נשים חרדיות לומדות

שורשיה ההיסטוריים של החברה היהודית החרדית נעוצים באורתודוקסיה שהתפתחה במזרח אירופה ובמרכזה בראשית המאה ה-19. השימוש במונח אורתודוקסיה החל בתקופת ההשכלה כאשר עלה הצורך להבדיל בין המגמות היהודיות הרפורמיסטיות שהתפתחו בעת ההיא ובין אלה שהצהירו על דבקות בהלכה ובמנהג. לרוב מיוחס המונח לחת"ם סופר, ומזוהה בעיקר עם ההתנגדות לרפורמים ולנאולוגים שביקשו לחדש מנהגים ולשנותם. ההשכלה והמודרניזציה פילגו את החברה היהודית בין נאמני השמירה על המסורת המקובלת ובין אלה שביקשו לשלב בינה ובין לימודי חול והשכלה וליצור יהודי חדש "משכיל". עם זאת, מלכתחילה לא הייתה הפרדה דיכוטומית כמו זו הקיימת היום בין רבנים המזוהים עם הציונות הדתית ובין אלה המזוהים עם היהדות החרדית. מהאורתודוקסיה נולדה האולטרה-אורתודוקסיה שהתאפיינה בקנאות דתית ובקיצוניות המיוחסות לקבוצה שהתגבשה לאחר פטירתו של החת"ם סופר. ההבחנות בין הפלגים השונים של האורתודוקסיה נוצרו בעיקר אחרי הקמת הציונות.

החברה החרדית עצמה מסתייגת מהמונח אורתודוקסיה, הנושא בחובו את זיכרונות ההשפעה השלילית של המודרניזציה על החברה היהודית ואת זיכרון המאבק בין מסורת להשכלה. המילה "חרדים" לקוחה מהפסוק "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו" (ישעיהו סו, ה), ומבטאת את היראה והמסירות שבני חברה זו חשים כלפי מצוות האל, בהתאם לביטויה בהלכה, על כל פרטיה ודקדוקיה.

הציבור היהודי בכללותו ראה בהתפשטות ההשכלה גורם שיביא לעזיבת המסגרות היהודיות. עקב כך התפתח מאבק בין שומרי המסורת לשוחרי ההשכלה

יש המכנים את היהודים החרדים בשם הכולל "יהדות חרדית", המתוארת באמצעות ארבעה מאפייניה עיקריים: מחויבות למסורת של הקהילה היהודית במזרח אירופה; מחויבות להלכה בפרשנותה המחמירה והקפדנית; מחויבות ללימוד תורה; ועמדה מסויגת כלפי המפעל הציוני ומדינת ישראל. הזיקה לאורח החיים שהיה נהוג במזרח אירופה ובמרכזה מתבטאת בשפה, בלבוש, באורחות חיים ובמנהגים שהשתמרו מאז. לדעת פרידמן (1991), המחויבות להלכה בפרשנותה המחמירה והקפדנית מתבטאת בכך שחברה זו רואה את עצמה מונהגת בידי מנהיגות רבנית סמכותית, הדוחה את מאפייני המודרניזציה ומעצבת את הוויית החיים של הקהילה לפי המסורת היהודית. החרדים רואים את עצמם כמחויבים להלכה, ונוטים בבירור לבחור בחלופות המחמירות המוצעות בספרות הפסיקה. ואכן, הקפדה והחמרה באמונה ובשמירת מצוות הן המרכיב המרכזי המופיע במרבית תיאורי החברה החרדית.
האידאולוגיה המנחה את החיים בחברה החרדית תופסת את לימוד התורה כמצווה המרכזית של היהדות. אידאולוגיה זו מטביעה את חותמה גם על אורח חייו של היחיד, על אופייה של הקהילה ועל יחסי הגומלין בין חבריה.

