נגד הורות טבעית

אימהות מעולם לא הייתה עבורי טבעית. לא הצטיינתי בהבנת צרכי התינוקות שלי או פירוש הבכי שלהם, משהו שהורים אחרים ידעו, כך חשבתי, בלי להתעמק מדי. ״היא פשוט עייפה״, הם אמרו. או: ״הבכי הזה מעיד על כך שהיא רעבה״. ולי לא היה מושג, הרגשתי שאני כישלון.

גרוע מזה. לא אהבתי את התחושה שהתינוקת שלי קשורה אלי. ההנקה עוררה בי תחושה מעורבת. לא שנאתי את זה ולעתים נהניתי, אבל הרגשתי שגידול הילדה הוא עול.

הקלישאה המוכרת אומרת שגידול ילדים הוא קשה, אבל קשה עוד יותר הביקורת מאחרים בחברה – כלפי מי שהם הורים או שאינם הורים

הקלישאה המוכרת אומרת שגידול ילדים הוא קשה, אבל קשה עוד יותר הביקורת מאחרים בחברה – כלפי מי שהם הורים או שאינם הורים. כשדיברתי על החוויות שלי במאמרים ובפוסטים בבלוג, שבה ועלתה מילה אחת לתיאור אימהות כמוני: לא טבעיות.

תאוריות הורוּת בנות ימינו אומרות לנו לגדל את ילדינו כמו הפרימאטים האחרים, למשל גורילות או שימפנזים או אבותינו הציידים-לקטים, באופן שבו נהגו שבטים מודרניים בעולם. התאוריות הללו, המבוססות כנראה על אבולוציה, פסיכולוגיה ומדעי המוח, מופיעות באתרים כמו Evolutionary Parenting ואומרות לנו ״לחקות תהליכים ביולוגיים״ למען רווחת ילדינו.

אבל מה בעצם נאמר כאן? דמיינו את השימפנזה האם ואת הגור שלה מבלים ביחד באושר, כשהגור נאחז בגבה של אמו בעודה מזנקת מענף לענף בחיפוש אחר מזון. הצמד הזה מספק את צרכיו שלו באופן מוחלט. הם אינם צריכים עזרה מאיש. נדמה כי מדובר בשניהם מול העולם כולו (ויש להניח שזה אכן כך). על פי חוקרים ומומחי הורות רבים, השימפנזה האם צריכה לשמש לכולנו בני האדם כדוגמה. היא לא נפגמה על ידי התרבות, והיא פועלת על סמך האינסטינקטים שלה. פעם היינו הורים כאלה, הם אומרים. ועלינו לשוב ולהיות הורים כאלה, או שילדינו יגדלו בצורה לא טובה. ללא קשרים. ללא היקשרויות.

אימהות שימפנזית. תצלום: קיטי טרוולבק

אף שהוגים רבים כתבו על טבע היחסים בין הורים וילדים, הבולט ביניהם הוא ג׳ון בולבי, פסיכולוג בריטי שטיפל ביתומים לאחר מלחמת העולם השנייה. ילדים, כך אמר בולבי, זקוקים להיקשרות בטוחה למטפל עיקרי, שהוא לרוב האם, או שיסבלו מהשלכות חמורות כמו אי יכולת להתחיל ולשמר מערכות יחסים חברתיות או אפילו מגוון של מחלות נפש.

כדי לבחון את סוגי ההיקשרויות בעולם, הפסיכולוגית האמריקנית-קנדית מרי איינסוורת׳ בנתה בשנת 1970 כלי אומדן – המצב הזר. אם ותינוק נמצאים יחד בחדר, אבל אחרי זמן מה, מישהו שהתינוק אינו מכיר (הזר) מבקש מן האם לעזוב. תגובת התינוק עם חזרת האם היא שמצביעה על סוג ההיקשרות שהוא יצר איתה. התינוק שיצר ״היקשרות בטוחה״ בוכה כשהאם עוזבת אבל מרשה לעצמו להירגע במהירות בחברת הזר. הוא גם שמח כשהאם חוזרת. היקשרות שאינה בטוחה, לעומת זאת, מופיעה בשני אופנים – ״הימנעות חרדה״, שבה התינוק אינו מגיב לזר ונראה נדהם כשאמו חוזרת, ו״התנגדות חרדה״, המאופיינת במצוקה קיצונית ותלות גדולה כשהאם חוזרת.

