סדקים באחוות הנשים

כיום, נשים משכילות ומצליחות חולקות הרבה פחות אינטרסים עם נשים אחרות בחברה. האם הפמיניזם יצר עולם שוויוני פחות?
X זמן קריאה משוער: 43 דקות

ננסי אסטור הפכה לכוכבת פוליטית בתחילת המאה העשרים. מרגרט תאצ'ר, אשת הברזל, היתה האישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלת בריטניה והפכה לסמל תרבות של העשורים המאוחרים של המאה הקודמת. ומשיצאה לדרכה המאה החדשה, הביס ברק אובמה את הילרי קלינטון כשנבחר בבחירות המוקדמות כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. שלוש נשים. שלוש קריירות. הן מייצגות את השינוי שהתחולל בחייהן של נשים משכילות במהלך המאה האחרונה. אסטור, תאצ'ר וקלינטון מובילות אותנו מעולם ישן לעולם שעודנו חדש לגמרי; ותבוסתה של קלינטון משמעותית בדיוק כמו ניצחונן של אסטור או של תאצ'ר.

ננסי אסטור

פרוטרט של ננסי אסטור, 1909.

ננסי אסטור היתה אמריקאית שנולדה בווירג'יניה ב־1879 ונישאה לאחד הגברים העשירים ביותר בעולם, וולדורף אסטור. היא נודעה כאישה הראשונה שנכנסה לפרלמנט הבריטי, כאשת חברה וכלוחמת למען רפורמות חברתיות. היא נבחרה לפרלמנט ב־1919, שתים־עשרה שנים בלבד לאחר שבפינלנד נבחרה האישה הראשונה בעולם לבית המחוקקים; ובמהלך עשרים וחמש שנים, לרבות תקופת השפל הכלכלי הגדול, ייצגה מחוז עירוני קשה לאורכן של שמונה מערכות בחירות. היא הלכה לעולמה בעיצומה של מלחמת וייטנאם, כש"לונדון העליזה" כבר הפכה לקלישאה. ועם זאת, דבר מאלה לא היה קורה אלמלא היתה אחותה המבוגרת ממנה מדהימה ביופייה.

אביה של ננסי, צ'ילי לנגהורן, היה אמריקאי־דרומי. הוא עשה את הונו אחרי מלחמת האזרחים כקבלן שסיפק פועלים לבניית מסילת הברזל, ובתו השנייה איירין היתה "יפהפיית הנשף". מסיבה זו, וזו בלבד, הצליחה משפחתו להשתלב בחיי החברה הגבוהה של ניו יורק, ואחר כך של אירופה. וַייט סֶלפר ספרינגס היא עיירת נופש עם מעיינות חמים הממוקמת בהרי בלו רידג', וירג'יניה, ולפני מלחמת האזרחים ואחריה היתה מרכזו של שוק השידוכים הדרומי. "להגיע לספרינגס, לערוך נשף מסכות... להיות יפהפיית הנשף, זה היה האידיאל הנכסף היחיד בחייה של נערה דרומית שהגיעה לפרקה... החיים יכלו להתהפך על פיהם בעקבות הופעה יחידה בנשף," מסביר בן האחיין של איירין. יופייה של איירין לנגהורן זיכה אותה לא רק בתואר יפהפיית הנשף של וירג'יניה, אלא גם בתואר אחת מארבע הנשים היפות ביותר באמריקה; היא נבחרה להוביל את "תהלוכת הפתיחה" של נשף הפטריארכים בניו יורק, "האירוע השנתי החשוב ביותר ב'עידן המוזהב'". ב־1893 היה פירוש הדבר זינוק מיידי לדרגת כוכבת. והמעמד הזה, שהתבסס במלואו על המראה החיצוני של איירין, הוביל את אחיותיה הצעירות, כולל ננסי, אל שערי החברה הגבוהה של ניו יורק ואירופה ואל מבחר גדול ועשיר של בעלים פוטנציאליים.

ועם זאת, ב־1964, שנת מותה של ננסי, חברת פרלמנט אחרת היתה רחוקה באחת־עשרה שנים בלבד מהנהגת מפלגת השמרנים בבריטניה. מרגרט תאצ'ר השלימה תואר ראשון בכימיה ואחר כך הפכה לעורכת דין. היא כיהנה בפרלמנט במשך חמש השנים שקדמו לבחירתה; היא היתה לראשת הממשלה הראשונה בבריטניה, ותקופת כהונתה היתה הארוכה ביותר בבריטניה בכל המאה העשרים. לאביה היתה חנות קטנה בעיירה פרובינציאלית אפרורית. אחותה היחידה היתה אשתו הביישנית של איכר אלמוני. וחייה שלה השתנו לא הודות לנשף, אלא בשל מלגה אקדמית לאוניברסיטת אוקספורד.

