נגד אידיוטיות

איך מגדלים אזרחים מעורבים בחברה דמוקרטית? התשובה מסתתרת בין כותלי בית הספר
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אידיוטיוּת היא הנגע הגדול של ימינו ושל מקומותינו. אידיוטיות הייתה מן הסתם בעיה גם בימי יוון העתיקה, שהרי היוונים הם שטבעו את המונח. משמעותו המקורית אינה משמעותו בימינו – כלומר טמטום או טיפשות. באנגלית המילה Idiocy אף שימשה בעבר לתיאור פיגור שכלי, אך כיום אנשי החינוך הפסיקו להשתמש בה באופן זה, ובצדק. בכוונתי להחיות כאן את המשמעות המקורית של המילה כדי להשתמש בה ככלי קונספטואלי שיבהיר בעיה חברתית מרכזית ויעזור לנו להבין את מטרתו העיקרית של החינוך.

המילה "אידיוטיוּת", כמו המילים "אידיום" ו"אידיוסינקרטי", נגזרת מהשורש idios, שמשמעותו "פרטי, נפרד, מרוכז בעצמו – אנוכי". ביוונית, "אידיוטי" היה מונח ששימש לגנאי. כשמישהו התנהג באופן אידיוטי – כלומר התרכז אך ורק בענייניו הפרטיים ולא הקדיש תשומת לב לענייני הציבור – הוא נחשב לספינה ללא הגאי שאין בכוחה להגיע לשום יעד, אלא רק לגרום נזק לאחרים. משמעות זאת של "אידיוטיות" מתחדדת כאשר מעמידים אותה מול המושג politēs (אזרח) או מול מושג ה"ציבור". כאן מתגלה לנו ניגוד חריף: האדם הפרטי מול האזרח הפעיל בזירה הציבורית.

בתי ספר בחברות המנסות בדרכים שונות להיות דמוקרטיות, כמו ארצות הברית, מקסיקו וקנדה, מחויבים לטפח אזרחים ציבוריים. אטען כאן שבתי ספר הם המוסדות המתאימים ביותר למלאכה, ואציע הצעות שיעזרו להם לנחול הצלחה רבה יותר בכך.

אידיוט הוא אדם שעיסוקו המופרז בענייניו הפרטיים מערער את זהותו האזרחית

טיול בית הספר, אלברט אנקר

"טיול בית הספר" (1872), ציור מאת אלברט אנקר (Anker), צייר שוויצרי

לדלג על שלב ההתבגרות

אידיוט הוא אדם שעיסוקו המופרז בענייניו הפרטיים מערער את זהותו האזרחית, מדלדל אותה ואף מונע ממנה להתגבש מלכתחילה. רווח אישי הוא המטרה, ועדיף לה לקהילה שלא תעמוד בדרכו. אפשר לומר שהאידיוט הוא אדם אובדני, או לכל הפחות אדם המכשיל את עצמו, שהרי אינו מבין שפרטיות ואוטונומיה אישית תלויות לחלוטין בקהילה. כפי שאמר אריסטו, "משנהרס [הגוף] השלם, לא תתקיים עוד רגל ולא יד... ברור אפוא כי המדינה היא טבעית, וכי היא קודמת לפרט; שהרי אם אין כל אדם ואדם מסוגל לספק את צורכי עצמו כשהוא בנפרד, יהיה מעמדו כמעמד החלקים ביחסם אל השלם".1 אידיוטים אינם משתתפים בחיים הציבוריים, ולמעשה אין להם חיים ציבוריים. לכן אפשר לומר שהם אנשים לא בוגרים במובן העמוק ביותר של הביטוי. חייהם בלתי מאוזנים, מבולבלים, נטולי עוגנים ונטולי הגשמה. הטרגדיה של האידיוטים היא שהם עדיין לא התמודדו עם אתגר ההתבגרות, קרי עם המעבר לחיים הציבוריים.

דניאל קֶמיס (Kemmis), לשעבר ראש עיריית מיזוּלה שבמונטנה, כותב על אודות הניגוד בין אידיוטיות לאזרחות (הוא משתמש במונחים אחרים) בספרו הנהדר בנושא פוליטיקה דמוקרטית, The Good City and the Good Life:

"אין שום קשר בין אנשים שנוהגים להגדיר את עצמם כ'משלמי מיסים' לבין אזרחים דמוקרטיים. אך זוהי בדיוק ההגדרה שתופסת את המקום שהמילה 'אזרחים' אמורה לתפוס בדמוקרטיה אמיתית. למשלמי המיסים יש מערכת יחסים דואלית עם הממשל, ואף אחד משני פניה של מערכת היחסים הזאת אינו קשור לדמוקרטיה בשום אופן. משלמי המיסים מגישים תשורה לממשל, ובתמורה מקבלים ממנו שירותים. כך קורה גם בכל משטר טוטליטרי. מה שמשלמי המיסים אינם עושים, ומה שאנשים המגדירים את עצמם משלמי מיסים הפסיקו זה מכבר לעשות – ואף הפסיקו לדמיין את עצמם עושים – הוא 'למשול'. בדמוקרטיה, מעצם הגדרתה, העם מושל".2