ואז, בראשית שנות השמונים, רופא הילדים האמריקני ויליאם סירס (Sears) קרא את ספרה של ג׳ין לידלוף (Liedloff) The Continuum Concept (משנת 1975), שנסמך על רעיונותיו של בולבי בנוגע להיקשרות. לידלוף הבחינה כי תינוקות ילידיים שהיא בחנה בוונצואלה נישאים כל העת ונוטים לבכות פחות מתינוקות במערב. כתוצאה, היא העלתה את האפשרות כי הורים אמריקנים מנותקים מדי מן הטבע, ובהתאם גם התינוקות שלהם. כדי לתקן זו, היא הציעה לשאת את התינוק על גוף ההורים, להניק אותו על פי דרישה ולהגיב אליו מיד.

סירס בנה את התאוריה שלו – שהיא כינה בהמשך בשם attachment parenting  (״הורות של היקשרות״) – על המסגרת המציעה לאימהות ללדת ללא משככי כאבים או כל סוג אחר של התערבות, להניק על פי דרישה ולשמור על מגע בלתי פוסק עם התינוקות שלהן, בטענה שהדבר יסייע ליצירת קשר הורה-תינוק. לדבריו, לא מדובר רק בדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אלא גם בדרך שתמיד שימשה אותנו לכך. במילים אחרות, כך טבעי, וכך נהגו קדמונינו מאז תקופת האבן.

שווה בדמיונכם: אם ציידת-לקטת עם תינוק התלוי עליה ופעוט בן ארבע שזה עתה נגמל מפטפט עם סבתו בסמוך. איש מעולם לא נזף בילדים הללו ברגעים הנדירים לחלוטין שבהם התנהגו בפראות. במקם זאת, החברה כולה מפנקת אותם, ומדובר, אגב, בחברה שוויונית כלפי כל המגדרים והדורות. יש מי שסבורים כי התמונה האידילית הזו היא המורשת שלנו

שווה בדמיונכם: אם ציידת-לקטת עם תינוק התלוי עליה ופעוט בן ארבע שזה עתה נגמל מפטפט עם סבתו בסמוך. איש מעולם לא נזף בילדים הללו ברגעים הנדירים לחלוטין שבהם התנהגו בפראות. במקם זאת, החברה כולה מפנקת אותם, ומדובר, אגב, בחברה שוויונית כלפי כל המגדרים והדורות. אמא, סבתא ותינוק הם חלק משבט שיש בו 20-200 בני אדם ואשר מספק מזון ומקלט לכולם. כל החברים תורמים לרווחת הכול על ידי ליקוט פירות או ציד וגם עוסקים במלאכות אחרות, למשל באריגה. יש מי שסבורים כי התמונה האידילית הזו היא המורשת שלנו, האופן שבו התפתחה ההורות שלנו לפני שהתרבות, הטכנולוגיה והחקלאות שינו את הכול לנצח. מתוך תוגה נוסטלגית, אנו רוצים לחזור לזמנים שבהם המשפחה כולה ישנה באותה מיטה, ילדים ינקו עד גיל ארבע ואימהות ילדו ללא משככי כאבים.

אמא ותינוק מבני סאן, ציידים-לקטים במדבר קלהארי, נמיביה. תצלום: קרסטן טן ברינק

אבל לי קשה לקבל זאת. האם הורות באמת מתוכנתת בנו על ידי הטבע כתהליך זהה עבור כל בני האדם, ממש כמו אצל הקופים? או שהיא – כמו משפחות, זוגיות ואהבה – חלק מהתרבות, עניין של סביבה ונסיבות והיא מגוונת כמו החברה עצמה?

שימפנזים הם אולי הקרובים הקרובים ביותר שלנו, אבל מבחינת ההורות אנחנו שונים מהם מאוד. למעשה, אנחנו דומים יותר לציפורים

שימפנזים הם אולי קרובי המשפחה הקרובים ביותר שלנו, אבל בכל הנוגע להורות אנחנו שונים מהם מאוד. למעשה, אנחנו דומים יותר לציפורים. כדי להגיע לשורש העניין, יצרתי קשר עם הפרימטולוגית האמריקנית שרה בלאפר הארדי (Blaffer Hrdy), שגרמה לסערה בקהילה המדעית כאשר היא העלתה את האפשרות שהמשפחה הגרעינית מעולם לא הייתה הדגם האנושי המקובל. נאלצנו לדחות את הראיון שלנו מספר פעמים, לרוב בשל הבדלי השעות (היא בקליפורניה ואני בהולנד) ובשל חיי הכאוטיים: אני אם לשלושה, שמנהלת עסק משלה ובעלי גם הוא עובד. למרבה המזל, הצלחנו לקיים את הראיון.

