נינה הפנתרה השחורה

יוניס ויימון רצתה לעשות קריירה במוזיקה קלאסית. החיים לקחו אותה הרחק משם, והפכו אותה לדמות ייחודית, סמלית וגם מיוסרת: לנינה סימון
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

ב-1968, בריאיון לטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, נשאלה הזמרת והפסנתרנית נינה סימון מה זה חופש בעיניה. "זאת רק תחושה", היא ענתה. נדמה היה שהשאלה מביכה אותה. ואז, ברגע אחד, התחוורה לה התשובה. "אני אגיד לך מה זה חופש בעיני: חוסר פחד. כן, חוסר פחד מוחלט!"

אני אגיד לך מה זה חופש בעיני: חוסר פחד. כן, חוסר פחד מוחלט!

חילופי הדברים האלה מופיעים בתחילת סרטה התיעודי יוצא הדופן של ליז גארבַּס, "מה קרה, גברת סימון?" (?What Happened, Miss Simone). זהו רגע מדהים כיוון שעל הבמה שידרה נינה סימון, בראש ובראשונה, חוסר פחד. סימון, שצברה לא מעט תסכול בגלל שאיפותיה להפוך לפסנתרנית קלאסית, הגניבה את באך למועדון הלילה, שילבה את המוזיקה שלו עם פולק, בלוז וג'אז, ואכפה כללי התנהגות של רסיטל: כל מי שהרעיש בזמן שהיא מנגנת זכה למבט קר או נזיפה צורבת. הרפרטואר שלה היה מגוון – גרשווין, אלינגטון, ז'אק ברל, קורט וייל, בוב דילן – אך כל מה ששרה נשמע כמו שיר של נינה סימון. היא לא רק העניקה לשירים פרשנות משלה, אלא קנתה עליהם חזקה.

גרפיטי של נינה סימון, ברוקלין

נינה סימון, גרפיטי של דמיאן מיטשל, ברוקלין. תצלום: שון הוק

אך שירה המפורסם ביותר של סימון, שמתה ב-2003, היה שיר שהיא עצמה חיברה: “Mississippi Goddam”. השיר שנכתב ב-1963, באותה שנה שבה נכתב "מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם" של מרטין לותר קינג, ביטא בחריפות את הלך הרוח השורר בקרב פעילי זכויות אזרח צעירים. "זהו שיר של מחזות זמר, אבל עדיין לא נכתב המחזה שיתאים לו", מכריזה סימון בצניעות, לפני שהיא פוצחת במתקפה אכזרית על דרישותיהם של הלבנים לסבלנות:

"כל השנים שיקרתם לי / אמרתם תנקי אוזניים, תתרחצי / שאם אדבר יפה כמו איזו ליידי, תפסיקו לקרוא לי "סיסטר סיידי' / אבל המדינה הזו מלאה שקרים / כולכם הולכים למות, למות כמו זבובים / אני לא סומכת עליכם יותר / נמאס לי לשמוע 'לא צריך לרוץ כל כך מהר!'"

העובדה שסימון העזה לומר “Mississippi Goddam” (מיסיסיפי, לכל הרוחות) בישרה מהפכה ברטוריקה הפוליטית השחורה. כפי שמסביר דיק גרגורי בסרטה של גרבאס, "כולנו רצינו לומר את זה, אבל היא זו שעשתה את זה".

אין להכחיש את אומץ הלב של סימון, אבל האומץ הזה היה גם שריון ומסכה שנועדו להגן עליה מפני כוחות עוינים, אמיתייים ומדומיינים גם יחד. העליונות הלבנה לא הייתה השד היחיד שרדף אותה. היא סבלה מהפרעה דו-קוטבית שלא אובחנה אצלה עד שנות ה-80, כשהמחלה כבר כמעט ושלטה בה. רק בזכות מעריץ הולנדי היא לא הפכה לחסרת בית. הייתה לה חולשה לגברים קשוחים ונוכלים: "רומן סוער עם אש", כפי שאמרה לגרבאס ליסה סימון, בתה של נינה (ליסה היא המפיקה בפועל של הסרט).

