נוסטלגיה אהובתי

מי אינו מתגעגע אל "הימים הטובים ההם"? האם יתכן שמדובר בכזב מידבק התוקף אנשים מבוהלים וחסרי ביטחון?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

"גזע של בני אדם מזהב קודם התקינו
בני האלמוות שמשכנם בפסגת האולימפוס
אלה חיו בזמן שבו קרונוס משל בשמיים,
ובדומה לאלים התקיימו בנפש שוקטת,
מרוחקים מיגון ומיגע, זִקנה מייסרת
ברגליהם ובידיהם לא נתנה אותותיה
במשתאות הם בילו בחדווה פטורים מכל פגע"1

"העולם זה לא מה שהיה פעם, וכנראה שאף פעם לא היה"

  • ויל רוג'רס

"נחזיר את העולם לגדוּלה!" רועמים הנביאים הדתיים והחילוניים גם יחד. הרי הם מבינים שאנו זקוקים לנחמה מיתולוגית לנוכח מציאות בלתי הוגנת. וכך האנושות מספרת שוב ושוב, בגאווה מהולה בתיעוב עצמי, את אותו סיפור על ההווה הקודר ועל השיבה האפשרית לזוהרם של ימים עברו – לתור הזהב האידיאלי של הסיודוס, אל שושלת ג'ואו האהובה של קונפוציוס, אל הסאטיה יוּגה של ההינדואיזם, אל גן העדן, אל הגן של סבא, אל המטבח של סבתא – אל הימים שבהם היינו אמיתיים וטהורים, ילדי אלוהים, פראים אצילים, ציידים-לקטים, בלתי מקוונים, חיים מן האדמה, מקיימים הבטחות, מכבדים את הקשישים, בריאים ומאושרים – בחזרה לימים הטובים ההם.

דווקא בימים הישנים והטובים היה ברור לחלוטין שנוסטלגיה אינה אלא פתולוגיה

את הכמיהה לעבָר נהוג לכנות "נוסטלגיה" – תחושה עדינה ורכה שעוטפת את הסיפורים האלה בהילה סנטימנטלית בלתי מזיקה לכאורה. אבל חשוב להבחין בין זיכרונות נוגים מהמטבח של סבתא לבין ההיאחזות במצב קודם של שלמות תרבותית. הנוסטלגיה מהסוג השני משמשת כיום כתשתית אידיאולוגית לתנועות פוליטיות כמו "השחר הזהוב" ביוון, המתיימרת להשיב את תהילת התקופה ההלניסטית על דרך הלאומנות הימנית הקיצונית, וכמו דאעש, ארגון המדבר בלהט על תור זהב אסלאמי מעוות. תופעה זאת לבדה אמורה לעורר בנו חששות לגבי ההיבטים האפלים של הנוסטלגיה, אך חוששני שאנו מזלזלים בכוחם של ההיבטים האלה, שמחרבים לא רק את הפוליטיקה, אלא גם את הרפואה והאנתרופולוגיה. "הימים הטובים ההם" אינם בלתי מזיקים כלל וכלל. להיפך, מדובר בכזב מידבק, התוקף אנשים שהפחד וחוסר הביטחון החלישו את מגננותיהם. הכזב הופך בקלות לנשק בידיהם של תועמלנים תאבי-כוח, השואפים להחליף את הדיון המעמיק בסיסמאות פטריוטיות נדושות, את המגוון האידיאולוגי בלאומיות שבטית הומוגנית: מאו, פּוֹל פּוֹט, היטלר, קו קלוקס קלאן. המיתוס הזה, בכל גלגוליו האינסופיים, כבל את מחשבותיהם ואת פעולותיהם של בני האדם להבטחה בדיונית וליבה את הרוע בכל צורותיו, החל מגזענות פשוטה וכלה ברמיסות הנוראות ביותר של זכויות אדם במאה העשרים. כעת, לנוכח מגפה כלל-עולמית חדשה של רטוריקה נוסטלגית, הגיע הזמן שנחסן את עצמנו אחת ולתמיד מפני הימים הטובים ההם.