כאשר דיברנו לבסוף, בלפר הארדי אמרה לי שתינוקות אנושיים נולדים עם מוח גדול, גוף פגיע והיעדר מוחלט של יכולות. מאחר שהתינוקות שלנו כה נזקקים, איך יכולה אם לבדה לטפל בהם? לטענתה, בני האדם התפתחו לשתף פעולה בכל הקשור לגידול הצאצאים – cooperative breeders, מונח הלקוח מתחום חקר הציפורים ופירושו שהייתה לנו תמיד עזרה בטיפול בצאצאים. יתרה מכך, היא אומרת, שיתוף הפעולה הזו של בני אדם מודרניים מבחינה רגשית הוא שאפשר לנו לפתח את המוחות הענקיים שלנו.

לדבירה, ״מוחות צריכים טיפול יותר משטיפול מצריך מוח״. אין דבר כזה כמו אם והתינוקת שלה. כפי שכותרת אחת מספריה הצהירה, ישנם רק Mothers and Others (״תינוקות ואחרים״, משנת 2009).

בלפר הארדי טוענת כי אף שבני האדם חולקים יותר מ-95 אחוזים מהגנים שלהם עם השימפנזים, ההורות שלנו דומה יותר להורות המשותפת של מיני קופים אחרים כמו הבבונים, המרמוסטות, הטמרינים וקופי הבונובו. יתרה מכך, הצורך הזה לעזור אינו נתון לבחירה. הוא חיוני ביותר להישרדות. אצל המרמוסטות למשל, ״כשאמא אינה מקבלת תמיכה, היא תדחה את הגור״, מסבירה בלפר הארדי. וסיכוי ההישרדות של גור שנדחה אינם טובים.

באופן דומה, בבני אדם, אחת הסיבות האפשרויות לדיכאון לאחר לידה היא העדר תמיכה באימהות חדשות. יותר מזה, לא מידת התמיכה שמקבלת האם בפועל היא שחשובה, אלא תפישת התמיכה היא שמשנה. ״מידה קטנה של עזרה יכולה לחולל שינוי כי היא אות לקיומה של תמיכה חברתית״, אומרת בלפר הארדי.

השיתוף בטיפול בילדים לא רק סייע לאימהות אנושיות לדאוג שצאצאיהן ישרדו – הוא גם אפשר להן להמשיך לתרום לחברה

השיתוף בטיפול בילדים לא רק סייע לאימהות אנושיות להבטיח שצאצאיהן ישרדו – הוא גם אפשר להן להמשיך לתרום לחברה. ואכן, בעיני בלפר הארדי, אין כל היגיון ברעיון המסורתי של אב שיוצא לצוד בעוד האם נשארת בבית (או במערה שלה) ושומרת על הילדים וממתינה שהגבר יחזור ויביא להם בשר.

לעומת זאת, בחברות רבות של ציידים-לקטים, הנשים, ובכלל זה האימהות, הן שהיו אחראיות לספק את מכסת הקלוריות היומית שלה נזקק השבט. בשר, אחרי הכול, היה קשה למצוא ולעתים קרובות גברים מתו או נפצעו קשות במהלך הציד. כתוצאה מכך, נשים לא יכלו לסמוך על האפשרות שהאספקה שיביאו הזכרים תזין את כולם. הן היו חייבות למצוא פתרונות משלהן, בין אם מדובר במציאת שמרטפיות בקרב קרובות משפחה, או – במקרה שאלה לא יכלו לעזור – למסור את הילדים לטיפול בני משפחה אחרים.

