נפש של פרח

צריך, אפשר ומרתק לדבר על חייהם הפנימיים של הצמחים, גם כיוון שהשיחה מאירה עלינו ועל אופקי הדמיון, התודעה והמחקר שלנו
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

גוסטב תאודור פכנר קידם את הרעיון שלפיו יש לצמחים נשמה – משהו שכיום היינו מכנים בשם ״תודעה״. שמעתי עליו לראשונה בקבוצת קריאה בינתחומית על מודעוּת של צמחים, באוניברסיטת הארוורד, שהייתי ממנחותיה. כינסנו ביולוגים, תאולוגים, אמנים וחוקרים של התנהגות בעלי חיים, כדי לחקור את ספרות המחקר ההולכת ומצטברת בנוגע לחיי הצמחים. גילינו את פכנר בספרם של כריסטופר בירד ופטר טומפקינס – שכיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס – ״החיים המסתוריים של הצמחים״ (משנת 1973). מייקל פולן מתאר את הספר כ״יצירה מפתה שהיא תערובת של חקר צמחים מדעי, ניסויים מפוקפקים וסגידה מיסטית לטבע, שלכדה את דמיון הציבור בזמן שבו חשיבה ניו-אייג׳ית חלחלה אל המיינסטרים״. ״החיים המסתוריים של הצמחים״ מתאר את פכנר כדובר חשוב, אם כי לעתים תכופות נשכח, של המאמינים ביכולת החישה והמודעות של הצמחים.

בשנת 2006, שלושים שנה אחרי צאתו לאור של ״החיים המסתוריים של הצמחים״, קבוצה נועזת של חוקרים פרסמה מאמר הקורא להקים תחום מחקר בשם ״נוירו-ביולוגיה של צמחים״, שמהותו תהיה ״הבנה של האופן שבו צמחים תופשים את הנסיבות שבהן הם מתקיימים ומגיבים לקלט מן הסביבה באורח מוכלל״. במילים אחרות, חקר של מה שאולי הצמחים חושבים עליו.

תחום מדעי הצמחים ההולך וגדל הפך לקרקע פורייה לשאלות עמוקות שהעסיקו את הפילוסופיה המערבית מאז ימי אפלטון: כלומר, מהי התודעה, עד לאן היא מגיעה? ואיך? למי יש תודעה ואיך אנחנו יודעים?

תחום מדעי הצמחים ההולך וגדל הפך לקרקע פורייה לשאלות עמוקות שהעסיקו את הפילוסופיה המערבית מאז ימי אפלטון: כלומר, מהי התודעה, עד לאן היא מגיעה? ואיך? למי יש תודעה ואיך אנחנו יודעים? אף שיותר ויותר מדענים מסכימים שבעלי חיים רבים הם בעלי תודעה, האפשרות שכך נכון גם לגבי קרוביהם הצמחיים עדיין מוטלת בספק. עבור רבים, צמחים נותרו מקרה גבולי של סוג היצורים שאנחנו מוכנים לייחס להם חוויית חיים עשירה כמו זו של בני האדם, או שאת החוויות שלהם אנחנו יכולים לחקור באופן משמעותי.

פרח, רנטגן

תצלום רנטגן של פרח סיגלית ארקטית, מתוך הספר Flora Norvegica Radiographica משנת 2020, באדיבות המחברים.

פכנר, שכתב לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, חזרה רבות מן הטענות של תנועת הנוירו-ביולוגיה של הצמחים בימינו. הגותו ניצבת כנווה מדבר בלבה של היסטוריה אינטלקטואלית שמכל בחינה אחרת מגלה עוינות לצמחים. אחרי הכול, בספרו ״על הנפש״, אריסטו הגדיר צמחים כצורת החיים הנחותה ביותר, ותיאר אותם כבעלי חיים פגומים. פרנסיס בייקון הגדיר מאוחר יותר את המדע כשיטה לעינוי הטבע, ורנה דקארט לא רק הוריד את בעלי החיים למדרגת אוטומטים שאינם חושבים, אלא ניתק באורח מהותי את הקשר בין החומר לתודעה.

פכנר בילה את כל חייו בניסיון לרפא את הקרע בין התודעה לחומר, ולאחות את הפיצול בין הפילוסופיה למדע – אך לפני כן הוא נאלץ לצאת מדעתו

פכנר בילה את כל חייו בניסיון לרפא את הקרע בין התודעה לחומר, ולאחות את הפיצול בין הפילוסופיה למדע – אך לפני כן הוא נאלץ לצאת מדעתו.

פכנר נולד ב-19 באפריל 1801 בגרוס סרשן, סקסוניה, כבנם השני של סמואל טראוגוט פישר ודורותיאה פכנר. אביו של פכנר, סמואל, היה כומר וגם האדם הראשון בכפר שחיסן את ילדיו. הוא התקין כליא ברק על גג הכנסייה ודיבר אל בני העיר בלטינית. הוא מת כשגוסטב היה בן חמש בלבד.

