סארטר סר חינו

דברים רבים מזוהים עם הצרפתים: השמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל, אהבת היין והגסטרונומיה, ציוריו של אוגוסט רנואר, ריח הגומי השרוף במטרו של פריז. ייחודיים לא פחות הם הצורה והסגנון של המחשבה הצרפתית, שאותם תיאר הפילוסוף הפוליטי האירי אדמונד ברק ב-1790 כ"קיסרות מנצחת של אור ותבונה". ¹ זו הייתה אמורה להיות ביקורת על המהפכה הצרפתית, אך אין ספק שרוב ההוגים הצרפתים, מעידן הנאורות ואילך, התהדרו בתיאור הזה כאות כבוד.

הראשון שהתמקד ברציונליות כתכונה המייחדת את המין האנושי היה רנה דקארט, ההוגה בן המאה ה-17 ואבי הפילוסופיה הצרפתית המודרנית. בספקנותו הוא הסיק כי הדבר הוודאי היחיד הוא קיומה של תודעתו שלו: מכאן הגיע למסקנתו “cogito ergo sum” ("אני חושב, משמע אני קיים"). הרציונליזם הצרפתי הזה בא לידי ביטוי גם בחיבה לתפיסות מופשטות ובנטייה לדדוקציה, המתחילה בטענה או תזה כללית ומסתיימת במסקנה ספציפית – ומכאן הזיקה הצרפתית העקבית לתיאוריות מפוארות. כפי שאמר המסאי הצרפתי אמיל מונטגי ב-1858: "אין עם שרעיונות מופשטים השפיעו עליו במידה רבה יותר, או שקורותיו עשירות יותר בנטיות פילוסופיות מרשימות כגון אלה".

צורת החשיבה הצרפתית אינה רק עניין של תוכן, אלא גם של סגנון. הדבר משתקף יותר מכול בדגש שהצרפתים שמים על אלגנטיות רטורית וצלילות אנליטית, ורבים טוענים שהדבר נובע מתכונותיה של השפה הצרפתית עצמה

וולטר, 1725-1724

צורת החשיבה הצרפתית אינה רק עניין של תוכן, אלא גם של סגנון. הדבר משתקף יותר מכול בדגש שהצרפתים שמים על אלגנטיות רטורית וצלילות אנליטית, ורבים טוענים שהדבר נובע מתכונותיה של השפה הצרפתית עצמה: "מה שאינו ברור", הצהיר הסופר אנטואן דה ריברול ב-1784, בשאפתנות מה, "אינו בצרפתית". נטייה צרפתית אופיינית נוספת היא הנטייה לפקפק ולהתעמת, הנובעת גם היא מגישתו הספקנית של דקארט. ההיסטוריון ז'ול מישלה סיכם את התכונה הצרפתית הזו כך: "אנו מרכלים, אנו מתנצחים, אנו מכלים את מרצנו במילים; אנו משתמשים בלשון עזה ונמלאים חמה אדירה על הסוגיות הפעוטות ביותר". מדריך של הצבא הבריטי שהופץ לפני הפלישה לנורמנדי ב-1944 כלל את האזהרה הבאה על ההרגלים התרבותיים של המקומיים: "על פי רוב, הצרפתים נהנים מוויכוחים אינטלקטואליים יותר מאיתנו. לעתים קרובות תטעו לחשוב ששני צרפתים נמצאים בעיצומו של עימות אלים כשלמעשה הם בסך הכול מתפלפלים על אודות נקודה מופשטת כזו או אחרת".

אך גם נטייה זו להתנצחות באה ליד ביטוי בצורה נקייה ביותר: ההרגל לחלק כל סוגיה לשניים. לא מקרי שחלוקת המרחב הפוליטי לשמאל וימין היא המצאה הצרפתית, או שההבחנה בין נוכחות להעדר עומדת בלב רעיון הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה. הדיון הציבורי הצרפתי עוסק בניגודים עיקשים כמו טוב ורע, פתיחה וסגירה, אחדות וגיוון, ציביליזציה וברבריות, קדמה ודקדנס, חילוניות ודת.