אלכסיס דה טוקוויל (Tocqueville), שכתב מאה וחמישים שנה לפני קמיס, תיאר גם הוא את האידיוטיות. כל העמים הדמוקרטיים, כתב, ניצבים בפני "פרק מעבר מסוכן" כאשר הם "נסחפים וכמו יוצאים מגדרם למראה הקִניינים החדשים שהם עומדים להשיג". החשש העיקרי של טוקוויל היה ש"היסחפותם" של האזרחים תגרום להם לאבד את החירות שממנה הם רוצים כל כך ליהנות. "נדמה לאנשים האלה שהם נוהגים על פי תורת האינטרס העצמי", הוא ממשיך, "אבל יש להם מושג גולמני מאוד עליה, וכל כמה שהם מיטיבים לטפל בענייניהם שלהם, כלשונם, הריהם זונחים את עניינם העיקרי, שהוא להישאר עומדים ברשות עצמם".3

כיצד יצליחו אנשים "להישאר עומדים ברשות עצמם"? על-ידי שמירה על קהילה שמבטיחה את חירותם. תרומתו הגדולה של טוקוויל להבנת המושגים "אידיוטיות" ו"אזרחות" היא הטענה שאידיוטים הם אידיוטיים בדיוק מכיוון שהם אדישים לתנאי חירותם ולהקשרים שבהם היא מתקיימת. הם אינם מכירים בתלות ההדדית שבין חירות לקהילה, בין פרטיות לבגרות.

באותה רוח, ג'יין אדמס (Addams) טענה ב-1909 שאם אישה מתכננת "להמשיך לדאוג לענייניה, כלומר לטפל בביתה ולגדל את ילדיה", מוטב לה להרחיב את תודעתה כך שתכלול גם "עניינים ציבוריים שאינם נוגעים ישירות למשק ביתה". התודעה הפרטית "אינה יעילה עוד":

"נשים שחיות בכפר מטאטאות את מפתן ביתן, ואת שאריות הארוחה נותנות לתרנגולות או משאירות אותן בלי היסוס להרקיב באוויר הפתוח תחת השמש. אבל בשכונות העיר הצפופות, אם רשויות העיר אינן מנקות את הרחוב, שום מידה של מאמץ פרטי לא תצליח להרחיק את הטינופת מתוך הבתים. אם הזבל אינו נאסף ומחוסל, אֵם הבית עלולה למצוא את עצמה עומדת מנגד בשעה שילדיה חולים ומתים ממחלות שהיא לבדה אינה מסוגלת להרחיק מהם, גם אם אין קץ לחיבתה ולמסירותה".4

לא ניתן לטפל בקן המשפחתי בלי לטפל במרחב הציבורי המשותף שבו הקן המשפחתי עצמו מקוּנן

אדמס סיכמה ואמרה ש"אידיוטי" מצד נשים לדאוג רק למשק הבית הפרטי שלהן, כיוון שבאופן אירוני, גישה זו בדיוק תמנע מהן לטפל בו כפי שהיו רוצות. לא ניתן לטפל בקן המשפחתי בלי לטפל במרחב הציבורי המשותף שבו הקן המשפחתי עצמו מקוּנן. "כיוון שהחברה הולכת ונעשית מורכבת יותר", היא המשיכה, "מן ההכרח שנשים ירחיבו את חוש האחריות שלהן ויחילו אותו גם על דברים רבים המצויים מחוץ לבתיהן, אם אכן ברצונן להמשיך לשמור על שלמות הבית".

אם נניח רגע לפרט, גם משפחות עלולות להיות אידיוטיות. הדוגמה הפרדיגמטית היא המאפְיה – משפחה שדואגת אך ורק לעצמה. הקוד המוסרי של המשפחה הוא הדבק הסמיך שמחזיק אותה שלמה, אבל כאשר בני המשפחה פוגשים באנשים זרים, קרי אנשים השוכנים מחוץ לעולם החובות והמחויבויות שלהם, הכול קביל. אין שיתוף פעולה מאורגן בין משפחות בניסיון להתמודד עם בעיות משותפות (בריאות, השכלה, רווחה), אין משחקים משותפים ואפילו אין תקשורת מלבד "בריתות" מזדמנות. אין איגודי-גג. אדוארד בנפילד (Banfield) כינה זאת "משפחתיות א-מוסרית". כך הוא הגדיר את האתוס שמנחה את הגישה הזאת: מקסמו את היתרון החומרי קצר הטווח של המשפחה הגרעינית, והניחו שכל המשפחות האחרות ינהגו כמוכם".5

המשפחתיות הא-מוסרית אינה נחלתה הבלעדית של המאפְיה. חוקרי מדעי החברה העוסקים בתרבות הפופולרית זיהו מופעים רבים של גישה זו. ייתכן שהדוגמה העכשווית הטובה ביותר לזה בארצות הברית – הן בגלל הבנאליות שלה והן בגלל שכיחותה – היא שיגעון ה-SUV. הבחירה בכלי רכב כאלה עוזרת למשפחות מהפרברים לדאוג לבטיחותן ולשפר את ההערכה העצמית שלהן בעת ביצוע משימות כמו נסיעה לעבודה ועריכת סידורים, אבל היא גם באה על חשבון הזולת. רבים מבקרים את נהגי ה-SUV על כך שהם מסכנים את חייהם של נהגים ונוסעים אחרים, מרחיבים את החור באוזון ומבזבזים משאבים מתכלים, והם בתגובה נוהגים לדבר על "זכויותיהם" או על היתרון שב"לשבת גבוה יותר מנהגים אחרים". אבל מעל לכול הם מתמקדים ב"ביטחון המשפחה".6 זכותי לעשות כל מה שאני רוצה, הם טוענים, ומוסיפים את הנימוק הלא-אנוכי כביכול: הגנה על המשפחה "שלי" מסכנות אמיתיות ומדומינות. אידיוטי לשרטט את גבולות המחויבות קרוב כל כך למשפחה הגרעינית מכיוון שזה בדיוק מה שחותר תחת ביטחון המשפחה – ותחת בטיחותן כל שאר המשפחות – כפי שטענו אדמס ודה טוקוויל.