בגיל 16, פכנר נרשם לאוניברסיטה של לייפציג כתלמיד רפואה. ״אחרי לימודי הרפואה שלי״, הוא קונן, ״הפכתי לאתאיסט מוחלט... ראיתי בעולם רק אביזרים מכאניים״. נאמן לתפישת העולם המכאנית שלו, הוא נטש את לימודי הרפואה כדי ללמוד פיזיקה.

בפברואר 1820, פכנר נתקל במקרה בעותק של Grundriß der Naturphilosophie (״תיאור כללי של פילוסופיית הטבע״, משנת 1802) מאת לורנץ אוקֶן, ו״אור חדש פתאום האיר עבורי את העולם, אור שסימא אותי״. פרויקט ״פילוסופיית הטבע״ הבטיח תפישת עולם מאחדת גדולה, כזו שפכנר הבין פתאום שהיא חיונית באורח בהול. אלא שפכנר לא יכול היה לוותר על אהבתו למדידות, ניסויים ומשוואות. בהשוואה לפיזיקה, ההשערות שהתפשטו מלמעלה למטה של האידיאליזם הגרמני נראו בלתי מספקות. בעיניו, שיטתיות מוקפדת הייתה ״הדרך היחידה להגיע לתוצאות בהירות, אמינות ופוריות״. פכנר עדיין רצה להבין את החוקים הבלתי נראים שגרמו לבריאה להישמע באוזניו כמו סימפוניה.

כאשר פכנר נולד, גרמניה הייתה עדיין מעצמה פילוסופית. עמנואל קאנט, יוהן גוטליב פיכטה, פרידריך שלינג ויוהן פון גתה הפכו את שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 לאחת התקופות היצירתיות ביותר בהיסטוריה המודרנית מבחינה פילוסופית. אחרי שהגל מת בשנת 1831, תגליות גדולות בביולוגיה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה הניחו את התשתית להבנת החיים במונחים מתמטיים. ככל שיוקרתו וסמכותו של המדע האמפירי גדלו, לודוויג פוירבאך, קרל ווגט, לודוויג בוכנר והוגים אחרים טענו שניתן להסביר כל עלה, פרח או שועל חיים על ידי בחינת התכונות הפיזיקליות והכימיות של החומר.

גוסטב תאודור פכנר

גוסטב תאודור פכנר. תצלום: ויקיפדיה

היו מי שבעיניהם ההתקדמות בפסיכולוגיה של המאה ה-19 הפכה את הפילוסופיה למיותרת. פסיכולוגיה, התחום החדש, התיימר לטפל בתודעה – תחומה הוותיק של הפילוסופיה – בהתאם לשיטות שניתן לצפות בהן ויותר ויותר גם לכמת. ניסויים באנטומיה שהראו כיצד גירוי המוח משפיע על תנועת הגוף איומו להפוך את המושגים הפילוסופים של ״הנפש״ לבלתי תקפים.

פכנר קיבל את הסטנדרטים של התצפיות החומריות והאמפיריות אף ששימר את אהבתו הסודית ל״פילוסופיית הטבע״ הגוועת. הוא למד פיזיקה בהתמדה גדולה, ובשנת 1834 קיבל פרופסורה בתחום באוניברסיטת לייפציג, והרצה ללא תשלום. כדי לשלם את חשבונותיו, הוא תרגם לגרמנית ספרי פיזיקה וכימיה מרובי כרכים מצרפתית. הרופא דובר הלטינית שהפך לפיזיקאי חיפש נואשות עבודה, ומצא את עצמו מתרגם את שמונת הכרכים של ה- Hauslexikon, המקבילה מן המאה ה-19 של עיתון לעקרות בית, שנפרש על פני אלפי עמודים. השעמום – והכסילות – של ה-Hauslexikon שברו את רוחו. פכנר עבד עד אובדן כוחות. הוא גם הלך והתעוור.

בהשארת חקר הצבעים של גתה, פכנר ביצע ניסויים ב״דמויות גרר״ על ידי הסתכלות אל השמש מבעד לזכוכית צבועה. הראייה שלו נפגמה, הוא פרש לחדר חשוך וכיסה את עיניו בכיסוי בד. וכשכבר לא יכול היה לשאת את לחץ התחבושות, חבר יצר עבורו משקפיים מיוחדים שכיסו את עיניו במכסי עופרת עבים. לעתים הוא הילך בגנו, מובל על ידי אשתו, כששתי הפקעות השחורות מזדקרות מתוך פניו השקועים. כשצעד הלוך ושוב בין שורות השושנים והלילך, יתכן שהוא נראה כמו חרק מתכתי מטורף.