בבסיס התשוקה הזאת לרעיונות נמצאת האמונה כי לאומה הצרפתית יש יעוד, משימה ייחודית. זוהי תכונה המאפיינת את כל האומות שרואות בעצמן יוצאות דופן, אך כאן היא מתבטאת ברעיון ספציפי: שעל צרפת מוטלת החובה לחשוב לא רק בשביל עצמה, אלא בשביל העולם כולו. במילותיו היהירות של הסופר ז'אן ד'אורמסון, שכתב בכתב העת “Le Point” ב-2011: "בלב הצרפתיות שוכן דבר מה נעלה ממנה. צרפת אינה רק עניין של סתירה וגיוון. היא מביטה תמיד מעבר לכתפה, לעבר אחרים ולעבר העולם שסביבה. יותר מכל אומה אחרת, צרפת נרדפת על-ידי כמיהה לאוניברסליות".

1789 לא הייתה רק ציון דרך במחשבה הצרפתית, אלא גם שיאו של הרדיקליזם הפילוסופי של הנאורות: המהפכה הולידה תרבות פוליטית רפובליקנית חדשה, וקשרה בחוזקה בין תפיסת הצרפתיות עצמה לבין חדשנות והתנגדות לדיכוי

איני טוען שצורת החשיבה הצרפתית נובעת מ"אופי לאומי" גאלי כלשהו. הרעיונות האלה אינם תוצאה של תורשה גנטית, אלא תוצר של גורמים חברתיים ופוליטיים מסוימים. הנאורות, למשל, הייתה תופעה תרבותית שהתפשטה ברחבי אירופה ואמריקה. אבל בצרפת, החל מאמצע המאה ה-18, התנועה האינטלקטואלית הזו הפיקה סוג מסוים של רדיקליזם פילוסופי, שאותו הביעה בצורה יוצאת דופן קבוצת הוגים המכונה philosophes ("הפילוסופים" בצרפתית). הודות להשפעתם של וולטר, דידרו, רוסו ודומיהם, לבש הרציונליזם הצרפתי צורה טרנספורמטיבית במיוחד, שכללה התנגדות לממסד הדתי ותמיכה בשוויון זכויות. העקרונות החתרניים האלה התפשטו גם במוסד התרבותי הצרפתי שנקרא ה"סלון": כינוסים תרבותיים פרטיים שפרחו בחברה הגבוהה ותרמו להפצת רעיונות פילוסופיים ואמנותיים בקרב האליטה הצרפתית, וכן להעצמת נשים.

התסיסה האינטלקטואלית הזו קראה תיגר על הסדר המבוסס של ה-ancien régime במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 והיא העניקה איכות רדיקלית למהפכה הצרפתית, כזו שלא הייתה קיימת במקבילתה האמריקאית. 1789 לא הייתה רק ציון דרך במחשבה הצרפתית, אלא גם שיאו של הרדיקליזם הפילוסופי של הנאורות: המהפכה הולידה תרבות פוליטית רפובליקנית חדשה, וקשרה בחוזקה בין תפיסת הצרפתיות עצמה לבין חדשנות והתנגדות לדיכוי. היא גם חידדה צורת חשיבה מקורית לחלוטין לגבי הספרה הציבורית, שבמרכזה קווים מנחים כגון "הצהרת זכויות האדם"; תפיסה אזרחית של מושג האומה (הנשענת על ערכים משותפים, ולא על קשרי דם); האידאלים של חירות, שוויון ואחווה; ועקרונות טובת הכלל ושלטון העם.

יש שיתנגדו ויאמרו כי למרות המורשת המהפכנית ארוכת השנים הזו, הצרפתים נותרו מגוונים ואינדיבידואליסטים מדי, ולכן אי אפשר לאפיין הלך רוח צרפתי כללי. אך יש שתי סיבות שמבהירות מדוע אפשר – ואף הכרחי – לדבר על צורת מחשבה צרפתית קולקטיבית. ראשית, מאז הנאורות העניקה צרפת מעמד מיוחס להוגיה וראתה בהם מורי דרך מוסריים ורוחניים לחברה כולה – תופעה שמשתקפת בתפיסת ה"אינטלקטואל", המצאה צרפתית מסוף המאה ה-19. מובן שגם במקומות אחרים יש אינטלקטואלים ציבוריים, אבל בצרפת הם זוכים לנִראות ולגיטימיות חברתית שאין דומה להן.