החברה החרדית מעמידה את עצמה כ"תרבות נגד" לחברה הסובבת אותה. עמדה זו מתבטאת באופן ההתנהלות של החברה בכללותה, של מוסדותיה ושל הפרטים הנמנים עמה. התבדלות חיצונית זו מבטאת תפיסת עולם עמוקה המתייחסת לעולם התכנים והערכים של החברה המודרנית בדרך של הסתגרות, התבדלות והימנעות מחשיפה לתכנים תרבותיים חילוניים. במאה ה-19 התחוללו תהליכי מודרניזציה, אמנציפציה והתחזקות התודעה הלאומית בחברה האירופית שהאיצו תהליכי השכלה וחילון. תמורות אלה השפיעו אף על החברה היהודית שחייתה בקרבה והביאו להתפוררותה. השינויים של העת החדשה התרחשו בפרק זמן קצר יחסית, לעומת השנים הארוכות שבהן הצליחה החברה המסורתית לשמור על צביונה.

תודעת היציבות והרציפות של שומרי המסורת התערערה וסדקה את האחיזה באורחות החיים ובמורשת הדורות הקודמים. הלכי הרוח החדשים סחפו עמם יהודים רבים שנטשו את הדת. תופעה זו ניכרה בעיקר בקרב הדור הצעיר של יהדות מזרח אירופה, נשים וגברים כאחד, שמרדו במסורת האבות. אחד התחומים החשובים שעברו תמורות היה תחום החינוך. אף שבמזרח אירופה המשיך רוב הנוער להתחנך בחדרים ובישיבות, התחילו להסתמן מגמות חינוך נוספות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדל במידה ניכרת מספר בני הנוער שלמדו בבתי הספר הכלליים. תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והתחזקות התודעה הלאומית השפיעו גם על התפתחותם של בתי ספר יהודיים שהתנהלו במתכונת המסורתית. לדוגמה, בהשפעת התנועה הלאומית נוסדו "חדרים מתוקנים" שבהם התנהלה ההוראה בעברית ונלמדו בהם גם מקצועות כלליים.

הציבור היהודי בכללותו ראה בהתפשטות ההשכלה גורם שיביא לעזיבת המסגרות היהודיות. עקב כך התפתח מאבק בין שומרי המסורת לשוחרי ההשכלה. המאבק יצר קרע בקרב היהודים, וככל שנפוצה רוח ההשכלה הפכו עמדות המתנגדים לה קיצוניות יותר. בקרב המתנגדים לשינויים בתקופה זו, וגם בתקופות מאוחרות יותר, התפתחה אווירת התבדלות נוקשה, שהתאפיינה בדבקות קנאית בשמירת הדין והמנהג. גישה זו מתמצה בדברי החת"ם סופר: "למה לנו לבקש חדשות אשר לא שיערו אבותינו [...] חדש אסור מדאורייתא" ¹. סיפורים רבים הנפוצים בחברה החרדית משמשים דוגמה ומופת לעמידה במאבק נגד חדירת שינויים והשפעות חיצוניות. בעיני החברה החרדית, המונחים "השכלה כללית" או "לימודי חול" נושאים עד היום, מעצם הגדרתם, זיכרונות שליליים. הם מזוהים עם תודעת איום על מהותה ועל עצם קיומה של החברה החרדית, שחשה צורך תמידי להגיב לסכנות אלה ולהתגונן מפניהן.

ניתן לראות כי במקורות היהודיים קיים הבדל בין הגברים לנשים ביחס ללמודים בכלל וביחס ללמודי קודש בפרט. בהתאם לכך בחברה החרדית מערכת החינוך הנשית הייתה שונה באופן מובהק ממערכת החינוך הגברית. בעוד שחינוך הבנים טופח והועמד בראש דאגות החברה, לימודי הבנות הוזנחו. הן לא קיבלו חינוך רשמי, מכיוון שהחינוך הרשמי בחברה היהודית המסורתית היה לימוד התורה, שנחשב אסור על הבנות: "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות" (סוטה, כא ב). עד לתקופת ההשכלה זכו בנות רק לחינוך יהודי מצומצם, שניתן לרוב דרך שיחות בין אם לבתה. חינוך זה היה חלק מהליכות הבית, ונועד להכין את הבנות לתפקידן כעקרות בית. אמנם ישנן עדויות המצביעות על מיעוט קטן של בנות שקיבלו חינוך במסגרת יהודית שנקראה "חדר", ואולם החינוך שניתן להן שם היה ברמה הנמוכה ביותר של החדר וכלל לרוב רק היכרות בסיסית ומכנית עם הכתב העברי.iv הנשים הספורות שלמדו את השפה העברית עשו זאת בדרך כלל באמצעות מורים פרטיים (גרינבוים תשנ"ט).