המשבר נמשך מדצמבר 1839 ועד אוקטובר 1843. רופאים טיפלו בו בטיפולי אותם ימים – מגנטיות, אדים, חשמל – אך ללא הצלחה רבה. האפיזודה, שהיום היינו כנראה מתארים כדיכאון, אובססיה נוירוטית ומניה, שינתה את חייו של פכנר באופן קיצוני. בשנת 1843 האיש שהיה פעם למדן שקדן כבר לא יכול היה לקרוא.

פכנר החלים – בתחילה לאט ואחר כך בבת אחת. הוא מנה מספר גורמים: הטיפול המסור של אשתו, וכן מחשבות דתיות, שהיו רדומות במשך זמן רב אבל חזרו והופיעו במהלך התקופה הזו. הרגע החשוב ביותר בהחלמתו של פכנר התרחש בחמישה באוקטובר 1843, כאשר הוא יצא מחדרו החשוף אל הגן בפעם הראשונה ללא כיסוי העיניים. הוא הבחין פתאום ״במראה היפה שמעבר לגבול החוויה האנושית. כל פרח זהר לקראתי בבהירות ייחודית, כאילו הוא מטיל החוצה את אורו הפנימי״. הגן כולו שינה את פניו. הוא חשב לעצמו: ״אתה חייב לפקוח את העיניים מחדש כדי לראות את הטבע, שקמל בעבר ועתה הוא שוב חי״.

הוא חצה את הגשר שבין הפנימי לחיצוני, אל מקום שבו הגבול בין הנראה לבלתי נראה מאבד את משמעותו. נשמות הצמחים היכו שורש בפכנר. הוא רצה לאפשר להם לפרוח על הדף, ולא להתעלם אפילו מן העשב הזעיר ביותר. הוא בילה את כל חייו מאז כשהוא מזמין את קוראיו לחצות את הגשר, ולראות את הטבע בעיניים חדשות

בשנת 1846, בהרצאתו הפומבית הראשונה מזה שש שנים, פכנר הכריז כי מחלתו הביאה לו ״ייעוד גבוה יותר״ של חשיבה על ״הטבע הפנימי״. הוא חצה את הגשר שבין הפנימי לחיצוני, אל מקום שבו הגבול בין הנראה לבלתי נראה מאבד את משמעותו. נשמות הצמחים היכו שורש בפכנר. הוא רצה לאפשר להם לפרוח על הדף, ולא להתעלם אפילו מן העשב הזעיר ביותר. הוא בילה את כל חייו מאז כשהוא מזמין את קוראיו לחצות את הגשר, ולראות את הטבע בעיניים חדשות.

Aconitum lycoctonum

תצלום רנטגן של פרח Aconitum lycoctonum, מתוך הספר Flora Norvegica Radiographica משנת 2020, באדיבות המחברים.

בהשראת החזון שלו, הוא כתב את ״ננה, או על חיי הנפש של הצמחים״, שראה אור בשנת 1848. הספר נמסך על ניסויים בוטניים חדשניים שנעשו על ידי אוגוסטין פיראמוס דה קנדולה, מתיאס יאקוב שליידן, הוגו פון מול ואחרים, וגם על תצפיות הצמחים הקפדניות של פכנר. ב״ננה״ (על שמה של אלת הפרחים הנורדית) פכנר טוען כי צמחים הם יצורים מודעים שיש להם תחושות ותשוקות. הם מתענגים על השמש כפי שאנחנו עשויים להתענג על ארוחה משובחת. העולם מעניק לצמחים עונג, כאב ואפילו משמעות.

בספרו ״ננה״ טוען פכנר כי אנו יכולים להסיק את קיומן של חוויות פנימיות רק באמצעות הביטוי החיצוני שלהן. ואף שאיננו יכולים לדעת את הטבע במלואו מבפנים – למשל, לעולם לא נוכל להיכנס לתודעתו של צמח – אנו יכולים להתקרב לכך על ידי השוואה. אנחנו עושים זאת כל הזמן, אומר פכנר. אנחנו מניחים חוויות פנימיות משותפות כשאנחנו מביטים אל תוך עיניו של אהוב, הורה, חבר או אויב: ״המסקנה שלי היא שאתה, ידידי, בעל תודעה, מבוססת על העובדה שהמופע החיצוני שלך, דיבורך וההתנהגות שלך דומים לשלי״. אם אתם דומים לי, כנראה יש לכם, נפש, כמוני.

