנה (לא. באמת. מה שלומך?) יהיה כנראה מטרד ומקור לאי נוחות. כך נוצר מצב אירוני למדי: רוב הגינונים וכללי ההתנהגות – אותו כלום סיינפלדי, החומרים שמהם עשויה נורמליוּת משוחררת ואותנטית – צריכים להיות לא רק סמויים כדי שיהיו אפקטיביים, אלא גם לא אותנטיים. תנאי מפתיע נוסף, כפי שאנסה להראות, הוא שאסור להם להיות מחמירים וקפדניים מדי.

חוק ואי-סדר

עקיפה בתור בקופת חולים, גרפסים קולניים במסעדה ובדיקת מיילים בטלפון באמצע הצגה, הן ללא ספק תופעות מטרידות, אבל אין שום חוק נגדן. רק אשר כלל התנהגות נעשה חמור במידה שעבירה עליו מסכנת אדם או מהווה פגיעה מוסרית, אז החברה שוקלת האם כדאי להסדירו בחקיקה.

השאלה המעניינת, היא לא רק מהו הקו האדום שבחצייתו דרגת החומרה מחייבת להפוך כלל בלתי כתוב לחוק ברזל, אלא האם זה בכלל נחוץ או אפקטיבי. בחוקים מסוימים, בעיקר אלה שלא נאכפים, אפשר לשער את התשובה: גם לוּ היו מבטלים היום את החוק האוסר על התערטלות בפומבי או את זה שאוסר להרעיש באמצע הלילה, רוב הסיכויים שלא הייתם זוכים לראות את שכניכם ערומים או משמיעים מוסיקה מחרישת אוזניים אחרי חצות מדי לילה. אך מה לגבי חקיקה המסדירה כללי התנהגות בכביש? אף על פי שכללי נהיגה רבים משקפים נורמות נימוס בסיסיות, מדינות בעולם בכל זאת ראו הצדקה בחקיקה, משום שעבירה על כללים בכביש עלולה לפגוע ואף להרוג.

לכאורה, נראה כי ההבדל בין נורמת התנהגות לבין חוק ברזל, הוא ברמת האכיפה והענישה. לכן, אינטואיטיבית, נדמה לנו שבסוגיות חשובות, החוק עדיף משום שהוא מרתיע יותר. את המסקנה הזו מאתגרים ניסיונות מהשנים האחרונות בערים באירופה (הולנד, בלגיה, אנגליה, דנמרק, גרמניה ועוד), שבמסגרתם מוסרים תמרורים ורמזורים, מבוטלים חוקי תעבורה שונים, וכך מופחתת דרסטית כמות התאונות. בספטמבר 2009, למשל, החליטו הרשויות להשבית תמרורים בצומת עמוס (יותר מ- 2,000 מכוניות ו- 300 הולכי רגל לשעה) בעיירת החוף האנגלית, פורטיסהד. הניסוי, שהוצע בהשראת העיירה דרכטן בהולנד, שב-2006 הסירה את כל הרמזורים בעיר, אמור היה להימשך ארבעה שבועות אך הפך למצב קבוע בשל תוצאותיו: תנועה זורמת ובטוחה יותר, הן להולכי רגל ולהן לנהגים.

הנימוס הבסיסי מחייב גם חילונים וגם דתיים למזער את חוסר הנוחות שהם גורמים לזולת. אבל רמת החומרה הטמונה במצוות, הופכת את חוסר הנוחות של שומר המצוות לגדולה יותר מזו של החילוני

לפני שנשלול על הסף – בישראל זה לא היה עובד – כדאי לשאול מהו המנגנון שמאחורי התופעה הזו. הנס מונדרמן, מהנדס תחבורה בכיר בהולנד עם סלידה מיוחדת מתמרורים, מסביר כי "הצרה עם מהנדסי תחבורה היא שכל פעם שיש בעיה, הם מנסים להוסיף משהו. לטעמי, הרבה יותר טוב להחסיר(...). כביש עם תמרורים רבים מְספר לנהג סיפור מסוים. הסיפור הוא - סע ואל תדאג, אין סיבה לשים לב לסביבה".