קו קלוקס קלאן

קו-קלוקס-קלאן: געגועים לעליונות הלבנה בדרום ארה"ב. תצלום: מרטין

המאמינים באגדה מתעקשים שפעם – לא ברור מתי בדיוק – כולם היו מרוצים מחייהם. הם לא יודו שגם גיבורי סיפוריהם כמהו לתור זהב מהעבר – הרי הודאה כזאת תקלקל את הסיפור, או לפחות תוסיף לו ממד של אירוניה. אבל זה נכון: הסינים העתיקים, היוונים העתיקים, המצרים הקדמונים, האמריקנים מימיה הגדולים של אמריקה, אפילו אנשי העידן הטרום-חקלאי, אותן בריות תמות המוכרות לנו מהפנטזיות הרומנטיות של מונטן, רוסו ויורשיהם, הלודיטים המודרניים. "בימים שבהם המחלות עדיין לא היו ידועות, ובני אדם לא ידעו סבל"2 – כך מתחיל המיתוס של שבט בּוֹרוֹרוֹ הדרום אמריקאי, כפי שמציגו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס בספרו "הנא והמבושל" (1964). היה נהדר בימים ההם, אומר לנו המיתוס, עד שנער מתבגר הפר את המנהג וסירב לגור בבקתת הגברים, ולכן סבתו נפחה שוב ושוב על פניו בזמן שישן, וכך התחילה שרשרת אירועים טראגית שהפיצה מחלות בעולם. לוּ רק היו הילדים מצייתים לכללים הישנים, לא היה סבל! (אולי אם נציית להם היום?) שבטים ילידיים מכל יבשת מספרים סיפורים דומים, על תקופה שבה לא ידענו כאב והשגנו מזון ללא מאמץ. מכיוון שארכיטיפ תור הזהב חוצה תרבויות ותקופות, לא בלתי סביר להניח שהסיפור הראשון שסוּפר אי פעם הוא אגדה על אודות אנשי מערות בני אלמוות, שבישלו את הממותות הגדולות ביותר בהיסטוריה במדורות החמות ביותר שהוצתו בתולדות העולם.

עם זאת, כשבוחנים את העבר במבט אובייקטיבי אי אפשר שלא להבחין במגרעותיו: מצבות זעירות של ילדים גודשות בתי קברות ישנים, שעבוד אנושי בלתי פוסק, ענישה גופנית מחרידה על עבירות קלות, חוסר הבנה בסיסי של עובדות מדעיות ועוד ועוד, בכל עידן, בכל תרבות. ההיבטים הלא נעימים האלה נוטים להיעלם כל אימת שאנו מביטים בעבר מבעד למשקפיים ורודים, המשווים להווה גוון קודר. אפילו מזג האוויר במיתוסים על תור הזהב הוא בלתי מציאותי בהכרח, כפי שציינו ההיסטוריונים פרנק ופריצי מנואל (Manuel) ב-1979: "האקלים האידיאלי תמיד מתון, בכל התקופות ובכל המקומות – אביב נצחי לאסקימואים, צפרירים עדינים ליוונים". קִדמה טכנולוגית? נו! בימים ההם לא היינו צריכים מיזוג אוויר.

ווֹלטֶר סלד מהשטויות האלה וכתב ב-1764 ביקורת זועמת על ה-bon vieux temps ("הזמנים הישנים והטובים"), שבה סיכום בנחרצות: "ישנם דברים שבהם בני התקופה המודרנית עולים על בני העת העתיקה. וישנם דברים אחרים, מעטים בלבד, שבהם אנו נופלים מקודמינו. זוהי השורה התחתונה שמכריעה את המחלוקת". עוד קודם לכן, בסביבות 300 לספירה, ניסה טקסט סיני לצייר תמונה מציאותית יותר של האדם הפרימיטיבי, ככל הנראה בתגובה לסיפורים חתרניים על האושר ששרר בימים שלפני הציביליזציה: "בזמנים קדומים אכלו האנשים מן הצמחייה ושתו מן הפלגים. הם קטפו פירות מעצים ואכלו בשר רכיכות וחרקים. בזמנים ההם היו מחלות רבות וסבל רב, ורעלים שהזיקו לבני האדם".