פכנר התמודד עם הטענה – שהייתה אז נפוצה ממש כפי שהיא כיום – ולפיה לא יתכן שיש לצמחים תודעה כי אין להם מערכת עצבים. הוא טען כי לצמחים יש דבר מה הדומה למערכת העצבים של בעלי חיים, והמורכב מסיבים צמחיים

הפנימיות המהותית של הדברים תובעת תהליך אינסופי של אומדן. מסיבה זו, האסטרטגיה הרטורית המועדפת של פכנר הייתה אנלוגיה. הוא התמודד עם הטענה – שהייתה אז נפוצה ממש כפי שהיא כיום – ולפיה לא יתכן שיש לצמחים תודעה כי אין להם מערכת עצבים. הוא טען כי לצמחים יש דבר מה הדומה למערכת העצבים של בעלי חיים, והמורכב מסיבים צמחיים. אבל הוא גם תהה מדוע צמחים אינם יכולים לחוש תחושות סובייקטיביות ללא עצבים. למה להעניק למערכת העצבים מעמד ייחודי בכל הקשור לנשמה? הטבע מחפש אמצעים מגוונים להשגת מטרות דומות. הכינור, למשל, זקוק למיתרים כדי להשמיע צלילים. אנחנו יכולים לדמיין את הצלילים כעצבים. אבל אז מתבקשת המסקנה כי החליל או הטרומבון אינם מפיקים צלילים כי אין להם מיתרים. יתכן כי בעלי חיים הם פשוט ״כלי המיתרים של התחושות, בעוד הצמחים הם כלי הנשיפה״.

אנלוגיות לעולם אינן מושלמות. אילו היו, מודה פכנר, היינו שוללים את הסובייקטיביות ״מכל אדם שאינו נראה כמוני או מתנהג באופן שונה״. עבור פכנר, ניתן ללמוד מן המקומות שבהם ההשוואה אינה מספקת. זה אולי המאפיין הראוי ביותר לציון של פכנר: הענווה האפיסטמולוגית שלנו הופכת לסוג של נדיבות אונטולוגית. למי שאומרים כי צמחים אינם נעים אומר פכנר (כפי שאמר דארווין) כי פשוט אין לנו די סבלנות כדי להבחין בתנועתם האיטית. למי שאומרים כי צמחים אינם מדברים, מגיש פכנר לקסיקון של משפטים, ניחוחות המועברים מגביע לגביע כמו שיחת רכילות נהדרת:

״בנוסף לנשמות שמתרוצצות וצועקות וזוללות, האם לא יתכן כי ישנן נשמות שפורחות בלא ניע, שמרוות את צימאונן בלגימת טל, שפולטות ניחוחות, שמשביעות את הכמיהה לגבהים על ידי הנצה וצמיחה לעבר ה אור?״

אם כך, העובדה שצמחים שונים מבני אדם ומבעלי חיים במבנה ובתפקוד אינה מוכיחה שאין להם נשמות, אלא רק שיש להם נשמות מסוג אחר.

פכנר דמיין כי צמחים עשויים להחיל את קריטריון הנשמה שלהם על בני האדם ולמצוא שאנו חסרים. צמחים עשויים להניח, על סמך ניסיונם שלהם, שההוכחה לקיומה של נשמה היא היכולת להתחדש, לפרוח, ליצור את גופנו עלה אחר עלה

פכנר דמיין כי צמחים עשויים להחיל את קריטריון הנשמה שלהם על בני האדם ולמצוא שאנו חסרים. צמחים עשויים להניח, על סמך ניסיונם שלהם, שההוכחה לקיומה של נשמה היא היכולת להתחדש, לפרוח, ליצור את גופנו עלה אחר עלה. אבל בני האדם  חייבים ״להניח לגוף להיות כפי שהוא״ ולעטות בגדים חיצוניים. בנוסף, הצמח הוא נייח; אנחנו מתרוצצים. ״האלון״, הוא כותב, ״יכול בקלות להשתמש בטיעונים שלנו נגד קיומה של נשמתו, נגדנו״. בעיני פרחים אנו בוודאי נראים חסרי נשמה.

Myosotis arvensis

תצלום רנטגן של פרח Myosotis arvensis, מתוך הספר Flora Norvegica Radiographica משנת 2020, באדיבות המחברים.

בעיני פכנר, נשמה היא משהו שיש לו פנימיות, מודעות סובייקטיבית – ״זוהר פנימי שתואם לזוהר החיצוני הניכר בגופו״. חשוב לראות כי פכנר מחליף תכופות בין המונחים ״נשמה״ (Seele) ו״תודעה״ (Geist) כדברים השייכים ליישות החווה רגשות (Empfindungen), ובכלל זה דחפים פנימיים (Triebe) וגירויים מבחוץ (Reize); אינטואיציה (Anschauung) ורגש (Gefühl). במונחים מודרניים, אנו עשויים פשוט לומר שהנשמה היא היכולות לחוות חוויות סובייקטיביות – מה שישנם חוקרי קוגניציה המכנים זאת בשם מודעות ראשונית או תופעתית. בעיני פכנר, ישנו – במילותיו של תומאס נאגל – ״משהו הדומה״ ללהיות צמח.

