נגיעות על הבמה

על מה אנחנו סולחים עבור האמנות? הגיע הזמן להגדיר גבולות וכללים אתיים ולשים קץ לתרבות של פגיעה מינית וניצול
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אמנויות הבמה הן מפתות. תוכנן והאופן שבו הן משפיעות עלינו ספוגים בתשוקה. כיוון שתשוקה נמצאת בכול מקום בתיאטרון, באופרה, ואפילו במוזיקה סימפונית, קל לשימושים קלוקלים בתשוקות הללו לחלחל פנימה. ״אתם נוקשים מדי, תראו לי שאתם באמת מרגישים את התפקיד. תוציאו הכול.״ ובגלל שאומנויות הבמה משתמשות בגוף כדי להביע תשוקה, קשה להשאיר את הגוף מחוץ ליחסי העבודה.

בהוראת אמנות, בהדרכה ולעתים קרובות גם בבימוי, המגע בגוף – שלרוב נמצא מחוץ לתחום במשרדי עורכי דין ובכיתות אקדמיות – נפוץ מאוד, חיוני ולרוב גם טוב

בהוראת אמנות, בהדרכה ולעתים קרובות גם בבימוי, המגע בגוף – שלרוב נמצא מחוץ לתחום במשרדי עורכי דין ובכיתות אקדמיות – נפוץ מאוד, חיוני ולרוב גם טוב. מורים לשירה, למשל, צריכים לעתים קרובות להניח את ידיהם על גב התלמידים, על החזה, על הלסת. מורים למחול תמיד נוגעים ברגליים,בזרועות, בגב. יתרה מזאת, האינטימיות של מה שחוקרות אמנויות הבמה פירושה שישנם שימושים ראויים מאוד של האינטימיות בשניים שנוצרת בין תלמיד ומורה. אם כל שיעורי השירה היו מתקיימים בקבוצות, אפשר היה ללמד הרבה פחות, וכך גם בשיעורי נגינה.

משחק משלב לרוב בין סוגים שונים של חציות גבול. לעתים קרובות שני אנשים עורכים חזרות על סצנות לפני שהן מוצגות לקבוצה. קורה לעתים קרובות שסצנות כוללות סוגים שונים של מגע, הנובע מן התסריט. ובהמשך, במאים או מדריכים נכנסים לתמונה, ואולי משחקים חלקים מהסצנה עם שחקן זה או אחר, או מעודדים אותם להביע הבעות אותנטיות יותר. וישנה גם חציית גבולות רגשיים: לעתים קרובות צריך לשחק אהבה ארוטית או משיכה מינית, או תשוקות מורכבות אחרות.

המורה למשחק ירגיש זכאי לנסות לעורר בשחקנים רגשות אמיתיים שונים, מתוך השערה (מוטעית לרוב) שרגשות כאלה יהיו זמינים לשימוש מכאן והלאה בסצנות המתאימות

הוסיפו לזה את הדרך המקובלת בהוראת משחק מאז ימיה הראשונים של ״קבוצת התיאטרון״ בארצות הברית, שבחרה לצעוד לאורו של קונסטנטין סטניסלבסקי. כלומר, הדרך שבה שחקנים משיגים אותנטיות היא באמצעות שימוש בחלקים שונים מן הזיכרון הרגשי מתוך חייהם שלהם, כך שהם מפגינים באותו רגע רגשות שהם מרגישים באמת על סמך זיכרונות אלה. פירוש הדבר הוא שהמורה ירגיש זכאי לנסות לעורר בשחקנים רגשות אמיתיים שונים, מתוך השערה (מוטעית לרוב) שרגשות כאלה, כשהם מופגנים כלפי המורה בכיתה, יהיו זמינים לשימוש מכאן והלאה בסצנות המתאימות.

מייקל ג׳קסון

מייקל ג׳קסון: על הבמה, כוכב-על רב-זכויות... ובחיים? תצלום: ברניסימו

אני זוכרת היטב איך חשתי מושפלת מול הכיתה שלי באוניברסיטת ניו יורק, על ידי מורה מפורסם למשחק (יוצא ״קבוצת התיאטרון״). התרגזתי, ובעידוד האווירה הכללית שהוא יצר בכיתה, סטרתי לו. הוא החמיא לתגובה שלי בטענה שזו פריצת דרך בהתפתחותי כשחקנית. שלא במפתיע, הבעת הרגש האותנטית כזו לא הצטרפה לרפרטואר הרגשי שלי.

