נשקו של הפחדן

מבחינת הזיהוי הפלילי, השימוש ברעל הוא אחד האתגרים הקשים ביותר. איך למדנו להבדיל בין מוות פתאומי ובלתי מוסבר לרצח בכוונה תחילה?
X זמן קריאה משוער: 41 דקות

רעל במינון נמוך הוא תרופה, ותרופה במינון גבוה היא רעל.
אלפרד סוֵויין טיילור, טוקסיקולוג אנגלי (1880-1806)

הסופר היעקוביני ג'ון פלֶצ'ר כינה את הרעל "נשקו של הפחדן" – דרך נסתרת להרוג אדם שאינה משאירה סימני אלימות על הגוף, ואפשר לראות בה בטעות מחלה. השימוש ברעל נקשר לא פעם – בייחוד בעבר – לחלקים המדוכאים והשוליים של החברה, שלא הייתה להם גישה לאמצעים אחרים. זאת הסיבה שפעמים רבות קישרו את הרעל עם נשים. מבחינה גופנית לא יכלה רעיה להתגבר על בעלה, אבל הרעל העמיד לרשותה דרך ישירה פחות להביא עליו את קצו. מבחינת הזיהוי הפלילי הרעלים מעמידים אתגרים וקשיים משלהם, ובהם נדון במאמר הזה. אבל ראשית לכול אולי כדאי להתבונן בשימוש ברעל במהלך ההיסטוריה ולעקוב אחר ההצטברות ההדרגתית של הידע בתחום הזה.

המקורות מלמדים שתרבויות עתיקות הכירו רעלים רבים ואת דרכי השפעתם. יש עדויות שכבר ב-4500 לפני הספירה הכירו השוּמֶרים כמה וכמה רעלים. לוח שומרי שהתגלה ב-1850 מתעד את השימוש ברעלים בתור דרך חשאית להיפטר מאויב. וב-3000 לפני הספירה במצרים מסופר על פרעה הראשון של מצרים המאוחדת, נערמֶר, שחקר צמחים רעילים רבים ובדק את תכונותיהם. בני מצרים העתיקה אף ידעו איך להכין ולזקק רעלים מסוימים, כגון איך להפיק ציאניד מגלעיני אפרסקים. טקסט מצרי עתיק שהתגלה ב-1872 מונה רשימה של רעלים ולצד כל אחד מהם את הסותרָן שלו. ביוון העתיקה השתמשו ברעלים בהוצאות להורג מטעם המדינה, והנידונים למוות אולצו לשתות "כוס תרעלה" של ארס שהופק מן הצמח רוש עקוד. כך, כידוע, הומת הפילוסוף סוקרטס בשנת 399 לפני הספירה.

בשנת 82 לפני הספירה כבר הייתה ההרעלה ברומא מכת מדינה קשה כל כך עד שהדיקטטור והמתקן לוּקיוּס קורנליוס סוּלָה נאלץ לחוקק את החוק הראשון בעולם – "לֶקס קורנֶליה" – נגד השימוש ברעל

רומא העתיקה הייתה כר פורה לתככים פוליטיים ולמאבקי כוח, וסילוק יריבים מן הדרך אחת ולתמיד היה מנהג נפוץ למדי. בשנת 82 לפני הספירה כבר הייתה ההרעלה מכת מדינה קשה כל כך עד שהדיקטטור והמתקן לוּקיוּס קורנליוס סוּלָה נאלץ לחוקק את החוק הראשון בעולם – "לֶקס קורנֶליה" – נגד השימוש ברעל. ואולם למרות החוק הוסיף השימוש ברעלים להתרחב והגיע לשיאו במאה הראשונה לספירה, בימי שלטונם של הקיסרים מבית יוליוס-קלאודיוס. ההיסטוריון הרומי טַקיטוּס כתב על מרעילה אחת ידועה לשמצה, לוֹקוּסטה, שהרגה את הקיסר קלאודיוס בעזרת פטריות מורעלות בשנת 54, בשליחות אשתו הרביעית אגריפינה הצעירה. בשנה שלאחר מכן הואשמה לוקוסטה במעשה הרעלה אחר, אבל ניצלה מן הגרדום בזכות הקיסר נירון, ובתמורה עזרה לנירון להרעיל את בּריטניקוס, בנו של קלאודיוס.

ובהודו, בתקופת האימפריה המָאורית שימשו "עלמות רעל" ("וישא קַניה") בתור מתנקשות. הנערות האלה, מאטה הארי של העולם העתיק, היו נעזרות באהבהבים כדי לזכות באמונו של הקורבן, ואחר כך מוסכות רעל במזונו או במשקהו. סיפרו גם שהן היו נוטלות רעל במנות קטנות (עד שהתחסנו מפניו), וגברים שליקקו את גופן העירום היו מתים. הסיפורים העסיסיים האלה מן הסתם אינם כל האמת, אבל הם מעידים שהריגה ברעל הייתה תופעה מעוגנת בתרבות.

פירוש הדבר, כמובן, שבני אדם החלו להתעניין גם בהגנה מפני רעלים. רופאים החלו לכתוב את חיבורי הרפואה המשפטית הראשונים על דרכי הזיהוי של מרעילים, כגון "על רעלים", טקסט המיוחס למלומד ההודי והיועץ המלכותי צ'אנַקיה, שחי בשנים 283-350 לפני הספירה. במאה השנייה לפני הספירה כתב היווני ניקַנדרוס מקוֹלוֹפוֹן את Theriaca ("על בעלי חיים ארסיים") ואת Alexipharmaca ("סותרנים"), שני החיבורים העתיקים ביותר על נושא הרעלים שקיימים בימינו, ויווני אחר, דיוֹסקוֹרידֶס (90-40 לספירה) סיווג את הרעלים והבדיל בין מקורותיהם במסתו המדעית De Materia Medica ("על ענייני רפואה"), שב-1,500 השנים שלאחר מכן שימש בתור ספר הלימוד המהימן בנושא.

אחת התגליות החשובות ביותר בתולדות הרעלים – ובמובנים רבים תגלית מצערת ביותר – אירעה זמן רב לאחר מכן, במאה השמינית לספירה. ג'אבֶּר אִבּן חיאַן היה כימאי מפורסם, אלכימאי, אסטרונום ומלומד, שנולד ב-722 בעיר טוּס (היום באיראן). אחד התחומים הרבים שקידומם מיוחס לו הוא הזיקוק וההתגבשות לצורכי אלכימיה. הבנת התהליכים הכימיים היומיומיים האלה סייעה להניח את היסודות לכימיה של ימינו, אבל אחד החומרים שאבן חיאן הצליח לגבש היה היסוד ארסן. בצורת אבקה חסרת טעם וריח נעשה הארסן אחד הרעלים הקטלניים ביותר, ולפחות באלף השנים שלאחר מכן לא היה אפשר לזהותו. לימים דבק בארסן הכינוי "אבקת ירושה" בגלל השימוש בו בידי יורשים קצרי רוח.

משהתפתחו רעלים חדשים נפוץ השימוש בהם במעשי פשע – אחרי ככלות הכול מדובר באמצעי נוח מאוד להיפטר מאויב ולהימנע מגילוי. תעשיית הרעלים גדלה, ועד מהרה החלו בני אדם להתפרנס ממכירת ספרים על הנושא ומאספקת רעלים לכל דורש. כמה גופי ממשל אימצו את הרעלים בתור דרך לסלק בני אדם בעייתיים – "מועצת העשרה" בוונציה (1797-1310), לדוגמה, הייתה ידועה לשמצה בשימוש בהם. לאמיתו של דבר, קנו להם הרעלים אחיזה באיטליה במאות ה-16 וה-17; אסכולות של מרעילים קמו בה וחברות חשאיות לימדו את אמנות ההרעלה. חיבור משנת 1589, Magia Naturalis ("כישוף טבעי") מאת ג'ובאני בַּטיסטה דֶלה פּוֹרטה, שימש ספר לימוד למרעילים. הספר לימד, למשל, איך למסוך ביין את החומר שכונה "וֶנינוּם לוּפּינוּם" בדמות גלולות – תערובת של אַקוֹניטוֹן, עלי טַקסוּס, סיד מאכֵּל, ארסן, שקדים מרים, אבקת זכוכית ודבש.

אחת הנשים הידועות לשמצה בתור מרעילות באיטליה הייתה נפוליטנית ששמה טופאנה די אַדַמו, שהמציאה תמיסה עתירת ארסן שכונתה "מי טופאנה" (Acqua Toffana). היא שיווקה את החומר בתור תמרוק לנשים וטענה שהוא "חומר פלאי שנובע מתוך קברו של ניקולאוס הקדוש מבּארי". לאמיתו של דבר היה החומר נפוץ בקרב אלמנות למטרות זדוניות יותר מטיפוח היופי. עד מהרה החלו הרשויות לבדוק את הנעשה, לאחר ששורה של בעלים מתו מוות פתאומי. טופאנה נתפסה והודתה באחריות למותם של כמעט שש מאות בעלים באמצעות "מי טופאנה" שמכרה. היא נחנקה למוות בכלא בנאפולי בשנת 1709.