בעיני פכנר, נשמה אינה קיימת לעולם בנפרד מן הגוף. הצורה הפיזית היא ההיבט החיצוני הניתן לחישה של הנשמה, והנשמה היא החוויה הפנימית של הצורה. בעצם, גוף ונפש הם אותו דבר, רק מנקודות מבט שונות.

חוקר התודעה בן זמננו, הפילוסוף פיטר גודפרי-סמית׳, נסמך על ראיות ניסוייות כדי לקבוע אילו יצורים הם מודעים. ראיות שכנעו אותו שתמנונים, כלבים, ולאחרונה גם דבורים, חווים את המציאות באורח סובייקטיבי

חוקר התודעה בן זמננו, הפילוסוף פיטר גודפרי-סמית׳, נסמך על ראיות ניסוייות כדי לקבוע אילו יצורים הם מודעים. ראיות שכנעו אותו שתמנונים, כלבים, ולאחרונה גם דבורים, חווים את המציאות באורח סובייקטיבי, או מה שפכנר היה מכנה – הם בעלי נשמה.

בהרצאה באוניברסיטת הארוורד, גודפרי-סמית׳ תיאר ניסוי עדכני שבו נגרם כאב לתמנונים ומסקנתו הייתה שהם חווים כאב. במילים אחרות, ״ישנו משהו כמו״ להיות תמנון פצוע. כאשר  אחת המאזינות בקהל הרימה את ידה ואמרה, ״אני עדיין מבולבלת בנוגע לאופן שבו הניסוי מוכיח דבר מה. אני משערת שאני פשוט רוצה יותר. איך אנחנו יודעים שתמנון חש כאב? איך אנחנו יכולים לדעת בוודאות שמשהו מתרחש שם בפנים?״ גודפרי-סמית׳, בנדיבות שרימזה על כך שהטענה הזו מוכרת לו, ענה: ״ובכן, אני מתאר לעצמי שהיית מסופקת מן הראיות אילו הניסוי הזה היה נערך על מישהו בקהל, על חבריך או בני משפחתך״.

תמנון, בקיעה

תמנון לאחר בקיעה. תצלום: Matt Wilson/Jay Clark, NOAA NMFS AFSC. - NOAA Photo Library: fish3566

המטריאליזם הרדוקטיבי שהופיע בימיו חייו של פכנר ממשיך לפרוח וכבר מזמן החליש את התשוקה שלנו לטעון לקיומו של דבר מה הדומה לנשמה. התפישה המדעית הרווחת היא שהמודעות עולה מתוך רשתות תאי עצב מורכבות – במילים אחרות, התודעה היא מה שעושה המוח. מודעות היא תכונה של תנועה עצבית או אולי אפילו קוד מחשבמתוחכם.

בספרו הסוחף על אודות לודוויג ויטגנשטיין, The Claim of Reason (משנת 1979), סטנלי קאוול (Cavell) מנתח את הספקנות: איך נוכל לדעת בוודאות מה קורה בתודעה של אחרים? איך אנחנו יכולים לדעת שמה שנראה אמיתי הוא אמיתי? עוד ועוד ראיות ניסוייות ״מוכיחות״ כי יותר ויותר בעלי חיים עומדים בקריטריונים המאפשרים לנו לראות בהם בעלי מודעות, וממלכת הצומח היא שהופכת לבמה שעליה מככבת הספקנות.

כמי שנעדרים מוחלטות נשגבת, בני אדם מנסים תכופות למצוא תשובות הגיוניות. אנחנו הופכים בעיה אונטולוגית לבעיה אפיסטמולוגית. כשהתבונה אינה מצליחה להסביר את המציאות, אנחנו מתכחשים למציאות

קאוול מתייחס לספקנות כאל מצב שאנחנו משלימים איתו, באורח יעיל או במחיר עצום לנו ולאחרים. ספקנות מבטאת בעיניו אי נוחות מן הסופיות של החיים, והתנגדות לקבלת העולם והכרה במי שחולקים אותו איתנו. כמי שנעדרים מוחלטות נשגבת, בני אדם מנסים תכופות למצוא תשובות הגיוניות. אנחנו הופכים בעיה אונטולוגית לבעיה אפיסטמולוגית. כשהתבונה אינה מצליחה להסביר את המציאות, אנחנו מתכחשים למציאות.

התוצאה היא מה שקאוול מכנה בשם ״עיוורון נפש״, מצב שבו הספקן ״נעדר את היכולת לראות בני אדם כבני אדם״. העיוורון הזה, כך הוא מרמז, נעוץ באי היכולת שלנו להשלים עם החיצוניות כראיה מספקת לפנימיות עשירה: ״לא להאמין שישנו דבר כמו נשמה אנושית פירושו לא לדעת מהו הגוף האנושי״, כתב קאוול.