את הטיעון שלי נגד המיתוסים של תור הזהב היה לי קל יותר להציג באותם ימים ישנים וטובים, כיוון שאז היה ברור לחלוטין שנוסטלגיה אינה אלא פתולוגיה. המילה "נוסטלגיה" הופיעה לראשונה בכותרת של מחקר מ-1688 שערך הרופא השוויצרי יוהנס הופר (Hofer), Dissertatio Medica de Nostalgia oder Heimwehe. המונח הפך את הגעגועים – “nostos”, מילה שמשמעותה 'שיבה הביתה' ביוונית – מרגש מעורפל למחלה רשמית, הנגרמת כביכול על-ידי חשיפה מופרזת לסביבות זרות. ועם התפתחות הפסיכולוגיה במאה העשרים, סווגה הנוסטלגיה כמחלת נפש. בהשפעת התיאוריה הפרוידיאנית קבעו הפסיכואנליטיקאים ששורש הנוסטלגיה טמון בהפרדה הטראומטית מהאם הטרום-אדיפלית הסמלית. "הסביבה הזרה" המעוררת בנו נוסטלגיה, שבעבר הייתה בעלת ממדים מרחביים בלבד, קיבלה כעת גם ממד של זמן. ביסודו של דבר, אוהבי הנוסטלגיה התגעגעו יותר מכל לבית ילדותם, לחמימות רחם האם, לסביבה יציבה התפורה למידותיהם ולתשוקותיהם. קריסטין בּאצ'ו (Batcho), פסיכולוגית מלה מוין קולג' שבניו יורק, ומחלוצות חקר הנוסטלגיה, כתבה שעד ראשית המאה העשרים כבר היה ברור שהנוסטלגיה היא תופעה סמלית בעלת ממד של מרחב ושל זמן. הדבר בא לידי ביטוי בהגדרות מילוניות, כמו זו הלקוחה ממילון ובסטר: "כמיהה לדבר רחוק או לדבר שהיה לפני זמן רב".

בתגובה לשינויים בהגדרת הנוסטלגיה ניסו סוציולוגים ופסיכולוגים במשך עשרות שנים לשחרר את הנוסטלגיה מהקונוטציות הפתולוגיות המקוריות שלה. מומחים לגיל ההתבגרות ציינו, שמתבגרים משתמשים בזיכרונות נוסטלגיים כדי להתמודד עם תקופות מעבר קשות: הם מפיקים מתמונות מתור הזהב של ילדותם תקווה לעתיד טוב יותר. ולא המתבגרים בלבד: באצ'ו מתארת מקרים משנות התשעים, של ניצולי שואה מבוגרים ושל קשישים הסובלים מדמנציה, המלמדים כי הנוסטלגיה עוזרת לנו "לארוג מחדש את החוטים הקטועים של תולדות חיינו". מחקרים רבים מצאו השפעות חיוביות כגון אלה, וכעת יש בקהילה הפסיכולוגית תמימות דעים כמעט מוחלטת באשר ליתרונות הנוסטלגיה.

אם הנוסטלגיה היא אכן תופעה חיובית, אז הציניקנים שלועגים לימים הטובים ההם חותרים תחת אחד ממנגנוני ההתמודדות המוכחים והבדוקים ביותר בפסיכולוגיה. אבל מרבית מחקרי הנוסטלגיה והמאמרים שמשבחים את יתרונותיה – "האמינו באתמול; "האם הנוסטלגיה היא מעיין נעורים?" – סובלים מפגם חמור: הם אינם מבחינים בין סוגים שונים של נוסטלגיה. לאחרונה החלו חוקרים אחדים לתת את הדעת על מורכבותו של מושג הנוסטלגיה. הם יצרו שלושה תתי-סוגים: נוסטלגיה אישית, נוסטלגיה היסטורית ונוסטלגיה קולקטיבית. נוסטלגיה אישית נובעת מזיכרונות בגוף ראשון – "ככה אני הייתי פעם" – ואילו נוסטלגיה היסטורית משמיטה את הגוף הראשון לטובת הכללות לגבי העבר הרחוק – "ככה היה פעם". נוסטלגיה קולקטיבית, הסוג השלישי, נובעת מכמיהה לעבר המעורר בנו תחושות של השתייכות לקבוצה, וניתן לומר שהיא אישית והיסטורית בעת ובעונה אחת.

לוּ הייתם חוקרים המנסים לעורר את כל אחד מסוגי הנוסטלגיה האלה באמצעות מוזיקה (טכניקה ששימשה במחקרי נוסטלגיה אחדים), ייתכן ותבחרו ב-Yesterday ("אתמול") של הביטלס כדי לעורר נוסטלגיה אישית: "אתמול, כל צרותיי נראו רחוקות כל כך... אתמול, האהבה הייתה משחק פשוט כל כך". הזיכרונות הם גרסאות ורודות לעבר האישי של הזמר, כתגובה לטראומה ולשבר זהותי.