התבוסה שקלינטון נחלה לברק אובמה ב-2008 היא רגע מכונן בסיפורן של הנשים המצליחות בימינו. לא מפני שאישה יכלה להיות מועמדת לנשיאות ארה״ב, אלא מפני שמה שהכריע את הבחירות המוקדמות היה אופן הצבעתן של נשים מסוימות

ומדוע הילרי קלינטון היא דמות המפתח השלישית? מדוע היו הבחירות המוקדמות למפלגה הדמוקרטית ב־2008 הרות גורל? בשל הסיבה שבגינה הפסידה אישה. הילרי קלינטון נחשבה למועמדת המובילה של הבחירות המוקדמות. היא זכתה לתמיכה רחבה בקרב נשות מעמד הפועלים, היא ואובמה זכו לתמיכה שווה בקרב צעירים לא אקדמאים. אבל לשון המאזניים היתה ההצבעה במוסדות האקדמיים, שבהם יש לנשים רוב מובהק. ההצבעה שלהן התבררה כמכרעת, להבדיל מהצבעתם של צעירים חסרי השכלה גבוהה. כפי שציינה אליזבת קליין מהניו ריפאבליק, "המומנטום של הכוח הנשי" אמר את דברו. אבל הכוח הזה לא עמד מאחורי קלינטון. הוא עמד מאחורי אובמה.

התבוסה שקלינטון נחלה לברק אובמה היא רגע מכונן בסיפורן של הנשים המצליחות בימינו. לא מפני שאישה יכלה להיות מועמדת לנשיאות ארצות הברית, אלא להפך, מפני שמה שהכריע בסופו של דבר את הבחירות המוקדמות היה אופן הצבעתן של נשים מסוימות. ובעיני הנשים הללו, למינו של המועמד לא היתה כל חשיבות. הנשיות עבור נשים רבות בימינו אינה עוד הדבר החשוב ביותר בחייהן. הנשיות איננה מגדירה את גורלן כפי שהגדירה את גורל הנשים לאורך ההיסטוריה האנושית, לרבות נשים כמו ננסי אסטור ואחיותיה, שלא נולדו כל כך מזמן. בבחירות המוקדמות ההן של 2008 התגייסו הבוחרים האקדמאים, נשים וגברים גם יחד, לתמוך בהבטחת השינוי של אובמה. ובמילים אחרות, נשים אקדמאיות בנות זמננו לא חושבות שעליהן להצביע למועמדת כלשהי רק משום שהיא אישה.

בתקופתנו ההשכלה פותחת את שערי העולם בפני נשים אקדמאיות, כמו במקרה של גברת תאצ'ר. הנשים האלה מצליחות. נוסף על התארים הראשונים שהשלימו הן ממשיכות הלאה לתארים מתקדמים יותר ויותר, הן מקבלות משרות ניהול ומתמחות במקצועות חופשיים — כל זה בעולם שנשים יכולות למלא בו כמעט כל תפקיד ולהרוויח משכורות שעד לא מזמן היו בלתי מתקבלות על הדעת. הנשים האלה הן מיעוט. במקרה הטוב, בערך חמישית מאוכלוסיית הנשים הבוגרת משתייכת בבירור לקבוצה הזאת אשר מאפייניה משלבים השכלה גבוהה, הכנסה גבוהה ומקצועות יוקרתיים. אם כי גם גברים אקדמאים בעלי מקצועות חופשיים והכנסה גבוהה מהווים רק 15 או 20 אחוזים מכלל הגברים בעולם המפותח, והרבה פחות מכך במדינות המתפתחות.

היו פמיניסטיות שדיברו על "אחוות הנשים", אבל לעומת העבר נשים משכילות ומצליחות חולקות היום הרבה פחות אינטרסים עם נשים אחרות. כפי שנראה, דפוסי החיזור, הנישואים והאימהוּת שלהן מובחנים במידה גוברת והולכת. אבל יותר מכול, הנשים נבדלות זו מזו בחיי העבודה שלהן. מיעוט הנשים האקדמאיות ובעלות המקצועות החופשיים משקיעות כיום בקריירות הדומות יותר ויותר לקריירות של הגברים המצליחים שלצדם הן עובדות. בסביבת העבודה המשותפת הזאת טבעי לגמרי שהנשים בעלות המקצועות החופשיים יהיו שאפתניות ושגברים יעבדו תחתיהן, ולא רק להפך. המצב הזה מוביל לשינוי חברתי בהיקף עצום.

אחיות מיותרות

רק באחרונה החל מקום העבודה לתפוס מקום מרכזי בחייהן של נשים, אבל מובן שנשים תמיד עבדו. הן עבדו בשדות, בגינות ובבתים; הן השגיחו על הילדים, סעדו את החולים בבית, הכינו אוכל יש מאין, תפרו ותיקנו בגדים. הן עבדו בפרך, כמאמר הביטוי. לא רק עניות עבדו קשה. במשך מרבית ההיסטוריה גם נשים ממעמד הביניים ונשים אמידות השקיעו בדרך כלל שעות ארוכות בעבודות הבית ובטיפול במשפחותיהן. אבל עד הזמן האחרון רק נשים עניות יותר עבדו תמורת שכר, ואפילו אחרי המהפכה התעשייתית הן עדיין עבדו קשה מאוד בבתיהם של אנשים אחרים. כלומר, שילמו להן כדי לעשות את עבודות הבית שהן עשו גם בביתן כבנות צעירות, ואחר כך כנשים נשואות — אם זכו להינשא.

