סדוקים מהחיים

על אצילות רוחנית, עוצמה פיזית, ופגיעות אנושית - מיוון הקלאסית ועד ימינו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

באולימפיאדת אטלנטה שהתקיימה בשנת 1996 עשתה המתעמלת האולימפית קרי סטרוג היסטוריה. בקפיצתה הראשונה על סוס הקפיצות היא נחתה תוך עיקום רגלה, ונפצעה בקרסולה. אל הקפיצה השניה היא הגיעה עם רגל פגועה. קפיצה זו הסתיימה בנחיתה מושלמת על רגל אחת, אשר הובילה לזכייתה של סטרוג במדליית זהב ולזכייתה של נבחרת המתעמלות האמריקנית כולה, והביאה למשלחת האמריקנית לא רק תהילה אלא גם אישור לעליונותה, בעיקר על המשלחת הרוסית. לא מיותר לציין, שקפיצה זו הסתיימה גם בפציעה לא קלה, ומרגש היה עד דמעות לצפות במתעמלת, לאחר הקפיצה, מקפלת אבריה בכאב בניסיון לנוע אל מחוץ לזירה, בעוד הצוות נחלץ לקראתה, והקהל המשולהב מריע בהתלהבות.

הבעת פניו של הרוכב מעידה על שלווה המהולה בריכוז עמוק. ואכן, הרכב מרוכז מאוד בביצוע משימתו, בהיותו שולט במרכבה הרתומה לחמישה סוסים בתחרות מרכבות

המבט המרוכז בעיניה של סטרוג לפני הקפיצה נוגע ללב: זהו מבט שליו לכאורה המשדר ריכוז עמוק והתכנסות פנימית. מבט דומה מאפיין את עיניה של דמות הרכב מדלפי בפסל המתוארך לראשית המאה החמישית לפני הספירה, שפוסל בהזמנתו של טיראן מסיציליה לזכר ניצחון במירוץ מרכבות שנערך בשנת 474 לפנה"ס. דמות הברונזה, שהייתה רתומה כפי הנראה למרכבה וסוסים, אוחזת בשרידי מושכות. הבעת פניו של הרוכב מעידה על שלווה המהולה בריכוז עמוק. ואכן, הרכב מרוכז מאוד בביצוע משימתו, בהיותו שולט במרכבה הרתומה לחמישה סוסים בתחרות מרכבות. השלב המסוכן ביותר במירוץ המרכבות היה העיקול החד בסיבוב. הגיאוגרף היווני בן המאה השניה לספירה פאוסניאס מספר, שמעט לפני העיקול ניצב ה- taraxippus"מפחיד הסוסים", מזבח מעוגל, אשר גרם לסוסים חרדה פתאומית, והביא פעמים רבות לקריסת המרכבה ולמותו של הרכב. נראה כי הסיבה לפחדם של הסוסים נעוצה בכך שהמזבח היה ממוקם במקום שבו קרני השמש האירו ישירות לעברם, וכך סינוורו אותם. כתוצאה מכך נפוצה האמונה בקיומו של כוח מאגי באזור העיקול בהיפודרום, וכדי להדוף כח זדוני זה היו מעוטרים סוסי המירוצים לעתים קרובות בקמעות מזל. המרכבות עצמן, שהיו עשויות עץ ומעוטרות בעיטורי ברונזה וכסף, היו בעלות מבנה צר, קלות ומהירות. קלילות זו הפכה אותן לרגישות במיוחד, כך שכל היתקלות באבן גרמה לטלטול חזק ולסכנת חיים. ספורט הרכיבה היה הספורט המסוכן ביותר מבין ענפי הספורט השונים, ולעיתים קרובות נטל חיים.

הרכב מדלפי

הרכב מדלפי, פסל ברונזה, 1.80 מ', 470 לפנה"ס, במוזיאון בדלפי. תצלום: ויקיפדיה

השלווה לכאורה הניבטת מעיניו המשובצות אבני חן של הרכב מדלפי עומדת, אם כן, בניגוד גמור לסערה המתחוללת בנפשו, חרדת מוות לנוכח המשימה המסוכנת שאותה הוא מבצע. שלווה זו היא תמצית האתוס  הקלאסי – ביטוי לאופי המוסרי הנכון והראוי לבן תרבות.