האומץ היה גם שריון ומסכה שנועדו להגן עליה מפני כוחות עוינים, אמיתייים ומדומיינים גם יחד. העליונות הלבנה לא הייתה השד היחיד שרדף אותה.

סימון התענתה מאוד בשל משיכתה המינית לנשים. "עלי לחיות עם נינה, וזה קשה מאוד", הודתה סימון בראיון. עד כמה היה לה קשה? אולי את התשובה לכך אפשר לגלות מהביוגרפיה של אלן לייט, שנקראת גם היא What Happened, Miss Simone?, ושאבה את השראתה מהסרט של גרבאס. הספר מבוסס על אותם מקורות ראשוניים, ובהם יומניה ומכתביה של סימון, ואף על פי שהסגנון של לייט נוטה לבנאליות, הוא מתאר את מאבקיה הפנימיים של סימון בצורה נוקבת אף יותר מגרבאס. אנו למדים שהקשיים שהיא חוותה לא גורעים מהגבורה שלה ומתרומתה למאבק זכויות האזרח, אלא רק מעצימים את הישגיה.

סימון נולדה בשם יוניס קתלין ויימוֹן ב-1933 בטְריון, צפון קרוליינה. היה הייתה השישית מבין שמונה אחים. אביה, ג'ון דִיוויין, נאלץ לסגור את עסק הניקוי היבש שלו בזמן השפל הגדול, ובסופו של דבר הושבת לחלוטין עקב חסימת מעיים שלקה בה. אמה, מרי קייט, אשת כמורה מתודיסטית, פרנסה את משפחתה כעוזרת בית. מרי קייט נטתה לריחוק רגשי, אך היא זיהתה את הפוטנציאל המוזיקלי של בתה, ובגיל שש כבר הפכה יוניס לפסנתרנית הקבועה בכנסייה של טריון. באסיפות של הקהילה היא למדה כיצד לאלתר, וכיצד להפנט קהל.

ב-1939, כשיוניס הופיעה בנגינה על פסנתר עם המקהלה המקומית, היא משכה את תשומת לבם של שתי נדבניות לבנות. האחת הייתה גברת מילר, המעסיקה של אמה, שהציעה לממן לה את שיעורי הפסנתר הקלאסיים. האחרת הייתה האישה שהפכה למורתה – מיוריאל מזנוביץ', בריטית שהייתה נשואה לצייר רוסי. מדי יום שבת היא חצתה את פסי הרכבת כדי ללמוד באך, בטהובן וברהמס אצל "מיז מאזי", אישה טובת לב שנראתה ליוניס "חייזרית" בשערה הלבן ועורה החיוור. העיירה התגאתה עד מאוד בילדת הפלא וייסדה קרן למימון לימודיה. היא גילתה שהמוזיקה טומנת בחובה כוח, ובה בעת מהווה "עול" נורא. עבור רוב הלבנים בטריון היא הייתה תופעה מוזרה – "הילדה השחורה הקטנה" של גברת מזנוביץ' – ובמשפחתה אף אחד "לא ידע כמה מבודדת נעשיתי בגלל המוזיקה"1. אמהּ כמעט שלא הרעיפה עליה חיבה, וציפתה ממנה להפוך לפסנתרנית הקלאסית השחורה הראשונה בארצות הברית. ברסיטל הראשון שלה, כשהייתה בת עשר, הוריה קמו ממושביהם כדי לפנות את מקומם למשפחה לבנה שרצתה לראות את אצבעותיה טוב יותר. יוניס סירבה לנגן עד שהוריה יחזרו למקומם. כמה לבנים בקהל צחקקו. לאחר התקרית הזו "שום דבר כבר לא היה קל", היא כתבה בספר הזיכרונות שלה, “I Put a Spell on You", מ-1991.

Lenox Lounge, הרלם

מועדון "Lenox Lounge" בהרלם, ניו יורק. תצלום: סירו מיגל.

