נפלאות הבלתי-אפשרי

מבין היכולות המנטאליות שיש לנו, המין התבוני, נדמה שאף אחת אינה זוכה להערכה כה רבה, ושלזכותה נזקף היתרון ההישרדותי שלנו, כמו הדמיון. ההתפתחות האנושית, ההישגים המדעיים והתרבותיים שהביאו אותנו לפסגת שרשרת המזון, אינם מיוחסים לזיכרון האנושי, לקשב או ליכולתנו לקבל החלטות – אלא לדמיון היצירתי, החדשני של המוח האנושי, שהשכיל להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי. יכולתנו לרכוש שפה ולהשתמש בה אולי נהנית ממעמד זהה, אך כפי שנראה בהמשך, יש הטוענים כי הדמיון קודם לשפה, ומהווה בסיס להתפתחותה. אך מהו בעצם ה-'דמיון'? מהם גבולותיו? כיצד אנחנו משתמשים בדמיון? כאשר בוחנים את התשובות שיש למחקר כיום להציע לשאלות אלו מבעד לפרספקטיבה אבולוציונית, מתקבלת תמונה מפתיעה למדי: יכול להיות שדווקא היכולת שלנו לחקות היא זו שהביאה אותנו עד הלום?

״מצנח״, עבודת מיניאטורה של האמן טנאקה טאטסויה. תצלום: נלסון סוארס.

הדמיון אינו מוגבל רק לצדדים היצירתיים והחדשניים, אלא משמש אותנו באופן הרבה יותר תכוף, גם עבור מידע ישן ומוכר מן העבר וגם כדי להתכונן לעתיד

כאשר מנסים לענות על השאלה מהו הדמיון, ובוחנים את האופנים השונים שבהם אנחנו משתמשים בדמיון, מהר למדי מגיעים למסקנה כי הדמיון אינו מוגבל רק לצדדים היצירתיים והחדשניים, אלא משמש אותנו באופן הרבה יותר תכוף, גם עבור מידע ישן ומוכר מן העבר וגם כדי להתכונן לעתיד. מחקרים גילו כי אנחנו מבלים כ-20% מזמן הערות שלנו בחלימה בהקיץ, ואין ספק שהדמיון שלנו פועל גם כשאנחנו ישנים, בחלומות שלנו. לכן,  הדמיון מוגדר כיום באופן הרבה יותר רחב, כיכולת מנטאלית להתנתק מן המציאות המיידית הסובבת אותנו, להתנתק מן ה-'כאן ועכשיו'. כאשר אנחנו ערים, ומודעים לסביבתנו, החושים שלנו קולטים מידע ומערכת התפישה שלנו מעבדת את המידע לכדי הבנה של המציאות. כאשר אנחנו מנתקים את הקשב שלנו מן המידע שחושינו קולטים, ונסוגים אל תוך עולמנו הפנימי, אז הדמיון נכנס לפעולה. ואכן, מחקרים המנתחים את הפעילות המוחית שלנו מראים, כי השימוש שלנו בדמיון חופף – גם מבחינת אזורי פעילות וגם מבחינת דפוסים נוירולוגיים – לשימוש שלנו בתפישה חושית, בזיכרון, ובתהליכים של תכנון וקבלת החלטות. אנחנו 'מדמיינים' בתודעתנו כיצד נרגיש אם נקבל הודעה משמחת, ו'מדמיינים' איך הרגשנו בפעם הקודמת שבה שקיבלנו הודעה כזו: בשני המקרים אנחנו מנותקים ממצבנו הפיזי הנוכחי, ומרוכזים בדבר מה אחר. כיצד יכולת זו, הפוגעת בערנות שלנו לגירויים מהסביבה, עשויה לסייע לנו בהישרדות? ישנם חוקרים הטוענים כי לא רק שהדמיון מסייע להישרדות, אלא הוא ניצב בפסגת הכשרים הקוגניטיביים האנושיים: לשיטתם, הדמיון הוא היכולת הקוגניטיבית הבסיסית ביותר, שאף היוותה את הבסיס להתפתחותה של שפה אצל בני אדם, וכנראה אצל מינים נוספים של אדם, כמו הומו-ניאנדרטליס.