מאז הנאורות העניקה צרפת מעמד מיוחס להוגיה וראתה בהם מורי דרך מוסריים ורוחניים לחברה כולה – תופעה שמשתקפת בתפיסת ה"אינטלקטואל", המצאה צרפתית מסוף המאה ה-19

שנית, שלא כמו בשאר מדינות המערב, הגופים התרבותיים המרכזיים של צרפת – מהממשלה ועד למוסדות הבולטים של ההשכלה התיכונית והגבוהה, האקדמיות הגדולות, בתי ההוצאה הגדולים וגופי התקשורת המובילים – מתרכזים כולם בבירה. הריכוזיות התרבותית באה לידי ביטוי גם בתוכנית הלימודים בבתי הספר (פילוסופיה היא מקצוע חובה בבגרות), ומכאן אפשר להבין כיצד ומדוע צורות המחשבה הצרפתיות מתאפיינות במידה מרשימה כל כך של עקביות סגנונית.

מישל פוקו.

צורת המחשבה הצרפתית הייתה פורה להפליא. אחד המדדים הבולטים להצלחה זו היא מידת השפעתם של הרעיונות הצרפתיים על הערכים והאידאלים של מדינות ועמים אחרים. בתקופת לואי ה-14 הייתה חצר ורסאי מקור השראה פוליטי ואסתטי לכל חצרות אירופה, כפי שהמהפכה הצרפתית, מתוקף ההקבלה שיצרה בין מלוכה לרודנות והדגש ששמה על שוויון זכויות אזרחי, הפכה להשראה לפרוגרסיבים בעולם כולו במאה ה-19 ולאחר מכן. הבולשביקים הרוסים, למשל, נהגו להשוות באובססיביות בין המהפכה שלהם לקודמתה הצרפתית.
בה בעת, הודות לאימפריה הקולוניאלית שלה (השנייה בגודלה בעולם אחרי זו של בריטניה), התבשמה צרפת ממעמדה כמעצמה ולקחה על עצמה את "תִרבּוּת" הקולוניות שלה באסיה ובאפריקה. פסל החירות, שהפך לסמל האמריקאיות, תוכנן על-יד הפסל הצרפתי פרדריק ברתולדי ב-1879; ההמנון הלאומי של פולין, עד היום, משבח את נפוליאון בונפרטה; והדגל של ברזיל נושא את סיסמת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קונט: סדר וקדמה.
הספרות הצרפתית המודרנית, החל בפלובר, בלזאק והוגו וכלה בקאמי, הפכה לחלק מהותי מהמורשת התרבותית המערבית. במחצית השנייה של המאה ה-20 הפך ז'אן-פול סארטר לסימבול העולמי של האינטלקטואל שמעז להטיח את האמת בפני הכוח על כל צורותיו, ו"המין השני" של סימון דה בובאר (1949) חוללה במהפכה בהבנתנו את המצב הנשי. כמה עשרות שנים לאחר מכן, "התיאוריה הצרפתית" עיצבה מחדש את קווי המתאר של האקדמיה האמריקאית, ומישל פוקו, ז'אק דרידה ופייר בורדיה הם ההוגים המצוטטים ביותר במדעי החברה גם בימינו.

פסל החירות, שהפך לסמל האמריקאיות, תוכנן על-יד הפסל הצרפתי פרדריק ברתולדי ב-1879; ההמנון הלאומי של פולין, עד היום, משבח את נפוליאון בונפרטה; והדגל של ברזיל נושא את סיסמת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של אוגוסט קונט: סדר וקדמה