שרירי גופו של האתלט/לוחם בפיסול הקלאסי עשויים תמיד במידה, ולעולם לא בהגזמה, בהתאם לעיקרון הסוקרטי הבסיסי, שלפיו המידה היא הכלל החשוב ביותר לחיים נכונים

ואמנם, הבעת פנים שאינה מסגירה תחושות היא אופיינית לדמויותיהם של אתלטים ולוחמים בפיסול הקלאסי. הדוגמה המובהקת היא זו של דמות "נושא הרומח" (Doryphoros), של הפסל פוליקליטוס (Polykleitos), העתק רומי בשיש לפסל מהמאה החמישית לפנה"ס. דמות זו מייצגת תפקיד גברי כפול – אתלט ולוחם. כאתלט, תורם נושא הרומח לעיר המדינה נצחונות אתלטיים, וכלוחם, הוא תורם ניצחונות צבאיים. גופו נתפש כ"יפה" משום שהוא טוב, וכך הוא מממש את ערכי הקלוקגתיה (kalokagathia) – ערכי "הטוב והיפה". לתפישה זו יש ביטוי בדיאלוג האפלטוני "היפיאס רבא", שבו מגיעים סוקרטס ובן שיחו למסקנה שהיפה הוא מה שיש לו איכויות פנימיות, ומה שהוא שימושי הוא היפה. על פי עיקרון זה, הטוב הוא היפה, כלומר – מה שטוב במהותו הוא היפה, והיופי נובע מן הטוב. מתוך כך, האתלט/לוחם נלחם ראשית כל ביצריו ודחפיו האנושיים, ומתוך מאבק פנימי זה נובעות תכונותיו הרוחניות: מצויינות (arete), מתינות (sophrosyne) אומץ (andreia), צניעות (aidos) ושליטה עצמית (enkrateia). תכונות אלו הן הדרושות ללוחם בעת המאבק (agon) בזירה האתלטית ובשדה הקרב, והן המעניקות לו את איכויותיו כטוב ו"שימושי" עבור עיר-המדינה, שבזכותן הוא נתפש כיפה. חשוב לציין, ששרירי גופו של האתלט/לוחם בפיסול הקלאסי עשויים תמיד במידה, ולעולם לא בהגזמה, בהתאם לעיקרון הסוקרטי הבסיסי, שלפיו המידה היא הכלל החשוב ביותר לחיים נכונים. גופו של מפַתח גוף בן זמננו, למשל, מבטא הגזמה מוחלטת, והצגת שרירים שאינה למטרת שימוש אלא למטרת ראוותנות בלבד. ראוותנות לעצמה היא בבחינת היבריס (hubris), חריגה הנובעת מפאתוס (pathos) – רגש בלתי מרוסן, ועל כן ערך פסול במחשבה היוונית.

נושא הרומח, פסל, יווני

3. נושא הרומח (Doryphoros), העתק רומי למקור משיש של הפסל פוליקלייטוס מסביבות 440 לפנה"ס, 2.00 מ', במוזיאון הלאומי, נאפולי, תצלום: ויקיפדיה

היות שיופיו של האתלט/לוחם נגזר מהיותו טוב ו"שימושי" למדינה, למראה גנרי זה, אותו "יופי קלאסי", יש חשיבות פוליטית

מראה פניו של האתלט/לוחם בפיסול הקלאסי הוא גנרי, כלומר מוכלל וחוזר על עצמו, והאף הישר מחובר למצח, מאפיין שאינו מציאותי. מראה גנרי זה חוזר על עצמו בדימויי גברים ונשים בפיסול הקלאסי, והוא נועד לגלם תכונות רוחניות, ולא כפי שמקובל לחשוב, מראה פיזי אידיאלי "קלאסי". במילים אחרות ניתן לומר, שזוהי תפיסה מושגית של יופי רוחני ולא אידיאל חזותי. כמו כן, היות שיופיו של האתלט/לוחם נגזר מהיותו טוב ו"שימושי" למדינה, למראה גנרי זה, אותו "יופי קלאסי", יש חשיבות פוליטית.