מיני אדם הקודמים למין הומו-סאפיינס, שגילפו ופיסלו את האבן הגסה היו צריכים להיות מסוגלים לדמיין כי האבן הבלתי-מעובדת בה הם מחזיקים, תוכל להפוך לכלי-יד חד, נוח לאחיזה ויעיל, או שלא היו מצליחים להביא את פעולת הייצור לכדי סיום

ציורי המערות ופסל הארי-אדם ממערת שטדאל בגרמניה המתוארך לתקופה שלפני כ-32 אלף שנה, הם ביטוי מפורסם לשימוש של בני אדם בדמיון. גם אם תוצרים אלו מבוססים על אמונה דתית כלשהי, יש בהם עדויות ברורות ליכולת האנושית להתנתק מן המיידי והנוכח. אך לתפישתם של החוקרים כיום, ישנן עדויות מוקדמות הרבה יותר לקיומו של הדמיון אצל מיני אדם קדומים יותר, המגיעים עד כדי לפני 1.8 מיליון שנים: כלי-יד עשויים אבן, שהוכנו על ידי מינים שונים של אדם. על פי החוקר אגוסטין פואנטס (Fuentes), ההכנה של כלי-יד, המתחילה מאחיזה באבן גסה ובלתי מעובדת, מחייבת שימוש בדמיון. מיני אדם, הקודמים למין הומו-סאפיינס, שגילפו ופיסלו את האבן הגסה עד שהפכה להיות בעלת שפה חדה, ועד שהפכה להיות מתאימה לאחיזה מיטבית של כף היד, היו צריכים להיות מסוגלים לדמיין כי האבן הבלתי-מעובדת בה הם מחזיקים, תוכל להפוך לכלי-יד חד, נוח לאחיזה ויעיל, או שלא היו מצליחים להביא את פעולת הייצור לכדי סיום.

הארי-אדם ממערת שטאדל (שחזור משנת 2013), תצלום: דאגמר הולמן, ויקיפדיה

בקפיצה גדולה קדימה, ובהתקרבות להומו-ארקטוס, מין הקרוב יותר אל ההומו-סאפיינס, על צדפה שהתגלתה באי ג'אווה באינדונזיה ומתוארכת לתקופה שלפני 540,000 – 430,000 שנים, נמצאו קווים (אולי בעזרת שן של כריש), המזכירים שרבוט כלשהו, שהחוקרים טוענים סביר ביותר שנחרטו בידי אדם באופן מכוון. גם שרבוט כגון זה, טוען פואנטס, מעיד על שימוש בדמיון, ביכולת להביא לידי מימוש רעיון כלשהו, של שינוי חומר, של שינוי צורה של חומר. בהמשך, בטווח של לפני כ-300,000 שנה התגלו ממצאים רבים של פסלונים קטנים יחסית בדמות אדם, אשר נפוצו מדרומה של אפריקה לאורך חופי היבשת צפונה, והגיעו אף לישראל. ייתכן ופסלונים אלו שימשו ביטוי לאמונה דתית, או לכל הפחות מהווים דוגמה ראשונית להתנהגות דתית, הקושרת בין אובייקטים ומעשים של בני אדם למצב-עניינים מסוים בעולם, מצב שכאילו נגרם על ידי כוח עליון בזכות האובייקט או מעשיהם של בני אדם. אותן התנהגויות של מיני אדם שונים – בעיקר הומו-סאפיינס - מלפני כ-300,000 שנה הן נושא מרתק, אולם מעטים הממצאים שניתן להתבסס עליהם כדי לדעת משהו על התודעה של אותם בני אדם. ולמרות זאת, תגליות של קברים, בורות קבורה, שבתוכם הוטמנו לצד גופותיהם של בני אדם גם כלים מעשה ידי אדם, בהשקעה של עבודה וזמן רבים, אלו משמשות כעדויות משמעותיות לביסוס הטענה כי אותם מיני אדם היו מסוגלים לייצר משמעות שהיא מעבר לכאן ולעכשיו המיידי והמוחשי, כלומר, להשתמש בדמיון. ליצור יש מאין.

