אלכסון קלאסיק נציבי המלח של הזיכרון

"אנחנו החדשים, סובבים בתוך המון אדם, מחפשים פני ידיד, קול אנושי חם, מישהו שידריך אותנו. שני נערים יושבים שעוּנים על קיר הצריף. כנראה צעירים מאוד, כבני שש-עשרה, ידיהם ופניהם מפויחות. אחד מן השניים קורא לי ושואל בגרמנית כמה שאלות. אינני מצליח להבין. לבסוף הוא שואל מהיכן באנו. Italian – השיבותי. גם בפי שאלות רבות אך הגרמנית השגורה בפי דלה מאוד".

שורות אלה לקוחות מ"הזהו אדם?" ¹ ומתארות את יומו הראשון של פרימו לוי במחנה. לוי ממשיך:

"אחר-כך התוודענו זה לזה: 'אני שלוימה,' אמר לי, ו'אתה?' אמרתי לו מה שמי [...] שלוימה קם, מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות. השיחה תמה. תוגה באה אל לבי. תוגה שלווה, כמעט נלבבת. לא ראיתי עוד את שלוימה, אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והנוגעים של הנער, אשר קיבל את פני על סף בית-המוות".

כאשר הגיע לוי לאושוויץ ב-22 בפברואר 1944 בהיותו בן 25, היה אבי, בני וירצברג, יליד המבורג, בן 16. העדינות הייתה מטבעו (אם כי נלחם באומץ במלחמת השחרור), והיו לו פנים רציניים ונוגים. הוא כבר היה "ותיק" במחנה -- לאושוויץ הגיע ב-23 ביוני 1943. במשך שנים השתעשעתי במחשבה שהנער הזה, שקיבל את פניו של לוי, היה אכן אבי. פרטים נוספים בשיחה, שלא צוטטה לעיל, עודדו אותי לחשוב כך. שיערתי כי ייתכן שלוי לא זכר את שמו, ברני (קיצור של ברנרד), והעניק לו שם אחר. אלא שכבר בתחילת העבודה על שורות אלה קרסה באחת ההשערה שכה יָקְרה ללבי. אבי היה אסיר באושוויץ I – "עיר הבירה" של אימפריית אושוויץ, ואילו לוי היה אסיר באושוויץ III – בּוּנָה מוֹנוֹבִיץ (אושוויץ II היה בירקנאו).

פרימו לוי

אבי לא הכיר את פרימו לוי. ספרו הראשון של לוי, "הזהו אדם?", תורגם לעברית שנים רבות לאחר מותו של אבי. עם זאת, יש לא מעט נקודות השקה בין עדותו המז'ורית של לוי לבין זו המינורית של אבי. ספרו של אבי, "מגיא ההריגה לשער הגיא", יצא לאור בקיץ 1967. הספר נחל כישלון חרוץ בגירוי הקשב של הקוראים, מאחר שנבלע בגל אלבומי הניצחון שיצאו לאור לאחר מלחמת ששת הימים, ונדחק לקרן זווית. האופוריה ששררה אז לא הכשירה את הלבבות כלל לקלוט את ייסורי וירצברג הצעיר. עדיין נתגבהה בימים ההם מחיצה בין ניצולי השואה לבני הארץ; אבי הטיח בה את עצמו ונשבר. הוא שקע במפח נפש שהידרדר לדיכאון עמוק, ושנה לאחר פרסום הספר, בקיץ 1968, שלח יד בנפשו.

בשנת מותו של אבי הגיע לוי לביקורו היחיד בישראל. ד"ר יצחק גרטי נפגש עמו. גרטי סיפר לעיתונאי והמתרגם מרון רפופורט כי ביקש לתרגם את "הזהו אדם?" לעברית, ולוי שהיה קפדן מאוד לגבי תרגומי ספריו נפגש עמו. גרטי סיפר כי לוי רצה מאוד שספרו יתורגם לעברית, אבל איש לא התעניין בו אז. "לוי סיפר לי", אמר גרטי, "שהלך להוצאות ספרים בישראל והציע להם לתרגם את 'הזהו אדם?'; בהוצאות הספרים דחו אותו ואמרו לו: 'שואה? יש לנו כבר מעל לראש. אף אחד לא יקנה את זה'". גרטי תרגם לבסוף את הספר שיצא לאור ב-1988, כשנה לאחר מותו של לוי.

