נעמה לי אהבתך

ואולי במרכז החיים מוטב להציב את חברות הנפש, ולא את מסגרת הנישואין?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

שבועות ספורים אחרי שקאמי ווסט החלה לצאת עם החבר שלה היא אמרה לו שהקשר שלה עם חברתה הטובה ביותר חשוב לה יותר מהקשר איתו. ווסט ידעה שהחבר שלה שמע פה ושם קטעי שיחות שלה עם קייט טילוטסון, שהתנהלו לעתים קרובות ברמקול פתוח. אבל היא שיערה, שבדומה לגברים שעמם יצאה בעבר, הוא לא הבין בדיוק את מהות היחסים שלהן. ווסט הסבירה לו, ״אני חייבת שתדע שהיא לא הולכת לשום מקום. היא אצלי במקום ראשון״. טילוטסון הייתה שם לפניו, וכפי שווסט הסבירה לו, ״היא תהיה שם אחריך. ואם נדמה לך שבשלב כלשהו היא לא תהיה בעדיפות ראשונה מבחינתי, אתה טועה״.

אם הדברים שאמרה ווסט נשמעים חסרי רגש, זה משום שהיא הייתה נחושה שלא לחזור על מה שקרה לה באמצע שנות העשרים לחייה וגרם לה מצוקה גדולה. החבר שלה באותם ימים הרגיש שהוא אינו בראש סדר העדיפויות שלה. במה שנראה בעיני ווסט כניסיון להרחיק אותה מחברתה, הוא השמיץ את טילוטסון, כינה אותה פרוצה וטען שהיא משפיעה עליה לרעה. לאחר שמערכת היחסים שלה איתו נגמרה, ווסט בת ה-31 נשבעה שלעולם לא תניח לגבר כלשהו לפגוע בחברוּת שלה. היא החליטה שבעתיד, בני זוג רומנטיים ייאלצו להסתגל לחברות שלה עם טילוטסון, ולא להפך.

החברים שלנו, בני הזוג שלנו או הבעלים אמורים להיות במקום הראשון: העולם שלנו מתנהל הפוך

ווסט וטילוטסון יודעת מה מקובל. ״החברים שלנו, בני הזוג שלנו או הבעלים אמורים להיות במקום הראשון,״ אמרה לי ווסט, ״העולם שלנו מתנהל הפוך״.

בעשורים האחרונים, התפישה האמריקנית באשר למה שנחשב למערכת יחסית רומנטית לגיטימית הורחבה: בתי המשפט מעניקים רישיונות נישואים לזוגות חד מיניים, אמריקנים מתחתנים בגיל מבוגר יותר מבעבר, ויותר ויותר צעירים בוחרים לגור ביחד ולא להתחתן. על אף שינויים אלה, מה שלא השתנה מאוד היא הציפייה כי מערכות יחסים רומנטיות מונוגמיות יהיו השמש שסביבה ינועו כל מערכות היחסים האחרות.

חברות, נדנדה, שתי נשים

להתמקד במה שחשוב ויציב. תצלום: Bewakoof.com

הצבת החברוּת במרכז החיים, כפי שעשו ווסט וטילוטסון, מערערת את המוסכמות. חברות כמותן פולשות לטריטוריה שהייתה שמורה בדרך כלל לבני זוג רומנטיים: הן גרות בבית שרכשו ביחד, מגדלות את ילדיהן ביחד, משתמשות בכרטיסי אשראי משותפים ויש להן ייפוי כוח חוקי בנושאים רפואיים וחוקיים הנוגעים לשתיהן. חברויות מסוג זה דומות במידה רבה למערכות יחסים רומנטיות, רק בלי הסקס.

על אף המסירות הגדולה המאפיינת חברויות כאלה, אין להן הגדרה ברורה. התיאור שהוא לכאורה מובן מאליו, ״החברים הכי טובים״, נראה למרבית הזוגות הללו קלוש מדי. הקושי למצוא הגדרה מוביל רבים להשתמש באנלוגיות. יש מי שמדמים את עצמם לאחים, אחרים לבני זוג רומנטיים, ״באותו מובן של קרבת נפש שהופכת את מי שמתחשב, אוהב ותומך בך לרומנטי״, מסבירה פרופסור בריטני קופר (Cooper) מאוניברסיטת ראטגרס [בניו ג׳רזי], המתארת אחדות מן החברויות שלה בספרה Eloquent Rage.

יש מי שנעים בין שני דימויים. מאז הערב שבו ג׳ו ריוורה וג׳ון קארול נפגשו בבר הומוסקסואלי באוסטין, טקסס – שבו ריוורה הנחה תחרות סטריפטיז וקארול זכה בפרס בסך 250 דולר – הם מרגישים כמו אחים. ״אחים שבאמת רוצים לבלות ולחיות ביחד״, מסביר קארול. עם זאת, כשביקשתי מקארול לתאר את חיי היומיום בבית שהם חולקים, הוא אמר לי כי ״אנחנו קצת כמו זוג נשוי, אף שאנחנו לא נשואים״. תערובת האנלוגיות הללו מעידה על כך שגם נישואים וגם קשר משפחתי אינם ממש מתאימים לתיאור החברויות הללו.

