נקיפות מצפן

ההתמצאות במרחב היא יכולת אנושית קדומה וחיונית. בימינו, היא נשחקת במהירות. הבנת התהליך עשויה לסייע לנו לעזור לחולים, וגם להבין את מקומנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בדרטמוּר, בדרום מערב אנגליה, מתנדבים בצוותי חיפוש והצלה נקראים תכופות לחפש אחר אנשים שאיבדו את דרכם במרחבי הטבע. חלק ניכר מאלה הם חולי אלצהיימר, שיצאו מאחד מבתי האבות הרבים אשר בשולי שמורת הטבע, ותעו. המתנדבים שמו לב שחולי אלצהיימר נעים בצורה מסוימת במרחבים הפתוחים: על פי רוב, הם עושים זאת בקו ישר. הם דבקים בנחישות כזו בכיוון שבחרו, עד כי לעתים קרובות הם מנסים לחצות ישירות את כל מה שניצב בדרכם. פעמים רבות, צוותי ההצלה בדרטמור חילצו קשישים מתוך צמחייה סבוכה: הם פשוט המשיכו ללכת עד שנתקעו.

מחלת אלצהיימר נחשבת לרוב למחלה של הזיכרון, והשפעתה על הזיכרון היא אמנם קטסטרופלית. אבל יתרה מכך, היא מחלה של התמצאות, המנתקת אט אט את הקשרים שלנו עם סביבתנו. היא משפיעה בעיקר על האזורים במוח האחראיים לתפישה מרחבית, כמו ההיפוקמפוס ובקליפת המוח האנטורינלית (entorhinal cortex, או EC), וכשלים בתפישה מרחבית הם מן התסמינים הראשונים – לעתים קרובות מדובר באיבוד המפתחות, בלבול בנתיב רגיל ומוכר או קושי רב ללמוד נתיב חדש. ככל שהמחלה מתקדמת, החולים מוצאים את עצמם ב״מרחב חיים״ הולך וקטן, עד שהבלבול שלהם מקשה עליהם לצאת אל מחוץ לחדרם. חולי אלצהיימר האובדים בדרטמור הולכים לאיבוד עוד לפני שיצאו מבתיהם. המודעות המרחבית שלהם קרסה והפכה חד ממדית, ואין להם לאן לפנות.

יכולתנו לנווט מילאה תפקיד מהותי בהצלחתנו כמין, כי היא אפשרה לנו לטפח רשתות חברתיות רחבות היקף

בעידן מכשירי ה-GPS, אנו נוטים לקחת כמובן מאליו את יכולות הניווט וההתמצאות המרחבית שלנו, עד שאלה – או הטכנולוגיה – מכזיבים. קל לשכוח שהם סייעו לנו לשרוד במשך עשרות אלפי שנים. במהלך האבולוציה שלנו, ההומו ספיאנס פיתחו תאבון להכרת הסביבה ורוח נדודים שהבדילה אותנו ממיני האדם שקדמו לנו. הייתה לכך השפעה אדירה על עתידנו. אחד הרעיונות המסקרנים ביותר שהועלו לאחרונה בתחום האנתרופולוגיה, הוא כי יכולתנו לנווט מילאה תפקיד מהותי בהצלחתנו כמין, כי היא אפשרה לנו לטפח רשתות חברתיות רחבות היקף. בתקופה הפרה-היסטורית, כשאנשים חיו ביחידות משפחתיות קטנות ובילו את רוב זמנם בחיפוש אחר מזון ומקלט, היכולת לחלוק מידע עם קבוצות אחרות על אודות מקומם של מקורות מזון ועל תנועת טורפים, העניקה לנו בוודאי יתרון אבולוציוני. חברים היו נכס שתרם להישרדותנו: אם נגמר לכם המזון, ידעתם לאן ללכת. אם נזקקתם לעזרה בציד, ידעתם ממי לבקש.