SUV, ג'יפ עירוני, רכב דו-שימושי

רכב SUV דוהר ברחוב עירוני רטוב. תצלום: ג'סטין ס. קמפבל

אפשר להמשיך בסקירת מופעי האידיוטיות, לעבור מגרסאותיה הפרטיות והמשפחתיות לגרסאות בקנה מידה רחב כמו אתנוצנטריות, גזענות ולאומנות, שבה מדינה מבטיחה את צרכיה ורצונותיה באופן שפוגע בסביבה העולמית – הקן של כל אחד מאיתנו – למשל על-ידי כיבוש או פיזור רעלים באוויר ובמים. אבל הרשו לי במקום זאת לסכם את הפרק הזה בחידה: כיצד צמחה האידיוטיות והפכה מתופעה יוצאת דופן בפוליס היוונית לתופעה שכיחה בחברות המפותחות-כלכלית של ימינו? חוקרים רבים שאלו בדיוק את השאלה הזאת. קרל מרקס חשב שהאידיוטיות ("ניכור", הוא קרא לה) היא תוצר לוואי בלתי נמנע של הקפיטליזם, שהופך את צבירת הרווח למטרה בפני עצמה – מטרה שלשמה כמעט כל דבר, מעבודה ועד אהבה, עובר מִסחוּר. רוברט בֶּלה (Bellah) ועמיתיו זיהו את האידיוטיות באינדיבידואליזם הנוקשה שרווח בתרבותנו. ג'ון קנת גלבריית (Galbraith) התמקד בשפע האדיר של החברה הצפון-אמריקנית בימינו, שבגללו, לדוגמה, פרות נצרכות בקצב גבוה כל כך עד שהסביבה מוצפת בפסולת שלהן, ואילו אדמות חקלאיות מוקצות להאכלתן במקום לשמש למטרות יעילות יותר. כפי שכתב גלבריית, "מעטים בראשית המאה התשע עשרה היו זקוקים לפרסומאי שיאמר להם מה הם רוצים".7

בתי ספר ואידיוטיות

קפיטליזם, אינדיבידואליזם ושפע הם שילוב רב-עוצמה. אבל מה לגבי המגזר החינוכי בחברה? האם בתי ספר מנצלים את המשאבים האנושיים והחומריים העומדים לרשותם כדי לייצר אידיוטים או אזרחים? האם תוכניות הלימודים מטפחות מידות אזרחיות רעות או מידות אזרחיות טובות? האם בתי ספר מסוגלים לרכך את האינדיבידואליזם הנוקשה ואת המשפחתיות הא-מוסרית שחותרים תחת ההתבגרות האזרחית ומזהמים את הקן המשותף?

למען האמת, בתי הספר כבר מחנכים את התלמידים לאזרחות במידת מה, ובזה טמונה תקוותנו. אם נבין איך בתי הספר עושים זאת כעת, אנשי החינוך יוכלו לכוון את פעילותם ולשכלל אותה. אין צורך להמציא מחדש את הגלגל. הגלגל כבר הומצא, וצריך רק להניע אותו באופן יזום, חד וישיר יותר אל עבר האזרחות. יש שלוש הנחות שעליהן צריכה להתבסס הפעילות הזאת ושלושה מפתחות להצלחתה.

הדמוקרטיה טובה יותר מהחלופות מכיוון שהיא שואפת להבטחת חירויות אזרחיות, שוויון בפני החוק, הגבלת כוחה של הממשלה, בחירות תחרותיות וסולידריות המתגבשת סביב פרויקט משותףההנחה הראשונה היא שלדמוקרטיה (שלטון העם) יש עליונות מוסרית על האוטוקרטיה (שלטון יחיד), על התיאוקרטיה (שלטון אנשי דת), על האריסטוקרטיה (שלטון של מעמד גבוה סגור) על הפלוטוקרטיה (שלטון העשירים) ועל חלופות אחרות, בעיקר מכיוון שהיא טובה יותר מהן בהבטחת החירות, הצדק והשוויון. מכל הדרכים הישימות לכינון חיים משותפים וקבלת החלטות בנוגע לבעיות ומיזמים משותפים, דמוקרטיה (קרי רפובליקה, דמוקרטיה חוקתית) היא, כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, הגרועה ביותר מלבד כל היתר.8 הדמוקרטיה טובה יותר מהחלופות מכיוון שהיא שואפת להבטחת חירויות אזרחיות, שוויון בפני החוק, הגבלת כוחה של הממשלה, בחירות תחרותיות וסולידריות המתגבשת סביב פרויקט משותף המצריך אחדות (unum אזרחי) והמתקיים לצד הפרט והריבוי התרבותי (pluribus). יתרה מזאת, על הדמוקרטיה מוטלת אחריות חוקית (בדרגות משתנות) להבטחת כל הדברים האלה.