מיני אדם שהדליקו אש, יצרו לעצמם זמן ערות שלא היה מוקדש לצייד או לליקוט מזון, אלא יכול היה לשמש כדי לשקף ולחלוק את רשמי המציאות אלה עם אלה בשלבים מאוחרים יותר של התפתחותה של השפה

תקופה זו גם התאפיינה בכך שמיני אדם סיגלו לעצמם את היכולת להדליק אש (לפני כ-400,000 שנה) וחוקרים המתמחים בתקופות אלו משערים, כי יחד עם האפשרויות התזונתיות שביוּתה של האש יצר, כך גם הדבר השפיע על התפתחותו של המוח האנושי (בנוסף לתיאוריה על גדילתו של המוח בעקבות התקצרותו של המעי שהורגל בעיכול מזון מבושל), בעקבות התארכות שעות האור. מיני אדם שהדליקו אש, יצרו לעצמם זמן ערות שלא היה מוקדש לצייד או לליקוט מזון, אלא יכול היה לשמש כדי לשקף ולחלוק את רשמי המציאות אלה עם אלה בשלבים מאוחרים יותר של התפתחותה של השפה. השיתוף של התכנים המילוליים האלו עשוי היה להוביל להתפתחות האופי האינטגרטיבי של פעילותו של המוח, ולפיתוח יכולות קוגניטיביות מורכבות יותר של שפה וזיכרון סמנטי ואפיזודי.

האם אפשר לדמיין שזה קרה בלי דמיון? בלי שיקוף של מחשבה אל העתיד, אל התוצאה, אל הפונקציה? טכנולוגיה שהחלה להתפתח לפני כ-2 מיליון שנה: גרזן אשלי דו-פאתי, הוט-גארון, צרפת. תצלום: Biface, ויקיפדיה

ממצא מעניין העולה מחקר המוח, קשור לתנאים המקדימים שהיו למיני אדם שהובילו להתפתחותה של השפה, ולאופן שבו דווקא יכולת החיקוי הייתה היכולת המכרעת בהתפתחותו של המין האנושי. המחקר מצביע על מִתאם גבוה בין האזורים הפעילים במוח, ודפוסי הפעילות המוחיים בזמן שלומדים לגלף ולפסל אבן ולהפכה לכלי-יד, על ידי חיקוי הפעולות של מי שכבר מיומנים בייצור כלי שכזה, ובין האזורים והדפוסים המוחיים של שימוש בשפה. (ניתן לחשוב על התובנה שיש בשפה העברית בנושא זה – שכן הדמיון, הכוח המדמה, מובן גם במשמעות של להיות דומה לדבר כלשהו), על סמך ממצאים מסוג זה, מבססים החוקרים את הטענה כי הדמיון, המאפשר לפסל ולגלף כלי-יד, מהווה תנאי מקדים הכרחי מבחינת התשתית המוחית להתפתחותה של השפה, שככל הנראה התפתחה לפני כ-70,000 שנה, ולא הייתה יכולה להופיע לכאורה משום-מקום, אלא ודאי נסמכה על בסיס מוחי כלשהו. בהקשר זה חשוב לשים לב לאופי האינטגרטיבי של הפעילות המוחית בזמן השימוש בדמיון ובשפה: אזורים נרחבים ונבדלים במוח פעילים בשימוש שלנו בכשרים אלו של התודעה, בדפוסי פעולה מסוימים, שהמדע עדיין אינו יכול לתאר באופן מדויק. אולם עצם העובדה כי אזורים שונים ונבדלים של המוח פעילים בזמן השימוש בדמיון, וגם של השפה, מעידה על כך כי זו פעולה מורכבת, הנסמכת על ארכיטקטורה קוגניטיבית הבנויה מרבדים ושכבות של מידע ותהליכים פיזיקליים וכימיים המתרחשים במוח. החלק המאוחר ביותר שהתפתח במוח שלנו הוא קליפת המוח הקדם-מצחית, שבה מתרחש עיבוד אסוציאטיבי נרחב, האחראי על תפקודים ניהוליים גבוהים, ותהליכים חברתיים אלו של התאספות סביב מדורה ושיתוף בתכנים ובמידע ככל הנראה תרמו מאוד להתפתחותו.

אם כן, ההתפתחות של הטכניקה לייצור כלי-יד מאבנים, ייתכן ונמשכה על פני מאות אלפי שנים, במהלכם אלפי דורות של אדם למדו את המלאכה מאבותיהם ולימדוה את בניהם, על ידי היכולת הגבוהה של בני אדם לחקות. גם כאן, ישנו מחקר המוח מעניק לנו בסיס נוירולוגי בדמותם של נוירוני-מראה שייתכן והם מסייעים לפעולת החיקוי, שכן חוקרים גילו כי נוירונים באזורים מסוימים במוח, מופעלים באופן דומה מאוד כאשר אדם מביט באדם אחר מבצע פעולה כלשהי, וכאשר מבצעים את הפעולה באופן פיזי, מנגנון שעשוי להסביר את הקלות המובנת שיש לבני אדם לחקות זה את זה.