אף אחד לא אמר לה כמה קשה יהיה לה להשתלב בעולם הלבן-מאוד של המוזיקה הקלאסית - סימון אמרה שבבית ילדותה, גזענות הייתה נושא שהשתיקה יפה לו. לאחר שסיימה את לימודיה בפנימייה, היא למדה קורסים בג'וליארד במשך שנה וחצי בזמן שהתכוננה למבחני הכניסה למכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, לשם הוריה עברו כדי לסייע לקריירה שלה. מעולם לא חלפה במוחה האפשרות שהיא עלולה לא להתקבל. הדחייה שקיבלה מקרטיס הייתה מהלומה קשה לא רק לאגו שלה, אלא לתחושת המציאות שלה: "את מרגישה בושה, השפלה וכעס על כך שנפלת קורבן לדעות קדומות, ובה בעת מנקר בך החשש שאולי... את בעצם לא טובה". כשולַדימיר סוקולוף, מורה הפסנתר שלה בפילדלפיה, שמע אותה מנגנת ג'אז, הוא עודד אותה להתפתח בכיוון הזה, אך היא פטרה את הצעתו בביטול ואמרה, "מוזיקה קלאסית היא אהבתי הראשונה". 2

הדחייה שנחלה מאהבתה הראשונה הובילה אותה לפתח את הסגנון הייחודי שלה. והוא נולד במידטאון בר באטלנטיק סיטי, שם קיבלה יוניס הזדמנות להופיע ב-1954. היא הייתה מבועתת שמא אמה תגלה שהיא מנגנת את "המוזיקה של השטן" במועדון לילה, ולכן אימצה לעצמה את שם הבמה נינה סימון: "נינה" מ- niña ("ילדה", בספרדית), כינוי חיבה שנתן לה חבר לשעבר, ו"סימון" על-שם השחקנית סימון סיניורה. היא שילבה כמה מוזיקה קלאסית שרק יכלה, ושזרה בשירים פופולריים את הקונטרפונקט של באך ואת הכרומטיות הרומנטית.3 אך מה שהתחיל כניסיון ללקק את פצעיה הסב לה בסופו של דבר "הנאה... עמוקה כמעט כמו ההנאה שהפקתי מהמוזיקה הקלאסית". אף על פי שלא הייתה לה הכשרה כזמרת, הקונטרַלְטו המחוספס שלה היה רב-הבעה, עממי ותיאטרלי בעת ובעונה אחת, עם גוון אנדרוגיני מפתה.

אלן לייט כותב כי רבים ממעריציה הראשונים היו הומואים ולסביות. אחד מהם היה טד אקסלרוד, מלצר במידטאון בר שהכיר לה את הגרסה של בילי הולידיי ל-I Loves You, Porgy. הגרסה שסימון הקליטה לשיר זה ב-1958 עבור חברת התקליטים "בית לחם" (Bethlehem) הפכה ללהיט הראשון שלה. היא ויתרה על זכויותיה על ההקלטות שלה עבור "בית לחם", והחלה להרוויח מהם רק בשנות ה-90, לאחר סדרת תביעות. סימון השמיטה את סיומת ה-s המשפילה מהמילה loves, והעניקה לשיר תחושת פאר עגמומית. סטנלי קראוץ' אמר לליז גרבאס שכאשר הוא שמע לבסוף את הגרסה המקורית של השיר, הוא חשב לעצמו, "הם צריכים להשליך את הגרסה הזאת לפח וללכת ללמוד את הגרסה שלה".4

ב-1959 עברה סימון לניו יורק והותירה אחריה את בעלה, דון רוס שהיה ביטניק לבן (החבילה התפרקה במהרה). היא קשרה קשרי חברות קרובים עם ג'יימס בולדווין, לנגסטון יוז, לירוי ג'ונס, מרים מקֶבָּה ולוריין הנסברי, שהפכה למנטורית הפוליטית שלה. כולם היו חברים בעולם הבוהמייני השחור, שהשתרע מהארלם עד לווילג', והם התעניינו, כמו סימון, בהחדרת נושאים שחורים לאמנות מודרנית, ובמאבקי עצמאות אפריקנים. כמה מהם היו הומואים או ביסקסואליים.5 "היא מוזרה", כתב יוז בהערות האלבום של אחת ההקלטות המוקדמות שלה. "בדיוק כמו המחזות של ברנדן ביהן, ז'אן ז'נה, לירוי ג'ונס וברטולט ברכט".