מונדרמן טוען, כי האשליה שלכל מצב בכביש יש חוק, מפקיעה את שיקול הדעת מהנהג. על הדרך, היא גם מביאה את תחושת הצדק העצמי לנקודת רתיחה, בהתחשב בכך שאדם נוטה לשפוט אחרים לפי התנהגותם ואת עצמו לפי כוונותיו. מכאן, קצרה הדרך להפוך את הכביש לזירת הישרדות ו/או חינוך נהגים אחרים.

כאשר מונדרמן מבטל חוקים מפורשים, הוא פוגע במתכוון בתחושת הביטחון שהם יוצרים וגורם לנהג להיות קשוב יותר למה שקורה סביבו. כאן בדיוק הנקודה בה כללי ההתנהגות הלא מפורשים חוזרים לתמונה. הפיכת אדיבות ונורמות בסיסיות לחוק מחמיר, מחבלת בקשר השברירי בין אדם לזולתו וכך משתנה מערכת קבלת ההחלטות. במקום לקחת בחשבון נסיבות וסיכונים ישירים (בטחונו של הולך רגל המבקש לחצות; אדיבות הנהג הנובעת מאמפתיה של הולך רגל לשעבר/לעתיד) חוק ברזל מסיט את הקשב לסיכונים ונסיבות עקיפים (האם יש ניידת משטרה אחרי מעבר החציה? האם במצב נתון אוכל להתחמק מעונש?). כלומר, חוקי תעבורה רבים מפקיעים מהאדם את האחריות וגורמים לו להיות פחות מוסרי.

אינפלציה של חוקים מחמירים עלולה להוות בעיה גם כאשר הם חלים רק על חלק מהאוכלוסייה. כיבוד אב ואם, למשל, הוא נימוס בסיסי בעולם החילוני אך מצווה בעולם הדתי (צו אלוהי, לא פחות). לכאורה, מה משנה ההנמקה כל עוד מתקיים הכלל שהרוב מחשיב כחיוני? אבל האין זה אחד המקורות להתנגשות בין שני העולמות?
הנימוס הבסיסי מחייב גם חילונים וגם דתיים למזער את חוסר הנוחות שהם גורמים לזולת. אבל רמת החומרה הטמונה במצוות, הופכת את חוסר הנוחות של שומר המצוות לגדולה יותר מזו של החילוני. כשהייתי ילד ננזפתי על חוסר הנימוס ועל פגיעה ברגשותיו של שכני הדתי, כאשר סיפרתי לו על טיול האופניים (כולל פיקניק בדרך) שערכתי עם חבריי ביום כיפור. היתה זו חוצפה, אבל נסלחת אחרי הכל, כי הרי לטיול עצמו לא גררתי אותו. אך מה לגבי אישה חילונית שמתבקשת לעבור לירכתיי האוטובוס ולשבת מאחורי הגברים? האִם, מבחינה מהותית, באמת אמור להיות אכפת לה היכן תשב? אם לא, האם היא לא תיתפס כבלתי מתחשבת אם תבחר לשבת, חשופת מרפק, דווקא לצד אברך בקדמת האוטובוס? אם התשובה על כך היא חיובית, אז צריך לשאול האם חוסר השוויון שנוצר כאן הוא מוצדק.

חוסר שוויון עשוי בהחלט להיות מוצדק וגם מוסרי, כל עוד הוא דינמי ונתון למשא ומתן. כורח הנסיבות המשתנות עשוי היום להכריח קבוצה מסוימת לוותר ומחר, קבוצה אחרת. זה בדרך כלל עובד מפני שנורמות התנהגותיות מאפשרות גמישות והתחשבות. בעיה מתחילה להיווצר כאשר קבוצה אחת מרבה בפסיקות, חוקים ומצוות, שאינם מאפשרים גמישות. קשה גם לבוא בטענות כלפי אדם, שכחלק מזהותו רואה עצמו כבול לחוקים חסרי פשרות. לכן, במצב של חיכוך או התנגשות בין שתי קבוצות, מי שיצטרך לשאת בוויתור ופשרה הוא רק זה שמסוגל לכך. כלומר, חוסר השוויון כאן הוא מובנה בהגדרה ולכן הוא אינו מוסרי.
כדי לייצר שוויון, הקבוצה החילונית נאלצת לא פעם "לשדרג" את כללי ההתנהגות שלה, ולהפוך אותם מנורמות חברתיות לחוק ריבוני. כך, למשל, ראינו כיצד בג"ץ אוסר על הדרת נשים תוך פגיעה ב"חופש הדת".

