נגיעה קטנה בנצח

ארבע הערות על הזמן שעובר
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

1915. ניו יורק, סרטוגה ספרינגס. אתם מתבוננים כמה דקות בצילום הישן והצבוע הזה ומקבלים, בחינם, כרטיס נסיעה במכונת זמן אל העולם שלפני מאה שנים. הנה כמה סצינות מהמסע: ג'נטלמן עם סיגר שקורא עיתון בעמידה, ילדים מוכרי עיתונים, מרכבות וסוסים, זוג אופניים אחד, גזוזטראות וסככות מלוכסנות. על מה הוא קורא שם האדון חבוש מגבעת המחזיק בעיתון הנייר? האם אלה אולי חדשות המגיעות מהמלחמה הגדולה שפרצה באירופה, שנה קודם לכן? האם הוא מודע לשינויים המפליגים שהולכים ומתרקמים מתחת לפני השטח ועתידים לשנות את העולם שלו בתחומי התקשורת במהלך השנים שיבואו?

התשובות לשאלות הללו הינן, כנראה שליליות. קצב השינויים שהחל להתרגש על העולם בתחילת המאה העשרים היה, מה שהיסטוריונים של הטכנולוגיה נוהגים לכנות -- חסר תקדים. אלווין טופלר, סוציולוג ועתידן אמריקאי, היטיב לתאר את הקצב הזה בספרו הקלאסי משנת 1970 על הלם העתיד: "שעה-שעה ורגע-רגע נתקל בן תקופתנו בחדש. אנו נישאים בזרם אדיר של התמורות, המתחוללות בכל התחומים והמשנות את אורחות חיינו. בהלם השינויים מתנפצים לא רק הרגלנו והביטחון העצמי שלנו, אלא אף שגרות מחשבה ותפיסות מקובלות".

היום כך נראה, אנחנו עמוק בתוך המהומה הזאת. עד כדי כך שלעיתים נדמה כי הזמן החיש את מהלכו כמו סרט וידיאו שמריצים במהירות חריגה. מה שמתקבל, אם נשארים בענייני תחושות, זו חברה גלובלית, דינאמית ותזזיתית, שמתקיימת על פס רחב וניזונה ממאגרי נתונים עצומים ורשת תקשורת ישירה ומהירה. הרשת הזאת נשלטת, בין היתר, על ידי מכונות קטנות וניידות המכונות: סמארטפונים. איזו דרך עברנו מאז אותה חברה של כרכרות ומגבעות?

עבר. מחזיקים את היקום בכף היד

תביטו לרגע בסרטון הזה שצולם לפני קרוב ל-70 שנה. מסתבר שהליידי של המחר – כך דברי הקריין הבריטי, אוחזת במכשיר מופלא המתבסס על ה-ווקי-טוקי, מכשיר שהצליח כל כך בימי המלחמה הגדולה, ומאפשר לה להתקשר לעזרה בעיתות מצוקה, או לחברות בעת בצוע קניות. הטכנולוגיה העילגת הזאת – אם נניח לרגע בצד את לווית הטעם הסקסיסטי המגיעה אלינו משנות ה-40 של המאה הקודמת - מעוררת השתאות על מה שהיה פעם, ואולי גם קורטוב של שחוק ולעג.
לא ממש מפתיע. אימרה עממית אומרת שכדי לרומם משהו אחד, מקטינים משהו אחר. הנוהג הזה, יאמרו לך מביני דבר בנפש האדם, מלמד דווקא על תגובה מתוך פחד ולאו דווקא מתוך עוצמה, אלא שזה ספור אחר. מה שמרתק בסרטון הבריטי היא האינדיקציה – אחת מאין ספור, המצביעה על הזמן העובר ועל קצב הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית. היא מרמזת אודות ההתנהגות היצרית, הכמעט אובססיווית שלנו בני האדם, לנסות כל העת לשפר ולהיטיב את החיים שלנו על גבי הפלנטה הזאת.

וכיצד בדיוק ייראו החיים שלנו, נניח 70 שנה בעתיד? מי יודע? ההיסטוריה של תחזיות העתיד מלמדת כי הסיכויים לתחזית מוצלחת לטווח הזה אינם גבוהים בלשון המעטה. הזמן, מבלי להכנס למורכבות התופעה, נע מהעבר אל העתיד, כך אנו מרגישים וחשים אותו, אנחנו זוכרים את העבר - מה שהיה, אבל לא יכולים להיזכר במה שיהיה.