זו לא הייתה הדוגמה היחידה לשימוש ברעל באיטליה במאה ה-17 בידי נשים שביקשו לרצוח את בעליהן. בשנות החמישים של המאה ה-17 ניכרה עלייה גדולה במספרן של האלמנות הצעירות והאמידות בכרכי אירופה. מקצתן אפילו הודו באוזני הכומר המוודה שלהן שרצחו את בעליהן ברעל, אבל הכמרים היו מנועים מלדווח על כך בשל שבועת הסודיות של המוודה. ואולם מספרם הגדל והולך של הווידויים האלה עורר את דאגתם, ובשנת 1659 פנו אל האפיפיור אלכסנדר השביעי וביקשו את הנחייתו. האפיפיור לא הקל ראש בעניין והורה לפתוח בחקירה עצמאית. מה שגילו לו מרגליו הפתיע וזעזע אותו. קבוצה של רעיות צעירות, מקצתן מן המשפחות המכובדות ביותר ברומא, היו נפגשות דרך קבע בביתה של הירונימה סְפּארה, מכשפה ידועה ומגדת עתידות, וזו לימדה אותן את אמנות ההרעלה. משטרת האפיפיור אסרה את ספארה והיא וכמה נשים נתלו, ועוד כשלושים נשים הולקו בפומבי.

"מותו של הדוג׳ה״ מאת פרנצ'סקו אייץ, 1867

"מותו של הדוג׳ה״ מאת פרנצ'סקו אייץ, 1867

פרשת הרעלה מפורסמת אחרת אירעה בפריז בשלהי המאה ה-17. יש בה קווי דמיון רבים לפשעיהן של טופאנה די אדמו ושל הירונימה ספארה: שתי מיילדות, מדאם לַבוּאַזֶן ומדאם לַוויגוֹרֶה, נעצרו בשלהי 1679 באשמת אספקת רעלים, הדרכה בשימוש בהם והסתה להרעלה, שהביאו לידי רציחתם של מאות בני אדם בכל רחבי צרפת. במסגרת עבודתן כמיילדות – היה להן גם עיסוק צדדי בהגדת עתידות – קשרו השתיים קשרים עם בני אדם מכל המעמדות. בשעת מעצרן נמצא ברשות לבואזן ספר ובו רשימה של כל מי שקנה אצלה רעל, ובכלל זה אישים רמי מעלה כדוגמת המרשל דה לוּקסַמבּוֹר והדוכסית דה בּוּיוֹן. לקוחותיהן הראשיים היו נשים שביקשו להיפטר מבעליהן וגברים שזממו לחסל קרובי משפחה כדי לרשת את אחוזותיהם. השתיים נשפטו והורשעו, כפות ידיהן נקטעו והן הועלו על המוקד בפברואר 1680. למרות העונשים הכבדים שהוטלו על העבריינים שנתפסו נמשכה התשוקה לרעלים גם בחלק גדול מן המאה ה-18.

למרות השימוש הנרחב ברעל בתור דרך חשאית וחסרת רחמים להרוג אדם, עבר זמן רב עד שהחל השימוש בשיטות של רפואה משפטית כדי ללכוד את העבריינים. אבל לבסוף, ב-1751 נעשה שימוש בדוח שכתב טוקסיקולוג במשפטה של מרי בּלֶנדי, שהואשמה בהרעלת אביה בארסן. מרי הייתה בת עשרים ושש ועדיין לא נישאה – גיל מאוחר מאוד באותה תקופה. העובדה שהיא לא מצאה לה בעל הייתה תמוהה, שכן היא הייתה חביבה, מצודדת ומקסימה, ואף יכלה להביא לבעלה נדוניה של אלף לירות סטרלינג. בזכות הנתונים האלה הייתה מרי אמורה להיות מטרה מושכת לכל גבר. אבל לאביה, פרנסיס בלנדי, פרקליט מצליח ב"הֶנלי און תֵיימז", היו שאיפות אחרות, והוא דחה מיד כל מחזר שלא היה עשיר די הצורך לדעתו, או שמעמדו החברתי לא היה רם דיו. דומה שבשל כך נדחו כל מחזריה של מרי.

ב-1775 גילו שאפשר ליצור חומצה אם מחממים ארסן תלת-חמצני בתוך תמיסה של חומצה חנקתית ואבץ. בתהליך הזה נוצר גז מסוכן שריחו ריח שום – אַרסין. פירוש הדבר היה שעכשיו יכול שלה לעשות נתיחה שלאחר המוות ולקבוע אם קיבתו של אדם מכילה ארס

בסופו של דבר הכירה מרי קצין צבא סקוטי אחד, סרן ויליאם הנרי קרֶנסטוּן. הוא לא היה גבר נאה, פרצופו היה מחוטט ועיניו פוזלות, ואף על פי שהיה בנו של אציל סקוטי לא היה עשיר, אבל מרי התאהבה בו בכל נפשה. אמנם האיש כבר היה נשוי, אבל מאחר שלא רצה שפרט פעוט ערך שכזה יעמוד בדרכו לא הזכיר אותו כלל. דומה היה שההסדר הזה מניח את דעתם של כל הצדדים. פרנסיס בלנדי שמח שבתו נישאת לבן אצולה; מרי שמחה להתחתן עם בחיר לבה; וקרנסטון שמח על שמצא דרך נוחה לשלם את חובותיו.

כעבור זמן מה החליט קרנסטון שהגיעה השעה לסדר את עניין אשתו, ולשם כך כתב לה וביקש שתואיל להכחיש את העובדה שהם נישאו אי פעם ותודה שהייתה פילגשו בלבד. שלא במפתיע סירבה מרת קרנסטון להיענות לבקשה הזאת, והיא אף תבעה את בעלה לדין. בשל הפרסום הרב שנלווה לפרשה נודע למשפחת בלנדי מצבו האמיתי של החתן המיועד – קצין צבא נשוי, מרושש שבמקרה ירש תואר אצולה. פרנסיס בלנדי רתח מזעם ואסר על בתו לראות את פניו עוד.

אבל מרי לא ויתרה בנקל. הזוג החל להיפגש בסתר, בסיועה ובעידודה של אמה של מרי (בייחוד אחרי שקרנסטון הלווה לה ארבעים לירות סטרלינג כדי לסלק את חובותיה בלונדון). ב-1749 מתה אמה של מרי במחלה פתאומית. קרנסטון עצמו היה שקוע בחובות עכשיו ולחץ על מרי להחזיר לו את ארבעים הלירות שלוותה אמה. לשם כך נאלצה מרי בסופו של דבר לקחת הלוואה בעצמה. בסך הכול לא עלו הדברים יפה מבחינת הזוג הצעיר. קרנסטון החל להרהר כמה טוב היה אילו יכלה מרי לקבל כבר עתה את עשרת אלפים הלירות שהיא אמורה לרשת עם מות אביה. הוא החל לטוות תוכנית זדונית. אולי, הציע למרי, ניתן לאביך איזו תרופה או שיקוי שייטיב את יחסו כלפינו והוא יהיה עוין פחות לנישואינו. הוא אף מכיר רוקח אחד, הסביר קרנסטון, שיכול להכין להם תערובת שכזאת – כל מה שיהיה עליהם לעשות הוא להחדיר אותה לתוך המזון והמשקה של האב. מרי עשתה בדיוק כמו שביקש ממנה, ועד מהרה חלה פרנסיס בלנדי במחלה קשה, סבל מכאבי בטן ומבחילה חריפה ואיבד משקל במהירות.

הנערה המשרתת, סוזן גאנֶל שמה, החלה לחשוד בנסיבות מחלתו של מעסיקה. היא טעמה מעט מן האוכל שהכינה מרי לאביה וגם היא החלה לחוש ברע. הדבר הזה אימת כמדומה את חשדותיה והיא החליטה לבדוק את תוכן הסיר שבו הוכן האוכל ומצאה בו אבקה לבנה שגרגריה קשים. היא אספה מעט אבקה על פיסת נייר והביאה אותה אל הרוקח המקומי וביקשה את חוות דעתו. אבל לרוקח לא הייתה שום דרך לברר ולקבוע מה מהות האבקה. בכל זאת חזרה סוזן הביתה והזהירה את פרנסיס בלנדי שבתו מנסה להרעיל אותו. הוא מיהר לקרוא למרי אל מיטת חוליו ושאל אותה אם אכן היא מוסיפה משהו למזונו. מרי החווירה ויצאה בריצה מן החדר.

מסיבה כלשהי, למרות כל זה לא אסר פרנסיס על מרי לבשל לו את ארוחותיו. כשהורע מצבו הזעיקה מרי את הרופא, והלה, שסוזן הראתה לו את האבקה, אמר למרי שאם ימות אביה תואשם ברצח. מרי מיהרה להיפטר ממכתבי האהבה של קרנסטון ומשארית האבקה. ימים אחדים לפני מותו ביקש אביה לדבר איתה. כשנכנסה לחדרו נפלה מרי על ברכיה והתחננה שלא יקלל אותה. הוא הניח את ידו על ראשה ובירך אותה, ואמר לה שהוא מקווה שאלוהים יסלח לה. ב-14 באוגוסט 1751 הלך פרנסיס בלנדי לעולמו. מאחר שידעה שהחשד כבר דבק בה הציעה מרי חמש מאות לירות למשרתהּ האישי כדי שיעזור לה להימלט לצרפת. הוא סירב, והיא נאלצה לברוח בכוחות עצמה. אבל לא זמן רב עבר עד שנודעו נסיבות מותו של בלנדי. פרצה שערורייה, ולמרות כל מאמציה נתפסה מרי והוחזרה אל כפר מולדתה. גם קרנסטון נמלט לצרפת כשנודע לו המצב; הוא לא נתפס, ומת בצרפת בעוני מרוד חודשים אחדים לאחר מכן.

הסוף המר

כדי להסביר את מעשיה של מרי עלינו להשיב תחילה על השאלה אם היא ידעה מלכתחילה שהאבקה היא רעל. לולא ידעה זאת, סביר לשער שכששאל אותה אביה אם היא מרעילה אותו, ברחה מן החדר מפני שחששה שיכעס על שנותנים לו תרופה להקלת מצב הרוח בלי הסכמתו; וכשאמר לה הרופא שהאבקה מזיקה נפטרה ממנה מיד. לעומת זה, אילו הרעילה את אביה ביודעין ברור שהיא נמלטה מן החדר בגלל הרגשת אשמה, ואחר כך הוסיפה לתת לאביה את האבקה עד שנטה למות, ולבסוף העלימה את הראיות לפשע. מכל מקום, קשה לנו להאמין שהיא לא ידעה כלל מה היא עושה.