מסיבה זו שינתה בלפר הארדי את מושג ההיקשרות של בולבי. ילדים, היא אמרה, יכלו להיקשר למספר מטפלים במהלך חיים, ועם זאת לא לחוות חרדה או בעיות נפשיות אחרות כתוצאה מכך. למעשה, היא מציינת את אחד ההיבטים החיוביים מאוד של ההורות המודרנית הזמין במדינות אירופיות רבות: מעונות יום במחיר סביר. היא שואל אותי בנוגע לחוויות שלי, ואני ממהרת לשבח בהתלהבות את המוסד, מאחר ששלושת ילדיי שלי פרחו ושגשגו במעונות יום הולנדיים. אני מסכימה איתה: לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבדי. מה שנוהגים לכנות בשם  ״הורות חלופית״, בין אם מדובר בבני המשפחה המורחבת או בעובדים במעונות יום, הוא עניין חשוב. אבל גם זה אינו הסיפור כולו.

אפילו בתרבויות שבהן ילדים מפונקים וזוכים ליחס מכבד, ישנה מציאות קודרת שאין מבחינים בה כי היא אינה מתאימה לנרטיב שלפיו ״טבעי זה טוב״. אהבת אם היא מותנית. למעשה, בתרבויות רבות שהן לכאורה ״טבעיות״, תינוקות שאך נולדו נמצאים בתקופת מבחן.

המסורת של בידוד האם והתינוק משאר החברה לא רק אפשרה לאם לנוח ולשהות בפרטיות עם התינוק שזה עתה נולד לה. היא גם העניקה לה את האפשרות לבחור אם להשאיר אצלה את התינוק

ילדים שנולדו חולניים, מעוותים או ״מוזרים״ (והגדרה זו עשויה לכלול הכול, מ״קולניים מדי״ ועד ״שעירים מדי״) הורחקו במהירות ובלי לומר מילה. דייוויד פ. לאנסי (Lancy), פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת יוטה, כותב שהמסורת של בידוד האם והתינוק משאר החברה לא רק אפשרה לאם לנוח ולשהות בפרטיות עם התינוק שזה עתה נולד לה. היא גם העניקה לה את האפשרות לבחור אם להשאיר אצלה את התינוק. עובדה זו כה מדהימה שבלפר הארדי ביקשה ממני לא להזכיר אותה. ״אם תכתבי על זה, אנשים יתעצבנו״, היא אמרה לי.

פעוטות במעון יום בסן פרנסיסקו, קליפורניה: יש מי שמדמים זאת לבית כלא לקטנטנים. תצלום: brytown

למרבה התדהמה, רצח תינוקות נפוץ להחריד בעולם, והיסטורית גם באירופה. בספרו The Anthropology of Childhood: Cherubs, Chattel, Changelings (משנת 2008), לאנסי מעריך כי הוא התקיים בשמונים אחוזים מן החברות האנושיות. רצח תינוקות נפוץ גם אצל יונקים אחרים כמו ארנבים, ואפילו בקרב שימפנזים, שהם הרי קרובינו הקרובים ביותר. לכן, נטישת תינוקות שאך נולדו אינה טבעית פחות מאשר, למשל, להאכיל אותם.

כדי ללמוד עוד על היבט זה של ההורות, שוחחתי עם לאנסי בווידאו. (בלעתי את ספרו האמור, ומצאתי בו נחמה רבה). במהלך הריאיון שלנו, בני הצליח איכשהו להפריע לשיחה אחת לדקות מספר על ידי תחיבת ראשו לתמונה, ושתי בנותיי התלוננו באותה עת שמשעמם להן.

נדיר מאוד למצוא חברה או חלק בחברה כלשהי שבה אימהות אינן מטפלות בילדים ובו זמנית מלקטות מזון אורגות או מרוויחות כסף

״את משלבת עבודה ואימהות, וזו תופעה נפוצה מאוד״, אומר לי לאנסי, אף שהאם שאינה עובדת נחשבת עדיין לאידיאל בארצות הברית, על פי סקר של מכון ״פיו״ משנת 2012. אבל זו מעולם לא הנורמה. נשים נאלצו תמיד לעבוד, ולעבוד קשה. ״נדיר הרבה יותר למצוא חברה או חלק בחברה כלשהי שבה אימהות אינן מטפלות בילדים ובו זמנית מלקטות מזון אורגות או מרוויחות כסף״, אומר לאנסי.

דבריו גרמו לי לחשוב. טבעי אינו תמיד טוב. היקשרות היא מותנית. אימהות עובדות הן הנורמה. בעצם, אין נורמה.