קונג, קלהארי, צייד-לקט

יודע בדיוק איפה הוא ולאן הוא צריך ללכת: איש מבני הקונג במדבר קלהארי בדרום אפריקה. תצלום: South African Tourism

תחזוקה של רשתות חברתיות כאלה לאורך מאות ואלפי דונמים של מרחבי הטבע הפליאוליתי הצריכה כישורי ניווט, תפישה מרחבית, חוש כיוון ויכולת לשמר מנטלית מפות של הנוף. האנתרופולוגית הקנדית אריאן בֶרק (Burke) משוכנעת שאבותינו פיתחו את היכולות הללו מתוך ניסיון לשמור על קשר עם שכניהם. ״רשתות נרחבות אלה היו חיוניות לתרבות שלנו״, היא אמרה לי. ״במהלך התקופה הפליאוליתית, היו יחסית מעט בני אדם. שמירה על רשתות חברתיות המתפרשות על פני מרחבים ניכרים הייתה דרכך להבטיח את המשך ההישרדות שלך. נזקקת למפה קוגניטיבית דינמית מאוד, שצריך היה לעדכן ללא הרף באמצעות מידע על אנשי קשר ומה שהם סיפרו לך על אודות הנוף״. באופן כזה, מוח האדם למד להתמצא בסביבה. ניווט ותפישה מרחבית הם חלק מהדי אן איי שלנו.

קרוב לוודאי שבני האדם הפרה-היסטוריים היו מומחים בהתמצאות. כדי להבין מה הם היו מסוגלים לעשות, אנתרופולוגים בוחנים את הקבוצות המעטות ששרדו ועדיין מנהלים אורח חיים של ציידים-לקטים, כמו אנשי האצ׳אי במזרח פרגוואי ואנשי הקונג ממדבר קלהארי שבדרומה של אפריקה. אנשים משתי הקבוצות אינם מהססים לצעוד קילומטרים רבים כדי לחלוק סיפורים וחדשות עם קבוצות אחרות, אם כי מאפילים עליהם אנשי היווי מוונצואלה, שידועים כמי שצועדים שמונים קילומטרים, ביום ובלילה, כדי לבקר בכפרים שכנים, וכעבור שעתיים הם יוצאים בדרכם חזרה.

כל הקבוצות הללו נסמכות כנראה על מפות מנטליות המאפשרות להן להתמצא. בתרבויות ילידיות רבות, הזיכרון לדרכים, סימנים, טופוגרפיה, מקומות ושמות של מקומות הוא חיוני להישרדות.  הילידים האמריקנים, לפני שהמתיישבים האירופאים הגבילו את שטחיהם, נודעו בזיכרון יוצא דופן לתוואי קרקע. קולונל ריצ׳ארד דודג׳ מצבא ארצות הברית, שתיעד את חיי החברה והמנהגים של הילידים האמריקנים במחצית השנייה של המאה ה-19, ציין כי ״לכל גבעה ועמק, כל סלע וכל צבר שיחים, יש בעיניו תווים מיוחדים, שמרגע שראה אותם הוא מכיר אותם לעד״. כתוצאה מכך, ״ללא ידע באסטרונומיה, גיאוגרפיה או היכרות עם המצפון, האינדיאני מבצע מסעות מופלאים שהאדם הלבן נזקק לשלושת אלה כדי לבצעם״.

״מסלולי השירה״ של האבוריג׳ינים באוסטרליה מתארים בפרטי פרטים את מסלולי האבות, כך שמי שמכיר את השיר הנכון, יוכל למצוא בעזרתם את הדרך בכל מקום וגם לגלות את בורות המים ואת מקומות המסתור

לאינואיטים של ימינו יש יכולת דומה לאצור במוחם את המאפיינים של סביבתם. האנתרופולוג הארגנטיני קלאודיו אפורטה (Aporta), שחקר את תרבות ההתמצאות בסביבה של האינואיטים באזור הארקטי של קנדה מאוז 1998, פגש ציידים שמכירים היטב אלפי קילומטרים של נתיבים, שהם מסמנים בשלג הטרי מדי שנה, במסלולים שלא השתנו במהלך דורות. הנתיבים מועברים, בתיאורים בעל פה ותוך התייחסות לאינספור ציוני דרך: מאפייני השלג, זרמים בים, שמות מקומות וחשוב מכל, דפוסי התזוזה של השלג שנוצרים על ידי רוחות הנושבות מכיוונים שונים.