התפיסה בנוגע ללימודי נשים השתנתה באופן דרמטי בראשית המאה ה-20, בעקבות מהפכה שיזמה שרה שנירר, המייסדת של "בית יעקב" הראשון בקרקוב שבפולין. הרעיון למסד לימודים סדירים לבנות עלה בראשה לראשונה במלחמת העולם הראשונה

תנועת ההשכלה חוללה תפנית בחינוכן של הנשים בחברה היהודית, שהדיה ניכרים עד לימים אלה. בנות רבות, משכבות אוכלוסייה שונות, נחשפו להשכלה כללית. התפנית התאפשרה בזכות מכלול של שינויים חברתיים וכלכליים שהתפתחו על רקע תהליכי המודרניזציה והחילון. השינויים החברתיים והכלכליים יצרו משבר שערער את המעמד הכלכלי של חלק מהציבור היהודי, ועקב כך נאלצו נשים יהודיות רבות לצאת לעבוד מחוץ לביתן במפעלים, בבתי מלאכה ובבתי מסחר. היציאה מהבית חשפה אותן לתרבות אחרת שצידדה במתן השכלה כללית, ולתעמולה מעמדית-פוליטית שרווחה בתקופה זו. אלה השפיעו על הנשים וגרמו לחדירת רעיונות מהפכניים ומשכיליים לתוך המשפחה היהודית המסורתית. תהליכים אלה לא פסחו גם על השכבות המבוססות שלא חוו את המשבר הכלכלי. באותן שכבות נבעה הנטייה להעניק השכלה מסודרת בבתי הספר הלא יהודיים לבנות מהרצון לחקות את סגנון החיים של המעמדות העשירים הלא יהודים.

הענקת השכלה כללית לבנות ומניעתה מהבנים יצרה תופעה פרדוקסלית. דווקא הבנות, שהשכלתן התורנית נחסמה, שנתפסו כחסרות יכולת להתמודד עם השפעות, שכן "נשים דעתן קלה", נחשפו ביתר קלות להשכלה הכללית. במקום לשמור על הנשים מלהיחשף להשכלה שעלולה "לקלקל" אותן, עיקר המאמץ הוקדש למניעת השכלה כללית מגברים. עקב כך נוצרה מציאות שבה בנות יהודיות גילו בקיאות בידע כללי ובוּרוּת במקורות היהודיים. חשיפה זו, במישרין או בעקיפין, לתוכני התרבות המודרנית וההשכלה הכללית העלתה בהכרח את שאלת זכאותן של נשים לחינוך והשכלה בכלל ולהשכלה יהודית בפרט. העלאת נושא הלימודים וההשכלה של הנשים היהודיות למודעות הציבורית יצרה מצב שלא ניתן היה להתעלם ממנו לאורך זמן, והיא שהכשירה את הקרקע למהפכה.

התפיסה בנוגע ללימודי נשים השתנתה באופן דרמטי בראשית המאה ה-20, בעקבות מהפכה שיזמה שרה שנירר (1880‑1939), המייסדת של "בית יעקב" הראשון בקרקוב שבפולין. שנירר גדלה במשפחה יהודית מסורתית מהמעמד הבינוני הנמוך. בילדותה למדה בבית ספר פולני, אך נאלצה לעזוב ולעבוד כתופרת בשל קשיים כלכליים. הרעיון למסד לימודים סדירים לבנות עלה בראשה לראשונה במלחמת העולם הראשונה, כששהתה עם משפחתה בווינה. שם נחשפה לראשונה להוויי החיים של יהודי אשכנז האורתודוקסים, שהסתגלו במידה רבה לאורח החיים המודרני הנאו-אורתודוקסי. באחת השבתות שלפני חנוכה היא האזינה לדרשה מפי הרב ד"ר פלש, שדנה בתפקידן של הנשים במרד המכבים, ואף נגעה למקומה ולתפקידה של האישה היהודייה בתחזוק מסורת החיים היהודית והעצמתה. הדרשה חוללה מהפכה בנפשה ודרבנה אותה לבנות מסגרת הולמת לנערות יהודיות.