כשהמתינה מרי למשפטה נודע לה שאביה לא הוריש לה עשרת אלפים לירות אלא פחות מארבעת אלפים. זאת הייתה הסיבה האמיתית לכך שהוא לא רצה שתינשא – ידו לא השיגה לתת לה נדוניה של אלף לירות. ומאחר שקרנסטון היה מעוניין במרי רק בשל הכסף הרב לכאורה שעמדה לרשת, העובדה המצערת היא שאילו היה פרנסיס בלנדי ישר יותר, ואילו היה מספר למרי על קשייו הכספיים, הייתה הטרגדיה כולה נמנעת. הוא מת בגלל סכום כסף שלא היה ולא נברא. אולי משום כך הוא לא התקשה לסלוח לה. מרי נשפטה באשמת רצח בבית המשפט באוקספורד, ב-3 במרס 1752. המשפט נמשך יום אחד בלבד. סוזן גאנל סיפרה בעדותה על האבקה הלבנה שמצאה בתחתית הסיר, וטבחית אחת העידה שראתה את מרי משליכה את המכתבים ואת האבקה אל האש במטבח. בגופתו של פרנסיס בלנדי נעשתה נתיחה שלאחר המוות, ואף על פי שלא היה אפשר לבדוק את תכולת הארסן באבריו (מפני שבדיקה כזאת עדיין לא הייתה קיימת), שלמותם של האברים רמזה, לדברי כמה רופאים, על האפשרות שהרעלת ארסן היא סיבת המוות. בחינה של האבקה שחילצה הטבחית מן האש אישרה שמדובר בארסן. שיטת הבדיקה אמנם הייתה פרימיטיבית במקצת – החוקרים נגעו באבקה במוט מלובן ואחר כך רחרחו את הגז שנפלט ממנה – אבל הם היו משוכנעים בנכונותה. מרי נמצאה אשמה ונתלתה ב-6 באפריל 1752. היא לבשה שחורים, ידיה היו כפותות מאחורי גבה בסרט שחור, והיא ביקשה מן התליין שלא יתלה אותה גבוה מדי כדי לשמור על צניעותה.

עדותם של רופאים אמנם סייעה להרשיע את מרי, אבל היא נתפסה בעיקר מפני שלא הקפידה די הצורך להסתיר את מעשיה. לולא מצאו המשרתים את האבקה מן הסתם לא היה אפשר להוכיח שארסן הוא ששימש להריגת פרנסיס בלנדי, שכן לא היו אז דרכים מדעיות אמינות לזיהוי נוכחותו של הרעל.

הכימאי הגרמני-השוודי קרל וילהלם שֶלֶה (1786-1742) הוא ששינה את המצב הזה. שלה כבר היה ידוע בחוגי המדע, לאחר שגילה שבע חומצות (לאמיתו של דבר גילה שלֶה הרבה יותר מזה, אבל תמיד הקדימו אותו אחרים ופרסמו את התגליות לפניו, ומכאן כינויו "שלֶה ביש מזל"). ב-1775 גילה שלה שאפשר ליצור חומצה אם מחממים ארסן תלת-חמצני, אבקת "ארסן לבן", בתוך תמיסה של חומצה חנקתית ואבץ. בתהליך הזה נוצר גז מסוכן שריחו ריח שום – אַרסין. פירוש הדבר היה שעכשיו יכול שלה לעשות נתיחה שלאחר המוות ולקבוע אם קיבתו של אדם מכילה ארסן תלת-חמצני.

הרופא הגרמני סמואל האנמן כפי שצולם בשנת 1841

הרופא הגרמני סמואל האנמן כפי שצולם בשנת 1841

הרופא הגרמני סמואל האנֶמן (1843-1755) ידוע בעיקר בזכות פיתוח ענף הרפואה האלטרנטיבית הידוע בשם הומיאופתיה. אבל ב-1785 מצא האנמן שיטה שונה משיטתו של שלה לזיהוי נוכחותו של ארסן. הוא גילה שאם מבעבעים מימן גופרתי (הגז שמדיף ריח של ביצים סרוחות) בתוך תמיסת ארסן חומצית נוצר משקע צהוב: ארסן תלת-גופרתי. לפי שיטתו של האנמן, כשרוצים לבדוק אם דגימת חומר מכילה ארסן אפשר לעשות זאת בשני שלבים פשוטים: תחילה ממיסים את החומר בחומצה חנקתית ואחר כך מבעבעים מימן גופרתי בתוך החומצה. אם מופיע משקע גופרתי צהוב פירוש הדבר שארסן היה קיים בדגימה המקורית.

וב-1787 גילה יוהן דניאל מֶצגֶר (1805-1739), פרופסור לרפואה באוניברסיטת ברלין, דרך פשוטה עוד יותר להוכיח את מציאותו של ארסן. הוא גילה שכשחומר חשוד מחומם יחד עם פחם עץ, אם ארסן היה קיים בחומר המקור, תיווצר תחמוצת ארסן וזו תיפלט בצורת גז שיצפה במשקע שחור מבהיק לוחית חרסינה ("מראת ארסן") שתלויה מעל לתערובת המחוממת.

התגליות האלה אמנם היו צעדים חשובים קדימה, כמובן, אבל בפועל היו להן שימושים תיאורטיים בלבד. עדיין לא נמצאה הדרך ליישם את המבחנים האלה בהקשרים מעשיים של זיהוי פלילי. את הבעיה הזאת פתר הדוקטור ולנטין רוזֶה מן הפקולטה לרפואה בברלין. הוא חתך את קיבתו של אדם שהיה חשד שנרצח באמצעות ארסן, ובישל את תוכנה במים. אחר כך סינן את הנוזל שנוצר והוסיף לו חומצה חנקתית. לפעולה הזאת היו שתי תוצאות: ראשית, כל שאריות הבשר בתערובת נעלמו, ושנית, כל חומצה בתערובת הפכה לחומצת ארסן. בשלב הבא הוסיף רוזה פחמת אשלגן ותחמוצת סידן, כדי להפוך את חומצת הארסן לארסן תלת-חמצני. עכשיו היה יכול להפעיל את מבחן מצגר וכך לקבוע אם היה ארסן בחומר הנבדק – או לפעול באחת השיטות האחרות שמנינו כאן.

גם מבחן מארש וגם מבחן ריינש הם שיטות יעילות ותקפות לבדיקת נוכחות ארסן – אבל רק אם התהליך מבוצע כהלכה

עכשיו אנו מגיעים אל אחד הגיבורים הדגולים והעלומים של הזיהוי הפלילי, הכימאי ג'יימס מארש (1846-1794), שהחזיק בתפקיד "כימאי חימוש" במפעל החימוש "בית הנשק המלכותי" בווּלוויץ' בשנות השלושים של המאה ה-19. בשנת 1829 עבד מארש בתור עוזרו של מייקל פאראדֵיי, וכנראה נחשב למדען מבטיח. שנים אחדות לאחר מכן, ב-1832, התבקש מארש לבדוק אבקה שנמצאה באבריו של ג'ורג' בּוֹדל, זקן בן שמונים בעל הון רב – עשרים אלף לירות סטרלינג (כשני מיליון לירות סטרלינג בימינו). התביעה חשדה שהאבקה הזאת גרמה למותו.

בודל היה איכר מפּלאמסטֶד שליד לונדון ובדרך כלל היה איש בריא ונמרץ. אבל יום אחד נפל פתאום למשכב לאחר ששתה את קפה הבוקר שלו. הוא לקה בהקאות ובהתכווצויות קיבה, ולבסוף מת. שופט השלום המקומי, מר סלֵייס, פתח בחקירת הפרשה, ועד מהרה התברר לו שהנפטר לא היה איש אהוד במשפחתו. הוא היה עריץ ומפעם לפעם נתקף בפרצי אלימות. דומה היה שאיש במשפחה אינו מתאבל על מותו. התהלכו שמועות שנכדו של בודל, ג'ון, רצה במותו מהר ככל האפשר. סלייס ביקש ממארש לבדוק את תוכן קיבתו של ג'ורג' בודל ואת תכולת ספל הקפה, כדי לקבוע אם ארסן הוא סיבת המוות. מארש הפעיל את מבחן שלֶה וגילה מיד את נוכחותו של ארסן בקפה. וכשבדק את תוכן הקיבה הופיע משקע גופרתי צהוב ואישר את החשד. רוקח מקומי העיד שמכר לג'ון בודל ארסן תלת-חמצני, ומשרתת שעבדה בחווה דיווחה שג'ון בודל אמר שהוא רוצה במות סבו כדי לרשת את כספו. תוצאות בדיקתו של מארש והעדויות המרשיעות האלה הוכיחו את אשמתו של ג'ון בודל. דומה היה שהפרשה פתורה.
אבל במשפטו של ג'ון בודל, שנפתח במיידסטון בדצמבר 1832, נמצא הנאשם חף מפשע, למרבה ההפתעה. אחת הסיבות הייתה שהארסן התלת-חמצני שגילה מארש בקיבתו של הנפטר ובספל הקפה שלו התקלקל בינתיים, והמושבעים נאלצו לזכות את הנאשם מפני שאשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר, שכן לא הוצגה הוכחה ניצחת לקיומו של ארסן. שנים רבות לאחר מכן הודה ג'ון בודל – שבינתיים הוגלה מאנגליה אל המושבות באשמת הונאה – ברצח סבו. באותו הזמן כבר לא היה אפשר לעשות דבר בעניין זה.