חברויות אינטימיות אינן מלוות בתסריט חברתי ברור, המבהיר איך הן אמורות להיראות או איך הן אמורות להתנהל. אלה מערכות יחסים המותאמות אישית על ידי מי שלוקחים בהן חלק

חברויות אינטימיות אינן מלוות בתסריט חברתי ברור, המבהיר איך הן אמורות להיראות או איך הן אמורות להתנהל. אלה מערכות יחסים המותאמות אישית על ידי מי שלוקחים בהן חלק. מִיה פוּלידו, סטודנטית בת עשרים מאוניברסיטת דרוּ, אומרת שהיא ו״חברת הנפש״ שלה, סילביה סוצ׳אקי, גם היא בת עשרים, יצרו לעצמם דגמים לחיקוי בתהליך שהיה בעיניהן ״פרנקנשטייני״: באמצעות קריאה על חברויות אינטימיות בין נשים מלפני מאות שנים, שתיהן גילו מסגרת למערכת יחסים שאינה תואמת במדויק תוויות עכשוויות של קשרים רומנטיים או אפלטוניים. הן הבינו כי האינטראקציות ביניהן מזכירות דמויות כמו שרלוק וווטסון, והן אימצו את אותם מפגני חיבה אגביים (ואת שמות החיבה ״באבל״ ו״סְפּוּ״) שראו בפתקים שהוחלפו בין בעל ואישה. את הפתקים הללו הן מצאו בספר משומש שקנו במכירת חצר. פולידו חשה שהדבר אפשר לה לבנות מערכת יחסים סביב הצרכים והתשוקות של סוצ׳אקי ושלה, במקום, ״לנסות לדלג מעל המכשולים, מעל מה שהחבְרה אמרה לנו שמערכת היחסים הזו אמורה לכלול״.

רבים ממי שמציבים חברוּת במרכז חייהם, מגלים כי אחרים אינם מצליחים להבין את מערכת היחסים החשובה ביותר שלהם. אבל החברויות הללו עשויות ללמד אותנו כחברה כיצד להרחיב את תפיסת האינטימיות והאכפתיות שלנו.

זרת, אצבעות שלובות, חברים

הרבה אפשרויות נהדרות. תצלום: ריאן פרנקו

כשטילוטסון ווסט נפגשו, כשהיו בנות 18, הן לא התכוונו לנפץ את המוסכמות הנוגעות למערכות יחסים. הייתה להן כוונה מלאה לציית לכללים. הן התכוונו להשלים בהצלחה את מסלול ההכשרה במחנה טירונים של המארינס בקרוליינה הדרומית, תוך שהן פונות זו אל זו בשמות משפחה ומקדימות בתואר ״טירונית״. במרבית הערבים, הטירונית טילוטסון והטירונית ווסט בילו את זמנן הפנוי בשיחות בחדר שבו הן חלקו מיטת קומתיים.

בשיחות הללו, הן גילו שאמה של ווסט עברה זה עתה לגור בעיר הרחוקה מרחק של 20 דקות נסיעה בלבד מטולסה, אוקלהומה, עיר הולדתה של טילוטסון. הן בילו ביחד את חודש החופשה מהטירונות, כשהן מטיילות בפרברי טולסה במכונית השחורה של אמה של ווסט, בחלונות פתוחים, מאזינות למוזיקת ראפ משלהי שנת אלפיים. במהלך מרבית ארבע השנים שלאחר מכן, הן היו מוצבות במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, וטילוטסון אפילו שירתה תקופה בעיראק. מרחוק, הן תמכו זו בזו במהלך פציעות, משברים בעבודה ובעיות במערכות יחסים. החברות ביניהן החלה לפרוח ממש ברגע ששתיהן הגיעו שוב לאזור טולסה כדי ללמוד בקולג׳, והן החלו לבלות יחד כמעט בכל יום. טילוטסון חיכתה אז לאישור מסמכי הגירושין שלה, ווסט הייתה אם יחידנית לקודי בן השלוש.

כשווסט קיבלה עבודה בבר, טילוטסון שמרה על קודי ביום, כדי שחברתה תוכל לישון. טילוטסון הצטרפה לווסט לעתים קרובות כשזו יצאה לאסוף את קודי מהגן. כששתיהן עברו במסדרון שבו מוצבים הלוקרים הזעירים, אומרת ווסט, ״זה כאילו שהים נבקע לשניים״. טילוטסון הרגישה את עיני ההורים ננעצות בה. מדי פעם, אחת הגננות הייתה ניגשת אליהן, נועצת מבט בטילוטסון ושואלת, ״מי זאת״. ״אנשים לא הפסיקו לשאול איך אנחנו מכירות זו את זו, או ׳אתן אחיות?׳ הרבה פעמים אנשים חשבו שאנחנו זוג״, אמרה טילוטסון בת ה-31. הניסיון להסביר לכל שואל סקרן את טיב היחסים ביניהן, היה ארוך וסבוך מדי.