מובן מאליו שהדמוקרטיות אינן מצליחות לממש את כל השאיפות האלה באופן מושלם, וזהו הציווי המרכזי שמניע תנועות חברתיות החותרות לצמצום הפער בין המציאות לאידיאל. זאת הסיבה שמרטין לותר קינג, בצעדה לוושינגטון ב-1963, לא תבע את החלפת הדמוקרטיה אלא את מימושה:

הִגַּעְנוּ בִּתְבוּנָה אֶל בִּירַת אֻמָּתֵנוּ כְּדֵי לִגְבּוֹת אֶת הַחוֹב. עֵת מְעַצְּבֵי אֻמָּתֵנוּ חָרְטוּ אֶת הַחֻקָּה הַמְפֹאֶרֶת וְאֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת, הֵם חַתְמוּ אֲמָנַת הַבְטָחָה לְכָל אֲמֶרִיקָאִי... בָּאנוּ לִפְדוֹת הַמְחָאָה זוֹ, הַמְחָאָה אֲשֶׁר תַּבְטִיחַ אֶת הַשָּׂגַת הָחֹפֶשׁ וּבִטְחוֹנוֹ שֶׁל הַצֶּדֶק.9

תנועת זכויות האזרח לא שמה לה למטרה לשנות את החלום האמריקני, אלא להגשימו. כשדמוקרטיה מדירה את חבריה מכל סיבה שהיא (עבדות, פטריארכיה, חוקי ג'ים קרואו וכו'), היא "חוטאת מיוזמתה ובמכוון לעקרונות שבהם היא מתפארת", כדברי ג'ודית שקלאר (Shklar).10 כאן אנו רואים את הדחף הפרוגרסיבי המוטמע ביסודותיה של הדמוקרטיה: לעמוד באמות המידה של עצמה.

הצעדה לוושינגטון

מפגינה צעירה בצעדה לוושינגטון, אוגוסט 1963. תצלום: National Archives and Records Administration, ויקיפדיה

לעתים קרובות, חיל החלוץ של הדמוקרטיה הוא דווקא אזרחים המקבלים מהקהילה יחס שאינו צודק

ההנחה השנייה הנדרשת כדי שבתי ספר יצליחו לחנך אזרחים היא שאין דמוקרטיה בלי דמוקרטים. אורחות חיים דמוקרטיים המאפשרים לנו לחיות במשותף ובה בעת להכיר בהבדלים הקיימים בינינו ולהגן עליהם, אינם תופעות טבעיות. יש ליצור אותם. וחלק ניכר מעבודת היצירה מוטל על אזרחים מעורבים החולקים הבנה משותפת לגבי טיבו של הדבר שהם מנסים לבנות יחד. לעתים קרובות, חיל החלוץ של הדמוקרטיה הוא דווקא אזרחים המקבלים מהקהילה יחס שאינו צודק. דווקא הם מניעים את הדמוקרטיה קדימה ומקרבים אותה לעקרונותיה. "ניסיון העבר הכואב מלמד שהמדכא לעולם אינו נותן את החירות מרצונו. על המדוכאים לדרוש אותה", כתב קינג ב"מכתב מכלא בירמינגהם".ראו כאן: Martin Luther King, Jr., Why We Can’t Wait (New York: Mentor, 1963), chap. 5, p. 80; see also Gary Y. Okihiro, Margins and Mainstream: Asians in American History and Culture (Seattle: University of Washington Press, 1994) אמנם מנסחי חוקת ארצות הברית הם אבות הדמוקרטיה בגרסתה האמריקנית, אבל אלה שהודרו, אז כמו עכשיו, הפכו להוריה המאמצים האוהבים.

ההנחה השלישית היא שאזרחים מעורבים אינם מופיעים יש מאין. אנשים אינם מבינים באופן טבעי עקרונות מורכבים כמו סובלנות, צדק חסר פניות, הפרדת דת ומדינה, הצורך להציב בלמים לכוחו של הרוב, או ההבדל בין חירות לרְשות. הם אינם נולדים עם היכולת לדון בסוגיות של מדיניות ציבורית יחד עם אזרחים אחרים, גם כאלה שאת תפישותיהם ותרבותם הם מתעבים. כפי שההיסטוריה מלמדת בבירור, הדברים האלה אינם מתוכנתים בתוך הגנים שלנו (שאלו כל מנהלת או מנהל בית ספר!) הדברים האלה הם הישגים חברתיים, מוסריים ואינטלקטואליים, וכדי להשיגם נדרש מאמץ. ההנחה השלישית הזאת מבהירה את החשיבות האדירה של חינוך ילדים לדמוקרטיה.

שלוש ההנחות האלה יחד מעניקות לאנשי החינוך את ההצדקה הנדרשת לתכנון תוכנית לימודים שתעודד טיפוח אזרחים דמוקרטיים. סקרים רבים מראים בבירור שהציבור האמריקני מצפה מבתי הספר לעשות בדיוק את הדבר הזה.11