עבור נשים בכל המעמדות, הנישואים היו המטרה הנכספת הכמעט־אוניברסלית. יש רגע אחד בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה המצליחה "מד מן" הממצה לא רק את שנות החמישים, אלא את כל ההיסטוריה שקדמה להן. ג'ואן הולוויי, מנהלת המשרד של סוכנות הפרסום בשדרות מדיסון, מככבת ברגע הזה. "היא בת עשרים ומשהו, כישרונית להפליא," מבטיח התסריט, והיא נותנת עצה למזכירה חדשה — אישה, כמובן — שצריכה לנסוע בכל יום העירה, לעבודה. בעוד כמה שנים, אם תעשי את המהלכים הנכונים, תגורי בעיר כמו כולנו. ברור שאם תעשי את המהלכים הנכונים באמת, תגורי בפרוורים מחוץ לעיר ובכלל לא תצטרכי ללכת לעבודה. 

לקראת סוף המאה התשע־עשרה התחילו נערות משכילות ממעמד הביניים להשתלב במעגל העבודה בשכר בהיקף נרחב: כמורות, כאחיות או כעובדות מדינה. גם הן הפסיקו לעבוד ברגע שהתחתנו

זוהי גרסת שנות החמישים לעצה עתיקת יומין. ב־1800 או ב־1850, ב־1900 או ב־1950, בנות מעמד הפועלים יצאו לעבוד בגיל העשרה. הן עבדו כדי להרוויח כסף ולתרום לפרנסת המשפחה. אם הן נשארו רווקות, הן המשיכו לעבוד. אבל אם הן הצליחו למצוא גבר עם משרה יציבה והכנסה סבירה ולהתחתן איתו, הן נשארו בבית. דפוס ההתנהגות הזה היה שכיח פחות והשתרש כעבור זמן בקרב נערות ממעמד הביניים, ולא היה לו תוקף של ממש בקרב העשירות, אבל רק מפני שבמהלך ההיסטוריה הנערות הללו לא נאלצו לעבוד כלל תמורת שכר. ממש עד לאמצע המאה העשרים, אפילו במערב המתועש, דפוס ההתנהגות היחיד הנפוץ אצל נשים — כל הנשים — היה לעבוד תמורת שכר עד החתונה, ואז להפסיק.

היסטוריית מחסום הנישואים מוכיחה לנו שהדפוסים הללו היו מקובלים ללא עוררין. לקראת סוף המאה התשע־עשרה התחילו נערות משכילות ממעמד הביניים להשתלב במעגל העבודה בשכר בהיקף נרחב: כמורות, כאחיות או כעובדות מדינה. גם הן הפסיקו לעבוד ברגע שהתחתנו. למען האמת, מעטות בלבד יכלו להמשיך לעבוד גם אילו רצו בכך. ברוב המדינות מרבית הנשים הללו הועסקו במגזר הציבורי, והתקנות שנכללו בו — באופן מדהים הן נשארו בתוקף עד ממש לאחרונה — לא אפשרו העסקת נשים נשואות כמורות וכעובדות ציבור. נשים נשארו רווקות, או שוויתרו על המשרה שלהן לטובת מפרנס ממין זכר.

פמיניזם

הפגנה של התנועה לשחרור האישה בארה״ב, 1913. צילום: ספריית הקונגרס

ההיסטוריונית הכלכלית קלאודיה גולדין מעריכה שבארצות הברית השפיע מחסום הנישואים בתקופת השיא שלו על שלושה רבעים מכלל עובדי בתי הספר ועל יותר מ־50 אחוז מכל עובדי המשרדים. המגבלה הזאת נזנחה ברובה בשנות הארבעים, אבל במקומות מסוימים נמשכה בשנות החמישים. מחסום הנישואים למורות ולעובדות מדינה נמשך בבריטניה עד 1945; בהולנד הוא נמשך עד 1957 בקרב עובדות מדינה, באוסטרליה עד 1960, ובאירלנד עד 1973. אני זוכרת שבתור נערה חסרת סבלנות, חשתי הסתייגות מסוימת כלפי דודה אחת שהפסיקה ללמד אחרי שהתחתנה; לא ידעתי ששנים ספורות קודם לכן לא היתה לה ברֵרה אחרת. היא עצמה חשבה שהתנהגותה רגילה לחלוטין. זה מה שנשים נשואות עשו: הן נשארו בבית.

והיא בהחלט רצתה להיות נשואה. נשים בהחלט רצו בזאת. אנו מתקשות לדמיין את האימה שהטילה רווקות מתמשכת בעולם שנבנה סביב מוסד הנישואים. "רווקות זקנות" ונשים שנותרו ברשות עצמן נידונו לחיים עם מעט מאוד כבוד, אם בכלל, ומעט מאוד הזדמנויות. וזו היתה מנת חלקן של כל הנשים, בין שהשתייכו למעמד הביניים ובין שלמעמד הפועלים, אם היו משכילות או לא משכילות. מלחמות היו איומות, לא רק עבור הגברים הצעירים שנהרגו או נפגעו קשה, אלא גם עבור נשים שלפני המלחמות יכלו להתחתן. מספר הנפגעים האמריקנים במלחמת האזרחים היה גדול מאי–פעם במונחים מוחלטים, קל וחומר במונחים יחסיים: יותר מחצי מיליון גברים נהרגו, ובמדינות הדרום נהרג כמעט אחד מתוך כל חמישה גברים לבנים בטווח הגילים בין 13 ל־43.