מארש רגז מאוד על הכישלון הזה בהרשעת הרוצח והחליט להמשיך במקום ששלֶה הפסיק בו. הוא רצה לפתח מבחן שלא זו בלבד שיקבע בלי שום ספק את קיומו של ארסן, אלא יהיה מובן גם למושבעים הדיוטות. לפי השיטה שפיתח בסופו של דבר מוסיפים את החומר הנבדק לתמיסה של מימן כלורי ואבץ, ואם הוא מכיל ארסן ייפלט הגז אַרסין וכן גז מימן שנוצר מן המגע בין האבץ לחומצה. אם מעבירים את הגז הזה אל כלי קיבול ומציתים אותו ייווצר כתם שחור מוכסף של ארסן מתכתי על לוחית חרסינה שתונח מעל לכלי. היו למבחן הזה מגרעות משלו: משקע שחור ייווצר במהלכו אם החומר הנבדק מכיל אנטימון (חומר רעיל אחר); אבל אנטימון, שלא כמו ארסן, מתמוסס בנתרן תת-כלורי, ולכן יש דרך להבדיל בין השניים בשעת הצורך.

המבחן המעשי והאמין הראשון לנוכחותו של ארסן

המכשיר האמין הראשון לזיהוי נוכחותו של ארסן שהמציא ג׳יימס מארש.

התברר שמבחן מארש רגיש כל כך עד שאפשר לזהות בו אפילו כמויות ארסן זעירות של חמישית המיליגרם. בתחילה פרסם מארש את פרטי המבחן שלו בכתב העת The Edinburgh Philosophical Journal, בשנת 1836. מארש העניק לנו את המבחן המעשי והאמין הראשון לנוכחותו של ארסן. הוא מת ב-1846; בן חמישים ושתיים היה במותו, והניח אחריו אישה וילדים בלי אמצעי מחיה. סוף עצוב לקריירה מבריקה ומשפיעה כל כך.
בשנת 1841 פרסם הכימאי הגרמני הוגו רַיינש (1884-1809) מבחן חדש לאיתור ארסן, שהצריך כישורים פחותים בהרבה ממבחן מארש. בזכות פשטותו הניב המבחן הזה תוצאות מדויקות הרבה יותר בידי כימאים מנוסים פחות. במבחן ריינש מערבבים את הנוזל החשוד במימן כלורי, ואחר כך מכניסים לתוך התמיסה רצועה של דף עופרת ממורק. אם יש ארסן בחומר הנבדק הוא יגיב עם המימן הכלורי ויותיר על העופרת כתם אפור. אבל עד מהרה התברר שהמבחן הזה, אף על פי שהוא פשוט ומהיר יותר לביצוע, אינו חסר פגמים, כמו שעולה ממשפטו של תומס סמֶטהֶרסט.

אם זה לא כלורט אשלגן אז מה זה?

ב-2 במאי 1859 נעצר רופא מנתח בדימוס, בשלהי שנות הארבעים לחייו, על ניסיון רצח בהרעלה. שנים אחדות לפני כן עבר סמטהרסט לגור בבית ההארחה בבּייזווטר שבלונדון, ושם פגש את איזבלה בֶּנקס, גם היא דיירת באותו בית. איזבלה, גם היא בשנות הארבעים שלה, הייתה אישה עשירה ועצמאית. לא עבר זמן רב ובין השניים התפתחה פרשת אהבים לוהטת. כעבור זמן מה עזב סמטהרסט את אשתו ופתח בחיים חדשים עם איזבלה, בריצ'מונד, וב-9 בדצמבר 1858 נישאו השניים, אף על פי שסמטהרסט עדיין לא הסדיר את גירושיו.
במרס 1859, חודשים אחדים בלבד אחרי נישואיהם, חלתה איזבלה במחלה קשה שתסמיניה חום גבוה, הקאות ושלשולים. טיפלו בה כמה רופאים, וכשמצבה לא השתפר התעורר חשדם והם שלחו דגימות של הפרשותיה לבדיקה. אלה נבדקו בידי אלפרד סוויין טיילור, טוקסיקולוג אנגלי מכובד. באחת הדגימות מצא טיילור מה שנראה לו כרעל מתכתי, וסמטהרסט נעצר בחשד לניסיון הרעלה. לרוע המזל אירע המעצר מאוחר מכדי לעזור לאיזבלה, והיא מתה זמן קצר לאחר מכן.

לאחר מותה עשה טיילור עוד כמה בדיקות, ובכללן בחינה של בקבוקי תרופות שנמצאו בחדרים שבהם גרה איזבלה עם סמטהרסט. אחד הבקבוקים האלה הכיל כלורט אשלגן וגם שרידי ארסן. טיילור הסיק שסמטהרסט הרעיל את התרופה כדי לתת אותה לאיזבלה בלי שאיש ירגיש בכך. עכשיו הואשם סמטהרסט ברצח. אבל בנתיחה שלאחר המוות בגופתה של איזבלה לא נמצא ארסן, והוא לא נמצא גם בנוזלי הגוף שלה שנלקחו עוד בחייה. טיילור ניסה אפוא למצוא הסבר אחר. ידוע שבעופרת יש לפעמים סיגי ארסן, ופתאום הבין טיילור שלוח העופרת שבו השתמש במבחן ריינש לא היה טהור די הצורך, וסיגי הארסן שבו הגיבו עם המימן הכלורי ויצרו את הכתם האפור המרשיע. משפטו של סמטהרסט כבר החל, ואף על פי שטיילור הודיע לבית המשפט ולמושבעים על טעותו נמשך המשפט מפני ששופט השלום היה סבור שה"רעל המתכתי" שנמצא בדגימה המקורית בחדריה של איזבלה יהיה ראיה מספקת להוכחת אשמתו של סמטהרסט. הנאשם אכן הורשע ברצח, אבל בעקבות מחאות קולניות מצד הציבור ואנשי רפואה רבים – הוגשו גם עצומות למשרד הפנים – בוטלה הרשעתו. עיתונאים שדיווחו על הפרשה הציגו כל מיני ראיות שבית המשפט התעלם מהן: כל חייה הייתה לאיזבלה נטייה ללקות בפרצי מחלות, ובהן תקופות ארוכות של הקאות; ולא זו בלבד אלא שהתרופה שקיבלה מן הרופאים הכילה כספית, וזו יכולה להסביר היטב את נוכחותו של הרעל המתכתי שהחוקרים חשדו שנמצא בנוזלי הגוף שלה. בהחלט ייתכן שהיא מתה מסיבות טבעיות, בגלל בריאותה הלקויה הכרונית. הפרשה הזאת מדגישה את העובדה שלמרות הקלות היחסית שבה אפשר לבצע את מבחן ריינש, עדיין יש צורך בידע מעמיק בכימיה כדי להבטיח תוצאה מדויקת. גם מבחן מארש וגם מבחן ריינש הם שיטות יעילות ותקפות לבדיקת נוכחות ארסן – אבל רק אם התהליך מבוצע כהלכה.

עוד פרשה רבת חשיבות בתולדות הטוקסיקולוגיה המשפטית היא פרשת מארי-פוֹרטינֶה לַפארז' הצרפתייה, שהורשעה בהרעלת בעלה בשנת 1840. המשפט התפרסם מאוד מפני שהיה אחד הראשונים שהעיתונות דיווחה על מהלכו מדי יום ביומו (ראו איור 12), ומפני שהנאשמת הורשעה בו בעיקר על סמך ראיות טוקסיקולוגיות ישירות – בניגוד לראיות העקיפות יותר שהביאו לידי הרשעתה של מרי בלנדי.

Screen Shot 2015-05-05 at 9.05.40 AM

מארי-פורטינה לפארז' (שם נעורים - שאפֶּל) נולדה בפריז ב-1816 והייתה בתו של קצין צבא. שושלת היוחסין שלה מצד סבתהּ התיימרה להגיע במישרין עד המלך לואי השלושה-עשר. שני הוריה מתו עליה בצעירותה, ואף על פי שכבר הייתה בת שמונה-עשרה אימצה אותה דודתה מצד אמהּ. מארי קיבלה חינוך הולם ונהגו בה יפה, אבל היא ודודתה לא הסתדרו והיא הרגישה תמיד שמתייחסים אליה כמו אל cousine pauvre – "דודנית ענייה".

כשמלאו למארי 23 – גיל מופלג של בגרות בשלה – והיא עדיין לא נישאה קיבלה עליה דודתה למצוא לה חתן. בלי לומר דבר למארי פנתה הדודה לשדכן, והלה מצא לה עד מהרה מועמד הולם. שמו היה שארל לַפארז', בן 28, בנו של שופט שלום. שארל היה הר אדם גס רוח וגס הליכות. משפחתו ירדה מנכסיה בעקבות שורה של עסקאות כושלות, ואביו ראה בנישואים דרך להניח את ידיו על כסף מזומן. מובן שאבי החתן לא שש לגלות למשפחתה של מארי את מניעיו האמיתיים, ולכן הסתיר את מצבו הכספי וטען שמשפחתו מצליחה בעסקים ובעלת קרקעות.
מאחר שהכול נראה מניח את הדעת סודרה פגישה בין שארל ומארי. מארי לא התלהבה משארל, ואף על פי כן הסכימה בסופו של דבר להינשא לו מפני שחשבה שהוא עשיר. השניים התארסו וב-10 באוגוסט 1839 היו לבעל ואישה. אחרי נישואיהם עזבו את פריז ויצאו לאחוזת משפחת לפארז', להתחיל בה את חייהם המשותפים.