אחת הסיבות המרכזיות להצלחה העולמית הזו היא הדינמיות של המחשבה הצרפתית. כושר ההמצאה של ההוגים הגאליים משקף את התפקיד המרכזי שההגות הצרפתית מעניקה לדמיון, לצד התבונה; ואת הבוז הגדול לא פחות שלה לידע אמפירי: רוסו פותח את "על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני האדם" (1754) באמירה: "אם נשים בצד את העובדות". ומכאן נטייתם של הוגים צרפתיים לדחוף את רעיונותיהם עד למסקנות הקיצוניות ביותר, והחשיבות העליונה שמוענקת ליצירה אינטלקטואלית וחדשנות תרבותית. מושגי מפתח כמו אידאולוגיה ו"מעורבות" (engagement) הם המצאות צרפתיות, ומושג ה"שבר" (rupture) הוא רעיון מרכזי בשיח האינטלקטואלי הצרפתי. דרידה הצטרף, אם כך, למסורת הגותית ארוכה כשטען ב-2001: "אין אחריות אתית, אין החלטה ראויה לשמה שאינה, במהותה, מהפכנית, שאינה עומדת בסתירה למערכת הנורמות שולטות, או אף לרעיון הנורמטיביות עצמו".

כושר ההמצאה הצרפתי בא לידי ביטוי גם ביצירת תשתיות מחשבתיות איתנות ומקיפות כגון רפובליקניות, פוזיטיביזם, סוציאליזם, אקזיסטנציאליזם וסטרוקטורליזם, ובחיבה הגאלית לשילוב קונספטים סותרים לכאורה. "מעולם לא היינו חופשיים יותר מאשר תחת הכיבוש הגרמני", אמר סארטר בסוף מלחמת העולם השנייה, ואהבת הפרדוקס הזו של הצרפתים העניקה לנו גם רציונליסטיים מיסטיים, מהפכנים שמרניים, מיסיונרים חילוניים, מלכים רפובליקניים וכן – המפליא מכול – את רעיון התבוסה המפוארת.

המחשבה הצרפתית ריתקה רבים גם בגלל הנועזות יוצאת הדופן שלה. אפשר לזהות את התכונה הזאת במסורת האוטופית העשירה של ההגות הצרפתית, שהתחילה ברוסו, הגיעה לשיאה במאה ה-19 עם הכתיבה רודפת השלום של הסוציאליסטים והסן-סימונים, והסתיימה במסורת הקומוניסטית. הנועזות הזו השתקפה גם בשאיפה האינטלקטואלית יוצאת הדופן לספק הסברים "טוטאליים" לתופעות אנושיות – תכונה המשותפת ל"אנציקלופדיה הגדולה" של דני דידרו וז'אן לה-רון ד'אלמבר מהמאה ה-18, הפוזיטיביזם של קונט מהמאה ה-19, ולהיסטוריונים של אסכולת ה"אנאל" (Annales) מהמאה ה-20, שמטרתם המוצהרת הייתה לייצר "היסטוריה טוטאלית".

סגנון החשיבה הצרפתי הזה זכה גם לביקורת, בצרפת ומחוץ לה. ההוגה הליברלי אלכסיס דה טוקוויל התייחס ב-1856 להשפעה "יוצאת הדופן והנוראה" של אנשי ספרות בצרפת וקונן על נטייתם "להפליג ללא סייגים עם תיאוריות נשגבות וכלליות" בכדי "לבנות מחדש חברה על בסיס איזושהי תוכנית חדשה לחלוטין". המסאי היפוליט טיין הביע אותו רעיון במונחים פילוסופיים ב-1901 כשהעביר ביקורת על דקארט ורוסו, ההוגים-הפטרונים של צרפת, על התרחקותם מההתנסות, ועל יצירת גישה פורמלית להסקת מסקנות המסתמכת אך ורק על דדוקציה ועל הפשטות מהותניות כמו "טבע האדם".