האינואיטים משתמשים ברוחות כפי שיורדי ים מימים עברו השתמשו בכוכבים, כמצפן טבעי. הם פיתחו את מה שהאנתרופולוגים מכנים בשם memoryscape – מפה מנטלית שמגלמת לא רק את העולם הגשמי אלא גם את זה התרבותי, שבו תוואי הסביבה טעונים במשמעות תרבותית והיסטורית. הדבר דומה ל״מסלולי השירה״ של האבוריג׳ינים באוסטרליה, המתארים בפרטי פרטים את מסלולי האבות, כך שמי שמכיר את השיר הנכון, יוכל למצוא בעזרתם את הדרך בכל מקום וגם לגלות את בורות המים ואת מקומות המסתור. אפורטה הבחין כי אף שהאינואיטים חיים ביישובי קבע מאז שנות ה-60, הם עדיין נודדים למרחקים גדולים כדי לצוד. הרגלים מרחביים אינם נוטים להשתנות בקלות, בעיקר כשהם מהותיים כל כך לזהות התרבותית.

נווטים מעולים כמו אנשי היווי, האינואיטים וילידי אמריקה נחשבים בדרך כלל לבעלי הבנה אינסטינקטיבית של כיוונים. במהלך השנים היו חוקרים ספורים שטענו כי בני אדם, כמו ציפורים,  חרקים ויונקים אחדים, מסוגלים לחוש בשדה המגנטי של כדור הארץ. למרבה האכזבה, אין ראיות לכך שבני אדם היו אי פעם בעלי חוש מגנטי או חוש כיוון כזה – ולמעשה, אנו כלל לא זקוקים לכך, משום שהחושים האחרים שלנו מספיקים לגמרי לצרכי ההתמצאות שלנו, לפחות כשאנו קשובים להם. בזה מצטיינים אנשים בעלי חוש כיוון מעולה. החוש המיוחד שלהם הוא פשוט היכולת להשתמש בחושים האחרים שלהם לצורך התבוננות בתשומת לב.

חסידות

יודעות את הכיוונים: חסידות. תצלום: גרגואר ברטו

אנשים שהלכו באמת לאיבוד לעולם לא ישכחו את החוויה. הנתק הפתאומי מכל הסביבה, כופה קשר עם עולם זר לחלוטין. לעתים קרובות אנשים אלה בטוחים שהם עומדים למות

היום, עבור רובנו, כישורי ההתמצאות בסביבה של אבותינו עשויים להיראות מרוחקים ואפילו מיותרים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע ליעד הוא להקיש את הכתובת בסמרטפון שלנו ולעקוב אחר ההוראות. אבל תחושת מקום – מקום שמכשיר ניווט לווייני לא יעניק לנו לעולם – היא עדיין חשובה. הצורך לדעת איפה אנחנו, להרגיש בטוחים בסביבה, הוא חלק מהמצב האנושי. אנחנו מרגישים זאת בעוצמה רבה כשהתהליך הקוגניטיבי השומר על ההתמצאות שלנו משתבש. החרדה שחולי אלצהיימר רבים חווים נובעת מתחושת חוסר הנתק שלהם ממקומות שהם הכירו בעבר, ומעבר שאינו נגיש להם יותר. הליכה לאיבוד בטבע מעוררת אימה דומה. אנשים שהלכו באמת לאיבוד לעולם לא ישכחו את החוויה. הנתק הפתאומי מכל הסביבה, כופה קשר עם עולם זר לחלוטין. לעתים קרובות אנשים אלה בטוחים שהם עומדים למות.

אפילו תחושת אי התמצאות חלקית עשויה להיות מטרידה ביותר. בערך שני אחוזים מהאוכלוסייה אינם מסוגלים לצייר לעצמם כל ייצוג מנטלי או ״מפה קוגניטיבית״ של סביבתם, אפילו של מקומות שהכירו כל חייהם. הבעיה הזו אובחנה לפני כעשור על ידי ג׳וזפה יאריה (Iaria), חוקר מוח מאוניברסיטת קלגרי, שכינה זאת בשם דיסאוריינטציה טופוגרפית התפתחותית (או DTD) אנשים הסובלים מ-DTD יכולים להגיע מנקודה אחת לשנייה אם הם לומדים שוב ושוב את המסלול ומקבלים הוראות מדויקות, אבל אינם מסוגלים להתמודד אם קורה משהו שתובע שינוי ולו מזערי. הם אינם מסוגלים להעלות בדעתם קיצור דרך. אחת הסובלות מן הבעיה, המעדיפה לשמור על עילום שמה, תיארה באוזניי את התרחישים שלעתים קרובות מסבכים אותה בצרות כשהיא נוהגת בסביבות ביתה, במדינת וושינגטון:

״אם ישנן עבודות בכביש לאורך המסלול והתנועה מופנית לנתיב אחר, אני אבודה. אם הכביש נסגר וכעת אני צריכה למצוא דרך אחרת, אני אבודה. אם אני מתבקשת לעצור כדי לבצע מטלה כלשהי, אפילו אם זה באמצע הדרך, אני אבודה. אם אני חייב לעצור בסמטה צדדית כדי לענות לטלפון, הכול נגמר״.