בכל זאת קל לדמות תסריט עתידי שבו היסטוריונים מסוף המאה הנוכחית מביטים בגיחוך, אולי במעט חמלה כלפי ההווייה הטכנולוגית המתרחשת במקומותינו בימים האלה. הם יתבוננו להם בטכנולוגיות עתיקות כמו מדפסות תלת-ממד, משקפים חכמים וסמארטפונים, ואולי ירשמו לעצמם בסוגריים שהאנשים הללו מן העבר היו יצורים נלהבים. יצורים שהיו משוכנעים שהם מצויים בעידן של פריחה טכנולוגית חסרת תקדים והם אוחזים את היקום כולו בכפות ידיהם. הכלים שלהם, למשל כמו אותו סמארטפון משוכלל, יהיו נדמים בעינהם, אולי, כמו אותו ווקי-טוקי מהסרטון שבתמונה.

עתיד. עולם ליניארי של אלומיניום, שוקולד ובלונים

גלויה משנת 1900

גלויה משנת 1900 שאויירה עבור חברת השוקולד הגרמנית Hildebrands

1910. מאייר לא ידוע עיטר שורה של גלויות צבעוניות עבור חברת שוקולד גרמנית (Hildebrands). הגלויות מנסות להמחיש כיצד ייראה העולם שלנו מאה שנים בעתיד. בגלויה הזאת נראים אנשים מהלכים – או יותר נכון צפים להם בשלווה על גבי מי האגם. לבד מהכובעים – פריט לבוש חובה בעת ההיא, הם חובשים נעלי סירה וגם בלונים אישיים המאפשרים להם להלך על פני המים. ברקע אפשר לראות גם כרכרה וסוס מצויידים בהתאם.

אין ספק שהצייר האלמוני היה מלא כשרון בתחום האיור אבל פחות בתחום החיזוי. לא צריך לומר כי התסריט העתידי המתואר כאן בצורה מקסימה, רחוק מאד ממה שקרה בעולם האמיתי של שנות האלפיים. את הבלונים דווקא קל להסביר. ממש באותן השנים היתה גרמניה כולה שרויה בקדחת הצפלינים. כמה שנים קודם לכן, בשנת 1900 הטיס הרוזן צפלין בפעם הראשונה מעל לאגם קונסטנץ בלון גדול במיוחד - ספינת אלומיניום שהייתה ממולאית במימן, ומתוך כך, קלה מהאוויר. העתיד של ספינות האוויר נראה וורוד יותר מתמיד, כנראה גם עבור חברת השוקולד.

"אנחנו נוטים לחשוב בצורה ליניארית וסדורה, כאשר דבר נובע מדבר, ומה שהיה הוא שיהיה", אומר לי פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן המשמש כיום גם כדיקן הביה"ס למנהל עסקים במסלול האקדמי, המכללה למנהל. קפלן מביא כדוגמה מקרה שאירע לו אישית כשטייל עם בני משפחתו באיזור ים המלח. באחד החופים הוא ראה על גבי מצוק מה שנראה לו כפסל סביבתי גדול בצורה של מקפצה. הפסל היה מרוחק כ-30 מטרים מקו המים. "רק אחר כך הבנתי", הוא אומר, "שמדובר בעצם במקפצה אמיתית שנבנתה כאשר הים הגיע עד לשפת המצוק. לא יכולתי לתפוש שהים נסוג במשך כמה עשרות שנים בצורה כל כך ניכרת. אנחנו נוטים לקבל את הפתרון הפשוט וקשה לנו לחשוב בנוסח של קפיצות מדרגה".

השמרנות, נראה, היא תכונה דומיננטית במין האנושי. קפלן: "יש לנו מרכיב הישרדותי שלא רוצה כל שינוי ואנחנו רוצים תמיד לראות משהו מוכר. בטבע, לדוגמה, המשמעות של הנטייה הזאת היא הרבה יותר דרמתית. לראות משהו שאתה מכיר, משמעו שנפגשת עם המשהו הזה כבר בעבר והוא לא פגע בך, ולכן אינו מסוכן. בחדש, לעומת זאת, יש תמיד סיכון". עתידנות, בדיוק כמו חדשנות הינה עסק מסוכן. העתידן שתיאר את העולם של שנות ה-2000 כעולם של בלונים, לא לקח סיכון.