פכנר עשוי היה לענות: לא להאמין שישנו דבר כמו נשמה אנושית פירושו לא לדעת מהו גוף של צמח. ולא להאמין שישנו דבר כמו נשמה של צמח, פירושו לא לדעת מהו הגוף האנושי. באופן כזה, עיוורון הנפש עשוי להיות קשור מהותית לתופעה הנפוצה שמדענים מכנים ״עיוורון צמחים״ – אי היכולת של בני אדם לראות או להבחין בצמחים בסביבה.

חקלאות, חלקות, שדות, וייטנאם

חלקות שדה בווייטנאם: ביחד ובדידות, טבע ויצירה מלאכותית, וגם ענייןי של מבט, תפישה ומעורבות רגשית בעידן הכחדה וגם יצירה של חיים. תצלום: רוב לונג.

כתיבתו של קאוול היא מן המשכנעות בהארת ההשלכות הטראגיות של הספקנות על חיי הספקנים. במאמר משנת 1969 שכותרתו The Avoidance of Love, קאוול טוען כי ספקנות מניעה את האירועים ב״המלך ליר״ מאת שייקספיר. הוא מבין את חוסר יכולתו של ליר להכיר במה שהוא כבר יודע – שקורדליה אוהבת אותו – כאי יכולתו להשלים עם המצב האנושי. ליר, כמו האפיסטמולוג הספקן בחיפוש אחר ידע ודאי, מאבד את עצמם הנוכחות שהוא כמה לה. הניסיון הבלתי פוסק לדעת מתעלם מן העולם הממשי, מן החיים האמיתיים של אחרים שמולנו, קורנים וממתינים להיראות – מכונפים, בעלי עלים, אוהבים, נואשים. בסופו של דבר, הספקן, כמו גלוסטר ב״המלך ליר״, כמו פכנר בחדר החשוך – מוצא את עצמו חסר עיניים, ללא גישה ישירה אל העולם.

איך נוכל לא להרגיש בודדים בעת שערי הענק המתפשטות שלנו, הכבישים ההולכים וגדלים והחקלאות התעשייתית מכחידים מיינם בקצב חסר תקדים? אבל יתכן שהבדידות של המין שלנו קשורה מאוד גם לעיוורון הנפש

הביולוג אדוארד א. וילסון אפיין את העידן הנוכחי שלנו שבו מתרחשת הכחדה אקולוגית כ״ארמוקן״ (Eremocene) – או עידן הבדידות. בעבר חשבתי שהוא מתכוון רק למלנכוליה המלווה את הדממה במקום שבו אמורה הייתה להיות שירת ציפורים. איך נוכל לא להרגיש בודדים בעת שערי הענק המתפשטות שלנו, הכבישים ההולכים וגדלים והחקלאות התעשייתית מכחידים מיינם בקצב חסר תקדים? אבל יתכן שהבדידות של המין שלנו קשורה מאוד גם לעיוורון הנפש המשמש לנו לעיצוב מדיניות השימוש באדמה. הספקנות ממלאת את הארץ ברוחות רפאים מיללות, נוהמות, מתפתלות – צללים של אור שנדחה. אנחנו ״איבדנו... תמונה מסוימת של מה שעשוי לקרות באמת כתוצאה מהכרת האחר או הידיעה על ידי האחר״, אומר קאוול, ״הרמוניה, התאמה, אחדות, שקיפות, משילות, כוח – שלעומתו ההצלחות שלנו בפועל, בכל הקשור להכרה ולהיותנו מוכרים, הן עלובות״.

הטרגדיה של ימינו היא הטרגדיה של ליר, אומר קאוול: ״אנחנו מעדיפים לרצוח את העולם ולא להתיר לו לחשוף אותנו לשינוי״.

עיר נהר, טליה ישראלי

"עיר נהר", עבודה של טליה ישראלי

רבים מן הדברים שמעלה פכטר ב״ננה״ עולים כעת שוב, גם אם על סמך ראיות שונות, על ידי חוקרים בני ימינו של הנוירו-ביולוגיה של הצמחים. כמו פכטר, מדענים אלה דוחים (על אף שמם) את הפטישיזציה של הנוירונים. הם ממשיכים את טענתו כי לצמחים יש דבר-מה הדומה למוח של בעלי חיים – אם כי להבדיל מפכטר, לעתים קרובות הם מנסים לזהות דמיון תפקודי ברמה המולקולרית בין מצעים שמקורם בבעלי חיים ובצמחים. כמו פכטר, הם טוענים כי התנהגות צמחים היא תבונית – ״הסתגלותית, גמישה, מעידה על חיזוי ומוכוונת מטרה״ – ולא רק אינסטינקטים מחווטים, כפי שעולה מניסויים שמראים כי צמחים לומדים, מזהים קרובים, מתקשרים. מספר מדענים התומכים בסברה כי לצמחים יש יכולת קוגניטיבית, טוענים גם כי ישנה אפשרות שהם בעלי מודעות – מה שפכטר כינה בשם ״בעלי נשמה״ (beseelt).