בתי ספר הם מקומות ציבוריים

מתברר שבתי ספר הם אתרים אידיאליים לחינוך לאזרחות דמוקרטית, מכיוון שבית הספר אינו מקום פרטי, כמו הבית, אלא מקום ציבורי, אזרחי, ובו מגוון של תלמידים. מובן שבבתי ספר אחדים האוכלוסייה מגוונת יותר מבאחרים, אבל בכל בית ספר יש בכל זאת מגוון רב. החוקרת ויוויאן גאסין פּיילי (Paley), שהייתה גם גננת, אמרה זאת בפשטות: "הילדים שאני מלמדת יוצאים לראשונה בחייהם ממערות-הפרטיוּת העמוקות ביותר של החיים: הינקות והמשפחה. ואז בא בית הספר. זוהי החשיפה הראשונה האמיתית שלהם לזירה הציבורית".ראו כאן: Vivian Gussin Paley, You Can’t Say You Can’t Play (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1992), p. 21. יש שם בנים ובנות. יהודים, פרוטסטנטים, קתולים, מוסלמים, בודהיסטים ואתאיסטים גם יחד. יש שם אפרו-אמריקנים, אירופאים-אמריקנים, מקסיקנים-אמריקנים, אסיאתים-אמריקנים ועוד רבים. מהגרים מכל העולם נמצאים שם, בבית הספר.

גזעים, מגוון תרבותי

למען מגוון אנושי ותרבותי בבתי הספר. תצלום: WonderWoman 0731

המגוון התוסס הזה אינו קיים בבית, וגם לא בכנסיה, בבית הכנסת או במסגד. הוא קיים במרחבים ציבוריים שאליהם מושלכים יחד אנשים ממגוון רקעים. אנשים מכל מיני עולמות פרטיים ומעמדות חברתיים מתכנסים שם יחד במקום אחד ומסיבה אחת. אלה מקומות שבהם אנשים בעלי נקודות מבט חברתיות רבות וערכים אישיים שונים פוגשים זה את זה פנים-אל-פנים ודנים בסוגיות "התואמות את הבעיות של חיי-צוות [קרי החיים בקהילה משותפת]", כפי שאמר ג'ון דיואי (Dewey).12 אלה סוגיות הנוגעות לכול, עניינים קולקטיביים – לא שלי או שלך, אלא שלנו.

בהשוואה לחיי הבית, בתי ספר הם כמו כיכר הכפר, כמו ערים, צמתים, מקומות מפגש, מרכזים קהילתיים, שווקים. באמצעות היעדים הדמוקרטיים הנכונים והתנאים הדמוקרטיים המתאימים, האינטראקציות המתקיימות בין כותלי בית הספר יכולות לעזור לילדים לפתח תודעה חברתית בשלה יותר ולטפח את הרגלי-החשיבה והרגלי-ההתעניינות הנחוצים לחיים הציבוריים. הם יכולים, בין שהם רוצים ובין שלא, לרכוש שם סובלנות, כבוד, חוש צדק – וכן את המיומנויות הנדרשות לגיבוש מדיניות ציבורית יחד עם אנשים אחרים. אם התנאים החברתיים והפסיכולוגיים הנכונים קיימים, ואם בית הספר משכיל לנצלם, התלמידים אף עשויים לפתח תודעה ביקורתית. זהו סוג החשיבה שבעזרתו הם יכולים לפלס להם דרך מבעד לחוכמה המקובלת ולהיטיב לראות את סביבתם.

אם כן, זהו הפוטנציאל הדמוקרטי הגדול שטמון במקומות הציבוריים שאנו מכנים בתי ספר. כפי שאמר דיואי, "הדעה ש'עיקרי' החינוך היסודי הם קרוא וכתוב וחשב [שלושת ה-Rים – reading, writing, arithmetic], כשהם מוגשים באופן מוכני, מבוססת על אי-ידיעת היסודות הדרושים להגשמה של אידיאלים דמוקרטיים".13 אם בתי הספר ישכילו לפעול הם יצליחו לטפח את ה"עיקרים" האלה, שאינם אלא התכונות הנדרשות להצלחתה של המשימה הקשה הניצבת לפנינו: בנייתם של חיים משותפים המתאפיינים בחופש אך גם בשיתוף פעולה, בצדק, בשוויון ובכבוד. בתי ספר יכולים לעשות זאת בזכות הבעיות הקולקטיביות המתגלעות בהם והמגוון האנושי המצוי בהם. בעיות ומגוון-אנושי הם נכסים חיוניים ליצירת אזרחים דמוקרטיים.

שלושה מפתחות

אבל איך לעשות זאת בפועל? יש כאן שלושה מפתחות.

ראשית, יש להגדיל את מגוון האינטראקציות ואת תדירות האינטראקציות בין תלמידים מרקעים תרבותיים, לשוניים וגזעיים שונים. לעתים זה קורה באופן טבעי בתוך הכיתה. אבל אם בית הספר הוא הומוגני – וגם אם הוא הטרוגני אבל תוכנית הלימודים מפרידה בין קבוצות שונות של תלמידים – יהיה קשה הרבה יותר לסובב את המפתח הראשון הזה. לא מועיל לנו שההפרדה הבין-קבוצתית בבתי הספר גברה בשנים האחרונות למרות שהגיוון בחברה רק גדל והולך. כיום, ההפרדה בין תלמידים לבנים ובני גזעים אחרים חריפה בבית הספר יותר מאשר בכל מקום אחר14 (הקריטריון הזה עלול להיות הגורם המשמעותי ביותר בכל הקשור לעידוד האידיוטיוּת). אף-על-פי-כן, גזע אינו מקור הגיוון היחיד בין תלמידים. ראשי בית הספר צריכים לנצל כל סוג של גיוון העומד לרשותם – גזעי, דתי, לשוני, מגדרי או מעמדי – ולהגדיל את הגיוון הזה ואת תדירות ההזדמנויות לאינטראקציה בין התלמידים.