גם דרכו של "הזהו אדם?" אל לב הקוראים באיטליה הייתה דרך חתחתים. כתב היד נדחה על ידי ההוצאות הגדולות (וידוע הסיפור כי הייתה זו הסופרת נטליה גינצבורג, אז גם עורכת בהוצאת "אינאודי" [Einaudi], שדחתה את כתב היד), ויצא לאור ב-1947 בהוצאה קטנה. המכירות של 2,500 העותקים שנדפסו היו דלות מאוד, ו-600 עותקים שאוחסנו במחסן ההוצאה הושמדו בשיטפון. רק כעשור מאוחר יותר יצא הספר בשנית בהוצאת "אינאודי" באלפיים עותקים, אך מכירותיו נותרו צנועות. ב-1960 הודפסו עוד אלפיים עותקים, ואלפיים נוספים ב-1963. כלומר, במהלך שש שנים נמכרו כל שנה כאלף עותקים בלבד.

גורל ספרו של אבי עד הוצאתו מחדש על-ידִי ב-2008, וגורלו של "הזהו אדם?" בעשור הראשון לפרסומו מעלים באוב את החלום החוזר שחלמו לוי וחבריו במחנה. בחלומם חזרו לביתם, למשפחתם ולחוג מכריהם. הם מספרים על חוויותיהם במחנה, ואיש אינו רוצה לשמוע. שומעיהם מסיטים את נושא השיחה למחוזות אחרים, או מתעלמים ממנו. לוי כתב :

"החלום עודנו ניצב מול עיני, ממשי, ועל אף שאני כבר ער, אני ממשיך לחוש בגללו חרדה עמוקה: זה איננו חלום סתם; מאז באתי למחנה כבר חלמתי אותו פעמים הרבה ... אני נזכר שכבר סיפרתי לאלברטו על חלומי, ולהפתעתי השיב שזהו גם חלומו ... מדוע? למה הייסורים היומיומיים נהפכים בנפש כולנו לאותו חיזיון עצמו? לאמור: אנו מספרים על חיינו כאן, ואיש אינו רוצה לשמוע".

וכאילו ההיסטוריה הגשימה את חלום הביעותים: לוי ואבי לא מצאו אוזן קשבת לסיפורם.

מלבד הקשיים האלה בדרכו של ספרם אל הציבור, משותפת ללוי ולאבי גישתם היסודית לעדותם. בראיון לעיתון גרמני אמר לוי ב-1986 על ספרו הראשון:

"הספר נכתב בסגנון של עד המוסר את עדותו. אינני מופיע אף פעם כשופט; השופטים צריכים להיות הקוראים שלי ... ביקשתי לספר רק את העובדות עצמן. בספר חסרים אפילו הנתונים המספריים משום שלא ידעתי אותם או שידיעותיי לקו בחסר. אני מספר רק על מה שראיתי במו עיניי. כוונתי הייתה אחת ויחידה – לספר את הדברים שחוויתי באופן אישי".

ואבי כתב בפתח ספרו:

"הדברים המועלים כאן החלו בהיותי בן תשע שנים לערך, ומאז רדפו אחריי, ואותי, המאורעות בזה אחר זה. לא התיימרתי להיות היסטוריון, מלאכה שהיא מתפקידם של חוקרים, מדינאים ומפקדים. המאורעות המועלים בספר זה מתוארים אך ורק מזווית הראייה הפרטית שלי, דהיינו מנקודת מבטו של ניצול השואה שזכה להימנות עם הלוחמים לתקומת ישראל".

האמרה הידועה מפיו של אבא קובנר "אל נלך כצאן לטבח!" מיררה את רוח שניהם. בראיון לעיתון "לה רפובליקה" אמר לוי ב-1982 לרגל פרסום ספרו "ואם לא עכשיו, אימתי?":

"רצוני המודע היה להראות כמה חסרת יסוד היא ההאשמה, המושמעת גם מפי יהודים, שהיהודים היו חסרי מעש, סבילים, הלכו כצאן לטבח".

ואילו אבי כתב בפתח ספרו:

"בעיקר ריחפה לפני עיניי כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יוּבל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית, ואפשרה אותה".