חברות ציידים-לקטים מודרניות, כמו האינואיטים, נתפשות כמודל להורות בת זמננו, אבל חשוב לא להתייחס לתרבויות כאלה כאל המוגניות או בלתי משתנות. התנהגות ההורים בתרבויות אלה משתנה משבט אחד למשנהו. בעוד שאנשי ה-!קונג ממדבר קלהארי מתאימים לאופן שבו אנחנו חושבים על הורות והיקשרות – הם נושאים את הילדים על גופם ללא הרף ומפנקים אותם – אצל אנשי אצֶ׳ה מדרום אמריקה ישנה ״הורות ניידת״, כלומר אישה מקיימת יחסי מין עם מבחר גברים כדי להבטיח שיהיה מי שידאגו לכלכלת ילדיה. אנשי קוסה (Xhosa) מדרום אפריקה דוחקים בבניהם בני השלוש להילחם זה בזה כדי להפוך לקשוחים.

אין חברה אחת של ציידים-לקטים שסגנון ההורות בה קרוב יותר לזה של קדמונינו. בניגוד לאידיאל ההורה הילידי המסור, לאנסי מציג כדוגמה את שבט ההדזה, שבו הילדים זוכים אולי ליחס קשוח יותר מאשר בתרבויות רבות אחרות, ומצפים מהם להיות עצמאיים בגיל צעיר מאוד.

ציידים-לקטנים מודרנים אינם מאובנים חיים של עברנו. העולם משתנה, וכל בני האדם משתנים איתו. במילים אחרות, אנחנו לא יודעים איך נהגנו לגדל את הילדים. אנחנו יכולים רק לדעת איך אנחנו מגדלים אותם כיום – כיחידים הקשורים לתקופה, מקום ותרבות מסוימים

״ציידים-לקטנים בני זמננו נבדלים במזון שלהם, באופן חלוקת העבודה בין גברים ונשים, באופן גידול הילדים ובמגוון גדול של מאפיינים נוספים בחיי היומיום שלהם״, מסבירה הביולוגית האבולוציונית מרלנֶה זוק (Zuk) בספרה Paleofantasy (משנת 2013). לא התפתחנו לאורח חיים או תזונה מסוימים. למעשה, אנחנו משתנים ללא הרף. ציידים-לקטנים מודרנים אינם מאובנים חיים של עברנו. העולם משתנה, וכל בני האדם משתנים איתו. במילים אחרות, אנחנו לא יודעים איך נהגנו לגדל את הילדים. אנחנו יכולים רק לדעת איך אנחנו מגדלים אותם כיום – כיחידים הקשורים לתקופה, מקום ותרבות מסוימים.

אבל אני תוהה איך בכלל נולד הרעיון של ההורה הילידי, ולכן אני פונה אל שרלוט פיירקלות׳ (Faircloth), מרצה לסוציולוגיה של המגדר ביוניברסיטי קולג׳, לונדון. זהו הריאיון היחיד שאני יכולה לקיים בשלווה, כי אני מדברת איתה בעת שילדיי בבית הספר.

״ישנה סכנה שהפרימיטיביות המיתית הזו תיהפך לסוג של בד חלק שעליו נוכל להציג את הרעיונות שלנו״, היא אומרת לי. ״אם תבחני כל תרבות ותרבות וכל אדם יחיד, תגלי שאיש אינו מתאים לסוג כזה של תבנית״.

אבל מן האמת הזו מתעלמים כי ״היא אינה תואמת את נרטיב הטבעי״. לעומת זאת, אנחנו מעדיפים לבחור לנו את הגישות להורות שמתאימות לנטיות שלנו. הורות טבעית קשורה יותר למי שאנחנו רוצים להיות מאשר למי שאנחנו בפועל.

לאורך ההיסטוריה המתועדת, כשנסיבות השתנו, ההורות השתנתה איתן. למשל, עם התפתחות החקלאות ויציבות אספקת המזון שנבעה ממנה, אימהות החלו לגמול את הילדים בשלב מוקדם יותר, והמשיכו ללדת תינוקות נוספים, כדי להרבות בידיים עובדות עבור השדות

לאורך ההיסטוריה המתועדת, כשנסיבות השתנו, ההורות השתנתה איתן. למשל, עם התפתחות החקלאות ויציבות אספקת המזון שנבעה ממנה, אימהות החלו לגמול את הילדים בשלב מוקדם יותר, והמשיכו ללדת תינוקות נוספים, כדי להרבות בידיים עובדות עבור השדות. למעשה, בכל מקום שבו היו זמינים מזונות שאפשרו לגמול את התינוקות מיניקה, הורים פנו אליהם מיד. אימהות ציידות-לקטות ישנו ביחד עם ילדיהן בגלל ההנקה, אבל גם בגלל היעדר מרחב. כשהבתים גדלו, ילדים קיבלו מיטות משלהם, ובמהלך הזמן גם חדרים משלהם.