הייתה זו הערה חריפה שקשרה בין סימון לבין תנועת האוונגרד שהובילה הוצאת Grove Press. במועדון ה-Village Gate, שנפתח זמן קצר לפני כן במרתף של מלון ישן ברחוב בְּליקר, הוכיחה סימון שהיא הרבה יותר מאשר "זמרת של מועדוני ארוחת ערב", או אפילו יותר מאשר זמרת ג'ז. כפי שהיא אמרה לעתים קרובות, "היו בנגינה שלי יותר פולק ובלוז מאשר ג'ז". סטנלי קראוץ' מציין שסימון סירבה "להיכנע לכוחה של הלהקה", כפי שזמרי ג'ז שגרתיים יותר עושים, מכיוון ש"היא אהבה להיות במרכז". ההכשרה הקלאסית שלה תמיד נכחה בנגינתה. היא בראה גרסה ארוכה, אטית וקודרת להפליא של "You’d Be So Nice to Come Home To", שנשמעה כמו יצירה של באך. עד שהשירה נכנסת כאנחה נמוכה ומרוחקת המתגברת אט אט על גבי מטח תווים במקצב של שש-עשריות, המלודיה של פורטר נטענת בארוטיות דואבת.
הארוטיות והסבל שכנו בלב יצירתה של סימון כבר מההתחלה: נדמה שהיא עומדת כשרגל אחת בדרום העמוק והאחרת בקברט ויימארי. אין פלא שהשוו אותה לעתים קרובות לבילי הולידיי, אבל היא אמרה שהולידיי הייתה "מסוממת", והעדיפה שישוו אותה למריה קאלאס. בכל הקשור להולידיי היא חרגה ממנהגה רק עבור השיר Strange Fruit מכיוון שהוא "חופר בקרביים של הדברים שהלבנים עשו לעם שלי... זה ממש פותח את הפצע לגמרי".

מבקרי הג'ז התקשו לפצח את סימון כיוון שלקולה היה חסר המנעד של שרה ווֹן או הרכות של אלה פיצג'רלד. "אני מודה שמיס סימון אינה קוסמת לי", כתב מרטין ויליאמס. אך הקהל דווקא מצא בה קסם רב. סימון חדרה עמוק יותר מאשר זמרות אחרות: היא ידעה איך לפתוח את הפצע, להקים את הכאב לתחייה. כל עוד היא חשה נערצת, היא נהגה לפטפט בשובבות ובחריפות בין השירים. אבל אם חשה עלבון, היא יכלה להיות תוקפנית, אלימה אפילו. ארט דלוגוף, הבעלים של Village Gate, העסיק שומרי ראש כדי שיגנו על לקוחותיו מפניה.

בניו יורק, כמו באטלנטיק סיטי, סימון משכה קהל גדול של הומואים ולסביות (כשריצ'רד פריור אמר "ללבנים הייתה ג'ודי גרלנד, לנו הייתה נינה", לא היה לו בדיוק מושג עד כמה רב היה המשותף ביניהן, כאייקונים קווירים). היא נהגה לבלות בבר לסבּי בשם Trude Heller’s, והיה לה כביכול קשר רומנטי עם זונה שהייתה שותפתה לדירה בפילדלפיה. אנדרו סטראוד, החבר החדש שלה, פחד כל כך שקשריה עם לסביות "זיהמו" אותה, שהוא אילץ אותה לקטוע את כולם. סטראוד, בלש שחור רחב כתפיים ובהיר-עור מהארלם, היה דמות מאיימת. "הוא הפחיד אותי נורא", אמרה סימון. "הוא כאילו השתלט עליי, ואני שמחה על זה". במסיבת האירוסין שלהם ב-Palladium Ballroom, מעריץ העביר לסימון פתק. סטראוד שתה רום כל הערב, וכשהם יצאו מהמועדון, הוא היכה אותה ברחוב. ואז הוא לקח אותה הביתה במונית, הצמיד אקדח לראשה, קשר אותה למיטה ואנס אותה. הם התחתנו זמן קצר לאחר מכן, ב-1961, ואחרי תשעה חודשים היא ילדה את בתם היחידה, ליסה. סטראוד עזב את המשטרה והפך למנהל האישי שלה.