כשהן החלו לכנות זו את זו ״החברה הטובה מהטירונות״ הדבר סייע להפיג את הבלבול

בהיעדר אוצר מילים מתאים, אנשים שמנהלים חברויות כמו של ווסט וטילוטסון יצרו לעצמן שפה משלהם. הם משתמשים במונחים כמו ״חברת הנפש הכי טובה״, ״שותפה אפלטונית לחיים״ ״האדם שלי״, ״הנשמה המסורה שלי״, ״השותפה הקווירפלטונית שלי״ או ״חברות–על״. בעיני חלקם, השמות הללו ממלאים את אותו תפקיד שממלא ״צמיד חברוּת״ – אלה סמלים שנועדו בעיקר עבור מי שנמצאים במערכת היחסים הזו. אחרים, כמו ווסט וטילוטסון, מחפשים שפה שתוכל להפוך את מערכת היחסים שלהם מובנת למתבוננים מבחוץ. ווסט וטילוטסון הבינו שאנשים סבורים כי הטירונות הייתה סוג של סיר לחץ, מסוג הסביבות שעשויות להוליד חברות רבת עוצמה. כשהן החלו לכנות זו את זו ״החברה הטובה מהטירונות״ הדבר סייע להפיג את הבלבול.

במשך יותר מעשר שנים, לא אכפת היה לניקול סונדרמן שהיחידות אשר הבינו את החברות שלה עם רייצ׳ל הבנר היו הן עצמן. סונדרמן מסכמת את מערכת היחסים שלהן במילים: ״שותפות לחיים, שפשוט לא רוצות להתנשק״.

כששתיהן התגוררו בפיירבנקס, אלסקה, הן הכירו היטב את מצבי הרוח ואת השינויים הגופניים שעברו על כל אחת מהן. עוד לפני שהבנר חשדה שהיא בהיריון, סונדרמן כבר הכריחה אותה לרכוש בדיקת היריון, הובילה אותה לשירותים וישבה בתא סמוך בזמן שהבנר ביצעה את הבדיקה. ארבע שנים לאחר מכן, התפקידים הוחלפו: הבנר ידעה הרבה לפני סונדרמן שזו הרה. ״שמנו לב זו לזו יותר מאשר לעצמנו״, סיפרה לי סונדרמן בת ה-37.

דובי קוטב, אלסקה

גם הם חברים, באלסקה. תצלום: סטרלינג לאנייר

מדי פעם הן נאלצו להתמודד עם תמיהה או תוקפנות שהפגינו אחרים כלפי החברות ביניהן. כינוי החיבה המועדף עליהן, ״אשתי״, שבו כינו זו את זו, לא הפריע לבעלה של סונדרמן באותה תקופה. אבל אחרי שהבנר התגרשה מבעלה, בני זוג שעמם יצאה – בעיקר הנשים שעמן היא יצאה – הפגינו קינאה. סונדרמן נאלצה, בלית ברירה, להרגיע אותן והחלה לכנות את הבנר ״אישתונת״ במקום ״אשתי״.

אחרי השנים באלסקה, הצמד בילה מספר שנים באזורי זמן שונים, כאשר סונדרמן ומי שהיה בעלה נדדו בעקבות מקום העבודה שלו. בסופו של דבר, סונדרמן חזרה לאלסקה, אבל הבנר עברה לגור באינדיאנה. החברות ביניהן נשענה על שיחות טלפון וביקורים לא תכופים. סונדרמן אמרה שהבנר החלה פונה אליה פחות ופחות אף שהתמודדה עם קשיים רבים מאוד: היא הייתה במערכת יחסים רומנטית אלימה, ואיבדה את המשרה שלה כי לא היה מי שישמור על בתה כשהיא הייתה בעבודה. היא הייתה מדוכאת. באוקטובר 2018, הבנר התאבדה.

ההתאבדות של הבנר הייתה, עבור סונדרמן, מכה איומה. הן קיוו לגור בעתיד זו ליד זו באלסקה, במקום שבו הן נפגשו, ואשר אליו הבנר קיוותה לחזור. סונדרמן נאלצה לוותר על החלום הזה. במשך חצי שנה לאחר מותה של הבנר, היא הרכיבה אוזניות בכל פעם שהלכה למכולת, כי לא יכלה לסבול שיחות חולין.

סודנרמן התקשתה להסביר לאחרים את האבל שחשה. ״רוב האנשים אינם מבינים. הם אומרים משהו כמו ׳אה, כן, היה לי חבר מהתיכון שמת׳ ומנסים להזדהות. אבל זה לא ממש מדבר אלי״. במקרים אחרים, אנשים מנסים להסביר לעצמם את היחסים בין השתיים במונחים מיניים, שאינם מתאימים. מאחר שהבנר הייתה ביסקסואלית, אומרת סונדרמן, יש מי שחשבו שהן היו מאהבות חשאיות ושסונדרמן חייתה בארון.

מאחר שחברוּת אינה מוגדרת על פי חוק, החוק מעודד את התפישה שלפיה לחברות יש פחות ערך לעומת מערכות יחסים רומנטיות

בעיני אליזבת ברייק (Brake), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת רייס שמחקרה מתמד בנישואים, אהבה וסקס, החוויה של סונדרמן אינה רק טראגית אלא גם בלתי הוגנת. מאחר שחברוּת אינה מוגדרת על פי חוק, החוק מעודד את התפישה שלפיה לחברות יש פחות ערך לעומת מערכות יחסים רומנטיות. המוסכמה הזו, בתורה, מערערת כל טענה כי יחסי חברוּת שיש בהם מחויבות זכאים להכרה חוקית. אבל אם, למשל, החוק היה מעניק חופשת אבל או חופשה מסיבות משפחתיות גם לחברים, ברייק סבורה כי הציפיות החברתיות מן האבל הזה היו שונות. יתכן שאנשים היו מבינים כי כאשר איבדה את הבנר, סונדרמן חוותה אובדן זהה לאובדן בת זוג.