בשובה לקרקוב החלה ביוזמות למימוש תוכניתה. לאחר התלבטות קיבל הממסד הרבני בקרקוב ומחוץ לה את יוזמתה בברכה, אף שהיו לכך מתנגדים לא מעטים בקרב היהדות החרדית והחילונית גם יחד. הממסד הרבני הבין שתהיה זו טעות להתנגד ליוזמות החידוש שהביאה שנירר מאוסטריה, שכן הישגיה של תנועת ההשכלה, התחזקות הציונות וההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה יצרו איום ממשי על החברה האורתודוקסית. וכך קרה שמצב החירום שאיים על האורתודוקסיה יצר אפשרות לשינוי מהותי במעמד הנשים, וגרם לממסד הרבני להכיר במוסדות "בית יעקב" כגוף לגיטימי לחינוך בנות. שרה שנירר הצליחה לפרוץ את תחומי המסורת, להישאר חלק ממנה ובה בעת לתרום אולי את התרומה החשובה ביותר להתפתחות החברה החרדית כפי שהיא מוכרת לנו כיום . מכאן ואילך חדרה רשת בתי הספר של "בית יעקב" לכל קצווי העולם החרדי, והתופעה של נשים חרדיות לומדות הפכה ממוסדת ומוסדרת.

תחילה התבססו תוכני הלימוד של הבנות על השכלה תורנית, כלומר לימודי קודש. ואולם בהמשך, כדי שיוכלו להתחרות בגימנסיות הציוניות, הוצע לבנות החרדיות מבחר גדול של לימודי חול. לימודי הקודש שלמדו ועדיין לומדות הנשים החרדיות אינם כוללים את לימוד הגמרא, שכן תחום זה נחשב בלעדי לגברים. ראוי לציין שאף על פי שהדין היהודי פוטר נשים מלימוד תורה, אין דין האוסר עליהן את הלימוד בכללו. ואכן, במשך ההיסטוריה היהודית כולה היו נשים שלמדו תורה. הנושא של תוכני הלימוד לנשים עלה מדי פעם לדיונים ציבוריים, אך תהליך המיסוד של "חברת הלומדות" החל רק ב-1917 ועדיין נמצא בעיצומו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו באירופה ובארצות הברית 250 בתי ספר של רשת "בית יעקב", שבהם התחנכו אלפי תלמידות. לטענת פרידמן (1995), בתי ספר אלה שפעלו במזרח אירופה בין שתי המלחמות לא הספיקו להשפיע השפעה של ממש על החברה הדתית המסורתית, אך היוו מנוף לבניית רשת השכלה לבנות יהודיות, שהשפעתה ניכרת עד היום על העולם היהודי בכלל ועל החברה החרדית בפרט.

התנגדותם של החרדים לתמורות שחלו בחינוך, ובחינוך הבנות בכלל זה, קיבלה משנה תוקף בתקופת המנדט הבריטי שבה התערער קשות מעמדו של החינוך החרדי. באותו הזמן חל גידול מואץ במספר התלמידים בבתי הספר הלאומיים-ציוניים