האם לא ניתן לומר שהארץ מתנהגת, באופנים מסוימים, כמו גוף האדם? האם יתכן שגם לה יש נשמה? לבריאה כולה חיי חישה פנימיים עשירים, סוג של חירות. ובני האדם מורכבים, בחלקם, מן המודעות הארצית הזו

אחד המרצים שלימד את אחיינו של פכטר העיר לו פעם בלעג: אם הדוד שלך היה כל כך רציני בטיעוניו בספר ״ננה״, הוא היה חייב להיות עקבי ולהרחיב את טענת הנשמה גם לכוכבים. למעשה, בחיבורו המאוחר יותר, בן שלושת הכרכים, Zend-Avesta (משנת 1851), פכטר מעניק ל״ננה״ שדרוג קוסמי, ומרחיב את האנלוגיות שמשמשות את טיעוניו לגופים שמימיים. האם לא ניתן לומר שהארץ מתנהגת, באופנים מסוימים, כמו גוף האדם? האם יתכן שגם לה יש נשמה? לבריאה כולה חיי חישה פנימיים עשירים, סוג של חירות. ובני האדם מורכבים, בחלקם, מן המודעות הארצית הזו. אנו מתרוממים מעל פני כדור הארץ כפי שאדוות מתרוממות על פני האוקיאנוס. אנחנו צומחים מתוך אדמתו כפי שעלים גדלים מעץ. אנחנו אברי החישה של נשמת כדור הארץ: כשאחד מאיתנו מת, ״כאילו עין של העולם נעצמת״, כפי שאמר ויליאם ג׳ימס בהרצאה שעסקה בהגותו של פכטר. Zend-Avesta רואה בבריאה החיצונית (הטבע) והחיים הפנימיים (הנשמות) שני היבטים של אותה מציאות. כל החומר והנפש מתרחשים בו זמנית, מתקיימים בו זמנית ואינם ניתנים להפרדה.

פטריות, עץ, גזע

פטריות מפרקות על עץ: לומדות, זוכרות, מחליטות, מתואמות. תצלום: פול הדסון

פן-פסיכיזם, התפישה שלפיה כל הדברים הם בעלי תודעה או בעלי איכות דמוית תודעה, היא תאוריה עתיקה. ובמובנים רבים, פכטר היה פאן-פסיכיסט, או אולי פנתאיסט. עבור פכטר, ״אמונה בנשמת הצמח היא רק מקרה קטן״ של שאלות רחבות יותר הקשורות לחיוּת של עולם שהוא יותר מאנושי. אף שיתכן כי קשה לדמיין הרים, נהרות וכוכבים כבעלי מודעות – כמו בעולמו המאוחר יותר של פכטר – הוא ראה תמחים כנקודת כניסה נגישה אל מושגים רחבים יותר של תודעה. הוא השווה את המחשבה על נשמות צמחים לידית סיר שאפשר להיאחז בה:

״ממש כפי שניתן לתפוס סיר גדול יותר בקלות אם אוחזים בידית הקטנה שלו מאשר בבטנו הגדולה, כך אני סבור שבנשמה הקטנה של הצמח מצאתי ידית קטנה, שבאמצעותה אפשר יהיה להציב בקלות על כן את האמונה בדברים גדולים יותר״.

ספריו המאוחרים יותר של פכטר נכשלו. אף אחד מהם לא הודפס במהדורה שנייה, והם לא תורגמו. עמיתיו של פכטר זלזלו בפילוסופיה הנועזת שלו כתוצר של תודעה שהתפרעה, אף שהריעו לעבודתו המדעית המוקדמת. פכטר התלונן כי ״אם הם חייבים לקבל מאמרים אחרים שלי, כמו התאוריה של האטום ופסיכו-פיזיקה... נראה שהם מפצלים אותי לשניים, וסבורים שרק אחד מן החלקים ראוי לתשומת לב״.

הפסיכולוג האמריקני ויליאם ג׳יימס היה אחד מן הבודדים שתמכו בפכטר. ג׳ימס דיבר בשבחו של פכטר:

״החטא הקדמון, על פי פכטר, של החשיבה הפופולרית ושל החשיבה המדעית שלנו גם יחד, הוא ההרגל המעוות שלנו לראות ברוחני לא את הכלל אלא את היוצא מן הכלל בתוככי הטבע״.