אני לא מכירה מקרה שבו מורה מסוים השתמש בפיתוי ארוטי כדי ״להשיג״ סוג כזה של ״פריצת דרך״, אבל התיאוריה, בכל מקרה, תומכת בהוראה כזו

אני לא מכירה מקרה שבו מורה מסוים השתמש בפיתוי ארוטי כדי ״להשיג״ סוג כזה של ״פריצת דרך״, אבל התיאוריה, בכל מקרה, תומכת בהוראה כזו. ואם מורים לא ניסו לפתות אותך, חבריך השחקנים עשו זאת לרוב. מאחר שכולנו האמנו שמשחק הוא חלק מהמציאות שלנו, עודדו אותנו להאמין שהדרך היחידה לשחק סצנה ארוטית היא לפתח תחושות ארוטיות כלפי שותפינו לסצנה. בימים ההם (בשלהי שנות ה-60), רבים חשבו גם ששימוש בסמים הוא השער לאותנטיות רבה יותר, ואני צפיתי בעניין באלה מעמיתיי שהקריירה שלהם שרדה ובאלה שלא. רוב משתמשי הסמים הכבדים אינם מוכרים היום.

היו גם סרבנים. מורה לא פחות מפורסם למשחק באוניברסיטת ניו יורק נדהם ממידת הריאליזם לכאורה שבעבודתנו. בסצנה אחת של קנאה, שותפי לסצנה הפנים כל כך את הלך רוחו של הבעל המתעלל שהוא סובב את זרועי בכוח וגרם לי חבלה חמורה. חשבתי אז שזה קוּל, אות לאותנטיות. למראה החבלות שלי, המורה הזה הגיב בנזיפה חמורה ביותר.

ישנם גבולות שאסור לחצות לעולם, הוא אמר. השיטה שלו לשחרור הגוף שלנו, שהייתה לי טבעית בהרבה, ואני חושבת שהתאימה הרבה יותר לנורמות המוסריות, הייתה לבקש מאיתנו לתרגל סצנה משייקספיר, למשל, בזמן שאנחנו דוהרים ברחבי החדר כמו סוסים. היינו כל כך מרוכזים בפעילות המאומצת, שלא יכולנו לקפוא, והקולות שלנו נשמעו אחרת לגמרי. אבל בעיני איש ״קבוצת התיאטרון״ זו הייתה כפירה וטעות. הגישה של ״קבוצת התיאטרון״ וגישות דומות לה הופכות את השחקנים לפגיעים הרבה יותר לניצול, גם כיום.

הגישה, או המיתוס הזה, נוכח הרבה פחות בעולם המוזיקה הקלאסית, אבל במקומות שבהם האופרה מתמזגת במשחק או לפחות תובעת משחק, בעידן זה של הפקות באיכות גבוהה, לפעמים המיתוסים מתחום המשחק מזדחלים פנימה.

מתעללים מוגנים לעתים קרובות גם בעזרת מיתוס שנפוץ בכל אמנויות הבמה, וגם בכל תחומי האמנות האחרים. זהו מיתוס ישן נושן, עתיק לפחות כמו הרומנטיות. על פי מיתוס זה מגבלות של מוסכמות וכללים חברתיים פוגעות באמנים

מתעללים מוגנים לעתים קרובות לא רק באמצעות ״מיתוס האותנטיות״ הזה, אלא גם בעזרת מיתוס נוסף, שנפוץ בכל אמנויות הבמה, וגם בכל תחומי האמנות האחרים. זהו מיתוס ישן נושן, עתיק לפחות כמו הרומנטיות. על פי מיתוס זה מגבלות של מוסכמות וכללים חברתיים פוגעות באמנים. יש להרשות להם לפרוע חוק, לנפץ את הכללים, אחרת היצירתיות שלהם תיחנק. הגאונוּת נמצאת מעבר לטוב ורע. המיתוס הזה שקרי ביסודו: ישנם אמנים רבים שמסוגלים בהחלט לשמור על הגבולות שבין חירותם הפנימית בתחום היצירה והאופן שבו הם חיים מחוץ לו.