בארץ ישראל היה המצב שונה. במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הוקדשה תשומת לב מועטה בלבד לחינוך הסדיר של הבנות ב"יישוב הישן" בארץ. נעשו ניסיונות אחדים בלבד לבנות מסגרות חינוכיות חרדיות, ובאלה שיצאו לפועל היו תוכניות לימודים דלות ושפת הלימוד בהם הייתה יידיש. ניסיונות אלה היו פרי הבנתה של המנהיגות הרבנית כי במציאות המתפתחת בארץ ישראל, עם התהוותה של הציונות והגעתם של גלי העלייה הראשונים, יש לתת מענה הולם גם לחינוכן של הבנות. ואולם ההכרה בצורך זה לא עצרה את המחלוקות שהתחילו עוד באמצע המאה ה-19 בדבר אופיו של החינוך, תוכני הלימוד ושפת הלימוד שיונהגו בבתי ספר אלה. הוויכוחים ניטשו בין הרבנים מהזרמים האורתודוקסיים השונים, אבל גם בקרב המנהיגות החרדית היו הדעות חלוקות, בעיקר בנוגע להנהגת לימודים כלליים, לימודי חול. העלייה לארץ בשנים 1939-1933 החריפה את המאבק החינוכי אצל החרדים, שנאבקו על שמירת צביון חיים שמרני ולא מתפשר. מאבקם התמקד בעיצוב החברה החדשה שהתגבשה בארץ, אך קנאותם הדתית התפרסה על פני כל תחומי החיים. ההנהגה הממוסדת של היישוב הישן, שנהנתה מחסותם של גדולי התורה, ראתה את הקנאות כתופעה לגיטימית שייעודה להילחם עד חורמה בחינוך המודרני.

התנגדותם של החרדים לתמורות שחלו בחינוך, ובחינוך הבנות בכלל זה, קיבלה משנה תוקף בתקופת המנדט הבריטי שבה התערער קשות מעמדו של החינוך החרדי. באותו הזמן חל גידול מואץ במספר התלמידים בבתי הספר הלאומיים-ציוניים, ומספר התלמידים בבתי הספר של היישוב הישן פחת והלך. מצב זה, ועמו הצורך להרחיק את הנוער מהשפעת הגורמים החילוניים, החריפו את מגמות ההתבדלות בקרב החרדים ועודדו את התפתחותן של עמדות קיצוניות בכל הנוגע ליחס החרדים לחילונים, לציונות ולהשכלה. עם זאת, בשנות ה-30 של המאה ה-20 נוסדו בתי הספר הראשונים של "בית יעקב". המייסדים השונים ראו עצמם ממשיכי המודל החינוכי שהציבה שנירר בבית הספר שהקימה בפולין, וכמה מהם אף העסיקו מורות שהיו חניכותיה. בהשראת כמה מנהיגים חרדים הותרה העברית כשפת הלימוד ומקצועות הלימוד ותוכניהם התעשרו. ב-1933 נוסד "בית יעקב" הראשון בתל אביב. הקמתו של המוסד סימלה מגמות של שינוי ושל התחדשות תרבותית ביישוב הישן וכן את ההיפרדות ממנו.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלו בתי הספר החרדיים לקבל הכרה ותמיכה מתקציב המדינה. הנהגת חינוך חינם, השיפור הכללי שחל ברמת החיים ומיסוד הטבות סוציאליות אפשרו להורים לשלוח את ילדיהם ללימודי המשך. בוגרי בתי הספר היסודיים בזרם החינוך החרדי החלו לפנות לישיבות. רוב הבוגרות של "בית יעקב" המשיכו את לימודיהן בסמינרים להוראה, והלימודים בהם הפכו למוסכמה בחברה החרדית. צעירות חרדיות רבות שסיימו את הסמינרים נקלטו מיד בשוק ההוראה, ומשכורתן שולמה על ידי המדינה. העלייה הגדולה לישראל הצריכה מספר גדול של מורים ומורות, וכך, אף על פי שמערכת החינוך הייתה בחיתוליה, מצאו רוב הבוגרות של "בית יעקב" תעסוקה בהוראה. במצב דברים זה הפכו אפוא מוסדות "בית יעקב" בישראל לגוף העוסק בהקניית השכלה וחינוך רשמי לבנות חרדיות.