על ההשמדה הנפשית שעליה כתב אבי, על שבירת הרוח שהובילה כביכול לפסיביות וקדמה להשמדה הפיזית, כתב לוי:

"רוצה הייתי לזמן כל מי שמעז לשפוט מקרים אלה להתנסות בעצמו בניסוי מושגי כן: יצייר לו בדמיונו, אם הוא יכול, שעברו עליו חודשים או שנים בגטו, בייסורי רעב מתמיד, בתשישות, בבלבול ובהשפלה; שראה את יקיריו מתים סביבו בזה אחר זה; שנותק מן העולם, בלא אפשרות לקבל או להעביר ידיעות; ולבסוף, שהועמס על רכבת, המכילה שמונים או מאה איש בכל קרון משא; במסע לעבר הבלתי נודע, כסומא בארובה, ימים ולילות ללא שינה; ונמצא בסופו של דבר מוטל כלוא בחומותיו של תופת חסר פשר".

התחושה המתוארת במושג 'אשמת הניצול' חלחלה עמוקות לישותם של רוב הניצולים, ובהם לוי ואבי. לוי כתב ב"השוקעים והניצולים":

"מציאותית יותר היא ההאשמה העצמית או ההאשמה שנכשלת מבחינת גילוי השותפות לגורל האנושי ... המצפון נוקף את כולם כמעט, על שלא חשו לעזרה. נוכחותו לצדך של חבר חלש ממך או חבר שאינו מצויד, זקן ממך או צעיר מדי, חבר שרודף אותך בבקשותיו לעזרה ... זה מצב מתמיד בחיי הלאגר".

במקום אחר כתב:

"אתה בוש שאתה חי במקומו של אחר? ובייחוד במקומו של אדם רחב לב ממך, רגיש ממך, נבון ומועיל ממך וראוי יותר ממך לחיות? אינך יכול להוציא זאת מכלל אפשרות".

גם חורחה סמפרון, ניצול בוכנוולד, כתב:

"תהייה מענה. מדוע אני חי? חי תחת אח, תחת אחות, תחת משפחה שלמה?"

גם אבי כתב על תחושת האשמה:

"חלפו שבע שנים מאז שהוכנסנו לראשונה, בשנת 1938 ², לתופת זו -- אבא, אמא וכל קרובינו האחרים. האם כדאי היה להישאר בחיים אחרי כל זה? לבד, בודד, יתום, ללא כל משענת? ילד יחיד ומפונק הייתי, הוריי כה אהבוני. מדוע לא נלקחתי אתם, והקץ לכל הייסורים? תקף אותי רגש אשמה על עצם היותי כאן, חי, ברגע זה".

לוי כותב גם על רגש האשמה של הניצולים על כך שלא עשו די נגד המערכת שבה נכפה עליהם לחיות. הוא מספר כי ב-1941 נפלו בידי הגרמנים אלפי שבויי מלחמה סובייטים. אלה, בניגוד ליהודים, היו חסונים ומוזנים היטב ובעלי הכשרה צבאית ופוליטית. נפלו אז בשבי יחידות שלמות על מפקדיהן, והם שנאו את הגרמנים. גם הם גילו התנגדות רק לעתים רחוקות. מתברר כי תת-תזונה, לבישת בלויי סחבות בקור העז, מכות ושאר השפלות שיתקו אותם. בקרב היהודים היה רגש האשמה על היעדר התנגדות מוצדק אף פחות לאחר שנים של בידוד, השפלות והתאכזרויות, הגירות כפויות, קריעת קשרי משפחה וניתוק מוחלט של מגע עם העולם עד שהגיעו למצב שאינו ניתן לתיאור במילים. חורחה סמפרון כתב כי העדות המפורטת והנאמנה ביותר מחמיצה את המהות. כי המהות לא טמונה בזוועה המצטברת מאינסוף פרטים. המהות היא רק ההתנסות עצמה ב'רע', הנגיעה הפיזית הממשית בשורשיו של 'הרע השורשי', Das radikal Böse, לפי קאנט.

עטיפת ספרו של בני וירצברג.