את מרבית הזמן הם מבלים בחיקוי של פעילויות ומצבים מעולם המבוגרים: רק עשירית מזמנם מוקדש לפגישה עם פיות או ללחימה נגד מפלצות שאינן קיימות במציאות

תחום מחקר נוסף שמעלה תובנות מעניינות על תפקידו של הדמיון אצל בני-אדם, ומדגיש את יכולתנו לחקות העולה על יכולתנו להמציא ולחדש, הוא הפסיכולוגיה ההתפתחותית. למרות המחשבה המקובלת שלפיה ילדים הם בעלי דמיון מפותח, ועם השנים הם מאבדים את היצירתיות שלהם, דווקא ההפך הוא הנכון. מחקרים מצאו כי רק בעשרה אחוזים מסך כל הזמן שבו ילדים משחקים ב״כאילו״, הם מדמיינים מצבים או אירועים שאינם מציאותיים. את מרבית הזמן הם מבלים בחיקוי של פעילויות ומצבים מעולם המבוגרים: רק עשירית מזמנם מוקדש לפגישה עם פיות או ללחימה נגד מפלצות שאינן קיימות במציאות. כך גם ביחס להעדפות הספרותיות שלהם – מחקרים מראים כי מרביתם של הילדים מעדיפים לשמוע סיפור מציאותי על פני סיפור שאינו מציאותי.

המון מציאות במעוף אדיר של דמיון: "סוס, מקטרת ופרח אדום" (1920), ז'ואן מירו. מוזיאון פילדלפיה לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

וולט דיסני לא רק תרם רבות לפופולריות של האנימציה במערב, הוא גם הבין היטב את הכוח שיש לשיקולים של סבירות בהבנה של מצבים בלתי-אפשריים

ומה לגבי הבלתי-אפשרי? אם האפשרי הוא נוכח ונתון לקליטה, כל מה שהוא בלתי אפשרי, הוא בתחומו של הדמיון. כאמור, ילדים מדמיינים רוב הזמן את הדברים האפשריים, אך מתי בכלל ילדים מתחילים להבחין במצבים בלתי-אפשריים? מחקרים גילו כי רק בגיל 8-12 ילדים מתחילים להבחין בין אירועים או מצבים בלתי-אפשריים ובין אירועים ומצבים בלתי-סבירים. הבחנה זו היא חשובה מאוד בתרבות. חשבו כיצד ילדים יסווגו את שני התיאורים הבאים: המקרר שבמטבח לפתע יחל לרחף באוויר, או גילוי של תנין מתחת למיטה שלהם. וולט דיסני לא רק תרם רבות לפופולריות של האנימציה במערב, הוא גם הבין היטב את הכוח שיש לשיקולים של סבירות בהבנה של מצבים בלתי-אפשריים. מעניין לציין שבעוד שנדמה לנו שהקביעה כי אירוע או מצב הוא בלתי-אפשרי היא קביעה אבסולוטית, למעשה מדובר בקביעה יחסית למדי. חשבו על הדילמה הבאה, הלקוחה מתוך מחקר: מה יהיה קשה יותר ללמד בבית ספר לקוסמים: קסם הגורם לנוצה לרחף או קסם הגורם לסלע כבד לרחף? אף שאנחנו יודעים כי לא ניתן לגרום לשום עצם לרחף, מרבית האנשים שופטים את הקסם הראשון כקל יותר ללימוד, באופן תיאורטי כמובן. כלומר, שיקולים של הידע הפיזיקלי הרגיל שלנו, הנובע ממערכת של ידע על אודות העולם, מתערבים בתוך שיקול שנדמה לנו דמיוני לחלוטין. ישנם דברים הנתפשים על ידנו כבלתי-אפשריים יותר מדברים בלתי-אפשריים אחרים. וכאן ניתן לראות את הגאונות של דיסני, אשר היטיב לצייר דמות שמטפסת על עץ בהתלהבות ותנופה כה רבות, שהטיפוס מעלה נמשך גם לאחר שהדמות כבר חלפה ועברה את ראש העץ, והיא ממשיכה לטפס בציר אנכי כלפי מעלה – אף שאין לה כל תמיכה פיזית יותר: עד שהיא מכירה בכך שהיא כבר באוויר ורק אז מתחילה לצנוח מטה. התנופה שהעץ מספק לה במהלך הטיפוס נדמית לנו כממשיכה באופן טבעי גם כשאין לדמות עוד אחיזה פיזית בשום דבר, וגם התפיסה כי עד שאנחנו לא מכירים במציאות הפיזית סביבנו, אנחנו לא מושפעים ממנה – אלו משרתות את הבדיחה הילדותית שהבסיס שלה חוזר על עצמו בסרטים מצוירים כה רבים.