התרופפות סד הנימוסים

למרות אינספור כללי התנהגות ונימוסים הממלאים את חיינו, הדעה הרווחת היא שהדור הצעיר כיום פחות מנומס מקודמו. במחקר דעת קהל ב-2008 בבריטניה, שהתפרסם בדיילי-מייל, יותר מחצי הנשאלים טענו כי חוסר נימוס הוא הבעיה הגדולה ביותר של החברה האנושית ויותר משני-שליש חשבו כי זוהי הסיבה העיקרית להתנהגות אנטי-סוציאלית. בספרו על נימוסי האנגלים, היצ'ינגס מראה כי טענות דומות עלו גם בעבר, ב- 1898, 1758, 1528... בקיצור, במשך מאות שנים מעולם לא פסקה הקובלנה המוכּרת, כי הדור הולך ופוחת. בקצב הזה, מפליא שאנחנו מזמן כבר לא במינוס. במאה האחרונה נדמה כי הואץ שחרור סד הנימוסים באופן חסר תקדים. המאה העשרים הביאה איתה שוויון ופתיחות שהעולם טרם ידע ובתוך כך, גינונים פורמליים התרופפו, החיזור נעשה חופשי יותר, אינטראקציה בינאישית נעשתה ספונטנית יותר, פניה באמצעות תארים וכינויי כבוד שונים התחלפה בפניה בשם פרטי וכיו"ב.

המחיר שנגבה על הֲפרת הכללים נמוך לאין שיעור מהמחיר שנגבה, למשל, על הפרה בתקופה הוויקטוריאנית, וזו גבתה מחיר קטן יחסית להפרה בימי הביניים

עם הזמן אנשים מרגישים פחות מחויבים לכללי נימוס, אולי פשוט משום שזה אפשרי. המחיר שנגבה על הֲפרת הכללים נמוך לאין שיעור מהמחיר שנגבה, למשל, על הפרה בתקופה הוויקטוריאנית, וזו גבתה מחיר קטן יחסית להפרה בימי הביניים. ההסבר עשוי להיות קשור לכך שדעיכת האלימות והמלחמות בעולם, כפי שהראו חוקרים שונים כמו סטיבן פינקר ועזר גת, הביאה את המין האנושי לעידן הכי שליו בהיסטוריה. אם נדמה לנו שדווקא ההיפך הוא הנכון, זה בעיקר משום שרגישותנו לאלימות עלתה מאוד. לפי היגיון זה, יריקות וקללות ולבוש בלתי הולם אינם עדות לאלימותם של צעירים, אלא להיפך, לחירות ולביטחון שמאפשרת החברה בה הם חיים.

ובכל זאת, התרופפות כללי ההתנהגות אינה חלה על כולם באופן דומה, משום שמאז ומתמיד הם לא התנהלו באופן שוויוני. לאורך ההיסטוריה, תמיד היו אוכלוסיות שנדרשו לקיים כללי נימוס נוקשים יותר, כחלק מאמצעי השליטה בהם. מדריכי נימוס במאה ה-15 הנחו כיצד יש לנהוג בקרבת אנשים עם "דם אצילים" ופסקו, למשל, כי ראוי לבצע כמה שפחות תזוזה ולעולם לא לצעוד לצדו של האציל או חלילה לפניו. האוכלוסייה שסבלה את משטר הנימוסים וכללי ההתנהגות הנוקשים ביותר היא, ללא ספק, נשים. כללי הנימוס למין היפה, באופן מסורתי, מכתיבים נוכחות דקורטיבית בלבד בצורת אינספור קודים של לבוש מצמית, אופן ההתיישבות על סוגי כיסאות שונים, כולל הנחיות כיצד להישאר ישובה (ללא תזוזה, למעט מחוות עדינות שהגדולה בהן, היא השימוש במניפה) ועוד.