לנוסטלגיה היסטורית, אין טוב משירן של The Judds מ-1986, Grandpa (Tell Me ‘bout The Good Ol’ Days) – "סבא (ספר לי על הימים הטובים ההם)":

סבא
ספר לי על הימים הטובים ההם
לפעמים נדמה לי
שהעולם השתגע
סבא, קח אותי אל אתמול
כשהגבול בין טוב ורע לא היה כה מטושטש

גם כאן הנוסטלגיה משמשת תגובה לטראומה – האי-בהירות המוסרית שמאפיינת את ההווה – אבל "אתמול" אינו מתייחס כאן לעבר האישי של הזמרת, אלא לעבר הרחוק של ימי סבהּ, והיא פונה לסב ומבקשת ממנו לאשש את העבר הזה עבורה.

המחקר האמפירי באשר להשפעותיה של גישת תור הזהב – כלומר של נוסטלגיה היסטורית קולקטיבית – עודו בחיתוליו. המחקרים המעטים שנערכו התמקדו בנוסטלגיה לאומית, והתוצאות מאירות עיניים. במחקר מ-2014 שיחקו הנבדקים במשחק, שבו קיבלו הזדמנות להעניש אדם אחר על עבירה נגד חבר בקבוצת הפְּנים שלהם. מחיר העונש היה ויתור על כסף. קבוצת הפנים הוגדרה על-פי לאום – במקרה הזה, הלאום האירי. כשהחוקרים עוררו בנבדקים נוסטלגיה קולקטיבית אישית – "חשבו על אירוע שעברתם יחד עם אירים אחרים" – הנבדקים ויתרו על כסף רב יותר "כדי להעניש על עבירה שבוצעה נגד חבר בקבוצת הפנים".

מחקר נוסף מ-2014, שנערך על ידי צוות בראשות הפסיכולוגית ההולנדית אנוּק סמיקֶס (Smeekes), התפרסם תחת הכותרת "כמיהה לימים הטובים ההם של המדינה". במחקר נמצא מתאם חזק בין נוסטלגיה היסטורית קולקטיבית ל"איך שהיה פעם" בהולנד לבין התנגדות לזכויותיהם של מהגרים מוסלמים. ולאחר מחקר-המשך טענו החוקרים שהנוסטלגיה הלאומית העצימה את הדעות הקדומות נגד קבוצת החוץ, על-ידי חיזוק תחושת הזהות הלאומית האתנית. "אפשר לראות את השיח הנוסטלגי הזה במערב אירופה, או סביב עלייתו של דונלד טראמפ", אומרת סמיקס. זאת הייתה ההשראה למחקר. "פוליטיקאים אומרים: 'בעבר הלאומי שלנו היו ימי זוהר שבהם כולם חשו בטוחים, ואז התרחשו כל השינויים האלה, ואחד מהם הוא הגירה, ואם תצביעו בשבילי אני אשיב אותנו לימי הזוהר ואחזיר את המדינה לתושביה המקוריים'".

המחקר החדש הזה מלמד אותנו שבקלחת הנוסטלגיה ההיסטורית הקולקטיבית, חוסר אנוכיות אישי עלול להפוך לאנוכיות של קבוצת פנים. את התופעה הזאת תיאר התיאולוג ריינהולד ניבּוּר (Niebuhr) בספרו הקלאסי משנת 1932, Moral Man and Immoral Society. אף על פי שאנשים הם אנוכיים מטבעם, טוען ניבור, יש להם גם היכולת המדהימה "להתחשב באינטרסים של הזולת". קבוצות הן שונות: הן מחזקות את האגואיזם של חבריהן על חשבון אמפתיה לחברי קבוצות חוץ. "האדם הממוצע לעולם לא ישיג את העוצמה והתהילה האידיאליות שהוא רואה בעיני רוחו, ותסכוליו מגדילים את הסיכוי שהוא יהפוך לכלי בידי השאיפות האימפריאליות של קבוצתו ואף לקורבן של שאיפות אלה", כותב ניבור. "על שאיפותיו האישיות הבלתי ממומשות הוא מפצה במידת מה באמצעות כוחה של האומה והאדרתה".