תהליך זה של מיסוד ההשכלה הרשמית לנשים הוביל לשינוי במעמדן, והן הפכו להיות גורם מרכזי בחברה החרדית המתחדשת. אולם לצד תפקידו כמשמר וכמעצים ערכים שמרניים, היה למוסד החינוכי חלק בהכנסת הרבה שינויים לעולמה של האישה החרדית; שכן תוכנית הלימודים העשירה והמגוונת בבתי הספר לבנות, ובעיקר בסמינרים להכשרת מורות, התרחבה מאוד במשך השנים, ונוסף על השכלה תורנית רחבה נכללו בה גם תחומי השכלה "חילוניים" כמו מדעי החי והטבע, פסיכולוגיה, פדגוגיה, שפות זרות ועוד. התפתחות זו עוררה דיון דיאלקטי, שכן היה צפוי שהמורות תובלנה לפתיחות רבה יותר של החברה החרדית אל המודרנה ותשפענה גם על יחסה כלפי ההשכלה הכללית. ואכן, המורות היוו גשר בין החברה החרדית לחברה הישראלית המודרנית, ומילאו תפקיד מכריע בהסתגלותה של החברה החרדית לחברה המערבית הפתוחה. אך בה בשעה הן גם השפיעו על התעצמותה של החברה החרדית ועל התפתחותה כחברה סגורה. דווקא מוסדות החינוך לנשים תרמו בסופו של דבר למיסודה של החברה החרדית כחברה ההודפת את השפעות החברה הישראלית החילונית. מערכת החינוך החרדית לנשים בכלל ו"בית יעקב" בפרט היוו מוקד מרכזי לביסוס העמדה האנטי-חילונית והאנטי-ציונית באוכלוסייה החרדית, וסייעו למסד את עיקרי "תרבות הנגד" שחברה זו מציבה כנגד השפעתה של החברה הישראלית על אפיוניה המודרניים. עם זאת התפתחות של החברה הישראלית כחברת רווחה מודרנית ודמוקרטית, שאפשרה לנשים חרדיות ללמוד ולרכוש השכלה במסגרת החרדית הפנימית, סייעה למעשה לטפח את חברה זו כ"חברת לומדים".

צביון חייהם של החרדים בישראל עוצב בסדרת תהליכים שהושפעו ממערכת היחסים שקיימו עם החברה החילונית בארץ. יחסים אלה כללו הסדרים שהיוו קרקע פורייה לצמיחתה של "חברת לומדים" מתבדלת שיצרה לעצמה מערכות נפרדות בתחומי חיים רבים. התבדלות זו מהחברה החילונית נבעה מהצורך לבנות עולם תורני-למדני ומהרצון לצמצם ככל האפשר את האילוצים והמגבלות שהעולם החיצון מטיל על יישום עקרונות ההלכה היהודית בחיי היום-יום.
ההתרחקות מהחברה החילונית מתבטאת בתחומים אחדים, ובהם שמירה על אזורי מגורים נפרדים, תוך הפרדה גאוגרפית ברורה מהחברה שאינה חיה לפי אותם עקרונות. האוכלוסייה החרדית נוטה להתרכז בערים מסוימות ובאזורי מגורים מוגדרים. אחת ממטרותיה של ההסתגרות היא להרחיק את הצעירים מאורחות חיים העלולים "להוציאם לתרבות רעה" ולנתקם מאורח החיים הדתי ומלימוד התורה. ההרחקה מונעת את חשיפת הצעירים לתרבות הפנאי החילונית ולהשפעות מזיקות אחרות, ומציבה בפניהם את החלופה – "לימוד תורה".
תוצר בולט אחר של מגמת התנתקות זו הוא מערכת החינוך העצמאית, הכוללת מוסדות חינוך לבני כל הגילים, מחינוך לגיל הרך ועד לימודי תורה בישיבה ובסמינרים, ולגברים גם לאחר נישואיהם, בכולֵל. במערכת חינוך זו הצעירים עוברים תהליך חִברות המתאים לחיים בחברה החרדית, שעיקרה העצמת מערכת חינוך תורנית ייחודית, שבה רוב הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה.

ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה החלה כבר במאה ה-19, אלא שבאותה העת הייתה נחלתו של חוג אליטיסטי מצומצם שנקרא "חוגי לומדים" (אטקס תשמ"ו). במדינת ישראל הפכה התופעה למאפיין מרכזי של חברה שלמה, שהשפיע בין השאר על התהוותה של החברה החרדית כולה כ"חברת לומדים". תהליך אינדוקטרינציה מתאים, שכלל הוראה ושינון של עקרונות מסוימים, עיצב דור חדש של נשים, שעם נישואיהן קבלו על עצמן לשאת בעול החדש שהוטל עליהן – להפוך למפרנסות העיקריות של המשפחה, נוסף לאחריותן לנהל משק בית ולגדל ילדים.