בקצרה, הורות אינה חקוקה בסלע אלא תלויה במה שצ׳רלס סופר (Super) ושרה הארקנס (Harkness) מאוניברסיטת קונטיקט כינו בשם ״אתנו-תאוריות״, או אמונות תרבויות שהיו להורים בנוגע לגידול ילדים. לנו יש אתנו-תאוריות משלנו, ולציידים-לקטים מודרניים יש את שלהם. ולאבותינו בוודאי היו כאלה משלהם.

פנטזיה עכשווית על עולמם של ציידים-לקטים בפארק Archeon בהולנד. תצלום: הנס ספלינטר

נראה כי בשורה התחתונה, אימהות בכל העולם הגיבו לצורך של צאצאיהן במזון, וזה הכול. כל השאר – מי מטפל בתינוקות, כמה זמן הם יונקים, איך מתנהגים אליהם, ומה מצופה שיוכלו לעשות – משתנה ללא הרף

כשאני שואלת את לאנסי אם יש משהו משותף לאנשים בכל העולם, הוא מהסס מעט ורק אז עונה. ״אני חושב שבשורה התחתונה, אימהות בכל העולם הגיבו לצורך של צאצאיהן במזון״, הוא אומר. ״וזה הכול״. אבל אפילו לזה יכולות להיות משמעויות שונות – מהנקה או איסוף תותים ועד קבלת שכר כדי לקנות מזון. כל השאר – מי מטפל בתינוקות, כמה זמן הם יונקים, איך מתנהגים אליהם, ומה מצופה שיוכלו לעשות – משתנה ללא הרף. חלק מן המהומה נגרמת בשל הנסיבות המשתנות. אבל חלק אחר נובע משינויים בתרבות ובהתנהגות האנושית עצמה.

בלפר הארדי מכנה אותנו ״אופורטוניסטים״ ו״גמישים״ במונחים של הסדרי ההורות. במהלך הראיון היא מסתייגת שוב ושוב ואומרת ״זה תלוי״.

אבל אם אין הורות ״טבעית״, אם אהבה הורית היא מותנית ואם אפילו ציידים-לקטים מודרניים אינם הורים מושלמים, האם איננו צריכים לפקפק לא רק ברעיון ההורות באמצעות היקשרות, אלא בתאוריית ההיקשרות כולה?

כדי לענות על כך, הפסיכולוגית היידי קלר (Keller) מן האוניברסיטה העברית בירושלים, חקרה היקשרויות בתרבויות שונות, והחלה להקשות על המודל של איינסוורת׳ ששלט בתחום במשך שנים. קלר הראתה כי היקשרות ״בטוחה״ אינה בהכרח הדרך היחידה לבריאות נפשית מצוינת. למשל, ילדים של אנשי הבנג (Beng) מחוף השנהב או של אנשי נסו (Nso) מקמרון נוטים להתייחס בשוויון נפש לזרים, דבר המעיד – על פי מבחן המצב הזר – על היקשרות שאינה בטוחה. לעומת זאת, קלר גילתה כי התעוררות של חרדה היא תלוית הקשר – בתרבות המסוימת.

על פי מחקרים אלה ואחרים, החלו נובעים סדקים בתאוריית ההיקשרות הקלאסית. על ידי הערכת האופן שבו הורים גידלו את ילדיהם והשוואה לאידיאל, איינסוורת׳ ובולבי השתמשו במונחים שיש בהם שיפוט מוסרי כמו ״כשירות״ ו״תגובתיות״, ושפטו הורים שחרגו מן הנורמה, אשר באופן לא מקרי כל כך התאימה לאופן שבו הורים במערב גידלו את ילדיהם. על ידי הרחבת התאוריה הקלאסית, הלחץ על הורים כיום להגיב באורח מושלם, ולהיות נכונים תמיד רק הלך וגבר.