לעתים קרובות, האדרה-בדיעבד של האומה היא תהליך הרווי בגזענות ובשנאת זרים. התוצאה היא לאומיות שבטית. בצורתה הנוראה ביותר, הלאומיות השבטית הובילה למחנות ההשמדה של היטלר, שהיו אמורים להשיב את גרמניה לתור הזהב האָרי שלה, ולשדות הקטל של פול פוט, שהיו חלק מהותי מתוכניתו להביא את קמבודיה ל"שנת אפס", עם כלכלה טרום-קפיטליסטית והיעדר מוחלט של זרים. התופעות האלה אינן מפתיעות במיוחד, הרי המיתוסים של תור הזהב תמיד שיככו את טראומת השבר הזהותי בעזרת פנטזיה מטוהרת של הומוגניות. "גזע של בני אדם מזהב קודם התקינו בני האלמוות", כותב הסיודוס, וכך הופך את גן העדן לאפשרות מוחשית בכוח הגנאלוגיה. תיאורים של אדם וחווה תמיד מעידים על הרצף הגזעי שבינם לבין התרבות שיצרה את תיאורים אלה. כפי שאוהבי הנוסטלגיה מחפשים נחמה בזיכרונות של פרצופים מוכרים, המיתוסים של תור הזהב מציגים בפני המאמינים את ההתחלה המפוארת של שושלתם. האם העולם באמת השתגע, כפי שטוענות The Judds? מובן שכן, הרי הוא זוהם על-ידי גזעים זרים, תוספות מאוחרות ומשונות למולדתנו, העשויות מחומר נחות. אל תאשימו את עצמכם. זכרו – את הימים שבהם רק אנחנו היינו כאן, כשארצנו לא ידעה סבל והגבול בין טוב לרע לא היה כה מטושטש.

נירנברג, מצעד, נאצים

מצעד דגלים של המפלגה הנאצית בנירנברג, 1938. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

אלה דימויים בלתי מציאותיים של העבר, וכוח משיכתם נובע מהמאפיינים שהם חולקים עם קרובתם הספרותית: האגדה. לגיבורי האגדות, כמו גיבורי הנוסטלגיה ההיסטורית הקולקטיבית, יש בדרך כלל סיפור לידה קסום, – שדי בו כדי להסביר את עליונותם המוסרית הטבעית ואת ניצחונם בסוף הסיפור. שתי הסוגות מארגנות את המורכבות האדירה של המציאות בהתאם לניגודים בינאריים מוסריים ואונטולוגיים: טוב ורע, נכון ולא נכון, אצילים ופשוטי עם, בני אדם ומפלצות, ילידים וזרים. מעל לכול, כפי שציין חוקר האגדות השוויצרי מקס לוּטהי (Lüthi), גם מיתוסים של גן עדן אבוד וגם אגדות מתבססים על מודל נרטיבי מרגיע של סדר/אי-סדר/סדר: שלמות ראשונית, תוהו עכשווי, סוף טוב. כן, העולם מפחיד ובלתי צפוי. אבל אם נציית למספר כללים פשוטים, נקטול מספר מפלצות, הכול יסתיים על הצד הטוב ביותר וישוב להיות בדיוק כשהיה לפני שהמפלצות באו.

על כן, דמגוגים שרוצים לשלהב את ההמון במיתוסים של תור זהב חייבים להתעקש כי אנו חיים בתקופה של אי-סדר. פחד וחוסר ביטחון הם הנשאים שמדביקים אותנו בסיפורים על תהילת עבר ותהילה עתידית. "במהלך עשרות שנים הקטנו את שיעורי הפשיעה, ועכשיו כל ההשקעה יורדת לטמיון", מזהיר דונלד טראמפ בנאומו בוועידה הרפובליקנית. יש "תוהו ובוהו בקהילות שלנו", הוא אומר. אמריקה והעולם "הרבה פחות בטוחים" מבעבר. המפלצות הן הזרים, "שרבבות מהם הגיעו לקהילותינו". כדי להשיב את גן העדן יש לגרש אותם בכל אמצעי העומד לרשותנו, ולמנוע את כניסתם בכל מחיר. ההיבט הזה בחזונו של טראמפ ניכר בדבריה של הפרשנית הימנית אן קולטר (Coulter), שצייצה: "אני אוהבת לשמוע את פריד זכּריה (Zakaria) מ-CNN שואל במבטא הודי כבד, 'לאיזו אמריקה אנחנו רוצים לחזור?'". התשובה, למותר לציין, היא שאמריקה הגדולה לא כללה – ולא תכלול – מפלצות זרות שמדברות בצורה משונה.