אין פלא, אם כן, כי חזית שהציבה לעצמה התנועה הפמיניסטית מראשית ימיה, היא כללי ההתנהגות הבלתי שוויוניים. לחלק מהמאבק, בעיקר זה של התקינות הפוליטית, תוצאות קוסמטיות בלבד ללא ניסיון להתמודד עם תיקון ממשי של עוולות. למשל, הדרישה להפוך את המילה "כוסית" לבלתי ראויה, דומה לאיסור לומר את המילה "Nigger" בארה"ב; דומה כי אף לא אחד מהניסיונות הללו שואף באמת לשנות בפועל את המציאות, אלא לייפות את בבואתה המשתקפת במראה. מאבקים אחרים על כללי התנהגות, הם בעלי עקרונות מהותיים יותר. צעדת השרמוטות, למשל, שנועדה להתנער מכללי ההתנהגות תוך הפרה בוטה שלהם, החלה בקנדה בעקבות התבטאות אומללה של קצין משטרה בטורונטו, על כך שנשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית. צעדות דומות, בלבוש פרובוקטיבי או בלתי-קיים, התרחשו במוקדים רבים נוספים בעולם (כולל ישראל), מתוך תחושה שאמירה זו משקפת את הנורמה. כלומר, המחאה לא באמת שאפה לתיקון קוסמטי שנועד להפוך לבוש בלתי ראוי לראוי. במובן עמוק יותר, אם סטיבן פינקר צודק וכללי ההתנהגות איבדו את תפקידם להגן על הפרט משום שהחברה נעשתה בטוחה יותר, אז הדרישה של ה"שרמוטות" היא שנשים גם צריכות ליהנות מביטחון זה באופן שווה.

העוצמה שבנימוס שרירותי

אחת המחאות הפמיניסטיות הבלתי שגרתיות שצצו לאחרונה היא קבוצה בפייסבוק, "גברים באוטובוסים", המעלה תמונות של גברים חסרי נימוס והתחשבות: נדחפים, נרדמים, מפסקים רגליים ומתפרשׂים, גם כאשר לא יושב לצדם איש/ה. הקו שהקבוצה מתחה בין חוסר נימוס לבין הטרדות מיניות הצית פולמוס (ולא מעט פרודיות) סביב השאלה האם מדובר בשנאת גברים טיפשית וקטנונית? ובעצם, מה באמת הבעיה בגבר שמפסק רגליו במושב עליו הוא יושב לבדו? השאלה הזו לכדה את תשומת ליבי, משום שאפשר להכליל אותה על תופעה תרבותית שלמה.

נימוסים כאמור, עשויים לשרת היגיינה, למנוע אי נעימויות, להיות אמצעי שליטה בקבוצות חלשות או לקיים אמות מידה מוסריות, אך לצד כל אלה, ברחבי העולם ניתן למצוא גם כללי נימוס חסרי כל תכלית נראית לעין. עצם היותם שרירותיים, הופכת אותם לכל כך לא אוניברסליים. עלייתם של נימוסי השולחן במאה ה-15 באירופה, הביאו איתם את האיסור לשבת ברישול, לגהק, ללגום מרק ברעש, לבצוע את הלחם לפני ששאר האוכל מגיע, ולהניח מרפקים על השולחן. ברוב שאר המדינות בעולם, עם זאת, הכללים הללו נשמעים די מטופשים. לגימת מרק ברעש מקובלת ביפן ואף נחשבת מחמאה לשף. מצד שני, ישנן שבע עבירות שונות לשימוש לא נימוסי במקלות אוכל, כמו האיסור ללקק אותם ("נֵבּוּרי-באשי") או להגיש לפה מהמנה העיקרית יותר מפעמיים בלי לקחת גם אורז באמצע ("אוּטסוּרי-באשי"). בסין גרפס יתקבל בברכה ועצמות מקובל להניח על מפת השולחן, אבל לא מנומס לסיים את כל האוכל מהצלחת אם אינך רוצה עוד מנה. בשבטים מסוימים בניגריה אין לשוחח על האוכל, בגרמניה לא מנומס לחתוך את תפוח האדמה ובצרפת את החסה.