בספרו כתב אבי על רגשות האשמה שקיננו בו כבר במחנה בשל גורלו המשופר יחסית לזה של אביו (אמו נשלחה להשמדה מיד בהגיעם למחנה). חנו הרב של אבי כנער בן 14 ודיבורו הרהוט בגרמנית הפכו אותו לבעל זכות יתר (פרומיננט, בלשון המחנה). הוא התמנה לרץ, נער שליח, לבש חליפת סגל לבנה, מכובסת ומגוהצת היטב. עליה ענד סרט שחור שנשא באותיות גדולות לבנות את המילים: "רץ בית החולים, בלוק 21". אחת לשבועיים לערך הגיע ד"ר מנגלה לבצע את ניתוחיו הניסויים. על אבי הוטל לדאוג לאופנועו ולצחצח את מגפיו. מדי פעם קיבל ממנו שוקולד ומיני דברי מתיקה. במקביל הועבד אביו בפרך, בשלג ובקור, בעבודות הכפייה של האסירים הרגילים. הוא היה עד להתנוונותו של אביו שהיה בן 49 בהגיעו למחנה. בעוד הוא עצמו חי כבעל זכויות-יתר, ראה את אביו מורעב ומושפל, לבוש סחבות פסים, קירח ומצומק, עיניו מפוחדות ומבוהלות, גופו כפוף ורזה, והייאוש מכרסם בו. תחילה היה אבי נזכר בגעגוע בדמותו ההדורה והאלגנטית של אביו משכבר הימים, אך בהמשך כתב:

"שוב לא יכולתי לתאר לעצמי דמות אבי כפי שהיה פעם, אדם מכובד וזקוף, ניטל ממנו צלם האדם והיה גל עצמות".

למרות האיום בעונשים קשים הגניב אבי בבגדיו דברי מאכל לאביו, ואף הצילו שלוש פעמים מסלקציות. פרק "החיים הטובים" (יחסית) הסתיים גם עבור אבי עד מהרה, והתלאות והעינויים היו למנת חלקו. בינואר 1945, בצעדת המוות, כשלו רגליו של סבי כבר בתחילת המסע; הוא נורה למוות בידי זקיף אס.אס לעיניו של אבי, והופקר מאחור. אבי הגיע למחנה מאוטהאוזן שם היה עד למעשה קניבליזם, ומשם לאחר כמה שבועות למחנה מֶלְק, ולבסוף למחנה גוּנסקירכן.

פרימו לוי כתב גם על רגש האשמה שנבע מתחושת החטא המשותפת:

"לא יכולנו להעלים עין מים הייסורים שהקיף אותנו... לא רבים ולא מעטים יותר ממספרם בכל קבוצה אנושית אחרת התנסו ברגשות של חרטה ובושה, התייסרו בקצרה בגלל החטא שחטאו אחרים ולא הם אבל הרגישו שותפים לחטא כי חשו שאי אפשר לבטל ולתקן את המתרחש סביבם, בנוכחותם ובתוכם. לעולם לא אפשר יהיה לשטוף את החטא".

וגם:

"שרדו הגרועים ביותר, כלומר המסתגלים ביותר; הטובים ביותר מתו כולם".

עניין אחרון זה מוצא חיזוק אצל ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות". פרנקל כתב:

"אנחנו שחזרנו משם, בעזרת הרבה מקרים ממוזלים או נסים – אחת היא מה שנכנה להם – אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו".

גם לאחר שנקלט בקיבוץ גבעת השלושה לא הרפתה מאבי תחושת האשמה. הוא כתב על אשמת 'הניצול' מול 'השוקע':

"לרגע חשתי כאילו חטא חטאתי שלא נתתי לאותו כדור שפילח את לב אבי, לפלח גם את לבי שלי ... האומנם חזרתי אל החיים? האם אלה הם החיים – שהיה לי כה קשה לציירם אפילו בדמיוני שעה שנדדתי במחוזות המוות, במחנות, ביערות, בצעדות כליה, בקרונות מוות? האם אני הוא אותו יתום בודד, הצועד וכושל, ולבו אכול רגשות אשמה על שלא נשאר גם הוא שם, ביער ההריגה, בשולי הדרכים של צעדות המוות, במחנות החנק?".

במשך שנים ארוכות ניסיתי להבין מה דחף את אבי לכתוב את סיפורו ולחזור מרצונו לתופת ההיא. מה גרם לו להסב את מבטו לאחור? וזאת מלבד הרצון המוצהר לתקן את התייחסות בני הארץ לאלה ש'הלכו כצאן לטבח'. עברו היה עבורו מעמסה גדולה, ומדי כמה שנים פקד אותו גל דיכאוני, שאמנם לא שיבש את אורחות חייו לחלוטין אך העכיר את האווירה בבית. הוא התחיל בכתיבה זמן קצר לאחר משפט אייכמן וכתב רק בשבתות, מאחר שעבודתו בקק"ל (בסוף ימיו היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום) תבעה את רוב זמנו. גם בכך דמה ללוי, שעבודתו ככימאי וכמנהל מפעל לייצור צבעי לכה לא הותירה לו זמן לכתיבה אלא בימי ראשון בשבוע. הכתיבה הייתה קשה לאבי מההיבט הרגשי. ולפני תוכן העניינים בספרו מובאת הבעת תודה:

"... ובעיקר ניתנת תודתי לרעייתי, שהייתה המאזינה והמבקרת הראשונה של כל המסופר כאן ועודדה אותי בעתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה".