שנית, יש ליזום מפגשים שיעזרו לתלמידים לפתח את הכישורים הנדרשים לקיום שיח ציבורי יעיל – התדיינות על אודות בעיות משותפות. במסגרת בית הספר, הכוונה היא לדיונים העוסקים בשני סוגים של בעיות: חברתיות ולימודיות. בעיות חברתיות מתגלעות באופן בלתי נמנע בגלל החיכוך המאפיין את האינטראקציה עצמה (בעיית "חיי-הצוות" של דיואי). בעיות לימודיות שוכנות בלבו של כל דיון בבית הספר.

שלישית, חדדו את ההבחנה בין דיון לבין קשקשת, ובין דיון פתוח (מכיל) לבין דיון סגור (מדיר). במילים אחרות, עליכם לצפות מהתלמידים לנהל דיון יעיל ומכיל, ללמד אותם כיצד לעשות זאת, ולתת להם דוגמה.

אסכולת אתונה, רפאל

"אסכולת אתונה" (1511), ציור קיר של רפאל בוותיקן. תצלום: ויקיפדיה

את העקרונות הפדגוגיים של הנחיית דיונים בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים התוויתי בספרי Teaching Democracy (משנת 2003). שם אני מפרט מספר תוכניות מצליחות שכבר יצאו לדרך. הנה מספר נקודות עיקריות:

התדיינות מנצלת את שני הכלים שבתי הספר מספקים לתלמידים באופן טבעי: בעיות ומגוון אנושי. התדיינות היא הידברות החותרת לקבלת החלטה בנוגע לבעיה משותפת הניצבת בפני כל המשתתפים, על אף ההבדלים ביניהם. הציר העיקרי של ההתדיינות הוא בחינה של חלופות בקבוצה במטרה להחליט יחד מהי דרך הפעולה הטובה ביותר. בבתי ספר, דיונים אינם רק כלי הוראה (ללמד באמצעות התדיינות) אלא גם מטרה של תוכנית הלימודים (ללמד איך לנהל התדיינות), מכיוון שהם מייצרים טוב חברתי ייחודי: קהילה דמוקרטית, תרבות ציבורית. הנורמה החשובה ביותר של התרבות הזאת היא שיתוף פעולה לשם פתרון בעיות. נורמה זו עומדת בניגוד לגישת ההימנעות-ממעורבות – כלומר, בניגוד להתמקדות אידיוטית בענייני הפרט או לבחירת אנשים אחרים שיתדיינו במקומכם והידרדרות חוזרת לאידיוטיות למשך ארבע שנים נוספות, עד לבחירות הבאות. נורמות נוספות הן הקשבה ודיבור, אימוץ נקודות מבט אחרות, התבססות על ראיות, חלוקת משאבים וקבלת החלטות משותפת (במקום להתבצר בעמדה שננקטה עוד לפני תחילת הדיון).

התדיינות אידיאלית מתקיימת בין אנשים השונים זה מזה, במידה כזאת או אחרת. לכן, למען המטרה הפדגוגית, על קבוצות הדיון – הכיתה, או כלל בית הספר – להיות מגוונות עד כמה שניתן. מורים ומנהלים צריכים לייצר ריבוי הזדמנויות לאינטראקציה על-ידי הגדלת מספר קבוצות התלמידים המעורבות וכן הגדלת מגוןן הקבוצות המעורבות. הקבוצות האלה צריכות להיות ארעיות, כיוון שהפרדה קבועה של תלמידים, מכל סיבה שהיא, חותרת תחת הבריאות הפרטית והאזרחית גם יחד. המכנה המשותף לחברי הקבוצות המעורבות האלה אינו תרבות, גזע או דעה, אלא הבעיות שבפניהן הם ניצבים ושעליהם לפתור יחד בדרך שנראית לכולם הוגנת.15

תוכנית הלימודים החברתית

אחת הדוגמאות הידועות ביותר להתדיינות בין ילדים על בעיות חברתיות משותפות, מגיעה מהגן של ויוויאן גאסין פיילי. במספר ספרים שכתבה, פיילי מתארת היטב כיצד נראית כיתה שפעילותה מתבססת על התדיינות. היא מדגימה כיצד אפשר לנהל כך את הכיתה מדי יום ביומו, אפילו עם ילדים קטנים. בספרה You Can’t Say You Can’t Play (משנת 1993) היא מספרת כיצד עודדה דיון ממושך בשאלה האם להחיל בגן את הכלל שבכותרת הספר ("אסור לומר שאסור לשחק"). היא מדרבנת את הילדים לקיים דיון שמטרתו להבין אם הכלל הזה רצוי, ואם ניתן ליישמו. היא אומרת להם, "השאלה הזאת מציקה לי כל הזמן. זה הוגן שילדים בגן יאמרו לילד אחד שאסור לו להשתתף במשחק? הכיתה הזאת שייכת לכולנו. היא אינה מקום פרטי, כמו הבית שלנו".16 הילדים חושבים שזאת שאלה מעניינת מאוד, ויש להם הרבה מה לומר. פיילי מחזירה אותם שוב ושוב למעגל הדיונים כדי לשקול חלופות. "האם הכלל יעבוד? האם הוא הוגן?" היא שואלת. הילדים מעלים כל מיני זיכרונות ודעות. "אם אתה בוכה, צריך לתת לך להשתתף", אומר בן. "אבל אז למה משחקים בכלל?" מתלוננת ליסה.