אנו מתקשות לדמיין את האימה שהטילה רווקות מתמשכת בעולם שנבנה סביב מוסד הנישואים. "רווקות זקנות" ונשים שנותרו ברשות עצמן נידונו לחיים עם מעט מאוד כבוד, אם בכלל, ומעט מאוד הזדמנויות

הטבח שהתחולל במלחמת העולם הראשונה פגע באנגליה, צרפת וגרמניה של שנות העשרים בקנה מידה עצום. פתאום היו במדינות האלה הרבה יותר נשים צעירות מגברים צעירים. מיליוני נשים בכל רחבי אירופה איבדו אהובים, ארוסים ובעלים. נשים בשנות העשרים לחייהן נפגעו יותר מכולן בתום המלחמה: 35 אחוזים מהנשים האלה לא הצליחו להתחתן. מה שקרה היה נורא; אבל בראש ובראשונה משקפים עיתוני התקופה עד כמה עיצבה הדעה הרווחת את תגובותיהם של אנשים. נשים חיו כדי להיות רעיות. אם לא היו בעלים הן הפכו מיותרות — ההיצע עלה על הביקוש.

ב־ Singled Out ("מחוץ לנישואים") ספר נוגע ללב על בנות הדור הזה, מצטטת וירג'יניה ניקולסון כותרות מהעיתונות הבריטית:

"בעיית האישה שהתייתרה — שני מיליון נשים שלעולם לא יוכלו להיות רעיות" (כותרת של דיילי אקספרס, 1921);

"בעיית שני מיליון הנשים הבריטיות שהתייתרו" (לורד נורתקליף, בעליו של דיילי מייל);

"שני מיליון נשותינו המיותרות" (טיימס, 1921).

אחת מאותן הנשים של דור מלחמת העולם הראשונה, שארוסה נהרג, נזכרה איך ישבה ברכבת בסוף היום ו"הסתכלתי על הפרצופים הלבנים, האדישים, העייפים שישבו מולי, ושמעתי את הגלגלים שרים 'שני מיליון מיותרות, שני מיליון מיותרות,' ואני הייתי אחת מהן." לא היתה זו בעייתן של המשכילות בלבד. וגם לא בעייתן של העניות בלבד. הנשים ה"מיותרות" השתייכו לכל המעמדות; שכן עבור כל הנשים חיי אישה נשואה שמגדלת בבית את ילדיה היו צורת הקיום הטבעית והטובה ביותר. הנשים אכן היו "אחיות בלִבָּן".

רק בשליש האחרון של המאה העשרים נעלם המאפיין הגלובלי הזה, ואיתו נעלם המכנה המשותף של בנות המין האנושי. ממבט ראשון זה לא לגמרי ברור. נשים עדיין רוצות להתחתן ורבות מתחתנות, אם כי מספרן הולך ופוחת. את מקומו של עולם הנשים הנשואות שיושבות בבית תפס עולם שבו רוב הנשים הנשואות יוצאות לעבוד. בכל רחבי העולם הן יוצאות מהבית, מתרחקות מהכיור ומוצאות חיי חברה ועצמאות כלכלית מחוץ לבית. אבל התעסוקה מחוץ לבית אינה חוויה משותפת לנשים כפי שבעבר היה הטיפול בבית ובמשפחה. נהפוך הוא, היא מבדילה ומפרידה. נשים נבדלות זו מזו הבדל מהותי בדפוסי עבודתן, בשעות העבודה ובסיבות לה. וסקנדינביה היא מקום טוב להתחיל לבחון באמצעותו את השינוי.

מידת ההפרדה

האם יש גן עדן נשי עלי אדמות? אולי אפשר לחשוב שכן — גן עדן נורדי ששוכן מעל קו הרוחב חמישים וחמש לחופו של הים הבלטי. בעולם, ובעיני עצמם, נחשבים הסקנדינבים לנושאי דגל השוויון המגדרי. הם שוחרי שלום, דוגלים בשוויון זכויות וכלכלתם משגשגת; והם היו חלוצים ביישום תוכניות חברתיות שנועדו להבטיח שוויון הזדמנויות לנשים. לצד פעוטונים וגני ילדים שמדינותיהם מספקות חינם, הן מציעות חופשות לידה לאימהות ולאבות בשכר נדיב ביותר. הן הכריזו מלחמה על "תקרת הזכוכית", שעלולה לחסום את התקדמותן של נשים: ממש לאחרונה דרשה נורווגיה מכל החברות הציבוריות הגדולות לוודא שמועצות המנהלים שלהן כוללות לפחות 30 אחוזי נשים.

הסקנדינבים הציבו להם מטרה להיטיב עם הנשים. ועדיין הם מספקים כיום את ההמחשה הברורה ביותר לפערים הגדולים בין קבוצות שונות של נשים עובדות בימינו. ויש קשר בין שני הדברים

הסקנדינבים הציבו להם מטרה להיטיב עם הנשים. ועדיין הם מספקים כיום את ההמחשה הברורה ביותר לפערים הגדולים בין קבוצות שונות של נשים עובדות בימינו. ויש קשר בין שני הדברים. אנו נוטים לחשוב על אפליה ועל שוויון הזדמנויות במונחים מספריים: מספר הנשים במועצות המנהלים של חברות או בקבינט המדיני, מספר הטייסות בחברות התעופה, מספר הנגריות או החיילות בחיל הנחתים. לאור מחויבותה העמוקה של סקנדינביה לתת שוויון הזדמנויות לנשים, היה אפשר לצפות שדווקא שם גברים ונשים יעבדו שכם אל שכם ויזכו לייצוג שווה בכל הרמות ובכל המקצועות.