כשהגיעה מארי למקום חשכו עיניה. התברר לה מיד שמשפחתה נפלה בפח. הבית עמד בין חורבותיו של מנזר לשעבר, והיה רעוע, טחוב ושורץ עכברושים. לא היה להם כסף וערמה גדולה של חובות העיקה עליהם. מארי ראתה במשפחתה החדשה חבורה של איכרים גסים. היא הסתגרה בחדרה וכתבה מכתב אל בעלה החדש ובו ביקשה ממנו לשחררה מן הנישואים, ואיימה להתאבד אם לא יעשה כן. שארל סירב, אבל הבטיח שלא יכפה עליה את זכויותיו בתור בעל עד שישופץ בית האחוזה. מארי אף עמדה על כך שכל אחד מהם יכתוב צוואה ובה יוריש את כל רכושו לבן זוגו. שארל עשה זאת, אבל מיד לאחר מכן שינה את צוואתו והוריש את הכול לאמו.

יום אחד, כשנסע שארל לפריז כדי לגייס כסף להרפתקה עסקית חדשה, שלחה לו מארי במפתיע עוגת חג המולד, ובאופן מפתיע עוד יותר – מכתב אהבה. לאחר שאכל את העוגה לקה שארל במחלה קשה, אבל לא פנה לרופא ושיער שהעוגה הזדהמה איכשהו במשלוח. הוא חזר אל האחוזה, אבל עדיין חש ברע. מארי שכנעה אותו לשכב במיטתו ולהניח לה לטפל בו. היא הכינה לו את מזונו, ומיד התפרצה מחלתו שוב והחמירה מאוד. רופא המשפחה הגיע לכלל מסקנה שהמחלה דומה במקצת לכולרה.

שארל הוסיף לסבול משורה של תסמינים ובהם התכווצויות, התייבשות ובחילות. הוא היה חולה כל כך עד שמשפחתו החליטה שיש להשגיח עליו עשרים וארבע שעות ביממה, והמשימה הוטלה על דודנית צעירה, אֶמה פּוֹנטיֶיה שמה, ועל ידידת המשפחה אנה בְּרוּן. כל אותו הזמן הוסיפה מארי לטפל בבעלה בכל מיני תרופות ובכלל זה גומי ערבי, תרופה שלדבריה האמינה בה בכל לבה. אבל למרות הטיפול הוסיף מצבו של שארל להידרדר. רופאיו רשמו לו ליקר ביצים לחיזוק, אבל אנה ברון ראתה את מארי לוקחת אבקה לבנה מתוך קופסת מָלָכיט ומערבבת אותה בתוך הליקר. כששאלה אותה מה זה, אמרה לה מארי שהיא מוסיפה למשקה "סוכר פריחת הדרים" כדי להמתיקו. התשובה לא הניחה את דעתה של אנה, וכשהבחינה בכמה פתיתים לבנים צפים על פני הליקר החלה לאסוף דגימות מן המזון שהגישה מארי לשארל, בתור ראיות.

לאחר שבועיים של ייסורים קשים הלך שארל לעולמו. דומה היה שמארי אינה מוטרדת כלל ממות בעלה, ושלוותה לא נפגמה גם כשאמרו לה שהמשטרה הוזעקה. יומיים לאחר מכן בא שופט השלום מוֹראן מן העיר בְּריב. הוא קיבל לידיו את המרק ואת ליקר הביצים ששמרה אנה ברון. מוראן שמע על המבחן החדש – מבחן מארש – שהפתולוגים בפריז השתמשו בו לבדיקת נוכחות ארסן ושאל את הרופאים שטיפלו בשארל אם הם מכירים אותו. הרופאים לא רצו להיראות בורים וטיפשים והשיבו שהם מכירים את השיטה, אף על פי שלא שמעו עליה מעולם ובוודאי לא הפעילו אותה בעצמם.

הרופאים שעשו את הנתיחה שלאחר המוות הוציאו מן הגופה את הקיבה בלבד לפני קבורתה. הם עשו בדיקה מיושנת ולא אמינה שהייתה כרוכה בחימום החומר הנבדק כדי לקבוע את נוכחותו של ארסן. כשעשו זאת הפיץ החומר ריח חריף ונוצר משקע צהוב, אבל הבדיקה הייתה מרושלת כל כך עד שהמבחנה עם החומר התנפצה. ואף על פי כן קבעו הפתולוגים שבגופו של שארל לפארז' היה ריכוז גבוה של ארסן. עכשיו הפנה מוראן את תשומת לבו אל אמה פונטייה. כשנשאלה הודתה אמה שהסתירה את קופסת המלכיט הקטנה של מארי לפארז'. הקופסה נמצאה ונמסרה לבדיקה לידי הדוקטור לֶספּינַס, והלה קבע שהחומר שבתוכה הוא אכן ארסן. מוראן אף בירר ומצא שקודם שקיבל שארל את העוגה שגרמה למחלתו קנתה מארי ארסן מרוקח מקומי בטענה שהיא זקוקה לחומר כדי לטפל במכת עכברושים. עכשיו הרגיש מוראן שהוא חייב לפעול, והוא עצר את מארי והאשים אותה ברצח. היא נכלאה בבית הכלא בבּריב.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

המשפט נפתח בטוּל ב-3 בספטמבר 1840. עורך דין צעיר, שארל לאשוֹ, מונה להגן על מארי בעזרתם של כמה פרקליטים נוספים. אחד מאלה, מֶטרה פּאיֶיה שמו, הכיר את הטוקסיקולוג מַתיֶיה אוֹרפילה, שהיה מומחה, בין השאר, למבחן מארש. הראיה המרשיעה ביותר נגד מארי הייתה הבדיקה שעשו הרופאים בבּריב, ובה נקבע שגופתו של שארל מכילה ארסן. כשכתב לו פאייה והסביר איך הוסקה המסקנה הזאת התעורר כעסו של אורפילה על השיטות המיושנות שננקטו, והוא שלח אל בית המשפט תצהיר שקבע שהבדיקות נעשו מתוך בורות גדולה כל כך עד שאין להן שום משמעות.

דוח הרופאים קבע שבבדיקה נוצר משקע צהוב, והם שיערו שזה ארסן. אבל אורפילה טען שמאחר שהבדיקה לא נעשתה כהלכה, המשקע הצהוב יכול להיות אחד מחומרים רבים אחרים, ואין לראות בו הוכחה חד-משמעית. כשהוקרא התצהיר של אורפילה בבית המשפט בוטלה למעשה תקפות ממצאיהם של הרופאים מבּריב, ולכן נקטה התביעה צעד לא צפוי ודרשה להעמיד את תוכן קיבתו של שארל לפארז' לבדיקת על פי מבחן מארש, כמו שהציע אורפילה.

שלושה כימאים מלימוז' נבחרו לעשות את מבחן מארש, אף על פי שלא היו מנוסים בכך. אבל כשעשו השלושה את המבחן לא מצאו סימנים להימצאות ארסן בדגימת הקיבה. זו לא הייתה התפתחות חיובית מבחינת התביעה, ומאזן ההוכחות הלך ונטה לרעתה. אבל עדיין היה לה קלף אחרון: התביעה ביקשה שדגימות המזון ששמרה אנה ברון ייבדקו גם הן. ההגנה כבר הייתה בטוחה בניצחונה והסכימה; ולרוע מזלה של מארי נמצא ארסן בדגימות המזון – ובכמויות גדולות. זו הייתה התפתחות מבלבלת, שכן אם יש ארסן במזון איך ייתכן שלא נמצא ארסן בגופו של הנפטר? לבסוף הוחלט לגייס למשימה את אורפילה עצמו.

שבוע לאחר מכן בא אורפילה ועשה את מבחן מארש על תוכן קיבתו של לפארז' עצמו. הוא התעקש ששלושת הכימאים יהיו נוכחים בבדיקה ויעקבו אחר מעשיו בקפידה. למחרת אחר הצהריים כבר הייתה לאורפילה תשובה: הבדיקות הקודמות לא נעשו כהלכה; בגופו של לפארז' אכן היה ארסן, אם כי בכמויות קטנות. ההגנה ניסתה לערער על תקפותן של התוצאות החדשות, אבל לשווא. ב-19 בספטמבר 1840 נמצאה מארי לפארז' אשמה ברצח ונידונה למאסר עולם ועבודת פרך. הוא הועברה למוֹנפֶּליֶיה, לרצות שם את עונשה. לימים הקל המלך לואי-פיליפ את עונשה ושחרר אותה מעבודת הפרך (אבל לא מן המאסר). ב-1841 כתבה מארי בכלא את זיכרונותיה, ואלה ראו אור באותה שנה. בספרה הכחישה מארי מכול וכול את האשמה שתלו בה. ב-1852 העניק לה נפוליאון השלישי חנינה מטעמים הומניטריים, מפני שלקתה בשחפת. היא מתה ב-7 בנובמבר באותה שנה. עד יום מותה טענה מארי שהיא חפה מפשע.

הפרשה מדגישה את חשיבות הדיוק בבדיקות הטוקסיקולוגיות. לולא מעורבותו של אורפילה היו התוצאות הלא-מדויקות של הבדיקות שנעשו קודם לכן מביאות לידי תוצאה שונה לחלוטין של המשפט. בעקבות הפרשה אף פורסם צו מטעם המלך לואי-פיליפ שאסר על רוקחים למכור ארסן וכל רעל אחר לאדם שאינו מוכר להם, וכל מי שקנה חומר שאפשר להשתמש בו בתור רעל נדרש להירשם ביומן – "ספר הרעלים". שאר מדינות אירופה הלכו עד מהרה בעקבות צרפת ואימצו נהלים דומים.

״הרעלת המלכה בונה״ מאת יאן מטייקו.

״הרעלת המלכה בונה״ מאת יאן מטייקו.