לפעמים פיילי מראיינת ילדים גדולים יותר כדי לבחון את תפישותיהם, ואז מציגה אותן בפני ילדי הגן. פיילי מחליפה מקומות עם מורה של כיתה ב', ואומרת לתלמידיה הזמניים: "באתי לשאול מה דעתכם לגבי כלל חדש שאנחנו בודקים בגן... אנחנו קוראים לו "אסור לומר שאסור לשחק". תלמידי כיתה ב' מכירים היטב את הנושא. הם מספרים סיפורי דחייה כואבים. יש ילדים שחושבים שהכלל הוגן, אבל פשוט לא יעבוד: "לא יהיה אפשר ליהנות בכלל", אומר ילד אחד. בכיתה ד', התלמידים מגיעים למסקנה ש"מאוחר מדי" לתת להם כלל כזה. "אם רוצים שכלל כזה יעבוד, צריך להתחיל כשאנחנו קטנים מאוד", מכריז ילד בן תשע.17

פיילי חוזרת ומציגה את הדעות האלה במעגל הדיונים בגן שלה. הילדים מרותקים למשמע הדעות של הילדים הגדולים. הדיון מתרחב. החלופות נעשות מורכבות יותר. ברוח סוקרטית היא מעודדת אותם בעדינות לנמק את הדעות שלהם, להקשיב לילדים האחרים ולענות לנימוקים של הילדים האחרים, גם לאלה של חבריהם לגן וגם לאלה של הילדים הגדולים.

גם בתיכונים יש תוכניות התדיינות. אחת הידועות ביותר היא התוכנית המיושמת בבתי הספר של פרויקט Just Community ("קהילה צודקת") של לורנס קולברג (Kohlberg) ועמיתיו. במסגרת הפרויקט הזה, הממשל הדמוקרטי הופך לדרך החיים בבית הספר התיכון. הפרויקט מנסה לחולל תמורה בתרבות הבית ספרית – קרי בתוכנית הלימודים הסמויה או המרומזת – בניסיון לטפח באופן שיטתי אזרחים דמוקרטיים. אפילו אם ערכי הצדק, החירות והשוויון נחקרים לעומק במסגרת תוכנית הלימודים הרגילה, התלמידים מבינים במהרה אם בית הספר עצמו פועל לפי ערכים אחרים. הם מבינים שהערכים המיושמים בפועל הם כללי המשחק האמיתיים.

תלמידים בבתי הספר של Just Community משתתפים בניהולו הבסיסי של בית הספר. הם מתדיינים בכל סוגיה וסוגיה, החל ממדיניות הנוכחות וכלה בעונשים הניתנים על גניבה והעתקה. התלמידים בימינו עשויים לשקול, לדוגמה, הושבה אקראית בקפיטריה כצעד נגד הפרדה בין-גזעית.

כאשר אנו בוחנים את בתי הספר של Just Community ואת הדיונים שיזמה ויוויאן פיילי בגן הילדים שלה, מתגלים חמישה תנאים להתדיינות אידיאלית.

  • התלמידים יחושו מעורבים בדיונים המשותפים, הנסובים על התנגשויות ערכים אמיתיות. המתגלעות במהלך האינטראקציות שלהם בבית הספר. ההתנגשויות הערכיות האלה נוגעות, בין היתר, למשחק וכינויי גנאי בבית הספר היסודי, לקליקות והקנטות בחטיבת הביניים, ולהעתקות, נוכחות והפרדה בין-גזעית בתיכון.
  • קבוצות הדיון יהיו מגוונות מספיק כדי שהתלמידים ייחשפו להנמקות ולנקודות מבט חברתיות שונות משלהם.
  • משתתפים שנולדו למעמדות חברתיים פריבילגיים, או משתתפים בוגרים יותר מבחינה גופנית, לא ישתלטו על הדיון בקבוצה – לא באופן מפורש ולא בדרכים סמויות.
  • מנהלי הדיון יהיו מיומנים בזיהוי הנימוקים ונקודות המבט החסרים ובהבאתם לקבוצה, בהצגת עמדות-נגד לדעות המקובלות באמצעות כלים של חשיבה ביקורתית, ובהצגת דעות שלא הובעו בבהירות מספקת או שנרמסו על-ידי משתתפים אחרים.
  • הדיונים יהיו דיאלוגיים. המשתתפים ישוחחו על תפישותיהם, טענותיהם ונימוקיהם, ולא יציגו מונולוגים כל אחד בתורו.
יום הורים, בית ספר, כיתה ו'

לכבוד יום ההורים, כיתה ו', בית ספר בארצות הברית. תצלום: woodleywonderworks

תוכנית הלימודים הנושאית

אזרחים זקוקים לידע דיסציפלינרי לא פחות משהם זקוקים לניסיון ולמיומנות בהתדיינות. ההצעה לקיים דיאלוג בין תלמידים בנוגע לבעיות המשותפות בחיי בית הספר, אינה מבכרת "תהליך" על-פני "תוכן". אין זה ניסיון להפחית את הדגש שבית הספר שם על הנושאים הנלמדים. להיפך. קבלת החלטות ללא ידע – בין שמדובר בידע מידי בנוגע לחלופות הנבחנות או בידע שנרכש קודם לכן – אינה סיבה למסיבה. פעולה ללא הבנה אינה פעולה חכמה – ואם התברר בדיעבד שהיא חכמה, הרי היה זה במקרה. גם הקו-קלוקס-קלאן פעלו. גם הנאצים פעלו. בריונים פועלים מדי יום.