אנשים בהחלט מצפים לכך. בהשקת ספר שהתקיימה בניו יורק ב־2012, למשל, ישבתי והקשבתי לאמריקאים מהחוף המזרחי, שהבטיחו זה לזה שהסטריאוטיפים המגדריים נעלמו מסקנדינביה; גברים יוצאים לחופשות לידה בדיוק כמו נשים; והסבירות שגבר שוודי ישב בבית ויטפל בילדים זהה לסבירות שאישה תעשה זאת. אז כן, אתם בוודאי מצפים לכך. ובכן, אתם טועים. בפועל, בשוקי העבודה של מדינות הרווחה הסקנדינביות, הדוגלות בשוויון זכויות, נמצאו הרמות הגבוהות ביותר של הפרדה מגדרית. ארגון העבודה הבינלאומי, שסוקר בהתמדה מקרים של אי־שוויון בשוק העבודה, חישב ומצא שאם רוצים להפוך את כל המקצועות ל"ניטרליים מבחינה מגדרית", אזי כשליש מהעובדים הסקנדינבים יצטרכו לעשות הסבה מקצועית. האם מדובר בצביעות בהתגלמותה? כלל וכלל לא. שוקי העבודה הסקנדינביים זהים לשווקים האחרים במדינות המערב המפותחות. הם כוללים מקצועות חופשיים שנשים מצליחות בהם לצד גברים. ויש בהם גם מקצועות בשכר נמוך שברובם נשיים או ברובם גבריים. זה בדיוק מה שקורה בכל העולם המפותח; אבל בסקנדינביה החלוקה בין שני אלה עמוקה וחדה יותר מבשאר המדינות. אם נבין מדוע זה קורה, נוכל להסביר כיצד מקום העבודה המודרני מנתק את האליטה הנשית מההיסטוריה של בנות מינן כמו גם מבנות זמנן.

יחד בצמרת, לבד בתחתית

במקומות עבודה מקצועיים וניהוליים יש יותר ויותר אינטגרציה מגדרית. כבר בשנת 2000 החזיקו נשים בכמחצית המשרות המקצועיות בכל המדינות העשירות החברות ב־OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, גם אם הן איישו הרבה פחות ממחצית מהמושבים במועצת המנהלים. דמיינו את שוק העבודה כפירמידה. בראשה נמצאת החמישית העליונה של כוח העבודה במונחי שכר והשכלה — מיליוני בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים בכירים ומנהלים עסקיים. כאן תמצאו את נשות האליטה עובדות בהמוניהן לצד האליטה הגברית המשכילה, שדומה להן כל כך: גברים ונשים, נשים וגברים. מהבחינה הזאת ההתפלגות המקצועית בשוודיה או בדנמרק דומה למדי לזו שבאמריקה: היא לא גרועה מבחינה מגדרית וגם לא טובה יותר באופן מובהק. ואמריקה דומה למדי לאיטליה או לקנדה, אוסטרליה, בריטניה וצרפת.

מתוך עשרים המקצועות הנשיים הנפוצים בארצות הברית, רק בשלושה מקצועות — טבחות, ניהול וסחר קמעונאי — אפשר למצוא גם הרבה גברים

עכשיו הוסיפו את ארבע החמישיות הנותרות, החלק הגדול במרכז הפירמידה ובבסיסה. כאן, לעומת זאת, נשים בכל רחבי העולם עדיין חיות ועובדות ברובן בעולם נשי נפרד. כאן, בחלק הארי של שוק העבודה, נשים מרוכזות במקצועות שנשלטים על ידי נשים ולרוב במקומות עבודה נשיים מאוד. זאת איננה המסקנה הטבעית מהעיסוק הקודם שלנו בנשים שממלאות את חדרי ההנהלה או את אולמות הרשות המחוקקת; אבל היום "ההפרדה המגדרית... במקצועות העליונים נמוכה מאשר במקצועות הנמוכים". חִשבו על ארצות הברית, למשל. אם תבחרו להתמקד בעשרים המקצועות הנשיים המובהקים — דהיינו אלה שמועסקות בהם נשים במספרים האבסולוטיים הגבוהים ביותר — תגלו שבשבעה מתוכם כוח העבודה הנשי מהווה יותר מ־90 אחוזים. אם תורידו את הסף ל־80 אחוזים, תקבלו כבר חצי מהקבוצה. מתוך עשרים המקצועות הנשיים הנפוצים בארצות הברית, רק בשלושה מקצועות — טבחות, ניהול וסחר קמעונאי — אפשר למצוא גם הרבה גברים.

ועשרים המקצועות העיקריים הם באמת גדולים מבחינה מספרית, כמיליון נשים עובדות בכל אחד מהם; כל אישה רביעית בארצות הברית, כלומר רבע מכוח העבודה הנשי, עובדת באחד המקצועות הללו. רוב האנשים עובדים בהם, אלה לא "מקצועות העתיד המבטיחים ביותר" שממשלות עוסקות בהם באובססיה. ב־2010 עבדו בפייסבוק פחות מ־2,000 אנשים בכל העולם. אותה שנה גדל כוח העבודה ברשת וול־מארט לשני מיליון, מיליון איש יותר מבתחילת המאה והרבה יותר מ־21 אלף העובדים שהועסקו ברשת בשנת 1975.