אחד המאפיינים המשונים של ה-DTD הוא שבניגוד לחולי אלצהיימר, לא ניכר כל נזק מבני במוחותיהם של מי שסובלים מהבעיה. זוהי כנראה תקלת רשת: יאריה הבחין כי הקשרים בין ההיפוקמפוס לבין קליפת המוח הקדם-מצחית הם על פי רוב לקויים, כאילו האזורים הללו, החיוניים לניווט, מעולם לא למדו לתקשר זה עם זה. ניתן ללמוד מכך רבות על האופן שבו המוח מאפשר לנו לנווט: לא משנה כמה מדויק יהיה הזיכרון המרחבי של ההיפוקמפוס או כמה יעילה תהיה קבלת ההחלטות בקליפת המוח הקדם-מצחית – אם הם אינם משתפים פעולה כרשת, אנחנו לא נגיע לשום מקום.

לחוסר התמצאות תמידי עלולה להיות השפעה עצומה, אומר יאריה. ״ניווט הוא כישור כל כך מהותי,״ הוא אמר לי. ״כל מי שחווה חוסר התמצאות במשך, למשל, שתי שניות, יספר לך כמה הדבר מתסכל. דמיין את עצמך חווה שעתיים כאלה מדי יום, או את התחושה הזו מלווה את כל חייך״. DTD עלולה לעצב את חיי הסובלים ממנה: היא עשויה לקבוע את מי יפגשו חברתית (על פי רוב חברים שגרים קרוב), איפה ילמדו (קמפוס מורכב לא בא בחשבון) ובאיזו קריירה יבחרו (ישנם משרדים שבהם הם לא יצליחו אפילו להגיע לראיון הקבלה). זהו מצב מבודד, ורבים מהסובלים ממנו שומרים עליו בסוד מחשש שילעגו להם. בקבוצת תמיכה ברשת, המצטרפים החדשים מפגינים אושר ממש כשהם פוגשים אחרים החווים את העולם כמותם.

תמרור, ללא מוצא

קורה לכולנו, ועוד יותר לחולי אלצהיימר וללוקים בדמנציה. תצלום: דונלד ג'אנאטי

יתכן כי DTD הוא מצב מובחן – ונראה שהוא מופיע במשפחות – ויתכן כי זהו הקצה של ספקטרום רחב של יכולות ניווט המצויות באוכלוסייה הכללית. אחת התעלומות המרכזיות בתחום הניווט האנושי היא השאלה מדוע חלקנו טובים בכך הרבה יותר מאחרים. חוקרים שבדקו את חוש הכיוון של אנשים ואת יכולתם לבנות מפה פנימית של סביבותיהם, מדווחים תמיד על הבדלים אישיים גדולים. ״אם אתם טובים, מפתיע כמה מהר תוכלו ללמוד ייצוג דמוי מפה של הסביבה,״ אומר דניאל מונטלו (Montello), פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. ״אם אתם גרועים, מפתיע לראות שגם אחרי חשיפה רבה, עדיין לא תפנימו את המפה״.

ממה נובעים ההבדלים העצומים הללו ביכולות הניווט? האם מקורים גנטי או קשור לחינוך או ניסיון? קשה לענות על השאלות הללו, שכן שמציאת דרך בסביבה שאינה מוכרת מצריכה שימוש באזורים רבים במוח וקשורה במספר פונקציות קוגניטיביות נפרדות. חלק מן הפונקציות הללו, כמו קבלת החלטות ותשומת לב, חיוניות מאוד לניווט, מסיבות ברורות. הצורך באחרות, כמו היכולת לסובב מנטלית צורה תלת ממדית ולדמיין קיפולי דף נייר, פחות מובן מאליו, אם כי יכולות אלה עשויות לעזור לנו לבצע פעולות כמו קריאת מפה – אם אתם מסוגלים לקרוא מפה כשהצפון פונה מעלה, במקום לסובב אותה בפועל כך שהיא תואמת את הכיוון שאליו אתם פונים, אתם בוודאי טובים בסיבוב אובייקטים מנטלי.