ללא תמיכה מצד החוק או מצד המוסכמות החברתיות, סונדרמן זכתה להבנה בעיקר מצד אנשים אחרים שחוו מערכות חברות אינטימיות. סונדרמן תיארה חבר אחד כזה, שידע להקשיב היטב. במשך שעתיים, הוא וסונדרמן ישבו במכונית, עם מנוע דומם, במגרש החנייה של הסופרמרקט. היא דיברה איתו על הבנר, בכתה על הבנר. החבר אמר, ״היא כנראה שברה את ליבך״. סונדרמן אמרה לי, ״זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו ממש הבין את זה״.

לא תמיד חברויות אינטימיות עוררו בלבול וביקורת. התקופה שבין המאה ה-18 לראשית המאה ה-20 הייתה תקופת הזוהר של חברויות חד-מיניות מסורות ומלאות תשוקה, שכונו ״חברויות רומנטיות״. נשים אמריקניות ואירופיות שלחו זו לזו מכתבים שמוענו, ללא כל מבוכה, ״לאהובתי״ או ״למלכתי״. נשים החליפו ביניהן אלבומי חברויות ומילאו את הדפים בשירה מלאת חיבה. באלבום החברוּת של איימי מתילדה קייסי כתבה הלוחמת לביטול העבדות מרגרטה פורטן קטע משיר שמסתיים במילים, ״חברות נאה חובקת את הרקיע כולו/ כי אין הבדל בין אהבה שמימית לחברוּת״. סופרות חיברו עלילות ספרותיות סביב הרפתקאות וקשיים של חברות רומנטיות. ברומן משנת 1897 ״דיאנה ויקטריקס״ [מאת פלורנס קונברס], הדמות איניד דוחה את הצעת הנישואים שקיבלה מגבר, כי חברתה כבר ממלאת בחייה את המקום שאותו מחזר חמד לעצמו. במילים שהקדימו את דבריה של קאמי ווסט, איניד אומרת לגבר שאם יינשאו, ״אתה תצטרך לקבל קדימות. וזה בלתי אפשרי, כי היא חשובה לי ממך״.

כאשר אדמס יצאה לנסיעה ללא סמית׳, היא נהגה לעתים לקחת איתה את הציור. כששתיהן נסעו ביחד, אדמס הייתה שולחת מברק מראש ומבקשת שיכינו להן מיטה זוגית. בעיתונים לא דווחה שערורייה

שתי נשים מוכרות מאוד שהעניקו זו לזו, ולא לבעליהן, קדימות, היו מנהיגת התנועה למען זכות הבחירה לשנים ג׳יין אדמס והנדבנית מרי רוזט סמית׳. בחדר השינה של אדמס, שמוצג כעת במוזיאון Jane Addams Hull-House בשיקגו, תלוי מעל האח דיוקן ענק של סמית׳. אחרי שנפגשו בשנת 1890 בבית החלוצות שאדמס הקימה, הנשים חיו חיים שלובים במשך 40 שנה, והתקשו לבלות זמן בנפרד. במהלך אחת מן התקופות שבהן נאלצו להיפרד, אדמס כתבה לסמית׳, ״את חייבת לדעת, יקירתי, כי אני כמהה אליך כל הזמן, ובעיקר בשלושת השבועות האחרונים. יש היגיון בכך שזוגות נשואים נשארים יחדיו״. כאשר אדמס יצאה לנסיעה ללא סמית׳, היא נהגה לעתים לקחת איתה את הציור. כששתיהן נסעו ביחד, אדמס הייתה שולחת מברק מראש ומבקשת שיכינו להן מיטה זוגית. בעיתונים לא דווחה שערורייה. הנשים הללו לא נשאלו, ישירות או בעקיפין, על חיי המין שלהן, וגם לא חשו צורך להמציא כותרת או להסביר את מערכת היחסים שלהן לסקרנים, כפי שווסט וטילוטסון נאלצו לעשות מאה שנה לאחר מכן. אינטימיות כשלהן, בין בנות אותו מין, התקבלה בברכה.

ג'יין אדמס

לא עשתה חשבון לאף-אחד: ג'יין אדמס (1914). תצלום: ספרייה הקונגרס, ויקיפדיה

החברויות הללו לא היו נחלתן הבלעדית של נשים. דניאל וובסטר, שמונה לאחר מכן, באמצע המאה ה-19 לתפקיד מזכיר המדינה, תיאר את חברו הקרוב ביותר כ״חבר לב, בן זוג לאושר, יגון וחיבה, השותף היחיד למחשבותיי הכמוסות ביותר״. כששני הגברים עזבו את קולג׳ דארטמאות׳ [בניו המפשייר] כדי לעסוק במשפטים בערים שונות, וובסטר התקשה להסתגל למרחק. הוא כתב כי הוא מרגיש כמו ״יונה שאיבדה את בן זוגה״. פרדריק דאגלס, האינטלקטואל ולוחם זכויות האדם המפורסם, מתאר באוטוביוגרפיה שלו את אהבתו העמוקה לחבריו. דאגלס כותב כי כאשר תכנן להימלט מן העבדות, ״המחשבה לעזוב את חבריי הייתה ללא ספק המחשבה הכואבת ביותר שעמה נאלצתי להתמודד. האהבה כלפיהם הייתה נקודת החולשה שלי, והקשתה על החלטתי יותר מכל״.