אב וביתו בשוודיה. בשוקי העבודה של מדינות הרווחה הסקנדינביות, הדוגלות בשוויון זכויות, נמצאו הרמות הגבוהות ביותר של הפרדה מגדרית. צילום: מרקוס ברגפלד

אב וביתו בשוודיה. בשוקי העבודה של מדינות הרווחה הסקנדינביות, הדוגלות בשוויון זכויות, נמצאו הרמות הגבוהות ביותר של הפרדה מגדרית. צילום: מרקוס ברגפלד

דבר לא מעיד על שינוי עתידי. על פי תחזית הממשל האמריקאי, הגידול המהיר ביותר במאה הנוכחית יתחולל במקצוע ההנדסה הביו־רפואית. זה נשמע טוב; ויותר מכך, אפשר לצפות שחלקים גדולים מאותם אנשי מקצוע יהיו נשים. אולם מלכתחילה מעט מאוד אנשים משתייכים למקצוע הזה. הצמיחה המובטחת של 72 אחוזים מסתכמת בלא יותר מ־11,500 משרות חדשות. השוו זאת למשרות הסיעוד הביתי: באותה תקופה "רק" 50 אחוזי צמיחה, על פי תחזיות הממשל, יספקו כמעט חצי מיליון מקומות עבודה חדשים. כמעט כולם יאוישו בידי נשים.

בפלחים האמצעיים והנמוכים של שוק העבודה ברחבי העולם המפותח והעשיר, מרבית המקצועות מאופיינים על ידי שליטה נשית או שליטה גברית מובהקות. כאן הנשים עובדות במקצועות נשיים כמו תמיד.ובו בזמן מבין מאות אלפי הרתכים, מכונאי הרכב, מתקיני הגגות, הנגרים ונהגי המשאיות בארצות הברית, הרבה יותר מ־90 אחוזים הם גברים. כיום, בניגוד לימים עברו, ישנן קומץ נגריות, מכונאיות רכב ונהגות משאיות. אבל לא מדובר במספרים גדולים: לא בארצות הברית ולא בשום מקום אחר בעולם. מה שמחזיר אותנו לסקנדינביה. בשנות התשעים קצת פחות ממחצית הנשים העובדות בנורווגיה, בשוודיה ובפינלנד עבדו במקצועות שיש בהם רוב נשי של יותר מ־80 אחוזים; הרבה יותר מהממוצע העולמי. אבל זוהי רק גרסה מוקצנת של הדפוס הרווח.

רוב המקצועות הנשיים העיקריים, המתרכזים בארבע החמישיות התחתונות של פירמידת העבודה העולמית, כרוכים בפעילויות נשיות מסורתיות, בין שמדובר בטיפול בילדים, טיפול בחולים ובזקנים ובין שמדובר באירוח מבקרים במשרד, במסעדה או במלון. אלה דברים שנשים נהגו לעשות בבתיהן, ועכשיו משלמים להן כדי שיעשו אותם מחוץ לבית. והמדינות הסקנדינביות מנצחות על ההפרדה המגדרית דווקא מפני שהן הרחיקו לכת, העבירו פעילויות נשיות מסורתיות למיקור–חוץ והפכו את ה"טיפול" הביתי, שבעבר לא ניתן עליו שכר, לתעסוקה רשמית.

מדינות אלה היו הראשונות שיזמו הקמת גנים במימון המדינה לילדים בני פחות מחמש; המסים הגבוהים שהן גובות מממנים רשת של מרפאות, בתים מוגנים ומועדוני יום שאין לה מתחרים. זו התוצאה של הנחישות הסקנדינבית לסייע לנשים לצאת מהבית וללכת לעבוד. במונחים תעסוקתיים התוצאה ברורה ביותר: המדיניות הזאת יצרה קבוצת עבודה גדולה וחדשה על טהרת הנשים, שמרוויחה כסף תמורת מטלות שמאז ומעולם היו נשיות בלבד. למדיניוּת הסקנדינבית יש יתרונות עצומים. המדינות האלה מספקות ביטחון כללי וניסיון משותף לכלל החברה, מה שמקרב בין אנשים, והן משחררות לחופשי את אנשי המקצוע. אבל נהגי משאיות הם עדיין גברים. ולחופשת לידה יוצאות בעיקר נשים.

אחת מרבים

המהירות שבה מתחולל השינוי בקצה פירמידת העבודה היא הנתון המדהים — ומשמעות השינוי היא עירוב מגדרי. ב־1870 היו בדיוק שלוש עורכות דין בכל ארצות הברית, ואל הפקולטה למשפטים בהרווארד התקבלו הנשים הראשונות רק ב־1950. אבל הנתון שידהים לדעתי את רוב בעלי המקצועות החופשיים בימינו הוא שגם ב־1970 היוו נשים פחות מחמישה אחוזים מכלל עורכי הדין באמריקה. כפי שמראה תרשים 1.2, המצב בבריטניה היה דומה מאוד. ואז, בשנות השבעים, נסק מספרן של עורכות הדין. תרשים 1.2 מראה גם שבארבעים השנים האחרונות השתנה המדרג העליון של פירמידת התעסוקה אפילו בתחומים גבריים מסורתיים, כמו מדע ותִכנות מחשבים. ובשנת 2002 כבר היו באמריקה 300 אלף עורכות דין שהיוו 40 אחוזים מכלל עורכי הדין במדינה.