נווטים מיומנים נוטים להיות מוכשרים בביצוע מגוון רחב של מטלות. הם שמים לב לסביבתם. הם מקבלים החלטות בזמנים הנכונים. הם מסוגלים לזהות מקומות שבהם ביקרו בעבר כשהם מביטים בהם מנקודת תצפית אחרת, והם בדרך כלל טובים בשינויי פרספקטיבה

הצטיינות באחד התפקודים המרחביים אין פירוש שתצטיינו בתפקודים האחרים: אתם עשויים להיות אשפים בהרכבת רהיטים מאיקאה, ולמרות זאת לא להצליח למצוא את היציאה ממרכז הקניות. עם זאת, נווטים מיומנים נוטים להיות מוכשרים בביצוע מגוון רחב של מטלות. הם שמים לב לסביבתם. הם מקבלים החלטות בזמנים הנכונים. הם מסוגלים לזהות מקומות שבהם ביקרו בעבר כשהם מביטים בהם מנקודת תצפית אחרת, והם בדרך כלל טובים בשינויי פרספקטיבה. יש להם זיכרון עבודה טוב והם מסוגלים לעקוב אחר המרחק שעברו, התכיפות שבה פנו ומיקומיהם של ציוני דרך. המיומנות שלהם משתקפת במוחם: ההיפוקמפוס, האזור שבו מעובד מידע מרחבי מפורט, גדול מן הממוצע אצל נווטים טובים.

בשנת 2016, קבוצה של חוקרי מוח, פסיכולוגים, חוקרי דמנציה ומפתחי משחקים פיתחו אפליקציה לטלפון בשם Sea Hero Quest, שמטרתו לחקור כיצד משתנים כישורי הניווט של בני אדם על פי גיל, מגדר ומאפיינים נוספים. המטרה המקורית הייתה להגדיר יכולת ניווט ״בריאה״, שרופאים יוכלו להשתמש בה כדי לאבחן חולים באלצהיימר. מאז המחקר הפך למחקר הגדול מסוגו העוסק בהבדלים ביכולות ניווט, עם נתונים שנאספו מיותר מ-4 מיליון משתמשים.

החוקרים, בראשות הוגו ספירס (Spiers), חוקר קוגניציה מיוניברסיטי קולג׳ לונדון, ומייקל הורנברגר (Hornberger), חוקר דמנציה מאוניברסיטת איסט אנגליה, גילו מספר תגליות מסקרנות. למשל, יכולות מרחביות נחלשות ללא הרף, במידה קטנה מדי שנה, מגיל 19 והלאה – ממחקרים קודמים עלה כי הן לא מתדרדרות לפני גיל העמידה. גברים הם בממוצע טובים מעט בניווט מנשים – אם כי יתכן שהדבר נובע מהטיות תרבותיות בלבד (לנשים נאמר כי הן גרועות יותר) ומחוויות בילדוּת (רק לעתים נדירות מעודדים ילדות להיות חוקרות ומגלות) ולא מביולוגיה כפי שמקובל לחשוב. ואנשים שגדלו בכפר הם נווטים טובים יותר מאלה שגדלו בערים, כנראה משום שהכפר מציג יותר אתגרים בתחום.

מי שיש להם חוש כיוון טוב גם קיבלו ניקוד גבוה במדדים של מוחצנות, מצפוניות ופתיחות, וציון נמוך בנוירוטיות

אחת התגליות המפתיעות יותר באשר להבדלים אישיים הגיעה ממרי הגרטי (Hegarty), עמיתתו של מונטלו. היא גילתה, כי חלק גדול מההבדלים ביכולות המרחביות בין אנשים ניתן להסבר באמצעות הבדלים באישיות. במחקר שכלל למעלה מ-12 אלף בני אדם, הגרטי גילתה כי מי שיש להם חוש כיוון טוב גם קיבלו ניקוד גבוה במדדים של מוחצנות, מצפוניות ופתיחות, וציון נמוך בנוירוטיות. זה נשמע הגיוני. מרץ והתלהבות (מוחצנות), שקדנות ותשומת לב לפרטים (מצפוניות) וסקרנות ותושייה (פתיחות) הן כולן תכונות מועילות כשמנסים למצוא את הדרך, משום שהן מכריחות אותנו לשים לב למה שסביבנו. על חרדה וחוסר יציבות רגשית (נוירוטיות) אפשר לוותר. אם אתם נלהבים, בעלי משמעת פנימית, הרפתקנים ובטוחים בעצמכם, יש לכם הרבה פחות סיכוי ללכת לאיבוד מאשר אם אתם מהוססים ומבולבלים, נוטים לסגירות רעיונות וסובלים מפוביות. אם אתם נוירוטיים, אתם גם נוטים פחות לחקור מקומות חדשים, ולכן תחמיצו הזדמנות לבסס את הביטחון המרחבי שלכם.