אנו אמנם לא נדע לעולם את טבעה היחסים של כל חברות, אבל ברור כי המוסכמות השונות מאוד של המאה ה-19 בכל הקשור לאינטימיות אפשרו את קיומן של חברויות שנחשבות היום ליוצאות דופן

כיום, חברויות כאלה מעלות אצל רבים בעיקר שאלה אחת: האם הם מקיימים יחסי מין? מאמרים מאז, אפילו אלה העוסקים במערכות יחסים רומנטיות, אינם כוללים על פי רוב תיאורים של מפגשים מיניים. יכול להיות שהיו מי שהשתמשו בחברויות רומנטיות כדי להסתיר קשר ארוטי. חלק מן החוקרים חושדים, למעשה, כי היו זוגות שקיימו יחסי מין, אבל ברוב המקרים, היסטוריונים – שמחקרם בנושא מוגבל ברובו לחברים לבנים בני המעמד הבינוני – אינם מסוגלים לקבוע מפורשות מה התרחש בחדרי השינה של אותם חברים. אנו אמנם לא נדע לעולם את טבעה היחסים של כל חברות, אבל ברור כי המוסכמות השונות מאוד של אותה תקופה בכל הקשור לאינטימיות אפשרו את קיומן של חברויות שנחשבות היום ליוצאות דופן.

תערובת של תנאים חברתיים וכלכליים הפכו את אותן חברויות חד מיניות הדוקות למקובלות. גברים ונשים במאה ה-19 פעלו בחוגים חברתיים נפרדים, ולכן איש לא הזדעזע כשאנשים יצרו קשרים עמוקים עם חברים בני אותו מגדר. למעשה, נשים שחשבו על נישואים, חששו לעתים קרובות מפני האפשרות לחיות עם מי שרבים כינו ״בני המין הדוחה״.

גם לאמונות בנוגע להתנהגות מינית היה תפקיד. ההיסטוריון ריצ׳ארד גודביר (Godbeer) מציין כי באותה תקופה האמריקנים לא הניחו – כפי שהם מניחים כיום – ש״אנשים מאוהבים חייבים לרצות לקיים יחסי מין״. חוקרים רבים טוענים כי הקטגוריות הללו, ״הטרוסקסואליות״ ו״הומוסקסואליות״, הרואות במשיכה מינית חלק מזהותו של אדם, לא התקיימו לפני תחילת המאה ה-20. מעשים מיניים בין בני אותו מין אמנם זכו לביקורת, אבל לא כך תשוקה וחיבה בין בני אותו מין. הסופר א. אנטוני רוטונדו (E. Anthony Rotundo) טוען כי, במידה מסוימת, הגישות כלפי אהבה וסקס הביאו לכך שגברים היו ״חופשיים יותר להביע את רגשותיהם מכפי שהיו במאה ה-20״. החירות הגברית להבעה גופנית ניכרת בצילומים של חבריהם ובכתיבתם. בבואו לתאר לילה שגרתי למדי עם חברו היקר, המהנדס הצעיר ג׳יימס בלייק כתב: ״פרשנו מוקדם, וזה בזרועות זה שקענו בשינה שלווה״.

גם אינטימיות גופנית בין נשים לא נתפשה לרוב כארוטית. אפילו גברים כתבו בחיוב על מערכות יחסים מלאות חיבה בין נשים, בחלקו משום שהם חשבו שחברויות אלה היו מעין הכשרה לרעיות לעתיד. ברומן ״קוואנה״ משנת 1849, הנרי וודסוות׳ לונגפלו מתאר חברות בין שתי דמויות נשיות כ״חזרה בגיל הנעורים, לקראת הדרמה הגדולה של חיי האישה״ – הדרמה הגדולה היא, כמובן, חיי הנישואים עם גבר.

גברים לא חשו מאיומים נוכח חברויות כאלה, משום שמעטות הנשים שמצבן הכלכלי אפשר להן לוותר על תמיכה כלכלית של בעל לטובת בת לוויה נשית

גברים לא חשו מאיומים נוכח חברויות כאלה, משום שמעטות הנשים שמצבן הכלכלי אפשר להן לוותר על תמיכה כלכלית של בעל לטובת בת לוויה נשית. בשלהי המאה ה-19 החלו צצות הנשים היוצאות מכלל זה. מוסדות לימוד ומקצועות החלו נפתחים בפני נשים בנות המעמד הבינוני (נשים לבנות בלבד, כמובן), ובזכות זה יכלו נשים משכילות לפרנס את עצמן, ללא צורך בבעל. בשלב זה, אמרה לי ההיסטוריונית ליליאן פיידרמן (Faderman), חברויות אינטימיות בין נשים ״כבר לא היו צריכות להיות בגדר חזרה בגיל הנעורים״. נשים משכילות יכלו לחיות ביחד במה שנקרא ״נישואי בוסטון״. מערכות היחסים המחייבות הללו אפשרו לנשים לפתח קריירה ולהימנע מנישואים הטרוסקסואלים.