הנה תפנית מחוכמת בעלילה: אגדות רומנטיות על פראים אצילים הופכות אותנו למפלצות. המיתוסים הנוכחיים של תור הזהב שומרים על מבנה העלילה המוכר, אך מחליפים את ההנאה שמביאה עמה הגאווה בקתרזיס שמביא עמו הביזוי העצמי. האיננו חוטאים? כן! האיננו מושחתים? כן! והרי הדרך הטובה ביותר להוכיח זאת היא להשוות את עצמנו לתושביו של גן עדן, קפואים בזמן, בריות שמעולם לא הושחתו על-ידי טעמו של פרי עץ הדעת. עשרות אנתרופולוגים היללו את האנשים התמימים והמאושרים האלה, הכתירו אותם כיצורים "שוחרי שלום" ו"בלתי מזיקים", הנהנים משעות פנאי ארוכות, בעוד שאנו, הכסילים הבתר-חקלאיים, עומלים באומללות שעות ארוכות ומכלים את השעות הנותרות לנו בסכסוכים ובבריאות רעה. אותם יצורים תמים הם הם הדוברים האמיתיים בעד התפריטים הפליאוליתיים ושל נעלי ריצה "יחפות", הם הגיבורים של רבי מכר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד (1997) ו"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי (2011).

למרבה הצער, הפרא האציל הוא יצור מיתי – בדיוק כמו בני האדם המוזהבים של הסיודוס - ולכן אינו עומד בבחינה אמפירית רצינית. ראו לדוגמה את תיאוריית "הצייד-לקט בעל הפנאי", המסתמכת על המחקר שערך בשנות השישים האנתרופולוג ריצ'רד ב. לי (Lee) בקרב שבט !קונג סאן בדרום יבשת אפריקה. לדברי לי, בני השבט עבדו בממוצע רק יומיים וחצי בשבוע – תור זהב של פנאי בהשוואה לתקופה המוטרפת המודרנית. אך לא כך היה בפועל, טענה לאחרונה ההיסטוריונית רייצ'ל לאודן (Laudan), אם מביאים בחשבון את ההשקעה שלהם בעיבוד ובהכנת אוכל לאחר הציד או הליקוט. לאודן מבהירה שריצ'רד ב. לי לא התחשב בנתונים האלה. לי כתב, "את עבודות הבית [הכוללות, להגדרתו של לי, עיבוד מזון, טיפול במדורות, איסוף חומרי בעירה] סיווגתי כקטגוריה נפרדת כדי שיהיה ניתן להשוות את הנתונים האלה לנתונים מחברות תעשייתיות ואחרות". ההפרדה הזאת אפשרה ללי להשמיט את צורות העבודה הבאות, שלאודן מפרטת: שמונה שעות בשבוע הוקדשו לפיצוח אגוזי מונגונגו; 15-22 שעות בשבוע הוקדשו לחיתוך הבשר, בישולו ואיסוף חומרי בעירה; 4-7 שעות בשבוע הוקדשו לתיקון כלים (מסתבר שפיצוח אגוזי מונגונגו הוא משימה מעצבנת, ומעצבן גם להסיר מהאגוזים את גללי הפילים שמתוכם הם נאספים לפעמים).