ההווה זה לא מה שהיה פעם

ניו קולג׳, אוקספורד. צילום: דיוויד אובל

ניו קולג׳, אוקספורד. צילום: דיוויד אובל

ניו קולג׳, אוקספורד. עכשיו. ההווה, כידוע, הינו חמקמק במיוחד. השעון ממחיש זאת יפה; השניות שזה עתה חוויתם הפכו זה מכבר לזמן עבר, ואילו רגעיו של העתיד הסמוך מגיעים כל העת. ניסחה זאת יפה ויסלבה שימבורסקה שכתבה באחד משיריה: "כאשר אני מבטאת את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר שייכת לעבר".1

ההתנהגות הקאפריזית הזאת של הזמן מקלה עלינו לצפות ולחזות מה יהיה למשל בעתיד הסמוך אלינו. עוד דקה, לדוגמה, אשב לי מול המסך ואקליד את השורה הבאה בכתבה. ככל שהעתיד מתרחק, המלאכה נהיית קשה יותר. היכן אהיה ומה בדיוק אעשה בשעה הזאת עוד יומיים? קשה יותר לדעת. דרך מעניינת להכיר ואולי גם קצת להתוודע עם העתיד הרחוק יכולה להיעשות באמצעות תכנון טוב יותר וחשיבה נכונה בהווה.

דוגמה לדרך כזאת אפשר למצוא בסיפור הבא הלקוח מתולדות הימים של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. בתחילת המאה ה־19 שמו לב פרנסי המקום כי קורות עץ האלון בתקרת חדר האוכל בבניין הקולג' של הקדושה מארי, המכונה גם הקולג' החדש (New College) הרקיבו והיו אכולים בתולעים. זו הייתה בעיה לא פשוטה מאחר ומדובר היה בקורות שהיו באיכות מיוחדת ובמידות מסויימות שלא היו בנמצא. בדיוק כמו שעושים היום, הקימו ועדה מיוחדת כדי לטפל במשבר. מקץ חיפושים ארוכים הגיעו חברי הועדה אל יערן זקן שטיפל מזה שנים ביערות השייכים לאוניברסיטה. "תהיתי כבר מתי תגיעו"? אמר להם היערן בסבר פנים יפות. אחר כך סיפר להם שכאשר נבנה האולם המסויים בקולג', כ- 350 שנים לפני כן - דאגו האדריכלים לנטוע חורשה קטנה של עצי אלון מתאימים שישמשו את התקרה של הקולג' במשך מאות השנים שיבואו. דבר מציאותו של חורש האלונים הייעודי עבר מפה לפה, ומדור לדור של יערנים.

גם אם הסיפור הזה אינו אמיתי, כפי שהיסטוריונים המודרנים סבורים כיום, הוא בהחלט מצביע על כך שאפשר להיערך לקראת העתיד, גם אם הוא רחוק, באמצעות תכנון והכנה נכונה בהווה. בכלל, ההווה, כך נראה, זכאי לקצת יותר תשומת לב. הוא רק נראה זמני וחולף. ההווה, כמו שכתב פעם ק.ס. לואיס, הינו הנקודה שבה הזמן נוגע בנצח.2

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על נגיעה קטנה בנצח

03
רם

"באחד החופים הוא ראה על גבי מצוק מה שנראה לו כפסל סביבתי גדול בצורה של מקפצה. הפסל היה מרוחק כ-30 מטרים מקו המים. "רק אחר כך הבנתי", הוא אומר, "שמדובר בעצם במקפצה אמיתית שנבנתה כאשר הים הגיע עד לשפת המצוק. לא יכולתי לתפוש שהים נסוג במשך כמה עשרות שנים בצורה כל כך ניכרת. אנחנו נוטים לקבל את הפתרון הפשוט וקשה לנו לחשוב בנוסח של קפיצות מדרגה". "
לא יותר הגיוני שמקפצה באזור ים המלח כן תהיה פסל סביבתי?