יום של קיץ, ברת' מוריסו

"יום של קיץ" (1879), ברת' מוריסו, ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

משלהי המאה ה-19 ועד שנות העשרים של המאה ה-20, כל אחד מהמרכיבים הללו – מגדר, חברה שאינה מעורבת, תלות כלכלית של נשים, ההבחנה בין התנהגות מינית לזהות – נשלף כמו קלף במגדל קלפים מתוך מבנה החברוּת הרומנטית. הסְפרות החברתיות הנפרדות של גברים ונשים החלו להידמות לדיאגרמות וֶן, ואפשרו אינטימיות רגשית בין המינים. לאחר שנשים רבות הצטרפו לכוח העבודה ויכלו לעמוד ברשות עצמן, גברים חדלו להיקסם ממערכות היחסים האינטימיות בין נשים. סקסולוגים הכריזו כי תשוקה חד מינית – להבדיל מיחסי מינים חד מיניים בלבד – היא סטייה. האמריקנים החלו חוששים שמא נשיקות או שינה באותה מיטה עם חברה מאותו מין היא אות ל״היפוך מיני״. חברויות רומנטיות איבדו את תמימותן.

עשורים ספורים לאחר שהחלה השחיקה במעמד החברות הרומנטית, השתנתה תפיסת הנישואים של האמריקנים. הפסיכולוג אלי פינקל (Finkel) מאוניברסיטת נורת׳ווסטרן [שבאילינוי] מזהה שלוש תקופות ברורות בנישואים האמריקניים. הראשונה, מהתקופה הקולוניאלית ועד 1850 בערך, התמקדה באורח פרגמטי במילוי הצרכים הכלכליים וצרכי ההישרדות של בן הזוג;השנייה, שנמשכה עד 1965 בערך, שמה דגש על אהבה. פינקל טוען כי החל מסביבות שנת 1965, הפכו ״נישואי הביטוי העצמי״ לאידיאל – בני זוג ציפו שהשותפות ביניהם תהיה כלי לגילוי עצמי וצמיחה עצמית. (במבנה זה לא נכללו, לאורך מרבית שנותיה של ארה״ב, אינספור אמריקנים שלא הורשו להינשא בצורה חוקית, כלומר עבדים שחורים, זוגות בני גזעים שונים, וזוגות חד מיניים). במהלך האבולוציה הזו, אמריקנים החלו להישען על בני זוגם יותר ויותר לצורך תמיכה רגשית, והחברוּת הוגבלה לתפקיד משני.

כשאנחנו מתעלים את כל הצרכים האינטימיים שלנו אל אותו אדם, אנחנו מסתכנים בהפיכת מערכת היחסים לפגיעה יותר

ג׳ון קארול, שפגש את שותפו האפלטוני לחיים, ג׳ו ריוורה, בבר הומוסקסואלי, מתאר סוג כזה של מערכת יחסים רומנטית כ״חנות כלבו״. אנשים מצפים לכרוך יחד תמיכה רגשית, סיפוק מיני, תחביבים משותפים, גירוי אינטלקטואלי והורות משותפת הרמונית. קארול, בן ה-52, סבור כי זו משימה בלתי אפשרית, וישנם מומחים המסכימים איתו. ״כשאנחנו מתעלים את כל הצרכים האינטימיים שלנו אל אותו אדם״, כותבת הפסיכולוגית אסתר פרל, ״אנחנו מסתכנים בהפיכת מערכת היחסים לפגיעה יותר״. ציפיות מקיפות כל כך ממערכת יחסים רומנטית מותירות אותנו בלי בולמי זעזועים, במקרה שבו בן הזוג אינו ממלא את כל ציפיותינו ולו בתחום אחד. הן אינן מאפשרות לנו אפילו לדמיין כיצד אנשים אחרים עשויים למלא תפקידים משמעותיים כמו שותפים לדירה, מטפלים או אנשי סוד.

קארול וריוורה (בן ה-59), הצליחו לפרוץ את גבולות התפישה הזו. הם בנו את חייהם סביב החברות ביניהם – לעתים בכוונה ולעתים תוך אלתור מול אירועים בלתי צפויים. בשנת 2007, קארול גילה כי הבית הסמוך לשלו עומד למכירה. הוא פרש בפני ריוורה את ההצעה: ״אוחצ׳ה, תקני את הבית ואז תוכלי ללכת הביתה אחרי ארוחת הערב ברגל!״ ריוורה כבר לא נדרש לחצות את אוסטין בנסיעה מספר פעמים בשבוע כדי לאכול ארוחת ערב בביתו של קארול. קארול, מתווך נדל״ן במקצועו, כבר מילא את פרטי החוזה על הבית עבור חברו. ריוורה צריך היה רק לחתום.