זמן רב לאחר שהם התגרשו, אפילו סימון הודתה שהוא היטיב עמה מבחינה מקצועית. תחת ניהולו היא נהנתה מהתקופה היצירתית הטובה ביותר בחייה, והקליטה עבור פיליפס ו-RCA שורה של אלבומים שהקנו לה את התואר "הכוהנת הגדולה של הסוֹל". הוא שכר עבורה את קרנגי הוֹל, שיכן אותה בבית בן 13 חדרים במאונט ורנון והבטיח להפוך אותה ל"נקבה שחורה עשירה". אבל היא נטרה לו טינה על שהכריח אותה לעבוד קשה כל כך, ועל שלא סיפק אותה מינית. ביומנהּ היא כתבה שהיא מרגישה "תקועה בין התשוקה לשני המינים", וכפי שהתוודתה במכתב לסטראוד, "אני לא חושבת שאי פעם אפסיק לפחד ממך".

מעצמה היא פחדה כמעט באותה מידה. "אני רואה את 'שלוש פנים לחווה' – נדמה לי שזה בעל משקל למחקר פסיכולוגי על עצמי", היא כתבה ביומן. ברשומה אחרת כתבה על עצמה שהיא "מסוג הבחורות השחורות שאוהבות את כל מה שהלבנים מתעבים", ותהתה למה בעצם לא התאבדה עדיין. לפי סטראוד, "היא פשוט שנאה להיות שחורה ו'מכוערת', כפי שהיא הגדירה זאת". אך הקול הציבורי שלה היה ההפך הגמור: קול שחור חזק וברור שהפך את התיעוב העצמי לגאווה והתרסה.

הפיגוע שהתרחש בכנסייה בברמינגהם ב-1963 היה נקודת מפנה בחייה של נינה סימון. הפוליטיקה של זכויות האזרח לא הייתה זרה לה: היא הופיעה באירועי צדקה ונסעה ללאגוס עם בולדווין ויוז. מעריציה ב- Student Nonviolent Coordinating Committee (ארגון זכויות אזרח) ידעו לזהות את התֶמה הגזעית בשירים כמו Brown Baby. אך לאחר שארבע ילדות נרצחו בברמינגהם, היא נכנסה למוסך הביתי וניסתה להרכיב אקדח מאולתר בעזרת הכלים של בעלה. "אם זה היה תלוי בי", היא אמרה, "הייתי הופכת לרוצחת".

בירמינגהם אלבמה, פיגוע, 1963

הפגנה לזכר קרבנות הפיגוע בבירמינגהם, אלבמה, ספטמבר 1963. תצלום: ויקיפדיה, ספריית הקונגרס

היא בחרה, לחלופין, לקבל את הצעתו של סטראוד ולתעל את הכעס שלה למוזיקה.6 השיר Mississippi Goddam היה הפרי הראשון ביבול שלם של שירי מחאה. הוא הופיע ב-In Concert, האלבום הראשון שהקליטה בפיליפס, לצד גרסה אפוקליפטית ל-Pirate Jenny מתוך "אופרה בגרוש", שבה היא מציגה גרסה חדשה של ג'ני, עוזרת שחורה שמענישה את מייסריהָ בסגנון תנכי. האלבום In Concert יצא ב-1964, באותה שנה כמו Dutchman, המחזה הקצר והנפיץ של לירוי ג'ונס. כמו ג'ונס, שזמן קצר לאחר מכך אימץ את הלאומנות השחורה ושינה את שמו לאַמירי בָּרַקה, גם סימון סלדה מאחווה בין-גזעית. מה שהיא רצתה, כפי שהיא זועקת בגרסתה האפּית משנת 1965 ל-Sinnerman, הוא "כוח!".