אותו מראה מאפיין גם את דמות האמזונה בפיסול הקלאסי, אשר מספר העתקים רומיים שלה שרדו. האמזונות היו שבט מיתולוגי של נשים לוחמות שחיו בגפן באיזור הים השחור, והדירו מחייהן גברים. האמזונות מוצגות כניגוד גמור לדמות האישה המהוגנת: הן לבושות בבגד חושפני וקצר שנועד לסמל את פראיותן בעוד שדיהן חשופים, ואילו ידן האחת נשואה מעלה לעבר ראשן. מנח זה יוצר קומפוזיציית גוף פתוחה, בניגוד לאיסוף הגוף של דמויות כמו הקריאטידות הניצבות בגזוזטרת מקדש הארכתיאון שעל האקרופוליס, המייצגות את האישה הכנועה והמהוגנת. מבנה גופן של האמזונות בפיסול הוא גברי כשל האתלט הקלאסי, דבר המקצין את אופיין האנטי-נשי, ואכן, הומרוס כינה אותן ב״איליאדה״ בשם "הדומות-לגברים". כגברים הן קשתיות, מטילות חניתות ורוכבות על סוסים, ומצהירות על עצמן אצל הרודוטוס כי לא למדו את תפקידי האישה. האמזונות נתפשות כבתולות, אולם למעשה הן מקיימות יחסי מין מזדמנים בלבד לצורך רבייה, ולפיכך מתירות לעצמן חופש מיני האסור לנשים. בשל תכונותיהן הגדיר אותן חוקר האמנות הקלאסית אנדרו סטיוארט (Stewart) כ"מין שלישי".

אמזונה פצועה, פסל שיש

אל תתעסקו איתה: פסל של אמזונה פצועה, המוזיאונים הקפיטולינים, רומא. תצלום: GFDL, ויקיפדיה

היוונים תפשו את עצמם כחזקים שגוברים על חזקים. ההבדל בינם לבין אויביהם, היה בעיניהם עליונותם המוסרית

האמזונות חיות מעבר לקצוות העולם היווני, שכן לאחר שנסו מפני הרקלס, הן השתקעו בחצי האי קרים אשר בים השחור. ישנה משמעות רבה למיקומן זה, בהיותו מסמל אזור מרוחק, שולי ופראי, מחוץ לתחום הפוליס והעולם היווני, מעבר לתרבות ולציוויליזציה. מיקום זה הוא שהיקנה לאמזונות מעמד של דמויות שוליים, זרות ואנטי-חברתיות. ואכן, בתקופה הקלאסית, בעיקר באמצע המאה החמישית לפנה"ס, סימלו האמזונות, לצד דמויותיהם של קנטאורים פראיים, את הזר המאיים על הפוליס, ואת האוייב הפרסי, שאותו הביסו האתונאים והספרטנים במלחמות מרות. ריבוי דימויי אמזונות בפיסול ובציורי כדים, בעיקר בשנות החמישים של המאה החמישית לפנה"ס בתקופה הקלאסית באתונה, מעיד על כך. תיאורים אלו הם למעשה אמזונומכיה – מלחמת יוונים באמזונות (mache – מלחמה) – המסמלת את מלחמת מי שנתפש כתרבותי ומתקדם, כלומר בעל האתוס, כנגד הפראי והברברי, כלומר זה המתאפיין בפאתוס. בדימויים אלו מתוארות האמזונות כשהן לבושות בבגדים אופיינים בדוגמת חברבורות, המרמזים לפראיותן, כשהן נלחמות בלוחמים יוונים ומובסות על ידיהם. האמזונות שירתו היטב את מטרת הצגת האויב. עם זאת, האנלוגיה לפרסים לא הפכה אויבים לרכים ופחדנים, אלא להיפך – היא הציגה אותם כמסוכנים במיוחד, ואמזונות, בנותיו של ארס אל המלחמה, נתפשו כלוחמות מסוכנות מאוד. אופן ייצוג זה שימש לחיזוק הדימוי  של היוונים, שתפשו את עצמם כחזקים שגוברים על חזקים. ההבדל בינם לבין אויביהם, היה בעיניהם עליונותם המוסרית, אשר העניקה להם תוקף כ"בית אולפנה" ליוון כולה, כפי שקבע פריקלס שליט אתונה במאה החמישית לפנה"ס. הפרסים, כמו האמזונות, הם פראיים, חסרי רסן, מודעות ושליטה עצמית. אופי זה קיבל ביטוי בדימויי האמזונות בפיסול, כפי שתיארתי, ובסיפור על מנהגן לכרות את אחד משדיהן. אכן, מקור שמן של האמזונות, א-מזונה, משמעותו "חסרות שד", והוא נובע כפי הנראה מסיפור אגדה שעל פיו הן נהגו לכרות את שדן הימני כדי שלא יפריע להן לירות בקשת וחץ או לאחוז בחנית. ניתן לראות באקט זה מעין תקדים מיתי - סימבולי לשריפת חזיות מודרנית, פעולה שמשמעותה היא שלילה והתכחשות למגבלות הנשיות האובייקטיביות. בפיסול הקלאסי האמזונות לעולם לא יתוארו כרותות שד, כנראה בשל החשיבות שייחסה הגישה  היוונית לאסתטיקה של שלמות הגוף; וגם, כפי שטוען סטיוארט, כדי לשמר את אחד המאפיינים הבולטים של האמזונה – קסמה הנשי. למעשה, האמזונה היא נערה סוררת, אישה לא בשלה, שאינה מבוייתת או מרוסנת, ובכך מקור משיכתה. עם זאת, משיכה זו היא אסורה ומסוכנת, היות שבכוחה יכולה האמזונה להשתלט על הגבר ולהסיח את דעתו.