אלא שהמיתוס הזה נפוץ כל כך, שבעיני רבים הוא עשוי להתגלות כנבואה המגשימה את עצמה. אמנים שמאמינים בכנות כי הפרת חוקיה של החברה חיונית להצלחה, מפסיקים להיות מסוגלים ליצור ללא שבירת מוסכמות. ברור שהמיתוס נוגע כמעט תמיד ליצירתיות של גברים, והוא מנוצל על ידי גברים ולתועלתם. אני לא זוכרת שהכרתי אמן שסבר כי היצירתיות מעניקה לו רישיון לבצע גניבה או פריצה. זוהי פשוט דרך שימושית, עבור מספר קטן של גברים מוכשרים, להגיע למסקנה שהגאווה הגברית משתוקקת לה לעתים קרובות: אני מעל החוקים הקשורים במין, ואנשים אחרים הם לא ממש אמיתיים.

המיתוס הזה מבלבל לעתים קרובות את הקורבנות. אמנות ואמנים מסנוורים אותנו. אנשים מתפתים בקלות על ידי הכריזמה, כמו שניכר בתופעת ״המעריצים המזדנבים״. לפעמים אמנים יוצרים סביבם בעצמם כת, מפתים קבוצה שלמה, כפי שקרה שוב ושוב עם ג׳יימס לוין. גברים בעמדות כוח זוכים לעתים קרובות במעריצים שרוצים לשכב איתם, אבל גם הם מרגישים תכופות שמגיע להם לקחת את הסקס שהם רוצים, בהסכמה מלאה או לא.

ג׳יימס לוין

המנצח ג׳יימס לוין (במטרופוליטן, 2013), תצלום: ralph and jenny, ויקיפדיה

גם אנחנו – צופים ומעריצים – מכושפים, מהופנטים ומהופנטים על ידי הזוהר של בעלי העוצמה, ולעתים קרובות על ידי ההארות האמיתיות שהם מעניקים לנו. אנחנו אוהבים להיסחף אחר הכוח של התשוקות והתחושות הארוטיות שהם מעוררים, ולכן איננו ממהרים לבקר את מעשיהם

באשר לשאר העולם״ גם אנחנו – צופים ומעריצים – מכושפים, מהופנטים ומהופנטים על ידי הזוהר של בעלי העוצמה, ולעתים קרובות על ידי ההארות האמיתיות שהם מעניקים לנו. אנחנו אוהבים להיסחף אחר הכוח של התשוקות והתחושות הארוטיות שהם מעוררים, ולכן איננו ממהרים לבקר את מעשיהם, או שנדמה לנו שזה ״טבעי״.

ישנו גורם נוסף: כדי שהאמנויות שאנחנו אוהבים ישגשגו, הן זקוקות לכוכבים. כוחם של הכוכבים מניב מכירת כרטיסים ותרומות. אפילו אם כוחם של הכוכבים והשפעתם אינם מוצאים חן בעינינו, ואנחנו בסך הכול רוצים שהאמנות האהובה עלינו תוכל להמשיך להתקיים בצורה מיטבית, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיפטר מהכוכבים, גם כשהם מתנהגים בצורה איומה. וישנים אנשים שלא כל כך מוטרדים ממצבה של האמנות, אבל מעוניינים להרוויח כסף מהשקעותיהם. לכן ישנם כוכבים שכישרונותיהם מניבים ממון עבור אחרים, והם נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם רק כשהם זקנים או חולים מכדי להמשיך לייצר רווחים עבור אחרים.

*

אנחנו כבר יודעים שבכל מה שקשור בהטרדה מינית או בתקיפה מינית, מוטב ליצור מקום עובדה המגדיר את כלליו בבהירות, שבו ברור מי כלול בי ומי לא. מקומות עבודה כאלה (אוניברסיטאות, מרבית הסביבות התאגידיות, משרדי עורכי דין וכדומה) יכולים לקבוע כללים ברורים שמחנכים ומרתיעים מלכתחילה מפני התנהגות לא ראויה וגם קובעים סטנדרטים של הגינות בכל הקשור לענישה לאחר מעשה.

מושג מפתח בחוק ההטרדה המינית, ״סביבת עבודה עוינת״, נועד עבור מקומות עבודה כאלה. את מושג המפתח נוסף, ״תן וקח״ (quid pro quo) קל ביותר ליישם שם, כאשר כללי הקידום והפיטורין מובנים היטב וישנה לפחות מידה של הסכמה באשר למה מגיע למי. מובן כי ישנה תחלופה: תלמידים חדשים, למשל, מגיעים לאוניברסיטה מדי שנה, והוותיקים עוזבים. אבל בכל זמן נתון, ברור מיהו סטודנט ומי אינו כזה, ולכן ברור על מי חלים הכללים ועל מי לא. (זה אמור להיות ברור: עמימות בלתי נסלחת בנושא זה היא אחת המגרעות הקטלניות שמציין דו״ח לבדיקת הקולג׳ים, כפי שנראה בפרק הבא בספרי). הדבר תקף גם ביחס לתפקידים אחרים במוסדות כאלה.