מבעד לשרירותיות, אפשר לזהות מכנה משותף דומיננטי לכל אלה: חוסר נוחות. פחות נוח לשבת זקוף במשך כל הארוחה, לגימה רעשנית של המרק מסייעת לקרר את הנוזל החם לפני כניסתו לחלל הפה, וכאשר מונחים על השולחן לחם וממרחים, למי יש כוח לחכות עד שהמנה הראשונה תגיע? הצלחה לעמוד בחוסר הנוחות היתה לעיתים אינדיקציה לשפע (אל דאגה, יש עוד), לעיתים לאחווה (אין צורך להתחרות על המנות) ובכל המקרים היתה זו הפגנת שליטה עצמית.

מחקרים שהצטברו במשך למעלה מעשור מעידים כי כוח הרצון פועל כשריר, משאב מוגבל שמתרוקן מסוגים שונים של משימות כמו פעילות גופנית, קבלת החלטות, תהליכי גמילה ועוד

כבר בימי הביניים שליטה עצמית הפכה לתכונה ערכית בפני עצמה ועדות למסוגלוּת רבה בהיבטים משמעותיים בחיים. כללי נימוס היו למבחן סף שנועד לא רק להבדיל בין מעמדות, אלא כדי לבחון כשירות וכוח רצון. אבל האם יש בכלל תוקף למבחן שכזה? האם לא אפשרי שאדם יישב זקוף בעת הארוחה אך יהיה חסר שליטה עצמית בכביש וייגרר בקלות לקטטה? ולחילופין, מי אמר שעבירה על כללי הנימוס השרירותיים הללו מעידה על יכולותיו וכשירותו בהיבטים אחרים בחיים? למרות שלכאורה יש משהו מקומם בפשטנות של מבחן הסף הזה, יש בו גם גרעין מוצק של אמת.

מחקרים שהצטברו במשך למעלה מעשור מעידים כי כוח הרצון פועל כשריר, משאב מוגבל שמתרוקן מסוגים שונים של משימות כמו פעילות גופנית, קבלת החלטות, תהליכי גמילה ועוד. לאור תובנה זו, תהו חוקרים רבים כיצד ניתן לחזק את כוח הרצון. מסקירת ניסיונות אלה בספר Willpower, עולה כי לאחר כמה ניסיונות, נמצאה לבסוף שיטה משונה שעובדת. הנבדקים שהתבקשו לשבת זקוף במשך כל ארוחותיהם בשבועיים שבין שני מבחני סיבולת שנערכו במעבדה, הצליחו במבחן השני הרבה יותר מאלה שלא התבקשו לעשות כלום.

זהו כמובן לא הנימוס שחיזק את השליטה העצמית ושיפר את ביצועי הנבדקים במבחן הסיבולת, אלא ההתמדה במטלה בלתי נוחה, כזו שדרשה אימון בשליטה עצמית מלכתחילה. לכן, לתוצאות דומות הגיעו חוקרים גם באמצעות הנחיית הנבדקים להשתמש בעיקר ביד הלא דומיננטית שלהם (למשל בשימוש בעכבר המחשב, פתיחת דלתות, הרמת ספל הקפה ועוד). גם שינויים מסוימים בהרגלי דיבור חיזקו את השליטה העצמית: הקפדה על משפטים שלמים תחבירית, תוך הימנעות מקללות ומילויים מילוליים (אמממ... כאילו...). אין בכך כדי לרמוז, כמובן, שגברים שמתפרשׂים על המושב באוטובוס בחוסר נימוס הם עברייני מין מוּעדים. אך עולה התהייה שמא כללי נימוס רבים, במיוחד אלה שנדמים שרירותיים, התפתחו בתרבויות מסביב לעולם גם בתור אימון לחיזוק השליטה העצמית, שיתרונותיה בחיי חברה הם עצומים.