אכילס, פנתסילאה, אמזונה

אכילס הורג את פנתסילאה המביטה בו פנים אל פנים. ציור על כלי מ-470-460 לפנה"ס שנמצא ב-Vulci. תצלום: ויקיפדיה

כך אירע בסיפור על אודות אכילס גיבור מלחמת טרויה ופנתסילאה מלכת האמזונות. במהלך המלחמה מצא עצמו פתאום אכילס נלחם פנים מול פנים במלכת האמזונות, היא וצבאה לחמו לטובת הטרויאנים. בשיאו של מאבק אינטימי זה, כפי שמתואר בציור בחלקו הפנימי של גביע מהמאה החמישית לפנה"ס, נעץ הגיבור את חרבו בליבה של האמזונה. בו ברגע, נשרה הקסדה מעל ראשה, וחשפה את פניה היפהפיות. קסמה של האמזונה גרם לגיבור להתאהב בה בדיוק ברגע שבו הרג אותה. כך נמנע מן הגיבור מימוש של אהבה, שאותה הוא חיסל במו ידיו. לסערת הנפש בליבן של שתי הדמויות אין כל סימן: פניה הגלויות של האמזונה מופנות לעבר אכילס, בהבעה שליווה, ורק ידיה המורמות מעידות על פגיעותה, ואילו פניו של אכילס נתונות בתוך קסדה האוטמת כל הבעה רגשית, בעוד זרועו אוחזת בחרב הנעוצה בליבה של האמזונה. המלחמה עצמה ותבוסת האמזונות נרמזת בדמות הלוחם המניף חרב לצידה של האמזונה, ואמזונה הרוגה נוספת לצידו של אכילס. גם פניה של אמזונה זו נראות שליוות, כאילו מותה הוא בבחינת "מוות יפה" – kalos thanatos – מות גיבורים שנפלו למען מטרה נעלה. הסערות המתחוללות בנפש הדמויות אינה ניכרת לעין. עיקרון השליטה העצמית, שהוא עיקרון בסיסי במחשבה היוונית הקלאסית, מאפיין מביסים ומובסים כאחת.

דמויות הגאלים מתאפיינות בשילוב מיוחד במינו של פראות ואצילות, בבחינת היריב אשר מפחדים ממנו ומכבדים אותו