נסו לצייר יצור חי שהתגלה כעת לראשונה בכוכב אחר. רוב הסיכויים שהיצור שציירתם יהיה בעל מאפיינים צורניים המשותפים לבעלי החיים שאתם מכירים מהכוכב שלנו

וכיצד מערכת השיקולים הרגילים שלנו על אודות המציאות בעולם פועלת בתוך הדמיון היצירתי שלנו? האם הידע שלנו על אודות העולם מעשיר או מגביל את הדמיון שלנו? הבה נשחזר באופן מהיר את אחד הניסויים המעניינים ופורצי הדרך של תומס וורד, משנת 1994, בתחום שנקרא Structured imagination: נסו לצייר יצור חי שהתגלה כעת לראשונה בכוכב אחר. ההנחיה הפשוטה והכללית הזו אינה מכילה הגבלות, אך התוצרים שאנשים מייצרים בדרך כלל אכן מוגבלים מאוד. רוב הסיכויים שהיצור שציירתם יהיה בעל מאפיינים צורניים המשותפים לבעלי החיים שאתם מכירים מהכוכב שלנו: סימטריה דו-צידית, איברי חישה המצויים בדרך כלל בחלקו העליון של הגוף, על איבר מרכזי יחיד הדומה לראש. הסיבה לכך שמרבית האנשים מציירים יצור שכזה היא בדיוק הדבר המאפשר את הדמיון שלנו – ידע.

דמיון על דמיון: חד קרן בקיפולי נייר (אוריגמי), יוסוקה מורויה

דמיון מבוסס תמיד על ידע, כפי שמסביר חוקר הקוגניציה אנדרו שטולמן – ללא ידע על מה שקיים, מה שאפשרי, לא ניתן להמציא וליצור משמעויות שאינן קיימות, לכן אין זה מפתיע כי מרבית הגילויים וההמצאות החדשניות המקדמות את המין האנושי, לא נעשו על ידי ילדים, למרות היצירתיות והחדשנות שאנחנו מייחסים להם. הדבר נכון גם לגבי בינה מלאכותית – ואף שנדמה כי היא פורצת את גבולותיו של הדמיון, גם היא מבוססת על מידע המגביל אותה. באופן עקרוני, שטולמן ממליץ לכל מי שמעוניין להמציא המצאה חדשנית ונועזת, ללמוד ברצינות ולעומק את התחום שלכם: הגישה הרומנטית של ממציא-אורח, מישהו חיצוני לתחום המצליח להיטיב לראותו מאלו שמשוקעים בו מאוד, פשוט אינה עומדת במבחן המציאות. את רוב ההמצאות החדשות ממציאים ממומחים בתחום. ויותר מכך, מרבית ההמצאות והגילויים נוצרו בשרשרת ארוכה של צעדים קטנים, שעירבו אנשים ומוחות רבים. ובחיים, כמו בחיים, פעמים רבות הדבר תלוי במזל, במקריות: המוני אנשים עובדים וחוקרים כל זווית וכל אפשרות לפתח ולשכלל דברים רבים במציאות האנושית, אך למרבה הצער אין בתחומים שהם חוקרים מקום להמצאות חדשות. אחרים, במידה רבה של מזל, יגלו מה שדווקא מי שהשקיעו מאמצים רבים לא גילו ראשונים. מהבחינה הזו, אמירתו המפורסמת של איינשטיין מאותגרת: יתכן כי הידע דווקא כן חשוב יותר מהדמיון, או לפחות חשוב באותה מידה.