וכמו ברקה, גם סימון הביאה לכדי ביטוי רגש שהיה בגדר טאבו – רגש שזוג פסיכיאטרים אמריקנים שחורים הגדירו ברב-מכר משנת 1968 כ"זעם שחור". השירים שלה היו מאוכלסים במלאכים שחורים: בשירה משנת 1966, Four Women, אישה בשם פיצ'ז (Peaches) מכריזה, "אני אהרוג את האמא הראשונה שאראה". מעטים שילבו אמנות ומחאה בצורה מופלאה כזו, מין היתוך קלאסי של אימה ויופי. היא אהבה את הפנתרים השחורים, בין היתר מכיוון ש"הם מפחידים גם את הלבנים עד מוות, וזה דבר שאנחנו צריכים, בלי ספק". בפסטיבל התרבות של הארלם ב-1969 – שאותו אבטחו הפנתרים, לא המשטרה – סימון שאלה את האנשים בקהל אם הם "מוכנים לנפץ דברים לבנים", ובמידת הצורך גם להרוג. בין שסימון עצמה הייתה מוכנה להרוג ובין שלא, היא נתנה הופעה מאיימת ביותר.

סימון עצמה אמרה שהשילוב בין המוזיקה לנושא זכויות האזרח העניק לה "תכלית חשובה יותר מאשר החתירה למצוינות של המוזיקה הקלאסית". זה היה חשוב לה כל כך, שהיא הייתה מוכנה לנגן מוזיקה שנראתה לה נמוכה, כפסנתרנית קלאסית. "אני לא זמרת בלוז, אני דיווה", היא התעקשה. אך באלבום החשוף והנפלא שלה משנת 1967, Nina Simone Sings the Blues, היא הוכיחה שהיא יכולה לחבוש את שני הכובעים גם יחד. היא עטתה על ראשה תספורת מלכותית, יצרה סאונד פאנקי יותר, ובהופעותיה הקיפה את עצמה בכלי הקשה אפריקנים ותופי קונגה.

לפי אנג'לה דייוויס, שאותה ביקרה סימון בכלא ב-1971 עם בלון הליום אדום שהפך לאביזר קבוע בתא שלה, נינה "בישרה, קבעה וניגנה בחדשנות את השינויים שהתחוללו בתנועה". היא הייתה האצולה של התנועה: שכנה של בטי שאבאז, אלמנתו של מלקולם אקס, ואשת סודו של סטוקלי קרמייקל, שהתחתן עם חברתה מרים מַקֶבּה. אך גם הנחמות שמצאה בתנועה לא יכלו להציל את סימון מייסוריה. היא קנאה בפעילים שיכלו "לחזור לקהילות שלהם ולחיות בפועל את הרעיונות שהם מאמינים בהם. הם היו שייכים. אני לא... הייתי בודדה בתנועה בדיוק כפי שהייתי בודדה בכל מקום אחר".

העובדה שהיא הייתה אישה בתנועה הנשלטת על-ידי גברים, רק החריפה את בדידותה. סימון הקדישה את המוזיקה שלה יותר ויותר לחוויית האישה השחורה, כאשר השיא הוא בשיר Four Women, שבישר את לידתה של מודעות פמיניסטית שחורה (למרבה ההפתעה, השיר אינו מוזכר בסרט של גרבאס). זוהי בלדה, מין ליווי לאה לפסנתר ובס, המוטעם בעדינות על-ידי כלי הקשה, שעל-גביו מתארת סימון את חוויותיהן של ארבע נשים שחורות בעלי גווני עור שונים: רומן של טוני מוריסון שנדחס לארבעה בתים. יש משהו רשמי ומכובד בקצב, עגמומי כמעט, עד לשיא האדיר, שאותו השוותה סימון ל"חתך של תער".