למטרה זו חברו המנהיג הרוחני "החזון איש" – רבי אברהם ישעיהו קרליץ, והמנהיג החינוכי מנהל הסמינר לבנות, הרב אברהם יוסף וולף, שטיפחו את בוגרות הסמינרים והציבו בפניהן את אתגר הפרנסה, כדי לסייע לבני זוגן להקדיש את עצמם ללימוד תורה. החינוך בסמינרים עסק בעיצוב אישיות החניכות ונטע בלבן שאיפה להינשא לבני תורה. הוא הבטיח שלקיחת אחריות על פרנסת המשפחה וגידול ילדים מזכה בשכר גדול המובטח למי שתומכת בלומדי התורה – בהקבלה לשותפות המצוינת במדרש בין יששכר, המייצג את לומד התורה, לזבולון, המייצג את התומך בלומד התורה ומקיימו: שניהם זוכים בשכר שווה (תנחומא יא).
ואולם, על אף ניסיונה של החברה החרדית להציג את החיים כהמשכם המדויק של החיים בחברה הדתית המסורתית שהתקיימה במזרח אירופה, שגם בה לכאורה נטלו נשים על עצמן משימות הקשורות בתחזוק העולם התורני, מעמדה של האישה החרדית השתנה כיום באופן מהותי. חלוקת התפקידים המגדרית בתוך המשפחה החרדית השתנתה בעקבות התפתחות "חברת הלומדים", ואינה תואמת עוד את תפיסת התפקידים המסורתית של הגברים והנשים.

מִגדר מציין הבדלים בין נשים לגברים שמקורם חברתיים ותרבותיים ולא ביולוגיים. המגדר הוא התרגום החברתי והתרבותי של ההבדלים הפיזיולוגיים הבסיסיים שבין המינים, ומתייחס לקטגוריות של גבר ואישה מתוך תיאור הציפיות החברתיות מהם. הבדלים אלה נגזרים ממוסכמות ומציפיות חברתיות המשתנות ממקום למקום ומתקופה לתקופה. המגדר הוא מרכיב מכונן ביחסים חברתיים ואמצעי עיקרי לסימון יחסי כוח.

הציפיות של החברה החרדית מהנשים מעוגנות במקורות כתובים המבטאים את ההשקפה היהודית הבסיסית המגדירה את תפקידן, ייעודן ומיקומן. האישה נקראת בשפת המליצה "ארץ", וכינויה הרווח ביותר הוא "בית"

על פי התפיסה הפמיניסטית, צורת הארגון הפטריארכלית, המציבה גברים בעמדת שליטה ונוקטת אמצעים לשימור עליונותם, עדיין מעניקה בעולם המערבי זכויות יתר לגברים ומקפחת את הנשים בתחומים רבים. טענה זו נשענת על ההנחה שעיסוקיו המסורתיים של הגבר מצריכים השכלה מתאימה, אפשרויות לקידום כלכלי ולרכישת מעמד שיקנה לו יכולת להשתתף בקבלת החלטות ציבוריות ובקביעת חוקים. לעומת זאת מיקומה של האישה במרחב הפרטי, הנתפס כפחות ערך, שולל ממנה את האפשרות להשכלה, את היכולת להשתכר ואת זכותה להשתתף בקבלת החלטות בנוגע לגורלה. תפיסה זו משועתקת גם למרחב הציבורי ובאה בו לידי ביטוי בקיפוח הנשים בתחומי התעסוקה, ההשכלה הפוליטיקה ועוד.