למרות המוניטין הזוהר של הדמיון היצירתי והחדשני בתקופה זו של ההיסטוריה, והרומנטיזציה של הגאונות החד-פעמית, ההופכת את הבלתי-אפשרי לאפשרי, יש דווקא חשיבות ומשמעות רבה לתהליכים ארוכים של התפתחות, שמבוססים על ידע ולמידה מעמיקים, ולא על השראה ייחודית וחד-פעמית

היבט חשוב נוסף של הדמיון העולה מתוך המחקרים של השנים האחרונות, קשור לתיאוריה כללית יותר, הרואה במוח האנושי מכשיר ליצירת תחזיות: האינטגרציה של המידע הרב המעובד במוח האנושי, נועדה לייצר תחזיות וניבויים לעתיד לבוא, ולהכין את עצמנו לכך. הדבר מתקשר לסימולציות הפשוטות ביותר שאנחנו מבצעים כאשר אנחנו מתכננים להניח את כוס המשקה המלאה על השולחן בלי שהיא תישפך, ועד לפעולות ומהלכים מורכבים בהרבה, המערבים גורמים נוספים. אך כיצד המוח האנושי עשוי להיערך אל הלא-נודע? אם מניחים כי מצבים חדשים עשויים להיווצר בסביבת החיים שלנו, כיצד ניתן להיערך אליהם? התשובה של מחקרים מן השנים האחרונות מפתיעה למדי: קראו ספרי מדע בדיוני! חוקרים מסבירים את העלייה של ז'אנר המדע הבדיוני בכך שהארכיטקטורה הקוגניטיבית שלנו מחפשת הזדמנויות להיערך אל הלא-נודע. כלומר, המוח שלנו התפתח במהלך האבולוציה והברירה הטבעית לפעול באופן כזה, שהוא לוקח בחשבון את העובדה שיש מידע רב שאיננו מכירים, ומצבים חדשים שונים שעשויים להתפתח במציאות סביבנו, וכי יש יתרון בהפנמה ובעיבוד של סוגי מידע אלו. סיפורי מד''ב המתארים התפתחויות טכנולוגיות, תרבותיות ומדעיות עתידיות, מאפשרים למערכת המבוססת על המוליך העצבי דופמין לפעול, ולהפוך גירויים שאינם מפוענחים ומסודרים במערכת הידע שלנו למידע המוטמע במוחנו, ולדמיין כיצד נוכל להתמודד עם אתגרים שעשויים לפקוד אותנו בעתיד.

אם כן, למרות המוניטין הזוהר של הדמיון היצירתי והחדשני בתקופה זו של ההיסטוריה, והרומנטיזציה של הגאונות החד-פעמית, ההופכת את הבלתי-אפשרי לאפשרי, יש דווקא חשיבות ומשמעות רבה לתהליכים ארוכים של התפתחות, שמבוססים על ידע ולמידה מעמיקים, ולא על השראה ייחודית וחד-פעמית. וככל הנראה, דווקא אם נמשיך לחקות זה את זה, בווריאציות כאלו ואחרות, נגיע לשיאים חדשים של גילויים והמצאות.

רשימת מקורות:

"Verbs, Bones, and Brains: Interdisciplinary Perspectives on Human Nature". edited by Agustín Fuentes, Aku Visala (2017). University of Notre Dame press."The Cambridge Handbook of the Imagination". Abraham A, ed. (2020) Cambridge Handbooks in Psychology. Cambridge University Press."Human Evolution, Niche Complexity, and the Emergence of a Distinctively Human Imagination." Fuentes, A. (2014). Time and Mind, 7(3), 241–257."Homo erectus at Trinil on Java used shells for tool production and engraving." Joordens, Josephine CA, et al. (2015). Nature 518.7538: 228-231."Improbable or impossible? How children reason about the possibility of extraordinary events." Shtulman, Andrew, and Susan Carey. (2007) Child development 78.3: 1015-1032."Mirror neurons: from origin to function." Cook, Richard, et al. (2014) Behavioral and brain sciences 37.2: 177-192."Structured imagination: The role of category structure in exemplar generation." Ward, Thomas B. (1994). Cognitive psychology 27.1 :1-40."Learning to Imagine. The Science of Discovering New Possibilities." Andrew Shtulman. 2023. Harvard University Press."The psychological origins of science fiction" Edgar Dubourg, Valentin Thouzeau, Nicolas Baumard, (2024)"Disneyland – the plausible impossible", https://vimeo.com/233238642CARTA: Imagination: Agustín Fuentes - How Imagination and Creativity Reshaped Human Evolution. https://www.youtube.com/watch?v=p7eFmL9AAnY&t=130s

תמונה ראשית: מתוך ״דגים״ (1955), ניקולא דה סטאל. תצלום: רמי דה ולנסיאן