גם פוקו ביקר את האובססיה הפילוסופית הצרפתית לתבונה על אופייה הגורף, ועל כך שסללה את הדרך לצורות חדשות ומעוותות אף יותר של דיכוי חברתי ופוליטי. פוקו האמין שההכרח לשליטה שוכן בלב תפיסת הרציונליזם של הנאורות, רציונליזם שלא התעניין בשחרור הנפש

גם פוקו ביקר את האובססיה הפילוסופית הצרפתית לתבונה על אופייה הגורף, ועל כך שסללה את הדרך לצורות חדשות ומעוותות אף יותר של דיכוי חברתי ופוליטי. פוקו האמין שההכרח לשליטה שוכן בלב תפיסת הרציונליזם של הנאורות, רציונליזם שלא התעניין בשחרור הנפש אלא בהחלת סדר בורגני של "אחידות מוסרית ואתית מושלמת". אינטואיציה דומה הובילה את פרנץ פנון להפציר בחבריו הנאבקים על שחרור מהשלטון הקולוניאלי לאחר מלחמת העולם השנייה לדחות את האוניברסליזם הכוזב של "המודל האירופי", שלא היה אלא "שלילת האנושיות".

במונחים אפוקליפטיים פחות, הרציונליזם הפילוסופי הצרפתי הואשם גם ביצירת אומה של אינדיבידואליסטים עם פֶטיש משתק לספקנות ולקריאת תיגר על הסמכות בכל צורותיה. הביקורת אמרה כי לתכונה הזאת יש השלכות שליליות ברמה המעשית והתיאורטית גם יחד. במובן התיאורטי היא הצמיחה מסורת של קיצוניות (הבאה לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר בתנועות הקיצוניות של צרפת מימין ומשמאל). היא בלמה את עלייתה של מסורת אפיסטמולוגית הדוגלת ברכישת ידע בתהליך צבירה הדרגתי. ובצד המעשי, האינדיבידואליזם הצרפתי עודד סגידה לייחודיות והתנגדות לכוחה של המדינה: הנשיא שארל דה גול (אחד האינדיבידואליסטים הגדולים של צרפת) הביע את החשש הזה כשתהה אם אפשר למשול על מדינה שמייצרת 246 סוגי גבינה.

מאז סוף המאה ה-20, המסורת העשירה של ההגות הצרפתית נמצאת תחת לחצים הולכים וגוברים. יש תסמינים רבים למשבר זה, החל מאמונה רווחת בשקיעתה של היצירתיות האמנותית והאינטלקטואלית של צרפת. ב-2007 אף הכריז השער של מגזין "טיים", "מות התרבות הצרפתית", והסיק באכזריות: "קול נפילתם של עצי האלון האיתנים האלה, שנכרתים ביער התרבותי של צרפת, כמעט שאינו נשמע בשאר העולם". אפילו רעיונות פילוסופיים העוסקים בהתנגדות לרודנות ובקידום שינוי מהפכני, שהיו סימן ההיכר של המחשבה הצרפתית מאז הנאורות, איבדו את תהודתם האוניברסלית. ראוי לציין שאירועים כמו נפילתו של הקומוניזם הסובייטי במזרח אירופה והאביב הערבי לא שאבו את השראתם ישירות מההגות הצרפתית. הפרויקט האירופי, צאצא של הוגים צרפתיים כמו ז'אן מונה, נתקע גם הוא כיוון שהעמים האירופאים נעשו חשדנים יותר ויותר במוסד שנראה מרוחק וטכנוקרטי ושאינו קשוב די הצורך למורשות הדמוקרטיות והפטריוטיות של היבשת.

בסקרי דעת הקהל שנערכו מאז תחילת המאה ה-21, מסתבר שוב ושוב שהצרפתים מדוכדכים בכל הקשור לעתידם הלאומי. המחשבה הצרפתית פונה יותר ויותר פנימה – משבר שניכר בעליית ה"חזית הלאומית" הקסנופובית ובתחושת הייאוש בקרב האליטה האינטלקטואלית 

בה בעת פשתה הפסימיות באומה הצרפתית. בסקרי דעת הקהל שנערכו מאז תחילת המאה ה-21, מסתבר שוב ושוב שהצרפתים מדוכדכים בכל הקשור לעתידם הלאומי. המחשבה הצרפתית פונה יותר ויותר פנימה – משבר שניכר בעליית ה"חזית הלאומית" הקסנופובית, שהפכה לאחד הכוחות הדינמיים ביותר בצרפת של ימינו, ובתחושת הייאוש בקרב האליטה האינטלקטואלית של המדינה. אין זה מקרה כי שני הפמפלטים המצליחים ביותר של השנים האחרונות היו “L’Identité malheureuse” של אלן פינקלקראוט (2013) ו-“Le suicide français” של אריק זמור (2014), וכי הרומן הדיסטופי האחרון של מישל וולבק, העוסק בהיבחרו של מועמד איסלאמיסטי לתפקיד נשיא צרפת, נושא את השם השפוף "כניעה" (2015).