התמונה בכל העולם המפותח דומה למדי, בין שמדובר ברופאות ובין שביועצות ניהול, במנהלות רכש, ביועצות למשכנתאות או בחתמות ביטוח. היוצא מן הכלל היחיד הוא מקצוע ההנדסה: עוד ב־2009 רק אחת מעשרים מהנדסי מכונות בבריטניה היתה אישה, והמקצוע נותר גברי ברובו בכל רחבי העולם. לעומת זאת, קחו את תחום השיווק. עד לכתיבת ספר זה לא ידעתי שנשים בימינו השתלטו לחלוטין על מחלקות השיווק של חברות ומדינות. לי אן דיילי שוחחה איתי במשרדה בתאגיד "תומסון רויטרס", שבו היא מכהנת כראש מחלקת השיווק אחרי קריירה בסוכנויות פרסום קטנות, בחברות רדיו ובתאגידים גדולים אחרים; וכשהיא אמרה שענף השיווק "מתחיל להתאזן", היא לא התכוונה להגיד שנשים התחילו סוף־סוף להשתלב בו. היא התכוונה להגיד שמשתלבים בו "גברים ונשים, ולא רק נשים. אני שמחה מאוד על כל הזדמנות לצרף לצוות שלי אנשי שיווק בכירים גברים, ולמען האמת, ראש מחלקת המיתוג שלי הוא גבר." אבל יתר המנהלים הבכירים אינם גברים. כן. דרך ארוכה עברנו מאז "מד מן".

כשעבדתי באוניברסיטאות וכיהנתי במשרות ממשלתיות, רבות מהקולגות שלי היו נשים. בימים אלה אני חברה בוועדת הכספים של האוניברסיטה הלונדונית שלי, קינג'ס קולג', ולפני כמה ימים, בתום אחת הישיבות שלנו, פנה אלי אחד המנהלים הבכירים והעיר בהפתעה, "שמת לב שהיית האישה היחידה שם?" הבחנתי בכך מאותה סיבה שהוא הבחין בכך. כי זוהי חוויה יוצאת דופן מאוד.

הסטודנטיות הצעירות של 2008 מעולם לא חוו דבר שעשוי להזכיר ולו במקצת סולם מעמדות. נהפוך הוא, בראש הפירמידה גברים ונשים עובדים יחד ומה שנגזר מכך הוא ההבדל שנוצר בין חייהן של נשות האליטה לחייהן של נשים אחרות

אבל בקרב רבות מהנשים העובדות המצליחות בימינו המצב הזה היה עד לא מזמן דבר שבשגרה. לוטון פיט (Lawton Fitt) סיימה את לימודיה באוניברסיטאות בראון וּוירג'יניה בשנות השבעים, התחילה לעבוד בבנק להשקעות "גולדמן סאקס" ב־1979 והיתה אחת הנשים הראשונות שהעפילה למעמד של שותפה. זה קרה בשנות התשעים המוקדמות, כשבבנק הזה עוד היתה שותפות אמיתית. היא נזכרת:

כשהצטרפתי היה אפשר להושיב את הנשים בבנק סביב שולחן ארוחת הערב, וכך אכן נהגנו לעשות. היינו שש־עשרה נשים; ואני מתכוונת לשש־עשרה כולל הספרנית.

ראיינתי את פיט — קטנה, צנומה, נינוחה, עם תספורת יפה — בביתה שבמרכז לונדון. היא בדיוק נחתה אחרי טיסת לילה מארצות הברית, ועמדה לטוס לפריז ולברלין. דיברנו במרפסת הגג שלה, שפארק הולנד נשקף ממנה. היום, בעידן שאחרי "גולדמן", היא מנהלת חיים טרנס־אטלנטיים של ישיבות במועצות מנהלים — בתחומי ההשקעות, המסחר והתרבות. ובזמן שדיברנו התקבלו במכשיר הבלקברי שלה הודעות בקצב קבוע.

היא אמרה לי:

בתחילת דרכי בכל הישיבות שהשתתפתי בהן היו שבעה־עשר גברים ואני. ובשנים הראשונות זה היה מדהים, כי כולם כנראה חשבו שבפעם הראשונה שהם פוגשים אותי הם צריכים לציין באוזני שאני האישה היחידה בחדר. נראוּת היא דבר חיובי בשביל כל אחד, אבל יש בזה גם חיסרון. אם את מועדת, המעידה שלך פומבית מאוד. עם זאת, בהחלט מבחינים בך כשאת מפלסת את דרכך למעלה. אז אחרי שהייתי שם בערך שמונה־עשר חודשים, זומנתי למשרד המנכ"ל כדי לשוחח על מצב העניינים ולברר אם אפשר לשפר אותו למעני. בהחלט היו רגעים שבהם הופליתי לרעה בגלוי, אבל לא ממש התייחסתי לזה. זה טוב במובן מסוים, כי מי שנעשית פרנואידית ורואה תנינים מתחת למיטה, תיזהר מאוד לפני שתעז להניח את רגליה על הרצפה." אף אחת מהנשים הצעירות שראיינתי לא סיפרה סיפור דומה לזה של פיט. בבנק להשקעות "גולדמן", שממוקם בצמרתו של תחום ידוע לשמצה בתרבות העבודה הרצחנית ובעליונות הגברית בדרגים הגבוהים שבו, אחת מכל שבעה שותפים כיום היא אישה, ובדרגת סמנכ"ל עלה שיעור הנשים לכ־30 אחוזים. פיט מסכימה עם אנשים שמזהים "שינוי מגמה" בהקשר הזה, כי "כשנשים הן כבר שליש מהאוכלוסייה, שליש ממועצת המנהלים, קשה לראות במישהו 'חריג מגדרי'. כך שאנשים לא רואים בך קודם כול אישה, הם רואים קודם כול את העבודה שאת עושה או את התפקיד הניהולי שלך. רק אחר כך הם רואים בך אישה, רק כבדרך אגב.