דבריו של פרימו לוי על הכורח והחובה לכתוב סייעו לי להבין את אבי. לוי התראיין לכתב העת פיאמונטה ויוו (Piemonte vivo) בינואר 1987, כשלושה חודשים לפני שהשליך עצמו אל פיר המעלית בביתו שבטורינו. המראיין אמר: "אולם יש צורך בכוח כדי לספר על התנסויות אלה", ולוי - שהעיד על עצמו שורה אחת קודם: "אינני אדם חזק; כלל וכלל לא" – ענה לו: "להפך! לספר זה צורך. נחוץ כוח כדי לא לכתוב, כדי לא לספר. בספריי, בעיקר הראשונים, אבל גם בספר האחרון, 'השוקעים והניצולים', הרגשתי צורך עז להשיב את הסדר על כנו, לשוב ולהשליט סדר בעולם הכאוטי, להסביר לעצמי ולאחרים."

בפרק שנקרא "הערה" כותב עורך הספר "פרימו לוי – שיחות וראיונות: 1963–1987":

"נושא הכתיבה, פעולת הכתיבה, חוזר בראיונות רבים; בשיחות על אופן כתיבת "הזהו אדם?" לוי מסביר מדוע וכיצד התעורר בו צורך דוחק לכתוב, צורך שאין לכבשו, כמו הצורך לאכול ולחזור הביתה".

העורך מצטט שתי תשובות של לוי על השאלה בדבר הצורך לכתוב. הראשונה:

"כדי להשתחרר מן הלחץ שנשאתי בתוכי; רבים ששרדו באושוויץ, שרדו בגלל הרצון לספר ... הבנתי שהדרך היחידה להינצל היא לספר. הכתיבה היא פעולה של שחרור. לולא כתבתי את הספר ההוא, קרוב לוודאי שהייתי נשאר מקולל עלי אדמות";

והשנייה:

"שלוש תשובות בפי ... כתבתי בגלל צורך פנימי, כדי להשתחרר ממשא כבד, מטראומה; התשובה השנייה היא שכתבתי כדי להעיד בתור אזרח כמו לפני בית דין של קוראיי".

לוי מסביר כאן שהתשובה הראשונה אינה כה גלוית לב, מאחר שלמרות הצורך לפרוק "כמו אדם שמקיא מזון שלא התעכל", היה לו מניע נוסף והוא מפורט כתשובה השלישית:

"... מניע כמעט בנאלי, כמו – להוכיח ולאשר, להבהיר שאני שונה ממך, שאני חוויתי משהו שאתה לא חווית, ולכן אני במדרגה גבוהה ממך ³ ... למען האמת היה גם הרצון להעיד, אבל הוא היה שולי וחלקי".

בראיון לתחנת רדיו גרמנית ב-1986 הוא מספר:

"דרכי האישית לחיות עם זיכרונותיי הייתה זאת: להוציא את הדיבוק, אם אפשר לומר כך, על-ידי הכתיבה; זה היה אינסטינקט. כשרק חזרתי הביתה, לבית הזה, הרגשתי צורך עז לספר ולכתוב, וזה היה צורך מבורך כי הוא חילץ אותי מהסיוט, שהרי היה זה סיוט".

בפתח "השוקעים והניצולים" מובאות ברוח זאת ארבע שורות מ"שירת הספן הישיש" מאת סמואל טיילור קולרידג' ⁴:

מאז בשעות עראי פתאום,
חוזר אותו הכאב –
ועד שאספר הכול
בוער תוכי הלב.

יש ברצוני להעלות את השאלה: האומנם? האומנם הכתיבה בגיל כה צעיר (פרימו לוי היה בן 27 כשהחל לכתוב, ואבי היה בשנות ה-30 שלו) על אודות זיכרונות השואה מביאה מזור והקלה? או שמא היא מכניעה את כוחות החיים? חורחה סמפרון הבהיר היטב כי לא זו בלבד שהכתיבה אינה מביאה הקלה, אלא שהיא הציבה אותו בפני דילמה קיומית, כשם ספרו: "הכתיבה או החיים". הוא כתב:

"אמת שב-1947 כבר זנחתי את התוכנית לכתוב. נעשיתי אדם אחר, כדי להישאר בחיים. באסקונה, בטיצ'ינו, ביום חורף שטוף שמש, בדצמבר 1945, הועמדתי בפני אולטימטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים. ודאי, אני הוא שהצבתי לעצמי את האולטימטום הזה, ודאי. עלי היה לעשות את הבחירה, עלי לבדי".