דוגמה בולטת למשבר ההגותי בצרפת היא הדיון העוסק באינטגרציה של בני מיעוטים פוסט-קולוניאליים מהמגרב – אחד הנושאים הבוערים בפוליטיקה הצרפתית העכשווית. שורשי השאלה הזו נטועים באוניברסליות של מודל האזרחות הצרפתית, ובהנחה הרווחת שהציביליזציה הצרפתית היא בעלת תועלת לאנושות כולה. מכיוון שהפרוגרסיבים הצרפתיים מאמינים כי תרבותם מסוגלת להביא עמים אחרים לאמנציפציה, הם קראו בעקביות למדיניות של הטמעת המושבות והתעלמו מהגזענות והפערים החברתיים שהאימפריה שלהם יצרה. האמונה הבלתי ביקורתית הזו בעליונות "משימת התִרבּוּת" הצרפתית הומחשה בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 על-ידי הסוציאליסט גי מולה, שדחה את כל ביטויי הלאומיות האלג'יראית בטענה שהם "ריאקציונריים" ו"מעורפלים במכוון".

ז׳אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר במטווח בפריז, 1929.

המורשת הקולוניאליסטית ממשיכה להטיל צל כבד על יחסה של צרפת לאזרחיה בני המיעוטים, ובייחוד אלה שהגיעו מהמגרב. מכיוון שהצרפתים דוחים את הזהויות הקבוצתיות ה"קהילתניות" בצורתן הבריטית או האמריקאית, אין להם אפילו צורת התייחסות גנרית לקבוצות המיעוטים האלה (המילה היחידה שזמינה להם היא מונח הסלנג “beur”), ולכן אין להם ברירה אלא להתייחס למדינת מוצאם. יתרה מזו, המיעוטים האלה עוברים דמוניזציה בלתי פוסקת על-ידי התקשורת הצרפתית השמרנית והימין הקיצוני. ומה שמקל את ההשמצה הזו הן הדרכים המופשטות והבינאריות שבהן ממסגרים ההוגים הצרפתיים את הדיון בנוגע לאינטרגציה של בני המיעוטים. למשל, השימוש בעיקרון ה-laïcité  (חילוניות) לא כדי להגן על החירויות הדתיות של המיעוטים מן המגרב, אלא כדי להטיל ספק בצרפתיותם.

מאז ההתקפה על "שארלי הבדו" בינואר 2015, רבים קוראים לאזרחים הצרפתים שמוצאם במגרב "להוכיח" את הקשר שלהם לאומה. ההצגה הסכמטית הזו של סוגיית האינטגרציה האזרחית רק העצימה את הפילוג החברתי

הרעלה המוסלמית (החיג'אב) נאסרה בבתי הספר בצרפת, וכל התנגדות לאיסור סומנה מיד כ"קהילתנות" וכ"איסלאמיזם" – מונחים שנעשים מבעיתים אף יותר כיוון שאף אחד לעולם לא מגדיר אותם במדויק. מאז ההתקפה על "שארלי הבדו" בינואר 2015, רבים קוראים לאזרחים הצרפתים שמוצאם במגרב "להוכיח" את הקשר שלהם לאומה. ההצגה הסכמטית הזו של סוגיית האינטגרציה האזרחית רק העצימה את הפילוג החברתי, בייחוד מפני שהיא מסווה את הבעיות האמיתיות שניצבות בפני האוכלוסיות האלה: אבטלה, אפליה על בסיס גזע והישגים נמוכים בהשכלה.