אין זה מקרה שבולבי התמקד בהיקשרות בין אם לילד כי היא תאמה את הרעיון שלו בדבר ההתנהגות הראויה של אימהות. אבל מהי בעצם חשיבותם של הורים? כדי להבין זאת יותר, פניתי לאנתרופולוגים האמריקנים שרה ורוברט לה-וין (LeVine), שספרם Do Parents Matter? (משנת 2016) בוחן את השאלה לעומק.

אם אינם מאמינים שיש חשיבות להקשר, די שתחשבו על הורים מהגרים. כשהם מעבירים את משפחתם למדינה אחרת, הם מתקשים יותר ויותר להמשיך להתנהל כהורים כפי שעשו עד כה

בשנות השמונים, הזוג מצא את עצמו בניגריה. הם חקרו ילדים שחיו בדרום מדבר סהרה. שרה לה-וין נזכרת: ״נדהמתי מהאופן שבו אימהות התייחסו לתינוקות שלהן״ – בעיקר לכך שאימהות לא הביטו בתינוקות שלהן עצמן. מאחר שלמדה פסיכולוגיה והיקשרות היא חשבה שהילדים יגדלו להיות אוטיסטים, אבל התברר שהם גדלו להיות בריאים ושלמים.

״הורים חשובים רק במידה מסוימת״, היא אומרת. אם אינם מאמינים שיש חשיבות להקשר, די שתחשבו על הורים מהגרים. כשהם מעבירים את משפחתם למדינה אחרת, הם מתקשים יותר ויותר להמשיך להתנהל כהורים כפי שעשו עד כה. זוג האנתרופולוגים חוו את ההבדלים הללו בעצמם כאשר אחת מבנותיהם נשארה בארה״ב ואילו האחרת עברה לברלין, שם היא חיה כיום. שני הנכדים של בני הזוג גדלו להיות אנשים שונים לגמרי. הנכדה האמריקנית היא מוחצנת ומודעת לגמרי לעצמה כאינדיבידואלית, ואילו בגרמניה, ילדים מצופים להתנהג יפה יותר, אך בו זמנית הם גם כנראה, כך מציין רוברט לה-וין, ״צעירים לגילם״.

ברור שהיקשרות היא חשובה. למשל, כאשר ילדים והורים מופרדים כשהם חוצים את הגבול אל תוך ארה״ב, הטראומה היא חריפה ביותר. ילדים אלה עשויים לסבול לאורך כל חייהם, אלא אם יושבו להוריהם ואפילו אז, יתכן שיזדקקו לשנים של טיפול כדי להחלים.

כאם אשר כבר משלבת בין תרבויות, שפות ומסורות שונות בתוך משפחתה שלה, הייתי צריכה לדעת מראש לא להקשיב למומחים שאמרו לי שאני טועה כשסירבתי לשאת את ילדי עלי כאילו הם חלק מעורי. אני עושה זאת בדרכי שלי, והילדים שלי במצב טוב

אבל הדבר אינו קשור לתרבות הנוכחית של ההורות האינטנסיבית, שרואה בהורים אחראים לכל מה שקורה לילדיהם, לטוב ולרע. הציפיות הללו מבלבלות הורים רבים, מתישות ומאמללות אותם, ובסופו של דבר עשויות לא להועיל לילדינו.

מחקר שנערך לאחרונה על שימפנזים הראה תרבויות מובחנות בקבוצות שונות על פי האופן שבו השימפנזים פיצחו אגוזים והעבירו את הכישורים הללו לצאצאיהם. אם שימפנזים מאפשרים שונות תרבותית כזו, למה בני אדם אינם יכולים לצפות לכך גם הם? כאם אשר כבר משלבת בין תרבויות, שפות ומסורות שונות בתוך משפחתה שלה, הייתי צריכה לדעת מראש לא להקשיב למומחים שאמרו לי שאני טועה כשסירבתי לשאת את ילדי עלי כאילו הם חלק מעורי. אני עושה זאת בדרכי שלי, והילדים שלי במצב טוב.

אולגה מקינג (Mecking) היא כותבת, עיתונאית ומתרגמת. ספרה האחרון Niksen: Embracing the Dutch Art of Doing Nothing ראה אור בשנת 2020. היא תרגמה את הממואר שכתב סבהּ על ימיו בשואה, One Chance in a Thousand. היא נולדה בפולין וחיה בהולנד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אם ובנה חוצים את נהר הריו גרנדה בין מקסיקו וטקסס. תצלום: ג'ון מור, אימג'בנק / גטי ישראל