וסמפרון מסביר:

"כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזיכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי. מכל מקום, את תשוקתי לחיות, את חשקי להתמיד בשמחת העניים הזאת הקרויה חיים. בטוח הייתי שאגיע כך לנקודת אין מוצא, שבה איאלץ להודות בכישלוני. לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה. רק התאבדות עשויה הייתה לחתום, לשים קץ מרצון לעבודת האבל שלא הסתיימה: שאינה ניתנת לסיום".

ובמקום אחר הוא כותב:

"הכול יתחיל שוב כל עוד אהיה חי: רוח רפאים מהלכת, ליתר דיוק. כל עוד יתעורר בי הפיתוי לכתוב. האושר שבכתיבה – התחלתי להכירו – לא מחה מעולם את האסון שבזיכרון. נהפוך הוא: הוא חידדו, העמיקו, חיזקו. הוא הפך אותו לבלתי נסבל. רק השכחה תוכל להצילני".

ובהמשך:

"... אין משמעו שלא הצלחתי לכתוב: משמעו שלא הצלחתי לעשות זאת אלא במחיר מופקע. במחיר הישרדותי שלי, מבחינה מסוימת, מאחר שהכתיבה החזירה אותי ללא הרף אל חיק צחיחותה של חוויה קטלנית. ... התברר שהכתיבה היא, מבחינה מסוימת, סירוב לחיים".

סמפרון לא זנח את הכתיבה לצמיתות (למזלנו), אולם חזר אליה רק בשלב מאוחר יותר בחייו לאחר מורטוריום ממושך. וגם אז לא צלל פנימה אל תוכה עירום ועריה, אלא עשה את דרכו בזהירות, כצועד בשדה מוקשים, נעזר בשלל תחבולות ספרותיות, בדילוגי זמן קדימה ולאחור, וזאת במעין ניסיון להרחיק עדות, לשמור על נפשו. ולא לגמרי עלה בידו. לאחר פרסום "המסע הגדול" ב-1961 כתב:

"אם הצלחתי ב-1961 לכתוב ספר שנזנח שש-עשרה שנים קודם לכן – לכתוב, לפחות, את אחד התיאורים האפשריים של חוויית העבר הזאת, הבלתי ניתנת למיצוי מעצם מהותה – הרי ששילמתי חלף ההצלחה הזאת, שעמדה לשנות את חיי, בשיבה רבת כוח של החרדות הישנות".

סבורתני כי יש והכתיבה מעצימה את חוויית הזיכרון (לא רק מעצימה ומחדדת, אלא גם משמרת: לוי עצמו הודה כי ניגש שוב ושוב לספריו וקרא בהם כדי להיזכר מה אירע לו), כמו שריר שמתחזק בעקבות אימונים חוזרים ונשנים. וכדברי סמפרון, הכתיבה הופכת את הזיכרון לבלתי נסבל.

"כאב בלתי נסבל" הוא ההגדרה ששמעתי מפיו של פרופ' ישראל אור-בך, מומחה עולמי לאובדנות, לאותה תחושה הפוקדת אדם לפני שהוא מחליט לשים קץ לחייו (למזלי הרב, אני עצמי מעולם לא הייתי אובדנית). גם פרימו לוי וגם אבי היו שרויים בדיכאון עמוק בשנת חייהם האחרונה ונטלו תרופות במינון גבוה, שהיו אמורות לסייע להם. לוי היה אז מטופל באם ישישה בת 91, משותקת בחצי גוף מחמת שבץ ותובענית מאוד, שחיה בביתם. גם אמה של רעייתו, ישישה עיוורת בת 95, חיה עמם. ב-7 בפברואר, כחודשיים לפני שהתאבד, כתב לידידו דוד מנדל, קרדיולוג אנגלי:

"שקעתי בדיכאון עמוק למדי. איבדתי כל עניין בכתיבה ואפילו בקריאה. אני מדוכדך מאוד ואיני רוצה לפגוש אף אחד. אני שואל אותך בתוקף היותך רופא, מה עלי לעשות?".