ארסן אמנם היה הרעל הנפוץ ביותר באותה תקופה, אבל בהחלט לא היחיד. לאמיתו של דבר, בשנים הראשונות של המאה ה-19 פותחו חומרים רעילים חדשים בקצב מבהיל - סְטְריכנין ב-1818 וכלוֹרוֹפוֹרם ב-1831, לדוגמה. אפילו שנים לאחר מכן, ב-1847, הודה מתייה אורפילה שלדעתו ייתכן שלא יהיה אפשר לזהות את קיומם של רעלים מן הצומח בגוף, ואין מה לעשות בעניין זה. הסיבה היא שבבסיסם של הרעלים הצמחיים עומדים אַלקָלוֹאידים כגון מוֹרפין, סטריכנין, ניקוטין וכדומה. החומרים האלה פועלים על מערכת העצבים ולכן אינם משאירים בגוף שום סימן שמדענים בראשית המאה ה-19 היו מסוגלים לזהות. למזלה של הרפואה המשפטית טעה אורפילה בעניין זה. שנים אחדות לאחר מכן גילה הכימאי הבלגי ז'אן סֶרבֶה סטאס (1891-1813) את הפתרון, כשעבד בבית הספר הצבאי המלכותי בבריסל.
לגיסטַב פוּנִי לא היה תואר אצולה ובכל זאת היה איש עשיר, לאחר שירש סכום נכבד מאביו הירקן. ב-20 בנובמבר 1850 התמוטט פוני ומת בחדר האוכל של טירת בּיטרֶמוֹן בבלגיה, שם גרה אחותו לִידִי. מותו הפתאומי אולי לא היה ראוי לציון מיוחד, שכן פוני היה חולני מלידתו, ובשל בריאותו הירודה אף עבר כריתת רגל שבעקבותיה הורע מצבו הגופני עוד יותר. מה שהיה יוצא דופן היה אדישותה הגמורה של אחותו; דומה היה שהיא אפילו שמחה. ואולם אם בודקים את היחסים בתוך המשפחה לעומקם, הסיבה לכך מתבררת מיד.

לידי הייתה דוכסית בזכות נישואיה עם הרוזן איפּוֹליט בּוֹקַרמֶה, נצר למשפחת האצולה הבלגית ויזאר דה בוקרמה. למרות תואר האצולה היה בוקרמה במשבר כספי תמידי. הוא חי חיי פאר, אבל הכנסתו הסתכמה באלפיים פרנק לשנה בלבד, ולכן נזקק להלוואות ניכרות כדי לקיים את אורח חייו הפזרני. ייתכן בהחלט שהוא נשא את לידי בשנת 1840, לפחות במידת מה בזכות כספה. לאמיתו של דבר לא היה לה כסף רב משל עצמה, אבל נשקפה לה ירושה גדולה עם מות אחיה, מפני שהאח היה רווק וחשוך ילדים, ובגלל בריאותו הלקויה דומה היה שהדבר צפוי לקרות בעתיד הלא-רחוק.

ואולם אז הטיל פוני פצצה: הוא התארס ועמד להינשא. באותו הזמן כבר הגיע מצבו הכספי של בוקרמה לשפל המדרגה, הוא חב סכומי עתק ונאלץ למשכן חלק גדול מרכושו. הידיעה שהוא ולידי אינם יכולים עוד לסמוך על ירושתו של גיסטב בוודאי הייתה להם מהלומה כבדה.
למרות זאת העמידו בני הזוג בוקרמה פנים שמחות למשמע החדשות והזמינו את גיסטב לסעודה בטירת ביטרמון. שלא כרגיל נשלחו ארבעת ילדיהם לאכול בחלקים אחרים של הבית, ולידי – הדוכסית, אל לנו לשכוח זאת – הגישה את הארוחה לשולחן בעצמה. זמן קצר לאחר מכן נפל פוני ומת על רצפת חדר האוכל. לידי הודיעה למשרתים שאחיה לקה בשבץ ומיד הובא חומץ ונמזג לתוך גרונו כדי להחיותו. אבל החומץ לא הועיל כלל, ואז הורתה לידי להפשיט את אחיה ולרחוץ אותו בחומץ ואחר כך להניח את גופתו באחד מחדרי המשרתים. לפי הוראותיה כובסו בגדיו של פוני בהרתחה וחדר האוכל קורצף ונוקה למשעי.

כשבא השופט החוקר הוֹיגֶבֶּרט אל זירת האירוע, הורה מיד לבדוק את הגופה. בנתיחה שלאחר המוות הבחינו המנתחים שלחייו של גיסטב מלאות אבעבועות ופיו וגרונו מכוסים כוויות. מכאן הסיקו החוקרים שסיבת המוות אינה שבץ אלא חומר מאכֵּל ששתה הנפטר. בשל הנסיבות החשודות האלה הושמו בוקרמה ולידי במעצר. הכימאי הבכיר במדינה היה ז'אן סרבה סטאס, והויגברט שלח אליו לבריסל את תוכן קיבתו של גיסטב.

כשהחל סטאס בעבודתו הופתע מריח החומץ שעלה מן הדגימה שקיבל. הוא אף לא שבע נחת מן העובדה שהחומץ ניתן לגיסטב במאמץ להחיותו. לא היה שום היגיון בהסבר הזה, וסטאס הסיק מיד שהחומץ לא היה אלא ניסיון מכוון להעלים ריחות אחרים שהיו עלולים להסגיר את סיבת המוות האמיתית. הוא החליט אפוא לעשות בדיקות יסודיות ומקיפות לתוכן קיבתו של גיסטב. כבר היו אז, כידוע, מבחנים לקביעת קיומם של רעלים כגון ארסן ברקמות הגוף, אבל לשם כך היה צורך להרוס את הרקמות עצמן. וכשהופעל התהליך הזה כדי לנסות ולאתר רעלים לא מתכתיים היה גם הרעל עצמו נהרס. לכן היה עליו להתקדם בזהירות.

סטאס טיהר את תוכן הקיבה בפעולה חוזרת ונשנית של שטיפה וסינון. הוא נוכח לדעת שהחומרים שאולי מצויים בקיבה יתמוססו במים או בכוהל, אבל בוודאי לא בשניהם. לכן טבל דגימה של תוכן הקיבה בכוהל וכך הצליח להפריד בין החומרים שהכילה. לאחר טיהור התוכן ערבב אותו סטאס באֶתר נוזלי מתוך כוונה שכל רעל יתמוסס בו. אֶתר שוקל פחות ממים ולכן הצטברה שכבה של אתר על פני המים. אחר כך הפריד סטאס את האתר מן המים והניח לו להתאדות; מה שנותר היה נוזל שמנוני בעל ריח טבק. ניקוטין, אפילו במינונים נמוכים מאוד, יכול להיות רעל קטלני, וסטאס החל לחשוד שזה הגורם למותו של גיסטב. הוא טעם בזהירות כמות זעירה מן החומר. טעמו היה רע והוא צרב את שפתיו, את פיו ואת לשונו. התברר שהחומר הוא אכן ניקוטין. כשסיים סטאס לבודד את הניקוטין מתוכן הקיבה הייתה בידו כמות של חומר שדי בה להמית עשרה בני אדם.

מזימת רצח נחשפה אפוא למרות תחכומה לכאורה, ולידי ובוקרמה הועמדו לדין. הראיות המרשיעות היו מרובות למדי: בוקרמה התעניין במדעים ובחקלאות ובוודאי ידע שבכמות המתאימה ניקוטין הוא רעל קטלני, ומאחר שהוא רעל צמחי אי-אפשר לגלותו. התביעה טענה שכשנודע לו על נישואיו הקרובים של גיסטב הפיק בוקרמה בעצמו ניקוטין מעלי טבק, כדי להרעילו. כשבא גיסטב לארוחה, כך טענה התביעה, הפילו אותו בוקרמה ולידי על הרצפה ויצקו את הניקוטין בכוח לתוך גרונו – בשל טעמו החריף לא היה אפשר להכניסו לתוך המזון בלי שהדבר יורגש. הקורבן בוודאי איבד עד מהרה את הכרתו והרוצחים יכלו לצקת עוד רעל לתוך גרונו. אחר כך השתמשו בחומץ כדי להעלים את סיבת המוות האמיתית, אבל הניקוטין חולל כוויות שעוררו את חשדם של החוקרים.

הנאשמים סיפרו סיפור אחר. בוקרמה הודה שהוא אכן זיקק ניקוטין, אבל טען שעשה זאת מתוך עניין מדעי ולא כחלק ממזימה זדונית כלשהי. הוא אמר שהיו בחדר האוכל כלים שהכילו ניקוטין, וייתכן שאשתו מזגה בטעות מאחד מהם לתוך כוס היין של גיסטב. בקצרה, המוות היה תאונה מצערת. לעומתו טענה לידי שבוקרמה תכנן את רצח אחיה וכפה עליה לעזור לו נגד רצונה.

בית המשפט – אולי שלא במפתיע – לא קיבל את גרסתו של בוקרמה, והוא הורשע והוצא להורג בגיליוטינה ב-19 ביולי 1851. לידי, לעומת זה, זוכתה מאשמה למרות כל הראיות הנסיבתיות המרשיעות נגדה (לדברי המשרתים היא שהורתה להם לצאת מן החדר זמן קצר לפני מותו של גיסטב). הבדיקה שעשה סטאס לאיתור רעלים צמחיים עדיין משמשת גם בימינו – מחווה נמשכת והולכת לאיש מדע מבריק.