החיבה הצרפתית להפשטה מתגלה בצורתה הפרדוקסלית (והעיקשת) ביותר בהעדר נתונים סטטיסטיים מדויקים לגבי בני המיעוטים יוצאי המגרב, כיוון שאיסוף נתונים לגבי אתניות ודת הוא בלתי חוקי בצרפת (בכתבת שער שהתפרסמה ב"לה מונד" באוגוסט צוין כי בצרפת "בין שניים לחמישה מיליון מוסלמים"). וכך, בהעדר עובדות ובהעדר מידע על מגמות חברתיות ספציפיות, הדיון העוסק באינטגרציה של בני מיעוטים נפל קרבן לטיעונים אידאולוגיים פשטניים וגסים: הקבלה בין החילוניות לצרפתיות (אף על פי שהחוק משנת 1905 המפריד בין הכנסייה למדינה מעולם לא הוחל בחלקים מסוימים של צרפת, כגון אלזס-מוזל); הטיעון שהצרפתים הלבנים החילוניים הם נושאי דגל ה"תבונה", בעוד שהמוסלמים הם "ריאקציונריים" (אותו טיעון שהושמע בעבר נגד הילידים שהעזו לקרוא תיגר על השלטון הקולוניאלי הצרפתי); וההנחה המהותנית לגבי קיומה של "זהות לאומית" צרפתית שאין עליה עוררין, למרות השבריריות והפרדוקסליות שמאפיינות אותה.

המשבר האינטלקטואלי שהאומה הצרפתית נמצאת בו היום נובע, במובן מסוים, מהירידה במעמדה של צרפת בעולם הנשלט יותר מתמיד על-ידי התרבות האנגלו-אמריקאית

המשבר האינטלקטואלי שהאומה הצרפתית נמצאת בו היום נובע, במובן מסוים, מהירידה במעמדה של צרפת בעולם הנשלט יותר מתמיד על-ידי התרבות האנגלו-אמריקאית. התרבות הזו פלשה ללבה של צרפת: דיסנילנד פריז הוא אחד מפארקי השעשועים הפופולריים ביותר באירופה; תרגומים לרומנים אמריקאים ובריטיים מופיעים דרך קבע ברשימות רבי המכר בצרפת; ולמגינת לבם של רבים מהאינטלקטואלים המובילים במדינה, הממשלה אישרה לאחרונה חוק המתיר לאוניברסיטאות צרפתיות להעביר קורסים מסוימים באנגלית. הדעיכה במעמדם העולמי של המוסדות התרבותיים של צרפת ניכרת גם בדירוג הנמוך של האוניברסיטאות הצרפתיות המובילות ב"דירוג שנגחאי", ובאימפוטנטיות הידועה של ארגונים רשמיים כגון "לה פרנקופוני", התאחדות המדינות דוברות הצרפתית, שמסתפק בעריכת פסגות שנתיות מפוארות לראשי המדינות החברות בו.

במונחים אינטלקטואליים, השקיעה הגאלית שופכת אור על שחיקתן של נקודות החוזק הקלאסיות במחשבה הצרפתית (אוניברסליזם, דינמיות וכושר המצאה), ועליית חסרונותיה: הסתמכות יתר על הפשטה ופֶטיש לסמנטיקה (אחת המורשות העיקשות ביותר מאז הפריחה הפוסט-סטרוקטורליסטית של סוף המאה ה-20, שבאה לידי ביטוי בכתיבתם של פוקו, דרידה,   ז'יל דלז וז'אן בודריאר); הנטייה להביט פנימה במרחב ואחורה בזמן, ולהתבצר בנוחות בגבולות ההתמחויות הדיסציפלינריות. כפי שאמר ההיסטוריון הבכיר פייר נורה בריאיון ב"לה פיגרו" במאי, המחשבה הצרפתית סובלת יותר ויותר מ"פרובינציאליות לאומית".