תפישה זו, המייחסת לאחר איכויות במטרה להעצים את הגיבור, תמצא ביטוי דרמטי בתקופה ההלניסטית בתיאור דמותו של הגאלי. "הגאלי המתאבד" הוא העתק רומי בשיש של פסל ברונזה מהתקופה ההלניסטית המתאר לוחם משבטי הגאלים או הגלטים (Galatai), אשר היו ידועים בפראיותם, ונהגו לבצע תקיפות שוד וביזה כנגד תושבי פרגמון באסיה הקטנה. הגאלים אילצו את תושבי האזור לשלם להם כופר שנתי בתמורה להבטחה שלא יתקיפו ויחריבו את אדמותיהם. הבסת הגאלים על ידי אטלוס הראשון, שליט פרגמון בין 233-223 לפנה"ס, העניקה לבני פרגמון גאווה נוסטלגית על כך שהם ניצחו את הברברים, כשם שהאתונאים הביסו את הפרסים, וכן הילה של אלופים המשמרים את המורשת הקלאסית. כך הפכה פרגמון למוקד המממש את התרבות היוונית הקלאסית בתקופה ההלניסטית. אטלוס העסיק מספר פסלים בולטים שהגיעו מערים שונות, תחת שרביטו של אפיגונוס (Epigonos), פסל מקומי, והוא קיווה שהוא עצמו ואפיגונוס יהיו עבור פרגמון מה שפריקלס ופידיאס היו עבור אתונה בתקופה הקלאסית. תבוסת הגאלים הונצחה במונומנטים פיסוליים שהוקמו על האקרופוליס של פרגמון, וביניהם דמות הגאלי המתאבד. דמויות הגאלים מתאפיינות בשילוב מיוחד במינו של פראות ואצילות, בבחינת היריב אשר מפחדים ממנו ומכבדים אותו. לוחמים אלו תוארו במקורות העתיקים כגבוהי קומה, בעלי עור בהיר, שיער בהיר ועבות המסורק כרעמת סוסים, עיני תכלת, שרירים מפותחים, וענק צוואר מוזהב לצווארם. הגאלים נתפסו כפראים, הם הושוו בפראיותם לסאטירים או לפאנים, ואופיים תואר כקשוח וחסר רחמים. מפצעיו של הגאלי זורם דם ופניו מעוותות בכאב, המעורר במתבוננים אמפתיה כלפיו ומשכיח מהם שמדובר, למעשה, באויב.

הגאלי המתאבד

הגאלי המתאבד, העתק רומי בשיש למקור מסביבות 220 לפנה"ס, 93 ס"מ, ברומא

כשהמנצחים מזמינים פסלים המתארים את כאב המנוצחים הם נתפשים כרגישים ואנושיים, דבר המעצים אותם עוד ועוד

הגאלי נוטל את נפשו במו ידיו, ועל כן מותו הוא מוות סטואי – התאבדות מתוך ידיעה שאין מוצא אחר, בהתאם לתפישות פילוסופיות סטואיות שרווחו בתקופה ההלניסטית. הגאלי מת כגיבור, ואופיין כמי ש"יודע כיצד למות". באופן זה גבורת המנוצח מגבירה ומעצימה את גבורת המנצח. כמו כן, כשהמנצחים מזמינים פסלים המתארים את כאב המנוצחים הם נתפשים כרגישים ואנושיים, דבר המעצים אותם עוד ועוד.

השילוב בין חוזק ועוצמה לצד פגיעות, או אצילות לצד כאב, עומד בבסיס המחשבה הקלאסית. שילוב זה עובר כחוט השני לאורך התרבות העתיקה, ובא לידי ביטוי ביצירות מתקופות שונות, כפי שהראיתי. המתעמלת קרי סטרוג כמו מגשימה אידיאל קלאסי זה באמצעות ניצחונה המדהים והמרגש. ניצחון זה היה ביטוי לעוצמה אנושית המתפרצת באחת לאחר שנים של אימונים מפרכים והשקעה עצומה. כמו האתלטים בפיסול הקלאסי, המתעמלת האמריקנית הוצגה כ״גדולה מן החיים״ והפכה לדמות אצילה ופגיעה גם יחד, כמעין אלה, שדמעה אנושית קטנה מנצנצת בעינה בשניות שלפני התהילה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נאוה סביליה שדה היא חוקרת אמנות, מרצה ואוצרת, המתמחה בחקר האמנות הקלאסית ובחקר ההשפעה וההתקבלות הקלאסית באמנות עכשווית ישראלית ובינלאומית. אתרה האישי: http://navasadeh.com/

תמונה ראשית: פסל עתיק במוזיאון תת-קרקעי. תצלום: ג'ספר סמית', unsplash.com

Photo by Jasper Smith on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נאוה סביליה שדה.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סדוקים מהחיים