בחודש מרס עבר לוי ניתוח בבלוטת הערמונית.
ידידתו של לוי, רות פלדמן, כתבה שיר לאחר מותו:

אני זוכרת את מכתבו האחרון של פרימו לוי
שהגיע לידי חודש לפני מותו
הוא כתב לי כי עוברת עליו תקופה
קשה יותר מאשר באושוויץ, בחלקו
משום שאינו עוד צעיר ומסוגל להגיב
וחתם De profundis.
חרף כל אשליותינו
הניצולים לא שרדו אלא למראית עין.

דיכאונו של אבי, בעקבות כישלון ספרו וחזרתו לגיהינום של אושוויץ, היה בביתנו כצחנה כבדה וקשה מנשוא, כריח באושים ופיגולים. כבר לא יכולנו לנשום. בתחילת הדיכאון עוד תקשרנו מעט. בית ספרי היה קרוב לביתנו. מדי פעם נתקפתי ברגע האחרון חרדה בשל אי הכנת שיעורי הבית בחשבון של כיתה ד', והייתי רצה בהפסקה הביתה, מקימה את אבי השפוף ממיטתו, מושיבה אותו לעשות את שיעורי הבית שלי ולאחר מכן חוזרת בריצה לבית הספר. כך אולי ביטאתי את הצורך שלי בו ואת הרצון לגרום לו להרגיש כי הוא עדיין נחוץ. אבל בסוף התנהגתי אליו כאל מצורע.

באותו בוקר של היום המר והנמהר ההוא לא הצלחתי להתאפק וביקשתי ממנו שלושים אגורות לגלידה. בידיים רועדות מאוד פתח את פיו של ארנק עור בצורת פרסה והושיט לי את הכסף. הוא ניצל את ההזדמנות הנדירה של קרבתנו הכפויה כדי לשאול: "תגידי לי, דליה, המצב שלי מפריע לך ולאימא?" (אחי ייסד להקת קצב והופיע כל ערב. הוא פשוט לא היה שם. מילט את נפשו). אם הייתי נותנת דרור לדחפיי (איזה מזל שלא עשיתי זאת), הייתי פורצת ביללות נוקבות ומטיחה בו שהוא מרעיל את האוויר בבית, אבל בגילוי מפתיע של בגרות וטאקט עניתי באיפוק: "לי זה לא מפריע בכלל, בקשר לאימא אני לא יודעת, אתה צריך לשאול אותה..." אוסקר מגיע לי. בשלב זה ודאי כבר כתב את מכתב ההתאבדות הקצר שלו ובא "לטמון לי מלכודת" - אולי אומר משהו שידחוף אותו לבצע את תוכניתו. אבל אני התנהגתי למופת. שום דבר שאמרתי לא יכול היה להוות עילה לדרבון המוטיבציה האובדנית.

מובן שבמקביל לכעס הגדול שנמשך שנים ארוכות ולצד רגשות האשמה המצמיתים ולצד הדמוניזציה שליוותה את דמותו, שמצאה את ביטויה גם בסיוטי לילה חוזרים ונשנים במשך שנים רבות, שבהם דמותו כענן-אד-גל שחור פורצת באחת כמו השד ממנורת הקסמים של אלאדין ואופפת את כולי עד מחנק, כאילו כדי לגנוב ממני את הנשמה או, אם לדייק יותר, כאילו כדי לאבן את רוחי – עם כל זה, עסקתי שוב ושוב בשחזור הסצנה של שאלתו האחרונה.
בדמיוני, במקום לענות את התשובה הפורמלית היבשה ולברוח ולהתנחם בגלידה, הייתי נוטלת את ידו בידי והולכת לשבת אתו על הספה בסלון. הייתי כורכת את זרועותיי הקטנות סביב צווארו ומנשקת את פניו עוד ועוד: על העיניים, על הלחיים, על המצח ובעיקר על רקתו הימנית, והייתי מערסלת אותו במילים חמות ומתוקות:

"אני אוהבת אותך מאוד, אבא. כולנו מאוד אוהבים אותך. אנחנו יודעים שעובר עליך גיהינום ושלדעתך אין לך זכות קיום, שאתה חושב שאתה מפריע לנו לחיות, שאתה מפחד שיימאס להם בעבודה ויפטרו אותך, ואז נהפוך לנצרכי סעד. אבל הכול ניתן לתיקון ואחרי אפלה תמיד בא אור, ושם בחוץ יש עולם יפהפה שמחכה גם לך ואם תיתן לאהבה שלנו לחלחל לתוכך יש לך סיכוי מצוין להחלים".