לצד דיונים בסוגיות ציבוריות שנויות במחלוקת, יש צורך חיוני בתוכנית לימודים מקיפה במדעי הרוח שעוסקת ברעיונות מרתקים, סוגיות חשובות וערכי יסוד. יתרה מזאת, אם ההתדיינות נשארת אך ורק בתחומים החברתיים – כלומר בתחומים כמו יחסים בין תלמידים וניהול בית הספר – התלמידים יפתחו תפישה מוטעית לפיה אין כל מחלוקת באשר לנושאים שהם לומדים בכיתה. התפישה הזאת שגויה בתכלית. תחומי הלימוד בבית הספר מלאים בטיעונים ובדיונים, ומומחיותנו בתחום ידע נמדדת על-ידי מעורבותנו בדיונים האלה. לפי גישה זו, מורים טובים הם אלה שמצליחים להביא את התלמידים להתעניין, באופן שהולם את גילם ואת מידת הבנתם, בבעיות היסוד הקשורות לחומר הנלמד.

היסטוריונים, למשל, מתווכחים על כל דבר שהם חוקרים: מדוע נפלה האימפריה הרומית, מדוע העבדות בארצות הברית נמשכה זמן רב כל כך ואילו כוחות הובילו לשקיעת ברית המועצות. היסטוריונים מפתחים תזות – טענות מנומקות – לגבי השאלות האלה. הם מגינים על עמדותיהם עם פרשנויותיהם לראיות הקיימות. גם חוקרים ממדע המדינה אינם יודעים בוודאות למה בשנים האחרונות זנחה ארצות הברית את מגילת האו"ם ויצאה לדרך חד-צדדית עיקשת, והם גם אינם "יודעים" המון דברים אחרים: אם מדינות הלאום ישרדו את התחרות שלהן עם הגלובליזציה, או למה בני 18-25 בימינו אדישים כל כך לפוליטיקה.

אפשר לטעון שעריכת דיונים בנוגע למחלוקות דיסציפלינאריות – דיונים שהתלמידים משתתפים ומתעניינים בהם – היא הגישה היסודית ביותר להקניית השכלה. יתרונה על-פני גישת השינון והתרגול, בכל הרמות, היא השילוב בין עובדות ותיאוריות לבין שיטות מחקר.18 בה בעת, דיונים מסוג זה עוזרים להם להתוודע לצורת החשיבה שמאפיינת את החיים הדמוקרטיים.

שלושת ה-Rים?

הייתי שמח לראות קמפיין לאומי נגד אידיוטיות ואני חושב שבתי ספר הם המקומות האידיאליים להובילו. במילים אחרות, בתי ספר הם המקומות המתאימים להנחות צעירים בכל שלבי התבגרותם עד לאזרחות. בתי ספר הם המקומות הנכונים מכיוון שלכל בית ספר יש, במידת מה, שניים מהמשאבים החשובים ביותר למשימה זו: מגוון-אנושי ובעיות.

אני מבין שקוראים אחדים יחשבו שגישתי אופטימית מדי. ככלות הכול, בתי ספר הם תוצרים של החברה המוטמעים בתוכה. הם אינם אתרים אוטונומיים המסוגלים לבלום כוחות חברתיים אדירים באמצעות מערכי שיעור. אף-על-פי-כן, בתי ספר אינם מקורות חסרי חשיבות לקדמה חברתית, ונדמה שברמה כזאת או אחרת, כולם חושבים כך. זוהי הסיבה שדיונים הנערכים במסגרת בית הספר הם מהסוערים ביותר שיש בחברה. אני חושב ששלושת ה-Rים – כאשר הם "מוגשים באופן מוכני", כדברי דיואי, ואז נבחנים ונמדדים בלהט פוריטני כפי שקורה היום, אינם ה"עיקרים" היחידים הנדרשים להגשמה של אידיאלים דמוקרטיים. תוכנית לימודים שהולמת חברה דמוקרטית דורשת הן למידה של עקרונות דמוקרטיים והן את יישומם.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

ולטר פרקר (Parker) הוא מרצה לחינוך ולמדע המדינה באוניברסיטת ושינגטון בסיאטל. בין ספריו Teaching Democracy: Unity and Diversity in Public Life (משנת 2003), שמתוכו נלקחו הטיעונים המופיעים במאמר זה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Translated and reprinted with permission of Phi Delta Kappa International, www.pdkintl.org. All rights reserved.

תמונה ראשית: בית הספר. תצלום: ג'יי. ג'יי. תומפסון, unsplash.com

Photo by JJ Thompson on Unsplash
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ולטר פרקר.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על נגד אידיוטיות

01
סוציולוג

רק ספינולוג קומוניסטי יטרח לכתוב 5000 מילה כדי להציג את הטענה המופרכת שקפיטליזם=אינדיבידואליזם=אנוכיות=אידיוטיזם. מדהים שתכבות כאלה מתפרסמות ב 2017. מתאים יותר ל 1917.

    02
    ד.

    תגובה מנומקת ושקולה של "סוציולוג" שיודע לומר "ספינולוג קומוניסטי" במקום סתם "סמולאן" המקובל בחוגי הטוקבקיסטים הפלבאיים.