לאחר שקנה את הבית, ריוורה אכן בילה פחות זמן על הכבישים, אבל זה היה צ׳ופר זעיר לעומת האירועים הבאים, ששינו את חייו. כשריוורה חשש שצריכת האלכוהול והסמים של קארול יצאה משליטה, הוא צילם את היוצאים והנכנסים מביתו של קארול בשעות שלוש וארבע לפנות בוקר. הוא יזם התערבות ביחד עם חבריו האחרים של קארול ועוד לפני שהספיק לקרוא בקול את המכתב בן שני העמודים שכתב, קארול הסכים ללכת לטיפול. למחרת, ריוורה הסיע את קארול למרכז גמילה, ובכה כשמילא את הטפסים. ריוורה שאל את מנהל המרכז ״מה יהיה אם [קארול] יעבור את הגמילה וכשיצא הוא ישנא אותי בגלל שעשיתי לו את זה?״

החברות שלהם אכן השתנתה אחרי שקארול השלים את תוכנית הגמילה, אבל לא כפי שריוורה חשש. בזמן שקארול היה בגמילה, הוא וחברים העלו את הרעיון להפוך את ביתו לבית גמילה לגברים הומואים – פתרון למצבו הכלכלי הרעוע של קארול, וגם יעוד בעל משמעות. אחרי שקארול סיים תקופה משלו בבית גמילה כזה, ריוורה הציע לו לעבור לגור איתו. כשפרק את חפציו, ריוורה עצמו כבר השלים חודשים ללא שתייה, מתוך מחויבות לחברו, אף שמעולם לא היה אלכוהוליסט. ריוורה אמר, ״לא רציתי לשתות מול ג׳ון כוס יין, כשהוא אינו יכול לשתות גם״. ״מי עושה דבר כזה?״ שאל קארול, בתערובת של אי אמון והכרת תודה. שניהם אינם שותים כבר עשר שנים.

פלמינגו, כרוכים, יחד

זאת לא הדרך היחידה, ולא חייבים ללכת בה. תצלום: סיימון ברגר

חברוּת כשלהם, הנמשכת לאורך כל חייהם הבוגרים ומתפקדת כגרעין של מערכת התמיכה שלהם, מעלה שאלה מהותית על אודות האופן שבו אנחנו מזהים מערכות יחסים. על סמך מה אנחנו מחליטים איזו שותפות היא ״אמיתית״? זו שאלה שהעיתונאית רבקה טרייסטר (Traister) מעלה בספרה All the Single Ladies, כשהיא בוחנת את התפקיד המרכזי שחברות ממלאות, לעתים קרובות, בחייהן של נשים רווקות. ״האם שני בני אדם חייבים לקיים מגע מיני קבוע ולהיות מונעים מתשוקה מינית כדי להיחשב לזוג? האם הם חייבים לספק זה את זה מינית? האם הם נאמנים זה לזה?״ היא כותבת. ״רבים מן הנישואים ההטרוסקסואלים לא היו עומדים בקריטריונים אלה״. בו זמנית, אנשים שמנהלים חברות אינטימית להוטים להכריז על מסירותם. התיאורטיקנית החברתית בל הוּקס כותבת כי נשים שיש להן חברויות קרובות כאלה ״רוצות שהקשרים הללו יהיו מחויבויות בעלות חשיבות, שיקשרו אותנו עמוקות כמו נדרי הנישואים״. מערכות רומנטיות-חבריות וחברויות מחויבות כנראה אינן נבדלות מאוד זו מזו.

בעוד שהאפשרות להינשא ניתנת היום למי ש[משערים שהם] מקיימים יחסי מין, ברייק טוענת כי טיפול, שהיא אומרת כי הוא ״חיוני לחלוטין להישרדותנו״, הוא בסיס הגיוני יותר להכרה חוקית

ברייק, הפילוסופית, טוענת לא רק נגד הנורמות התרבותיות המעדיפות מערכות יחסים רומנטיות על פני מערכות יחסים אפלטוניות, אלא גם נגד המעמד המיוחד שממשלות מעניקות למערכות יחסים רומנטיות. בעוד שהאפשרות להינשא ניתנת היום למי ש[משערים שהם] מקיימים יחסי מין, ברייק טוענת כי טיפול, שהיא אומרת כי הוא ״חיוני לחלוטין להישרדותנו״, הוא בסיס הגיוני יותר להכרה חוקית. היא מציעה שמדינות יגבילו את הזכויות הנלוות לנישואים רק לתחומים הקשורים לטיפול תומך כמו זכויות מיוחדות להגירה וזכויות לביקור בבית החולים. מאחר שמשיכה מינית אינה רלוונטית לדגם הנישואים שמציעה ברייק, חברים יוכלו לקבל זכויות כאלה.

בחוגים להטב״קים, כבר מזמן מקובל לייחס חשיבות גדולה לחברוּת. קארול, ריוורה ואנשים נוספים שראיינתי לצורך כתבה זו, ספגו את רעיון ״המשפחה הנבחרת״ – היכולת להחליט להיות קרובי משפחה גם ללא קשר דם – מן הקהילה הזו. אף שהוא וריווה מעולם לא חשבו להיות זוג רומנטי, קארול כבר למד לחוש בנוח במערכות יחסים אינטימיות אך לא מיניות עם גברים. במילים אחרות, הוא למד להעריך משהו שהיה פעם מובן לכולם – כפי שגודביר, ההיסטוריון, אומר, ״שאנחנו יכולים לאהוב מבלי להתאוות״.