על-פי הראיות המצטברות כעת, מסתמן כי אפיונם של ציידים-לקטים כאנשים "בלתי מזיקים" ו"שוחרי שלום" – אפיון המכונה לעתים "רוסויאני" לאור ההשראה שהוא שואב מכתבי ז'אן-ז'אק רוסו – מפוקפק לא פחות, וכמוהו גם הטענות לגבי יתרונותיהן הבריאותיים של נעלי ריצה יחפות. כך היה בפועל: גם לפני השפעתה הרעה של המודרניות סבלו המצרים הקדמונים מבעיות לב, והניאנדרתלים חלו בסרטן. בימינו, אנו כבר אמורים להיות מודעים היטב לכך שמחלות וסבל היו נפוצים מאוד לאורך ההיסטוריה, אך קסמו של חזון גן העדן האידיאלי והמופרך ממשיך לבלבל אותנו. התחזית האפוקליפטית – והשנויה במחלוקת – לפיה ילדי הדור הנוכחי ימותו לפני הוריהם, נענית לעתים קרובות בהנהוני הסכמה (השמנת יתר! כימיקלים! לחץ!) בה בעת, סטטיסטיקות חד-משמעיות בנוגע לירידה בשיעורי המחלות המרכזיות מעוררות תדהמה – "מסתורין רפואי" אומרת כותרת משתאה בניו יורק טיימס.

בושמנים, !קונג סאן, דרום אפריקה

בני שבט !קונג סאן בדרום אפריקה. תצלום: מריו מיקליש

מיתוס הפרא האציל אולי נראה לכם כמו חלופה בלתי מזיקה לפנטזיות קסנופוביות, אבל גם הוא לוקה בקוצר ראייה מסוכן. הטוב והרע הוצמדו לצמד ניגודים חדש ורב עוצמה, טבעי ולא טבעי, המשלב בין אתיקה ואונטולוגיה ומגיש לנו אותן כמנטרה פשטנית: הדבר שאמור להיות הוא הדבר הטבעי. גן עדן הוא ביטוי נרדף לחיים במצב הטבעי. כפועל יוצא, פירות הידע המודרני, כמו הרפואה, מאבדים מאמינותם, ולא קשה להבין את ההשלכות השליליות האפשריות. "חסידי הבריאות הקדומה יודעים שאי אפשר לייצר יכולות חיסוניות", מזהירה דוקטור קלי בּרוגן (Brogan), בוגרת לימודי רפואה באוניברסיטת קורנל ומתנגדת ידועה לחיסונים. לפי ברוגן: ניתן לרכוש "חסינות פליאוליתית" על-ידי אימוץ אורחות חיים קדמוניים "טבעיים" והימנעות מחיסונים, המייצרים זיהומים בגופנו. הסוציולוגית ג'ניפר רייך (Reich) מאוניברסיטת דנבר תיעדה תפישות דומות אצל אימהות הנמנעות מחיסונים ומחליטות במקום זאת להתמקד "במזון אורגני, בהנקה" וכן "בחיים טבעיים" – קטגוריה מעורפלת, שמובילה בהכרח להטיות שליליות נגד מוצרים "בלתי טבעיים" אחרים שעשויים להועיל לנו, החל מהרדמה אפידורלית וכלה בבשר שגודל במעבדה.

אף על פי שרומנטיזציה של בני האדם בעידן הטרום-תעשייתי אינה מובילה ישירות לגזענות, היא מעודדת אפליה מסוג אחר, מזיק לא פחות. תמונות של ציידים-לקטים משמשות דרך קבע להמחשת כושרם הגופני – ולהמחשת הידרדרותנו אל שאול הרפיסות. ייתכן שהשרירים החטובים והחניתות המגניבות מסיחות את דעת הצופים, ולכן הם אינם מבחינים בהיעדרם של כיסאות גלגלים, גפיים תותבות, מכשירי שמיעה, מכשירי דיבור, כלבי נחייה ושפע מתנות נוספות שהמודרניות העניקה לבני אדם בעלי מוגבלויות. ללא מעורבות אנושית, הטבע מוחק את האנשים האלה – וזאת הגישה הרווחת במיתוסים של הפרא האציל (יש העוזרים לטבע לעשות את עבודתו באמצעות טקס של רצח תינוקות "פגומים" או "חלשים". בחלק מתרבויות הציידים-לקטים זהו אחד הגורמים המשמעותיים המעלה את שיעורי התמותה בילדות המוקדמת לפי מאה מאשר במדינות מתועשות). בדומה לפנטזיות הלאומיוּת השבטית, המיתוסים של הפרא האציל מובילים לדימוי הרה אסון של עבר זוהר המתאפיין בהומוגניות גזעית, אידיאולוגית וגופנית.