ג׳ימס סבר כי פכטר הציע ראיה מתקנת, כזו שהשפעתה ״תגדל ותגדל עם זמן״. כיום, חוקרי צמחים שתומכים באפשרות של מודעות צמחית זוכים לביקורות רבות. במאמר שהתפרסם בשנת 2021 בכתב העת Protoplasma, מבקרים כינו בשם ״מצערות״ את העובדה ש״טענות [של מדענים] כי לצמחים יש חוויות מודעות מוצאות את דרכן לכתבי עת מדעיים מכובדים, אפילו לכתבי עת הנחשבים ביותר״, דבר העלול ״להעלות בקרב ביולוגים צעירים ושאפתנים החוקרים צמחים, רעיונות מוטענים בנוגע לחקר הצמחים״. טענות אלה הן ״מטעות ועלולות להוביל למימון לכיוונים לא נכונים ולהביא לקביעת מדיניות ממשלתית שגויה״. עולה השאלה איזה נזק הם סבורים שעלול לקרות מהכרה בתודעה צמחית – ואם משום מה הוא חמור יותר מן ההפך.

אפילו כיום, כפי שקונן פכטר, ״אנשים סבורים שהסיר דול מדי, והידית קטנה מדי, והם ממשיכים לבשל באותו סיר ישן״.

בשנת 1848, כאשר ספרו של פכטר ״ננה״ ראה אור, נפלה על אירופה חשיכה גדולה. המהפכות התפשטו. הגרמנים נסו בסירותיהם – ברחו עם משפחותיהם וחפצים מעטים לגלוואסטון, סינסינטי, מילווקי. פכטר ידע: לדבר על נשמות צמחים בזמן כזה יהיה לא רלוונטי, במקרה הטוב, וייחשב יהיר במקרה הרע. בקיצור: למי אכפת?

מלחמות, מגפה כלל עולמית, משבר האקלים, איום הבינה המלאכותית, אינפלציה וערימה אימתנית של גופות – אנושיות ואחרות – שנרצחו בשם שנאה, כיבוש, תאוות בצע. אבל אולי פירוש הדבר הוא שנדרש חזון חדש, כעת יותר מתמיד

הוא פותח את ספרו בהתנצלות:

״אני מודה שאני מהסס אם להעלות את הנושא שעליו אני עומד לדבר בזמן הזה... כיצד אוכל לתבוע מכם להתחיל לשמוע את לחישות הפרחים, שמעולם לא נשמעו קודם גם בזמנים שקטים, כעת שרוחות שואגות מאיימות להפיל אפילו את הגזעים ששורשיהם עמוקים ביותר??״

מלחמות, מגפה כלל עולמית, משבר האקלים, איום הבינה המלאכותית, אינפלציה וערימה אימתנית של גופות – אנושיות ואחרות – שנרצחו בשם שנאה, כיבוש, תאוות בצע. אבל אולי פירוש הדבר הוא שנדרש חזון חדש, כעת יותר מתמיד. אולי אנו חייבים לתפוס בסיר ולו בידית הקטנה ביותר שאפשר.

פכטר הביע עצב על כישלון ספריו, אבל לא חשש. הוא כתב ביומנו: ״העידן הבא יעשה צדק עם הרעיונות שאינם מתאימים להווה, או שההווה אינו מתאים להם״.

פכטר מזכיר לנו כי חשיבה מדעית חסרת פשרות אינה צריכה לעמוד בסתירה לטענות מטפיזיות. הוא מציע דרך להתמודד עם תעלומה מבלי להתכחש לחומר, ולהפך. אולי יותר מכול, חייו שימשו תזכורת לכך שעיוורון-הנשמה, ועיוורון הצמחים הנובע ממנו, הם מסוכנים. הוא מזכיר לי שהדרך הטובה ביותר להבין את הבלתי נראה בצמחים היא להסיר את כיסוי העיניים ולהתבונן. הוא מזכיר לי שמה שאנו יכולים להרוויח מן ההתבוננות בטבע בעיניים חדשות הוא העולם, לא פחות מכך, וזה את זה, לא פחות מכך.

רייצ׳ל פטרסון (Peterson) היא כותבת, מתרגמת וחוקרת. היא מובילה את יוזמת Thinking with Plants and Fungi במרכז לחקר דתות העולם באוניברסיטת הארוורד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מערכת ״אלכסון״ מודה לפרופסור Øyvind Hammer על הסכמתו לשימוש בתצלומים מתוך הספר ״Flora Norvegica Radiographica – norske planter i røntgen״ (משנת 2020)

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רייצ'ל פטרסון, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על נפש של פרח

02
אריאל

״פכנר עדיין רצה להבין את החוקים הבלתי נריא(אי)ם שגרמו לבריאה להישמע באוזניו כמו סימפוניה.״
״הם ממשיכים את טענתו כי לצמחים יש ג(ד)בר מה הדומה למוח של בעלי חיים ״