באמנויות הבמה, המצב שונה לגמרי, מלבד מספר יוצאי דופן. יוצאי דופן במובהק הם נגנים בתזמורת סימפונית, שלרוב נשארים במקום עבודה אחד במשך תקופה ארוכה, ולעתים אפילו מקבלים קביעות, ותנאי העסקתם כרוכים בכללים ברורים המוצהרים בחוזה הקיבוצי שלהם. זמרים במקהלות האופרה גם הם כאלה. אפילו כאשר תזמורות ומקהלות משתמשות בחברים זמניים במשרה חלקית, תנאי עבודתם מפורטים לרוב בבהירות בחוזה. רקדנים שמועסקים באותה להקת מחול לאורך זמן גם הם יוצאים מן הכלל.

פלסידו דומינגו

פלסידו דומינגו מקבל דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה האירופית במדריד (2013). תצלום: UEM

אבל רוב המועסקים בתיאטרון, בקולנוע, במופעים, במחול ובמופעי מוזיקה של יחידים (זמרים ונגנים, או אנסמבלים קטנים) עושים זאת בחוזה זמני, ואפילו אם הם חברים באיגוד מקצועי, ישנו גבול להגנה שהאיגוד מסוגל לתת להם. שחקנים נשכרים להפקה בודדת, לתקופה שעשויה להיות קצרה או ארוכה, אבל היא ארוכה רק לעתים רחוקות. אפילו כוכבים בתוכניות טלוויזיה מצליחות מאוד לרוב דנים מחדש על החוזים שלהם מדי שנה. רקדנים במופע מצליח מאוד בברודווי שמציג, נניח, עשר שנים, אינם נשכרים לרוב למשך התקופה כולה, כי היכולות שלהם עלולות להתדרדר. כן, תזמורות ומקהלות נאלצות לעתים לערוך מבחנים חוזרים, אבל התהליך מפורט בחוזה, מה שנדיר למצוא בתיאטרון או בטלוויזיה. בכל מקרה, תכניות מעטות ממשיכות להיות משודרות במשך תקופה ארוכה.

שחקנים, גם המוכרים והמצליחים שבהם, חייבים תמיד לעבור מבחנים ויש להם כל הסיבות לחשוש

שחקנים, גם המוכרים והמצליחים שבהם, חייבים תמיד לעבור מבחנים ויש להם כל הסיבות לחשוש. כפי שהיידי קלום אמרה לעתים קרובות ב״פרויקט מסלול״: ״יום אחד את בפנים, ולמחרת את בחוץ״. מלבד אצל כוכבים בינלאומיים, אפילו התהילה אינה עניין יציב (ותמיד מאיימים עליה ההזדקנות והסטיגמות). שחקנים חייבים לסמוך על קשרים, בדרך כלל בתיווך סוכנים שעוזרים להם למצוא את האודישן הבא, בתיאטרון, בטלוויזיה או בקולנוע.

מבחני בד אינם מתנהלים על פי כללים קבועים, והם ידועים לשמצה כבלתי צפויים (שוב, בניגוד לתזמורות סימפוניות, שם כללי האודישן מפורטים בחוזה הקיבוצי, ושם נערכים מבחנים מאחורי וילון, לפחות עד לסיבוב האחרון שבו הנגנים חייבים לנגן עם התזמורת כולה – כדי למנוע התחשבות במגדר או גזע). כך הדבר גם בנוגע למוזיקאים וזמרים סולנים, במופעי קברט או באופרה.