אבל אבא לא היה מוקף אהבה בימיו האחרונים. היינו כטובעים שבניסיון להינצל נשענים בכל כובד הגוף זה על זה, בוטשים בידיים וברגליים בפראות כדי להעלות את הראש למעלה ולשאוף מנת אוויר צח. איש איש לנפשו, אלף שנות חושך הפרידו: אחי נמלט בעור שיניו; אמי היתומה התימנייה שהפנתה עורף קר למורשתה ולשורשיה בניסיון להסתופף בצלו של העולם שייצג אבי הפכה לפקעת עצבים חשופה; אני – ילדה אגואיסטית ושובבה מאוד שלא הסכימה בשום פנים ואופן שיהרסו לה את ילדותה; ואבי... אבי כבר היה שכיב מרע, מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת.

אצל לוי ואצל אבי התממשו לגמרי שתי שורות שיר של המשורר הפרואני סֶסאר וַיֶיחו:

"בעיקרו של דבר אין לי אלא מותי
לבטא בו את חיי."

המוות הטראגי והאלים שבו בחרו לוי ואבי היווה ביטוי של משא הביעותים של חייהם; הם קרסו תחת נטל הזיכרון של 'הרע השורשי', זה שנשיאתו הפכה לבלתי אפשרית עוד.
כך מת אבי בהיותי בת עשר: נשמעה ירייה מהחדר הסמוך ... שמענו את הירייה וקפאנו על מקומנו, לא שיערנו עדיין שהירייה הזו תפלח את חיינו, שיישארו קרועים עוד עשרות שנים. רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו הייתה זו כרית. אקדח וובלי גדול היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה. אבל כל הזוועה הזו שאין די מלים לתארה לא הייתה עדיין הנורא מכל. הנורא מכל היה שלא כל תכולת ראשו נותרה במקומה הטבעי....

וכך מת פרימו לוי:

"בפרץ בלתי נשלט של אלימות יצא לוי אל מישורת המדרגות, פסח מעל המעקה והשליך עצמו מן הקומה השלישית אל תוך הריק. בשעה עשר בבוקר בקירוב פתח "הדוטורה לוי" בחביבות, כמדי בוקר את דלת דירתו ליולנדה גאספרי, השוערת של בית מגוריו, שהביאה לו את הדואר. הוא הודה לה, והיא לא מצאה דבר לא רגיל בהתנהגותו. היא ירדה שלוש קומות וכמה דקות לאחר מכן שמעה קול חבטה עמום. היא הביטה מבעד לחלון דירתה ומיהרה אל הגוף המרוסק שהיה מוטל על הרצפה ליד פיר המעלית. הפנים היו מגואלות בדם. הגברת גאספרי זיהתה את דוקטור לוי".

בספר "הזהו אדם?" כתב לוי הצעיר מעין נבואה:

מובן שלא עלה בדעתנו ואף לא בדעתם שהמגע עמם עלול לסכן את קיומנו, ושלחלות בדיפטריה מסוכן יותר מלקפוץ מן הקומה השלישית.

לוי לא הותיר אחריו כל מכתב. וזה היה מכתבו הקצר של אבי:

לרחל'ה אילן ודליה היקרים
לא יכולתי יותר לשאת זאת ולגרום לכם צער
לא להאשים איש
כל הרכוש לאשתי אשר תחליט מה לעשות בו
היו מאושרים
שלכם באהבה בני
אבא

פרימו לוי ובני וירצברג, אסירי אושוויץ מס' 174517 ו-125437 בהתאמה - שני גברים מיואשים, נמוכי קומה ומאופקים - הפכו לנציבי המלח של זיכרונותיהם.
אחתום בדבריו של לוי:

"אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הטבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחת בלבד, לא שתלטנית, להפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, "Wstawac'".

דליה וירצברג-רופא עורכת ספרים מ-1991. למדה לתואר ראשון בחוג לתורת הספרות הכללית, לתואר שני ביחידה למחקר התרבות ולתעודה בעריכת לשון. לימדה עברית ביחידה ללימודי עברית של אוניברסיטת תל-אביב, ועסקה בעריכה ב"ידיעות תקשורת", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". פעילה למען זכויות מתמודדי נפש.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-20 ביולי 2015