מי שאינו לומד מההיסטוריה, נידון לחזור עליה שוב ושוב – כך אומרת הקלישאה הידועה, והמיתוסים של תור הזהב מבטיחים שהכשל הזה אכן יתממש. אין ספק שיש לנו מה ללמוד מאורחות חיים קדומים. אך כדי להביט לאחור באופן אחראי עלינו להיזהר ולא להפוך את העבר למראה המשקפת את פנינו או את ערכינו. אחרת ההיסטוריה תהפוך לאגדה נעימה, למחסה שתפרנו למידותינו ולתשוקותינו כדי להתגונן מפני מורכבותה של המציאות, לגרסה הנרטיבית של בית ילדותנו הנוסטלגי.

חברות הצמד The Judds, אם ובת, מבינות שהימים הטובים ההם כנראה מעולם לא היו קיימים, ולכן פזמון השיר שלהן בנוי משורה של שאלות, ולא משורה של הצהרות:

האם הנאהבים באמת התאהבו לעד
ועמדו זה לצד זה בכל אשר קרה?
האם הבטחה באמת הייתה דבר שמקיימים,
ולא רק משהו שאומרים?
האם משפחות באמת הרכינו ראש להתפלל?
האם נכון שאבות לעולם לא הסתלקו?

סבא, שואלות הזמרות, האם העבר באמת היה מדהים כל כך? אם להודות על האמת, קצת קשה להאמין.

אסטרונאוטית

האסטרונאוטית ג'ואן היגינבות'ם. תצלום: US Embassy The Hague

אם שואלים מישהו מלבד סבא – או אם סבא אינו גבר לבן – התשובה, בדרך כלל, שלילית. כשדיברתי על כך עם עמיתה שלי, מרצה למתמטיקה באוניברסיטה שבה אני מלמד, היא צחקה. "בעבר, פחות או יותר כל דבר שיש בקריירה שלי לא היה אפשרי", אמרה לי. זאת אינה הגזמה. כיום כבר יש מתמטיקאיות, אבל לפני חמישים שנה כמעט לא היו נשים בתחום. לפני מאה שנה, הדרת נשים מההשכלה הגבוהה – ומהקלפי – הייתה מתורצת בנחיתותן האינטלקטואלית הטבעית. לפני מאתיים שנה לאישה לא הייתה ברירה אלא לטרוח במטבח, ואם הייתה עשירה, אפילו לא הייתה לה הזכות לבחור איזה עבד מטבח לקנות במכירה הפומבית. באותם ימים, בחירת מקצוע הייתה מעסיקה אותה פחות מהסיכוי המוחשי שתמות בעת הלידה, ואם נחזור עוד מאות שנים לאחור, סביר להניח שמותה בעת הלידה היה נתפש כנקמה על-טבעית על חטא משפחתי.

בחינה מציאותית של העבר אינה מובילה בהכרח להתעלמות מבעיות ההווה. מאמר זה אינו בחזקת התכחשות לסכנות הנשק הגרעיני, לאכזריות הנוראה של רציחות העם המתמשכות, להיכחדות המינים על כוכב הלכת השברירי שלנו, לצעדים הרי האסון שאנו עושים כעת, ולבטח עוד נעשה – צעדים שפוגעים בחתירה הקולקטיבית לאמת ולצדק. להיפך, בחינה מציאותית של העבר מובילה להכרה בכך שמלאכת הקִדמה דורשת מאיתנו להתעמת עם המציאות על כל מורכבותה, ולא לחפש נחמה בפנטזיות נוסטלגיות. הימים הטובים ההם הם נחמה גדולה, בייחוד כאשר השינויים שהטכנולוגיה והגלובליזציה מביאות עמן מאיימות על יסודות זהותנו. כפי שאנו מתקשים להותיר מאחור את בית ילדותנו, כך קשה לנו להותיר מאחור את המיתוסים של תור הזהב. אולי יהיה לנו קל יותר להרפות מהם אם נבין שככל שנקדים לעשות זאת, נקדים גם להגיע לתור זהב אמיתי.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אלן ג'יי לבינוביץ (Levinovitz) הוא מרצה לפילוסופיה וללימודי דת באוניברסיטת ג'יימס מדיסון בווירג'יניה. ספרו האחרון הוא The Gluten Lie: And Other Myths About What You Eat (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "שיט בסירה", מארי קסאט, 1893-4, ב-National Art Gallery בוושינגטון. תצלום: Google Art Project

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלן ג'יי לבינוביץ, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על נוסטלגיה אהובתי