ביל קוסבי

ירדה קרנו בעקבות גילויים והאשמות על מעשים מחרידים: ביל קוסבי. תצלום: ג׳ון מניון

בעיקרון, אתם תמיד מוכרים את עצמכם למישהו, ויש גבול למזלך הטוב. באירופה, להקות רפרטואריות לעתים מציעות קביעות, אבל בארה״ב אפילו בלהקות כאלה שיש בהן ״קבועים״, אלה אינם יכולים לדעת בוודאות שיועסקו בשנה הבאה. בקיצור, בזמן שאתם עסוקים בעבודה אחת, אתם חייבים תמיד לחשוב על שתיים שלוש נוספות. ואפילו אם בהפקה הנוכחית אין מתעללים, אתם עדיין צריכים לחשוש מפני הטרדות ותקיפות מצד מי ששולטים בהזדמנות הבאה שלכם.

אנשים מסוימים, בעלי כוח ועושר רבים, יכולים להשפיע על ההזדמנויות של כולם, פחות או יותר

בקיצור, עולם האמנות כולו, בכל אחד מתחומים אלה, וברובו, הוא מקום עבודה אחד גדול ונעדר גבולות. פירוש הדבר הוא שאנשים מסוימים, בעלי כוח ועושר רבים, יכולים להשפיע על ההזדמנויות של כולם, פחות או יותר. אפילו אם אינכם מועסקים כרגע על ידי הארווי ויינשטיין ואינם מחפשים עבודה במסגרת חברת ההפקות שלו, במובן מסוים ואמיתי מאוד אתם תמיד מחפשים עבודה ואינכם יודעים מתי תצטרכו טובה מאדם עשיר, בעל כוח והשפעה נרחבת כמו שלו.

אפילו אם אינכם מועסקים באחת התזמורות שג׳יימס לוין שימש בהן כמנצח, הוא היה דמות כל כך רבת השפעה שהוא השפיע על תפישת הכישרונות של מוזיקאים שלא נשכרו ישירות על ידו, בעיקר משום שהוא לימד בקביעות בתוכנית שהכשירה מוזיקאים צעירים וסימן את דרכם הלאה. אפילו אם אינכם מופיעים כיום לצד פלסידו דומינגו, אתם עשויים להופיע לצדו בשנה הבאה. אפילו אם אינכם קשורים כיום לאופרה של לוס אנג׳לס, שם הוא שימש כמנכ״ל עד שנת 2019, אתם לא רוצים לשלול את האפשרות שאי פעם בעתיד תתקבלו לעבודה שם.

הארווי ויינשטיין

הארווי ויינשטיין: ידו הייתה בכול, והוא הרשה לעצמו הכול. תצלום: תומאס הוק

באמנויות הבמה, אתם תמיד עומדים למבחן ותמיד פגיעים

באקדמיה, דמויות רבות השפעה עשויות גם לחסום את דרכו של מישהו שרוצה לעבור לאוניברסיטה שבה הם מלמדים או למקום אחר שבו יש לאדם הזה השפעה גדולה במיוחד. אבל כוכבים אקדמיים אינם משפיעים על כל ההחלטות באשר להענקת משרות, המתקבלות לרוב בהצבעה של כלל המחלקה, ויתכן בהחלט למצוא עבודה בטוחה, ובסופו של דבר גם קביעות, שאינו תלויה באדם יחיד כזה. באמנויות הבמה, אתם תמיד עומדים למבחן ותמיד פגיעים.

כוכבים גדולים מבטיחים את עצמם באופן כזה נגד חשיפתם. הם לא זקוקים לחיסיון שמחויבים לו עובדי בית המשפט. הנזקקות של האמנים האחרים היא שמספקת להם את ההגנה.

מרתה נוסבאום (Martha C. Nussbaum) היא מרצה בכירה באוניברסיטת שיקאגו, המלמדת בבית הספר למשפטים ובחוג לפילוסופיה. בין הפרסים הרבים שהוענקו לה: פרס ברגרון (Berggruen) לשנת 2017, פרס דון מ. רנדל למחקר במדעי הרוח לשנת 2017, ופרס קיוטו לאמנויות ופילוסופיה לשנת 2016.

המאמר לקוח מתוך ספרה החדש (2021) של מרתה נוסבאום, Citadels of Pride: Sexual Abuse, Accountability, and Reconciliation., בהוצאת W.W. Norton. מערכת ״אלכסון״ מודה לפרופסור נוסבאום ולהוצאת ״נורטון״ על הסכמתם לפרסום הקטע בתרגום עברי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מאמר קודם שלה שהתפרסם ב״אלכסון״ אפשר לקרוא כאן.

תמונה ראשית: שאלה של גבולות. תצלום: fabioderby, אימג׳בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרתה נוסבאום.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על נגיעות על הבמה