פרשה מסובכת במיוחד

התקופה הוויקטוריאנית נחשבת בדרך כלל לתור הזהב של הרעלים, וכמה מן הפרשיות הידועות ביותר לשמצה אירעו במהלכה. במידה רבה, הסיבה לכך היא שעכשיו היה אפשר להשיג בנקל רעלים מכל מיני סוגים בחנויות; ארסן היה אפשר להפיק בלי קושי מרעל עכברים או מנייר דביק נגד זבובים, לדוגמה. לאמיתו של דבר היה הרעל אמצעי רצח פופולרי כל כך עד שחוקים מיוחדים נחקקו כדי לנסות לבלום את התופעה, כגון "חוק הארסן" משנת 1851. ייתכן שגם הפוליסות לביטוח חיים, שנעשו נפוצות יותר ויותר באותה תקופה, האיצו את השימוש ברעלים בתור מניע חדש ומפתה לרצח. למרבה התמיהה היו גם בני אדם שנטלו ארסן במינונים נמוכים כמין סם ממריץ או מחזק, והוא אף נחשב לבעל תכונות מעוררות כוח גברא.

פלורנס וג׳יימס מייבריק

פלורנס וג׳יימס מייבריק

בשל כל העובדות האלה הייתה פרשת פלורנס וג'יימס מֵייבּריק בשנת 1889 מסובכת כל כך. פלורנס מייבריק (שם נעורים - צֶ'נדלר) נולדה במוֹבַּייל, אלבאמה, להורים עשירים – אביה היה שותף בבנק וראש העיר לשעבר. כשהפליגה פלורנס לאנגליה עם אמה הכירה על סיפון האונייה סוחר כותנה עשיר, ג'יימס מייבריק. היא הייתה בת תשע-עשרה בלבד ומייבריק היה בן ארבעים ושתיים – מבוגר ממנה בעשרים ושלוש שנים. אבל למרות פער הגילים הזה פרחו היחסים בין השניים, וב-22 ביולי 1881 הם נישאו בלונדון ואחר כך התיישבו בליוורפול.

בני הזוג מייבריק היו ידועים היטב בחוגי החברה הגבוהה של ליוורפול, ולצופה מן הצד נראו מאושרים מאוד. לאמיתו של דבר היו חיי המשפחה שלהם רחוקים מאוד מן השלמות, והם הלכו והידרדרו עם השנים

בתחילה דומה שהכול התנהל כשורה; בני הזוג מייבריק היו ידועים היטב בחוגי החברה הגבוהה של ליוורפול, ולצופה מן הצד נראו מאושרים מאוד. לאמיתו של דבר היו חיי המשפחה שלהם רחוקים מאוד מן השלמות, והם הלכו והידרדרו עם השנים. מייבריק בגד באשתו לעתים קרובות והיו לו כמה פילגשים, שאחת מהן ילדה לו חמישה ילדים. גם פלורנס קשרה כמה קשרי אהבה מחוץ לנישואים. אחד ממאהביה היה איש עסקים מקומי ששמו אלפרד בְּרירלי. כשהגיעו לאוזניו של מייבריק שמועות על מעלליה של אשתו רתח מזעם. אחר כך, בלי לתת את הדעת על צביעותו שלו, הודיע לה שיש בדעתו להתגרש ממנה.

ואולם ב-27 באפריל 1889 חלה מייבריק פתאום. רופאיו אבחנו הפרעת עיכול חריפה, אבל למרות טיפולם ותרופותיהם הוסיף מצבו להחמיר, עד שמת לבסוף בביתו ב-11 במאי 1889. בזמן שהיה חולה כתבה פלורנס מכתב אל ברירלי, אבל הוא נפל לידי המטפלת אליס יאפּ, וזו שלחה אותו אל אחיו של מייבריק, אדווין. תוכן המכתב חשף את טיב היחסים בין פלורנס לברירלי. אדווין והאח הבכור לבית מייבריק, מייקל, היו בטוחים אפוא שפלורנס רצחה את אחיהם ג'יימס כדי לזכות בכספו ולחיות עם ברירלי.

בנתיחה שלאחר המוות התגלו בגופו של ג'יימס שרידי ארסן, אבל לא בכמות קטלנית. היה ידוע שמייבריק השתמש דרך קבע בארסן בתור סם חיזוק, ורוקח אחד בעיר אכן אישר שסיפק לו את החומר במשך שנים. בחיפוש שנערך לימים בביתו של מייבריק נמצא ארסן בכמות שדי בה להרוג חמישים בני אדם. לפיכך דומה היה שאפשרות סבירה היא שהארסן שנמצא בגופו של ג'יימס הגיע לשם בשל צריכתו שלו.

אבל משפחת מייבריק הייתה סמוכה ובטוחה שידה של אשתו במעשה, ובתום החקירה הואשמה פלורנס ברצח והועמדה לדין באולם המשפט סנט ג'ורג' בליוורפול. אחת העדויות המרשיעות נגדה הייתה העובדה שהיא קנתה נייר זבובים בחודש אפריל של אותה שנה, והשרתה אותו במים כדי להפיק ממנו ארסן. היא טענה שהיה בכוונתה להשתמש בחומר בתור תכשיר יופי, ואכן זה היה אחד השימושים הנפוצים בחומר הקטלני. למרות מחאותיה של פלורנס ואף על פי שהרעל שנמצא בגופו של ג'יימס לא היה בכמות קטלנית, הורשעה פלורנס ברצח ונידונה למוות. ייתכן שהמושבעים הושפעו מן הידיעה שמייבריק עמד להתגרש ממנה, מעשה שבאנגליה הוויקטוריאנית היה עלול להמיט עליה אסון. גם העובדה שהיא עצמה לא הייתה נאמנה לבעלה בוודאי סייעה להטיל בה דופי ולהציגה כמין "אלמנה שחורה" שמסוגלת לעשות מעשה רצח.

אבל פסק הדין עורר מחלוקת והפרשה זכתה לפרסום רב משני עברי האוקיינוס האטלנטי. ב-1894 התגלתה ראיה חדשה: בתוך ספר הביבלייה של פלורנס נמצא מרשם לתכשיר לשטיפת פנים שהצריך הכנת ארסן. מאחר שארסן היה זמין לשימושה, לא סביר שתטרח להפיקו מנייר זבובים. עונשה הומר למאסר עולם, אבל היא לא יכלה לערער על פסק הדין. כששוחררה לבסוף בינואר 1904 חזרה פלורנס לאמריקה. היא הוסיפה לעמוד בתוקף על חפותה ואף כתבה ספר ששמו Fifteen Lost Years ("חמש-עשרה שנים אבודות"). פלורנס הלכה לעולמה ב-23 באוקטובר 1941 והיא בודדה וענייה. תהיה האמת אשר תהיה, הפרשה הזאת חוזרת ומזכירה לנו שהרפואה המשפטית אינה יכולה להשיב בפסקנות על כל השאלות. לעולם לא נדע לבטח אם הרעילה פלורנס את מייבריק בארסן או שהחומר נמצא בגופו מפני שהוא עצמו השתמש בו. ידוע לנו שסביר מאוד שכמות הארסן שנמצאה בגופו לא הייתה מספקת כדי לגרום למותו, מה שמזכיר לנו עוד עובדה חשובה: ראיות מתחום הרפואה המשפטית הן חסרות תועלת אם בני אדם מתעלמים מהן מפני שאינן עולות בקנה אחד עם תפיסתם שלהם על מה שקרה.

כמו שעולה מהרגלו של מייבריק ליטול ארסן בכמויות לא קטלניות, המינון של כל חומר הוא בדרך כלל גורם מכריע בשאלה אם הוא קטלני או לא. גם כשאדם נותן לאדם אחר רעל בכמות שעלולה להיות קטלנית מתוך כוונה זדונית, לא תמיד יש בכוונתו להרוג. היו מקרים שבהם הוציא פושע את קורבנו מכלל פעולה באמצעות מינון נמוך של חומר רעיל, לצורכי אונס, שוד או חטיפה. אבל לעומת הרופאים, שנוקטים בדרך כלל זהירות רבה כשהם רושמים תרופות, ומביאים בחשבון את מצב בריאותו של החולה, את משקלו ואת נטייתו לאלרגיות וכדומה, לפושעים אין מומחיות שכזאת.

כשהבדיון הופך למציאות

מובן שרעל אינו כלי הרצח של פושעים יחידים בלבד. זמן רב שימשו רעלים בידי ממשלות בתור דרך נוחה לחסל אזרחים עושי צרות או אחרים שנתפסו כאויבי המדינה, והנוהג הזה עודנו קיים גם היום. שתי פרשות אופייניות בנות ימינו שמרבים לשייך לסוג הזה הן פרשות גאורגי מַרקוב ואלכסנדר ליטווינֶנקו. בשני המקרים מייחסים את רציחתם לשירותים החשאיים.

גאורגי מרקוב

גאורגי מרקוב

גאורגי מרקוב היה סופר בולגרי ידוע. בזכות אוסף סיפוריו A Portrait of my Double ("דיוקנו של הכפיל שלי") משנת 1966 וספרו The Woman of Warsaw ("האישה מוורשה") מ-1968, נחשב לאחד הסופרים הצעירים המוכשרים ביותר בבולגריה. הוא כתב גם כמה מחזות, אבל רבים מהם נפסלו בידי הצנזורים של המשטר הקומוניסטי. בשנת 1969 יצא מרקוב מבולגריה ושהה אצל אחיו באיטליה. הוא בא לביקור קצר, אבל החליט לערוק למערב ואחר כך קבע את מגוריו בלונדון. הוא התקבל לעבודה בתור עיתונאי ושדרן במחלקת בולגריה של בי-בי-סי העולמי, ב"רדיו אירופה החופשית" שפעל בחסות ארצות הברית וברשת השידור הגרמנית "דוֹיטשֶה וֶלֶה". בבולגריה נהנה מרקוב ממעמד מיוחד בחברה, ובתור סופר מוכשר היה חבר בקבוצת אינטלקטואלים שנפגשה דרך קבע עם הנשיא טוֹדוֹר ז'יבקוֹב בשנים 1968-1964. בשל כך יכול מרקוב לגלות למערב סודות שז'יבקוב בוודאי היה רוצה שלא יתגלו. גם הערותיו הסרקסטיות על ז'יבקוב מן הסתם לא מצאו חן בעיני השלטונות בבולגריה. ב-1972 הוסרו כל יצירותיו של מרקוב ממדפי הספריות וחנויות הספרים בבולגריה, והוא הודח מחברותו באיגוד הסופרים הארצי. הוא אף נשפט (שלא בפניו) באשמת עריקה למערב ונידון לשש שנות מאסר וחצי.