פירנצה

פירנצה, יפה ומאתגרת. תצלום: לואי שארון

אילו אישיות הייתה נותרת יציבה לאורך כל חיינו, כפי שהיו מי שהאמינו בעבר, יתכן שלנווטים גרועים היה קשה להשתפר. למרבה המזל, אין זה כך. ראשית, האישיות משתנה בהתאם לחוויות החיים. שיקול נוסף הוא כי האישיות אינה המניע היחיד להתנהגות. הרבה תלוי בהקשר: עם מי אני, מה מצבי הרגשי, איפה אני כרגע. אנשים שנדמים כמלאי ביטחון עצמי במקומות מוכרים, עלולים להיות מרוטי עצבים מול הבלתי נודע. כשאנחנו מנווטים, דברים רבים עשויים להשפיע על ביצועינו, וחלקם –זיכרון עבודה, תפישה מרחבית, כישורי קריאת מפה וכן הלאה – ניתנים לשיפור בקלות. פירוש הדבר כי אתם עשויים להיות מופנמים ובכל זאת להיות נווטים טובים, או מצפוניים ונווטים גרועים. חרדה היא האויבת הגדולה של ההתמצאות, אבל ככל שתנווטו יותר, כך תשתפרו ותתמלאו ביטחון. אין ספק שיש הבדלים עצומים ביכולות הניווט של בני אדם, אבל כדאי לראות בזאת הזדמנות במקום גזר דין. ״האם רוב האנשים מסוגלים להשתפר?״ שואל מונטלו. ״אני בטוח שכן״.

ההיפוקמפוס – ״לוח האם הניווטי״ של המוח – אינו מסתפק בסיוע להתמצאות שלנו במרחב הגשמי. הוא חיוני מאוד להיבטים רבים של הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו. מרחב וזיכרון שלובים זה בזה במוח

מיומנות במציאת דרכים עשויה להביא עמה חירות גדולה – רישיון לחקור ללא פחד, או לצאת למסעות מבלי לדעת מה יהא בסופם. אבל ישנה סיבה נוספת לכך שכדאי לנו לתרגל את יכולותינו המרחביות, במקום להטיל את המשימות הקשות על הטלפונים שלנו. ההיפוקמפוס – ״לוח האם הניווטי״ של המוח – אינו מסתפק בסיוע להתמצאות שלנו במרחב הגשמי. הוא חיוני מאוד להיבטים רבים של הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו. מרחב וזיכרון שלובים זה בזה במוח: ההיפוקמפוס כנראה משתמש בזיכרונות של מקומות כסוג של פיגומים כדי לארגן בעזרתם את זיכרונותינו. אנשים שסובלים מנזק בהיפוקמפוס אינם מתקשים רק בניווט – קשה להם גם לזכור דברים שקרו להם. זיכרונות של חוויות תובעים הקשר מרחבי: קשה להיזכר במאורע בלי להיזכר היכן הוא התרחש.

ההיפוקמפוס אפילו מניע היבטים של התפישה שלנו, אשר על פני השטח, נדמה כי אינם קשורים למרחב הגשמי. ניסויים עדכניים הראו כי אותן רשתות עצביות שמאפשרות למוח לבנות מפות קוגניטיביות של מקומות, מסייעות לפתרון בעיות מופשטות, כמו הבנת יחסי הכוחות בקבוצה חברתית, או יחסים סמנטיים בין מילים ברשימה. ההיפוקמפוס הוא יצרן מפות אוניברסלי, המסייע לנו לנווט בעולמות הפנימיים שלנו ממש כמו באלה החיצוניים. שמירה על היפוקמפוס פעיל מעשירה את הקוגניציה שלנו, ואחת הדרכים המשובחות לעשות זאת היא לשים לב לאן אנו הולכים, לנווט בהסתמך על חושינו במקום על הסמרטפונים שלנו.