על אף כל הגאווה וההתרסה, סימון החלה להתפרק בראשית שנות ה-70. מותה של לוריין הנסברי ב-1965 רדף אותה, ושתי מערכות היחסים האחרות שסייעו לה לשמר את אחיזתה במציאות – עם תנועת זכויות האזרח ועם בעלה – הלכו והתפוררו. סטראוד עזב אותה לאחר קשר בשלישייה עם אישה שטענה כי היא נסיכה אתיופית: "ראיתי במו עיניי את ההעדפה המינית שלה... הייתי צריך לעזוב עוד קודם". סימון שכרה שני מחסלים להרוג אותו, אך כשהם הגיעו הוא לא היה בבית, והמשימה בוטלה. האלבום האחרון שלה אצל RCA, ששוחרר ב-1974, נקרא It Is Finished. אחריו היו עוד הקלטות ספורות בלבד, קשות להאזנה. היא ניהלה חיי נדודים שהביאו אותה לברבדוס, ואז לליבריה, ואז לאירופה. היא החליטה שאמריקה היא "סרטן", ולא רצתה להיות קשורה אליה עוד (יש לציין שהיא גם הייתה חייבת מאות אלפי דולרים למס הכנסה).

על 30 שנותיה הנותרות של סימון, שאותן היא העבירה בגלות שכפתה על עצמה, קשה מאוד לקרוא. היא ניהלה מגוון מערכות יחסים מופרכות עם גברים בלתי ניתנים להשגה, כולל ראש ממשלת ברבדוס, ואפשרה לאחרים להונות אותה. היא התפשטה על רחבת ריקודים בליבריה - חוויה שהיא מהללת בשיר Liberian Calypso, למרות שלפי אל שקמן, הגיטריסט שלה, "האפריקנים לא סבלו אותה". היא התכחשה לאביה כששמעה אותו אומר לאחיה שהוא, ולא אמם, פרנס את המשפחה. השקר הזה גרם לה לרצות "להרוג אותו מיד באותו רגע". היא התאכזרה לבתה, כינתה אותה "בת תערובת" על שירשה את גוון העור הבהיר של אביה, והיכתה אותה באופן חמור כל כך, שהיא רצה בחזרה לזרועות אביה.

כשמצבה המשיך להידרדר היא החלה לדמיין, כפי שהיא כותבת בספר הזיכרונות שלה, ש"כל העולם מתאגד נגד נינה סימון". בהופעה ב-Village Gate ב-1979, היא פצחה בנאום זועם והיסטרי נגד יהודים. ג'יימס בולדווין התגייס להצלתה, התיישב לידה מול הפסנתר והפציר בה לשיר. בתחילת שנות ה-80 היא נטלה תרופה שפגעה בכישורים המוטוריים שלה, ובכל זאת היא המשיכה להופיע. בשנות -90 היא כבר הרוויחה 85,000 דולר להופעה וצברה תמלוגים על הלהיטים הישנים שלה. כך היא יכלה לקנות בית בדרום צרפת ולממן את ההתמכרות החדשה שלה לקוקאין. היא העסיקה הומו צעיר שפגשה בבית חולים בלוס אנג'לס בתור המנהל האישי שלה וקנתה לו מרצדס. הוא עבר לגור בסמוך אליה והזניח אותה.

בראיונותיה האחרונים המשיכה סימון לדבר על יצירתה כאילו כל מה שעשתה היה רק סטייה קטנה בדרך אל הקריירה הקלאסית שנגזלה ממנה. יומיים לפני מותה העניק לה מכון קרטיס למוזיקה תואר דוקטור של כבוד, ובכך תיקן טעות שהתגלתה כאחת התרומות המוזיקליות החשובות ביותר של בית הספר. הרי לוּ היה מקבל את יוניס ויימון ללימודים, ייתכן שאנחנו מעולם לא היינו מקבלים את נינה סימון.

אדם שץ הוא חבר מערכת ב-London Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

“What Happened, Miss Simone?” a Netflix documentary film directed by Liz Garbus.
“What Happened, Miss Simone?: A Biography” by Alan Light Crown Archetype, 309 pages.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדם שץ, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על נינה הפנתרה השחורה