ואולם נראה שבחינה בכלים מערביים של תהליכים חברתיים ותרבותיים המתקיימים בעולם מושגים שונה, כגון זה של התרבות האסלאמית או האסייתית, יוצרת הטיה ומביאה לפרשנות מחקרית מוטעה. ייתכן שהטרמינולוגיה הרלוונטית לשיח הליברלי הדמוקרטי המערבי אינה יכולה לשמש תמיד לפרשנות תופעות בתרבויות אחרות ולהבנתן. סבה מחמוד, שחקרה את תופעת לימודי הנשים במסגדים במצרים, טוענת שהנחקרות הציגו את תפיסת הצניעות שלהן כיתרון, ואת לימודי הדת כמסייעים למימוש צורכיהן הרוחניים. הן שללו את התפיסה המערבית שלפיה הלבוש המכוסה מגביל את חופש הנשים, ושחופש זה מתבטא רק ביכולתן לרכוש כוח ולממש את עצמן. לדבריה, שאלת ההתייחסות להיבטים של "חופש" עבור נשים אסלאמיות היא שונָה, ולפעמים אף הפוכה, מההבנה המערבית.

טענות אלה מרמזות על הצורך של מחקר לבחון את פרשנותן של נשים יהודיות חרדיות מנקודת מבט שונה, מבלי להיתפס לראייה דיכוטומית צרת ממדים של הגדרות כגון חלוקת תפקידים, חופש, דיכוי, מימוש עצמי ועוד. לפי התפיסה הפמיניסטית הרווחת, לחברה החרדית ישנם מאפיינים פטריארכליים מובהקים. הבחנות אלה, הנשענות על המסורת היהודית, כפי שהיא מתבטאת בפרשנותם של החוגים החרדיים בישראל, מדירות את הנשים מהמרחב הציבורי ומכפיפות את הרעיה לסמכות בעלהּ במרחב הפרטי. הן ממקמות את הנשים במרחב הביתי, ומפרידות את תהליך החִברות שלהן מזה של הגברים. ההפרדה במרחב הציבורי נעשית כבר בגיל מוקדם במערכות החינוך, ונשמרת במשך השנים על ידי הגדרת תפקידים והצבת גבולות חברתיים ברורים לשני המינים.

הציפיות של החברה החרדית מהנשים מעוגנות במקורות כתובים המבטאים את ההשקפה היהודית הבסיסית המגדירה את תפקידן, ייעודן ומיקומן. האישה נקראת בשפת המליצה "ארץ" (תהילים קלט, טו), וכינויה הרווח ביותר הוא "בית". במדרש רבה, בראשית יח, א, נאמר: "דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם". חלוקת תפקידים זו קוראת לנשים להקדיש את מרבית זמנן לפעולות הקשורות לבית ולמשפחה. החברה החרדית מעודדת ומטפחת דמות נשית בעלת מאפיינים "נשיים", כגון ביישנות, עדינות וצניעות, המפגינה את כישוריה רק בתחום הפרטי, שכן האישה היהודייה משולה לבת מלך ש"כל כבודה פנימה". המקורות מונים תכונות נוספות של האישה החרדית, כגון נועם הליכות, הסתפקות במועט, ויתור והתבטלות בפני הבעל.

גם החינוך החרדי מכוון את הצעירות לתפקידים המוגדרים כנשיים. הן נקראות לפעול במשק ביתן, לקחת חלק פעיל בניקיון הבית ובאחזקתו ולטפל בילדים הצעירים. הדימוי העולה מציפיות החברה מהנשים החרדיות מציב אותן במרחב הביתי, ומציג אותן כנחותות וכנועות לרצון הגברים. ואולם, בניגוד לדימוי המצטייר מהמקורות ומציפיות החברה, המציאות שהתהוותה והתפתחה בתהליכים היסטוריים במדינת ישראל שונה. אמנם תהליכים אלה ביקשו לחזק את העולם התורני בעזרת החלוקה החרדית המסורתית שהקצתה לגברים את "ענייני החוץ", תלמוד התורה וניהול החברה ומוסדותיה, אבל הפקדת הנשים על מקורות הפרנסה הציבה אותן בעמדת כוח והרחיבה את תחומי אחריותן לניהול החיים החומריים והתקציביים של המשפחה.

המאמר מבוסס על פרק מספרה של בלה ליוש ״נשות הסף״ שרואה אור בהוצאת רסלינג.