מפה, סיכות, הדרך לסנטיאגו, פורטוגל

בין החושים הקדמוניים והסמרטפון המנתק אותנו, גם זאת אפשרות, עדיין. תצלום: בריאן טרוגדון

אין כמעט ספק שההתמצאות המרחבית שלנו היא חיונית לרבים מן התפקודים הקוגניטיביים החיוניים ביותר שלנו. כשאלה מכזיבים אותנו, אנחנו מאבדים יותר מאת הקואורדינציה שלנו במרחב. כשאנחנו לא יודעים איפה אנחנו, אנחנו לא יודעים מי אנחנו. חוסר התמצאות היא מצב פסיכולוגי לא פחות ממצב גופני. מנותקים מהעולם, אנחנו מתקשים לשרוד. ״בימים רעים, ישנו ערפול, דומה לתמונה בטלוויזיה המתפוגגת ומקשה על הפענוח,״ כותבת ונדי מיצ׳ל (Mitchell) בספרה Somebody I Used to Know (משנת 2018), ממואר המספר על התקדמות הדמנציה שהיא חווה. ״ערפל יורד, הבלבול שולט ואין בהירות מרגע שאני פוקחת את עיניי. איפה אני?״

אתם יודעים איפה אתם רק אם אתם מסוגלים לספר סיפור על אודות המקום, או לזכור איך הגעתם לכאן

מדהים לגלות כי על אף אופקיהם המרחביים המוגבלים, חולי דמנציה נוטים לצאת לשיטוטים. השיטוטים הללו נחשבים כבר מזמן לחלק מהפתולוגיה של המחלה. רופאים, מטפלים וקרובי משפחה מנסים לעתים קרובות למנוע מחולים לצאת מביתם לבד, מחשש שייפצעו או לא יזכרו את הדרך חזרה. עם זאת, השיטוטים עשויים להיות תגובה תרפויטית לדמנציה. רבים מן המטפלים סבורים כי החולים יוצאים אליהם בכוונה. יתכן כי הם צועדים כדי להישאר בחיים. כשהם יושבים בכיסא, בחדר שאינם מכירים, עם עבר שאין להם גישה אליו, יתכן שהם מתקשים לדעת מי הם. אבל כשהם זזים, הם שוב מגלי דרכים, העסוקים באחד העיסוקים האנושיים הנושנים ביותר, והכול אפשרי.

סבתי, בשבועות האחרונים לחייה, כשלקתה בדמנציה, השתמשה שוב ושוב במשפט ״האם אני כאן?״ תהיתי אז למה היא מתכוונת. זו שאלה שאפשר להבין במספר אופנים. המשמעות הכי ברורה נוגעת למיקום על המפה, או למחשבה על מקום כלשהו. אבל חוויה של מקום לעולם אי אפשר להסביר באמצעות קואורדינטות, ואפילו לא במונחים של דפוסי זרמים חשמליים בקצות העצב הקשורים לתפישה מרחבית. אתם יודעים איפה אתם רק אם אתם מסוגלים לספר סיפור על אודות המקום, או לזכור איך הגעתם לכאן. בסוף, אני חושבת שסבתא שלי תהתה באשר היסטוריית היחסים שלה עם החדר שבו הייתה, ואולי האם היא קיימת כלל. במובנים רבים, זו השאלה האולטימטיבית, שאלה שכולנו שאולים בשלב מסוים בחיינו. האם אני כאן? אנו מקווים שכן. מה עשוי להיות חשוב יותר?

מייקל בונד (Bond) הוא כתב מדע המתמחה בפסיכולוגיה והתנהגות חברתית. ספרו Wayfinding: The Art and Science of How We Find and Lose Our Way  ראה אור בשנת 2020.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: קיר בטנריפה, ספרד. תצלום: אנדרו ביוקננן, unsplash.com

Photo by Andrew Buchanan on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל בונד, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על נקיפות מצפן

03
ויגדור רכניץ

אין אור ללא חושך
צריך למצוא את היתרונות העשויים להתווסף לאותה התופעה, דבר שיעזור להם בדימוי העצמי במשך חייהם.