הסוציולוג הגרמני, נורברט אליאס, שרטט את התפתחות התרבות האירופאית כפונקציה של כללי התנהגות מרסנים ומגבילים. ככל שהתפתחו הבושה והסלידה כשומרי סף בנורמות התנהגותיות, האירופאים פחות סבלו אלימות, התנהגות מינית מפורשת, שפה גסה והפרשות גוף במרחב הציבורי. עד אמצע המאה ה- 17 התפתח יחס של סלידה כלפי מראה של דם. עוד קודם לכן, עם עלייתה של כותונת הלילה בעשורים הראשונים של המאה ה- 16, נעשה נדיר יותר, ואף נחשב לגרוטסקי, לראות אנשים בעירום. והפופולאריות הגוברת של המזלג באותה תקופה, הפכו את האכילה בידיים מנוהג מקובל לברברי. עם כל חסרונותיהם ועד כמה שהם מוּקעים על היעדר אותנטיות וחוסר השוויון המגולם בהם, כללי התנהגות ובהם נימוס וגינונים, היו ועודם מעבדת מוסר אפקטיבית, אמצעי נורמליזציה בחברה, וכלי לחיזוק השליטה העצמית המקדם את התרבות כולה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על נא להתנהג בהתאם

01
איתמר א

איזה מאמר מעולה. תודה (גם נימוסית וגם אותנטית).

אגב, ספרי עזרה עצמית למיניהם הם הרבה פעמים גלגול מודרני של ספרי כללי ההתנהגות המסורתיים.

02
אורי בצ'קו

אני חושב שחלק ממה שנראה לנו מושך בבני אדם אחרים הוא רעיון השליטה.
הריסון העצמי וקבלת עול מראים לנו על יכולתו של האחר להתמודד בחברה ועם קשיי החיים.
הדבר נכון כמה וכמה בחברה שמקדשת את העצמי.

בשל כך "השמנת יתר", דבר סקסי לחלוטין עד המאה ה-20 (שהצביעה על שפע ובריאות),
הפכה ל"מוקצה" כי היא מסמנת על חוסר שליטה עצמית במאה ה-20 וה-21 עתירות השפע.

המצאת ה"קודים החברתיים" והעמידה בהם נועדה לרמז לנו מי הוא "אגואיסט" (נכון לכל תקופה).
האגואיסט/ית לא יוכלו לשמש כהורים טובים (חושב/ת רק על עצמו/ה)
האגואיסט/ית לא יוכלו לעבוד טוב בקבוצה - ולכן לא ברי העסקה.

לא משנה כל כך האם החוק החברתי הוא "שרירותי" או "בעל לוגיקה"
מי שעומד בו שולח לנו מסר , מי שמפר אותו לא ביודעין מספר לנו מסר אחר.
מי שמפר אותו במופגן בד"כ רוצה לשנות נורמות חברתיות (את/ה בעל שליטה,אבל חושבים אחרת).

בקיצור - לכל מי שרוצה לשנות את העולם
במקום לעבוד דרך חקיקה,חפש/י קבוצה מספיק גדולה מספיק של אנשים שיתנהגו אחרת - כשתגיעו למסה קריטית
הבלתי מקובל יהפוך לסביל ובסופו של דבר אולי אפילו לנורמה.

05
איציק

מאמר מאלף וכבר היום הוא עזר לי בעבודה :) אגב, כותרת המאמר, ברור לגמרי שהסקאלה של סיינפלד ממשיכה ליום השידורים המופלץ של 'האח הגדול'. באולפן יושב מנחה מעונב שמנסה לשוות נופך דרמטי וממלכתי לתוכן הכי בנאלי וגס רוח הזה - זה מגוחך ומשעשע (ולמאמינים בתרבות של הרוח האנושית - קצת עצוב)