כפי שאמר ההיסטוריון הבכיר פייר נורה בריאיון ב"לה פיגרו" במאי, המחשבה הצרפתית סובלת יותר ויותר מ"פרובינציאליות לאומית"

כל האלמנטים השליליים האלה מתערבבים בדיון הציבורי הנוכחי בנושא הזהות הצרפתית, שנובע מסירובן של האליטות להתאים את הרטוריקה שלהן למציאות הקיימת של חברה צרפתית רב-תרבותית ופוסט-קולוניאלית. החיבור הנחרץ הזה, הדוגמטי לעתים, לתחושה של עצמי קולקטיבי צרפתי אחיד הוא אחת המורשות הבולטות של תפיסת התבונה של דקארט. האידיאל הזה (שבא לידי ביטוי גם בקונספט הקלאסי של "הרפובליקה האחת והבלתי ניתנת לפילוג") עודו רווח בקרב האליטה האינטלקטואלית של צרפת. כפי שכתב לורן ז'ופרן, עורך העיתון היומי "ליברסיון" , במאמר שהתפרסם באפריל: "רק תפיסה מופשטת של האדם יכולה להביא אחדות לצרפת".

ז׳אק דרידה.

אך יש אור בקצה המנהרה העגומה הזו. ההומניזם והיצירתיות האינטלקטואלית של המסורת הרפובליקנית עוד לא חלפו מן העולם, והם נאבקים בפסימיות של נביאי הזעם הלאומיים. אפשר לשמוע את הקולות האלה בעיתונות הפרוגרסיבית, ובקשר זה יש לציין את הפמפלט הסוחף של העיתונאי אדווי פלנל, Pour les musulmans, טקסט רהוט שטוען כי הרב-תרבותיות היא, למעשה, חלק אינטגרלי (שלא זוכה להכרה) מהמורשת התרבותית של צרפת; את התיאוריות הסוציולוגיות של ברונו לאטור, שמשלב ביעילות במחקריו בין תיאוריה רחבה לפלורליזם אפיסטמולוגי; ואת מחקרו הידוע של תומס פיקטי לגבי חוסר השוויוניות האינהרנטי של הקפיטליזם המודרני, שהוכתר על-ידי הכלכלן האמריקאי וחתן פרס הנובל פול קרוגמן כ"ספר שישנה את צורת החשיבה שלנו לגבי חברה ואת האופן שבו אנו מנהלים את הכלכלה".

ויש גם סיבות רחבות יותר לאופטימיות. הצרפתים עדיין מסורים להפליא לתרבותם, במידה שאין כדוגמתה בעולם המערבי. צרפת ממשיכה לארח פסטיבלים תרבותיים מרכזיים (יותר מ-3,000 נערכים בה מדי שנה, רובם בקיץ); "ימי המורשת" מושכים יותר מ-12 מיליון מבקרים מדי שנה לאתרים ההיסטוריים של המדינה; משרד התרבות מסבסד מגוון רחב של פעילויות תרבותיות, החל מפרויקטים אמנותיים, עבור במוסדות מחקר וכלה בחנויות ספרים אזוריות. והדבר החשוב ביותר הוא שהצרפתים עדיין סוגדים לסופרים הגדולים שלהם, ושצרפת היא עדיין מדינה של קוראים נלהבים, מכל שכבות הגיל ומכל תחומי העיסוק. ה- Rentrée Littéraire (העונה הספרותית) היא טקס שנתי אהוב המתרחש מדי ספטמבר, וב-2015 צפויים לראות אור לא פחות מאשר 589 רומנים חדשים.

אחת ההצלחות הבולטות הראשונות של העונה הספרותית היא הספר “La septième fonction du langage” של לורן בינה, מותחן רצח מבדר העוסק במותו של הפילוסוף רולאן בארת ב-1980. את התקפותיו המתוחכמות על היוהרה של התרבות הפריזאית הגבוהה של סוף המאה ה-20 יש לקרוא כסאטירה על התזזית הפרשנית של הסטרוקטורליסטים, אך גם כאמונה באפשרות לשובו של הרציונליזם האוניברסלי של המסורת האינטלקטואלית הצרפתית. אחרי ככלות הכול, התחדשות היא אחד האידאלים הבולטים של התרבות הצרפתית המודרנית.

סודהיר הזאריסינג הוא מרצה לפוליטיקה בבאליול קולג' באוניברסיטת אוקספורד. הוא זכה ב-Prix d'histoire על ספרו "The Legend of Napoleon". ספרו האחרון הוא "How the French Think".

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.