מבחינות רבות, האמריקנים כבר מגדירים מחדש את צורות האהבה והחיים. בחודשים האחרונים בלבד, מומחים ואינטלקטואליםבעלי השקפות אידיאולוגיות שונות עודדו זוגות הטרוסקסואלים לחפש בקהילות של מהגרים וקווירים דגמים בריאים של נישואים ומשפחה. מגפת הקורונה, שהדגישה את הפגיעוּת ואת התלות ההדדית של בני האדם, עודדה אנשים לחשוב על רשתות של טיפול ודאגה מעבר למשפחה הגרעינית. פוליאמוריות וא-מיניות, שתי גישות המתנגדות לרעיון כי מערכת יחסים מינית מונוגמית היא המפתח לחיים בוגרים מספקים, הולכות וצוברות נראוּת. הרחבת התפקידים האפשריים שחברים עשויים למלא בחיינו יכולה להיות החזית הבאה.

שינויים נוספים במשקי הבית האמריקניים עשויים להתרחש באמצעות פתיחת מרחב לצורות חלופיות של מערכות יחסים מחויבות. פחות ופחות אמריקנים יכולים להיות בטוחים שיהיה להם בן זוג לכל החיים שיעמוד לצדם כשחקן משנה. רוב האמריקנים מבלים חלק ניכר מחייהם הבוגרים כרווקים עד שהם מתחתנים, אם בכלל. שיעור השנים הלא-זוגיות של האמריקנים עולה, אם לוקחים בחשבון נישואים המסתיימים בגירושין או במותו של אחד מבני הזוג (כשליש מן הנשים הקשישות הן אלמנות). על פי דו״ח מכון פיו משנת 2017, 42 אחוזים מהמבוגרים בארה״ב אינם חיים עם בן זוג או שותף לחיים.

זוג גברים, זקנים, ים

אף פעם לא מאוחר לצאת לשחות ביחד. תצלום: בהאווישיה גואל

אנחנו גם נמצאים בעיצומה של מה שהרופא הראשי של משרד הבריאות האמריקני, ויווק מרת׳י כינה בשם משבר בריאות-הציבור ההולך וגדל בארה״ב: בדידות. בסקר שנעשה ב-2018, חמישית מן האמריקנים אמרו כי הם מרגישים בודדים תמיד או לעתים רחוקות. החיים לבד אינם בהכרח בודדים ממש כפי שזוגיות אינה בהכרח מונעת בדידות – אבל מן המידע הזה עולה כי אנשים רבים היו רוצים איש סוד ומנה קבועה של חיבה גופנית, צרכים שהועצמו מאוד על ידי המגפה. אמריקנים, ששוכנעו לשים את כל הביצים בסל הנישואים, עשויים ללמוד לסמוך על מגוון גדול יותר של מערכות יחסים חברתיות, מתוך כורח.

שותפות אפלטונית אולי אינה מתאימה לכולם, וממש כמו במערכת רומנטית, אפילו מי שרוצים בן זוג לא תמיד מסוגלים למצוא אדם המתאים להם. אבל מערכות יחסים כאלה מיטיבות גם עם מי שקרובים אליהם

שותפות אפלטונית אולי אינה מתאימה לכולם, וממש כמו במערכת רומנטית, אפילו מי שרוצים בן זוג לא תמיד מסוגלים למצוא אדם המתאים להם. אבל מערכות יחסים כאלה מיטיבות גם עם מי שקרובים אליהם. טילוטסון אמרה לי שהיא חושבת שכל מערכות היחסים שלה השתפרו בזכות הקרבה שלה לווסט. בני זוגן הרומנטיים מרוצים מכך שהקשר ביניהן מקל על העומס הרגשי המוטל עליהם; חברים משותפים מתייחסים אל השתיים כאל יחידה יציבה, שאפשר לפנות אליה כשצריך; קהילת יוצאי הצבא שלהן התחזקה באמצעות פעילות התנדבותית שהן עושות ביחד. השותפות האפלטונית שלהן מתאימה לאופן שבו מתאר גודביר את הדרך שבה האמריקנים הבינו את החברוּת במאות הקודמות, כלומר ״לא רק כמעצימה אושר אישי אלא גם בעלת איכויות מזינות המקרינות החוצה ומשנות את החברה כולה״. אף שמערכת היחסים בין ווסט וטילוטסון משרתת את המטרות הרחבות יותר הללו, הן בחרו להיקשר זו לזו קודם כל בשביל האושר והתמיכה שהן זוכות להם באופן אישי. טילוטסון חושבת על בן זוגה הרומנטי כעל ״הדובדבן שעל העוגה״. היא ווסט הן, לדבריה, ״העוגה עצמה״.

רֵיינָה כהן (Rhaina Cohen) היא מפיקה ועורכת של פודקסטים ברשת NPR.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: המסגרת האישית שלהן. תצלום: Yonna Dante, אימג'בנק / גטי י שראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריינה כהן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על נעמה לי אהבתך