בשנת 1978 נעשו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, האחד במינכן, באביב, אז הוחדר רעל לכוס המשקה שלו בסעודה רשמית, והאחר בקיץ, כשהיה בביקור בסרדיניה. הניסיון השלישי עלה יפה, ונעשה בשיטה מחוכמת ואיומה במיוחד. ב-7 בספטמבר 1978, עבר מרקוב על פני גשר ווטרלו בדרכו לעבודה. פתאום חש בכאב חד, כמו הכשה או עקיצה, בירכו הימנית. הוא פנה לאחור וראה אדם מרים מטרייה מן המדרכה – דומה שהוא דקר את מרקוב בטעות בקצה המטרייה. האיש התנצל בחיפזון ומיד עבר את הרחוב אל צדו האחר וזינק לתוך מונית ממתינה.

בשעות היום הבחין מרקוב בגבשושית אדומה קטנה שצמחה במקום שבו פגעה בו המטרייה. הוא הראה אותה לכמה עמיתים בבי-בי-סי, אבל בסך הכול התעלם ממנה. ואולם בערב לקה בחום גבוה ונאלץ להתאשפז בבית החולים. למרות מאמצי הרופאים הידרדר מצבו, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-11 בספטמבר 1978, הלך לעולמו והוא בן ארבעים ותשע.

משטרת לונדון ביקשה לעשות בגופו נתיחה שלאחר המוות. התברר שמותו של מרקוב נגרם בשל הרעלת ריצין, חלבון שמופק משמן קיק ונחשב לאחד הרעלים הקטלניים ביותר. בגרם אחד של חומר אפשר להרוג כארבעים אלף בני אדם. הפתולוגים מצאו ברגלו של מרקוב קליע מתכת כדורי, קטנטן כראש סיכה. כשנבדק הקליע נמצא שהוא עשוי מסגסוגת של פלטינה (תשעים אחוז) ואירידיוּם (עשרה אחוז), ובתוכו נקדחו כמה חורים זעירים שקוטרם 0.35 מילימטר. מומחים מן המתקן הצבאי המדעי בפּורטון דָאון קבעו שבשקעים האלה היה ריצין, והם כוסו במעטה דקיק של חומר מיוחד שנמס ב-37 מעלות צלסיוס – טמפרטורת גוף האדם. ברור אפוא שכשנדקר מרקוב "בטעות" בחוד המטרייה למעשה הוזרק הקליע לגופו. לאחר שחדר לתוך גופו נמס המעטה אט-אט ושחרר את הריצין הכלוא בתוך הקליע. גם אילו ידעו הרופאים מה קרה לא היה בידם לעשות דבר, מפני שאין תרופה ידועה להרעלת ריצין.

גם בולגריה וגם רוסיה נחשדו במעורבות בהתנקשות בחייו של מרקוב, אבל הרשויות בבריטניה לא יכלו לעשות הרבה. עד היום לא הובא רוצחו של מרקוב לדין, אם כי מאז נפילת הקומוניזם בבולגריה שב והתעורר העניין בפרשה.

פרשת אלכסנדר ליטוויננקו קרובה לימינו עוד יותר, ונעשה בה שימוש ברעל חדש שהשפעותיו קשות ביותר. ליטוויננקו עבד בשירות הקָה-גֶה-בֶּה, ואחר כך בארגון שהחליף אותו, אֶף-אֶס-בֶּה. בנובמבר 1998 האשימו ליטוויננקו וכמה מעמיתיו בארגון את הממונים עליהם בהוראה לרצוח את האוליגרך הרוסי בוריס בֶּרֶזוֹבסקי. בשל כך נעצר ליטוויננקו ב-1999 והואשם בחריגה מסמכות. בשנת 2000 שוחרר מן הכלא, אבל הוא חשש שייאסר שוב בהאשמות אחרות ונמלט מרוסיה עם משפחתו. ליטוויננקו קיבל מקלט מדיני בבריטניה (בקשתו למקלט מדיני בארצות הברית נדחתה). הוא נעשה סופר ועיתונאי, ובסתר עבד בתור יועץ בשירות אֶם-אַיי-5 ואם-איי-6.

בימים שהתגורר בלונדון כתב ליטוויננקו כמה ספרים שנויים במחלוקת. באחד מהם האשים את האף-אס-בה בפיצוץ בבניין מגורים ברוסיה שבו נהרגו שלוש מאות בני אדם, ובשעתו הואשמו במעשה בדלנים צֶ'צֶ'נים. הוא אף טען שהאף-אס-בה היה מעורב בעוד מעשי טרור, שנעשו כחלק ממאמץ מתואם להעמיד את ולדימיר פוטין בראש המדינה.

ב-1 בנובמבר 2006 חלה ליטוויננקו פתאום והוחש אל בית החולים. הוא סבל מהקאות ומשלשול חמור וגופו הלך ונחלש עד שלבסוף איבד את הכרתו. הוא מת ב-22 בנובמבר, בלי שרופאיו הצליחו לעמוד על סיבת מחלתו. (זמן מה חשדו הרופאים אפילו בהרעלת תליום, אבל בדיקות פסלו את האפשרות הזאת.) רק אחרי מותו של ליטוויננקו הצליחו השלטונות לקבוע שהוא הורעל בחומר הרדיואקטיבי פּוֹלוֹניום-210. זהו חומר שקשה מאוד לאתר את קיומו, מפני שבניגוד לאיזוטופים רדיואקטיביים אחרים אין הוא פולט קרני גמא אלא קרינת אלפא, שרוב המכשירים לאיתור רדיואקטיביות אינם מבחינים בה. חשדם העיקרי של החוקרים נפל על סוכן רוסי אחד, אנדריי לוּגוֹבוֹי, אבל כשביקשה בריטניה להסגירו דחתה רוסיה את הבקשה. לוגובוי עצמו הכחיש כל קשר למותו של ליטוויננקו והאשים בכך את שירותי הביטחון של בריטניה. יש לשער שלעולם לא נדע בביטחון מי הרעיל את ליטוויננקו ולפי הוראתם של מי פעל. לדברי הפרופסור ניק פְּריסט, טוקסיקולוג סביבתי ומומחה לקרינה מאוניברסיטת מידלסֶקס, אפשר שליטוויננקו הוא האדם הראשון שמת מקרינה רדיואקטיבית של פולוניום-210. עם מותו נכנסה ההרעלה לעידן הגרעין.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של נייג׳ל מקרירי ״עדים אילמים: תולדות הזיהוי הפלילי״ אשר רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר ספרים. מקרירי, שוטר לשעבר, תסריטאי וסופר, הוא יוצר דרמת הבילוש הוותיקה והמוערכת "עדות אילמת".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נייג׳ל מקרירי.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על נשקו של הפחדן

01
noachoren

Magnus Olsson: Living with a brain implant (lecture part 2)

https://youtu.be/Tq9nBhYHO3s

Mind reading, Neural Decoding, Synthetic Telepathy, Targeted Individuals Europe

https://youtu.be/VBSyj-J1SaQ

Targeted Individuals Europe - extended version

https://youtu.be/5y7Nq9Uu0GA

Domestic Terrorism Silent Rape

https://youtu.be/S9FtckQocTw

ICAACT Phase III Ms Melanie Vritschan

https://youtu.be/cOls_jdh7wQ

ICAACT Phase III Scanning of Mr. Magnus Olsson

https://youtu.be/GZoHeBu8po4

ICAACT Phase III Ms Carmen Lupan

https://youtu.be/JjbLrFWqbYc

Mind Control Documentary: The Golden Dream of the World's Masters (Daniel Estulin & Magnus Olsson)

https://youtu.be/TvOR0F1c8Vk

STOPEG.COM - STOP ELECTRONIC WEAPONS AND GANG STALKING (STOPEG Foundation)

http://www.stopeg.com/

נשק קרינה השואה השקטה, GENOCIDE באמצעות נשק קרינה RADIATION WEAPON

http://terrorkrrina.blogspot.co.il/

mind control

http://terrorkrrinna.blogspot.co.il/2015/10/hello-i-am-from-israel.html

Posts about John Ginter on Targeted Individuals Canada
targetedindividualscanada.com

http://hrvcanada.blogspot.co.il/2012/12/john-ginter.html

Mind Justice - MIND Evidence

http://mindjustice.org/mind.htm

Artificial Telepathy: Hearing Voices: Schizophrenia or Artificial Telepathy?

http://artificialtelepathy.blogspot.co.il/2007/01/hearing-voices-schizophrenia-or.html

David Fratus

http://www.netti.fi/~makako/mind/d_fratus.htm

Artificial intelligence - Wikipedia, the free encyclopedia

https://en.wikipedia.org/wiki/Artificial_intelligence#Philosophy_and_ethics

Modern Human Experimentation / Torture (Article, David Bader) - JeffPolachek.com

http://www.jeffpolachek.com/mind-control/mc-research-docs/229-modern-human-experimentation-torture-article-david-bader

ORIGINAL URL: http://www.saunalahti.fi/~makako/mind/d_bader.htm