כיום פחות ופחות נשים אקדמאיות שאפתניות משתלבות בעבודות אשר הן נחשבות בהן "חריגות מבחינה מגדרית". פחות ופחות נשים יכולות לצפות שיהיו "הראשונות בתפקיד". במקום זאת, הן משתלבות בשוק שבו בשנת 2011, למשל, היה מספרן היחסי של כורות הפחם בכלכלות המערביות נמוך ממספרן היחסי של מנכ"ליות בכל חברות הכרייה הרשומות בלונדון. ויש בעובדה הזאת כדי להסביר את הבחירות המוקדמות למפלגה הדמוקרטית ב־2008. ארצות הברית היא מולדתם של בטי פרידן וגלוריה סטיינם ושל הפמיניזם הקולני. בבחירות המוקדמות ההן, כשהסטודנטים הובילו את אובמה לניצחון, הכוהנות הגדולות של תנועת הנשים עמדו לצדה של קלינטון. הן טענו שנשים צעירות צריכות לתמוך בה לאות סולידריות נשית. סטיינם היתה מזועזעת מהאפשרות שהנשים של 2008 יחמיצו את ההזדמנות לתת את קולן למען האחווה הנשית. קצתן, היא חשבה, "אולי בעיקר הצעירות יותר", יולכו שולל אחר "התקווה שהן יכולות להתכחש לסולם המעמדות המגדרי או להימלט ממנו". אבל לא היתה לה שום השפעה, ואין פלא.

הסטודנטיות הצעירות של 2008 — בניגוד לאִמותיהן — מעולם לא חוו דבר שעשוי להזכיר ולו במקצת סולם מעמדות. נהפוך הוא, בראש הפירמידה גברים ונשים עובדים יחד, וחיי העבודה והיומיום שלהם נעשים דומים יותר ויותר. ומה שנגזר מכך הוא ההבדל שנוצר בין חייהן של נשות האליטה לחייהן של נשים אחרות. זהו סדק חדש ורב–משמעות.

עבודה לכל החיים?

מתישהו בשנות הארבעים היה רגע קריטי שאיש לא הבחין בו. אישה נשואה יצאה לעבוד מחוץ לבית; והעולם השתנה. לפני כן נשים נשואות שיצאו לעבוד היו בממוצע משכילות פחות מכלל הנשים הנשואות. כפי שראינו, עבודה מחוץ לבית אחרי הנישואים היתה בדרך כלל עניין של צורך דוחק, של התאלמנות או עוני במשפחה. אולם באותו רגע בשנות הארבעים חל מהפך. שנה אחר שנה, בארצות הברית ובמקומות אחרים, רמת ההשכלה הממוצעת של נשים נשואות שיצאו לעבוד עלתה לעומת רמת ההשכלה של נשים שלא יצאו לעבוד. כפי שציינה הכלכלנית קלאודיה גולדין, הרגע הנעלם ההוא, הרגע שבו נטתה הכף לצד השני, בישר את תחילתו של שוק העבודה המודרני.

צעירות תומכות בהילרי קלינטון בבחירות המקדימות לראשות המפלגה הדמוקרטית בארה״ב, 2008. צילום: Talk About

צעירות תומכות בהילרי קלינטון בבחירות המקדימות לראשות המפלגה הדמוקרטית בארה״ב, 2008. צילום: Talk About

אחת הסיבות לכך שאיש לא הבחין בשינוי היתה שנשים משכילות פחות לא הפסיקו לעבוד. הן המשיכו לעבוד כמו תמיד, ובשל אותן סיבות. "כשאני שומע אנשים אומרים ש'נשים'... עובדות עכשיו," מציין הסוציולוג ג'ף דנץ', "זה מזכיר לי עורך של מגזין רכילות ששומע על התרסקות מטוס נוסעים ושואל, 'היה שם מישהו?'"מה שקרה הוא שיותר נשים נשואות יצאו לעבוד גם הן. והשינוי הגדול והמהיר ביותר התרחש בקרב הנשואות המשכילות. יותר ויותר נשים נשואות חזרו למקום העבודה. יותר ויותר נשים לא עזבו אותו כלל. התוצאה הנוכחית היא זו: הסבירות שנשים אמריקניות נשואות יעבדו מחוץ לבית גדולה היום פי עשרה מאשר לפני מאה שנה. השינויים האלה לא התחוללו רק באמריקה. עלילת המחזה Flare Path מאת טרֶנס רֵטיגן, שהועלה מחדש לאחרונה, מתרחשת בין נמלי התעופה הבריטיים של מלחמת העולם השנייה על רקע ההפצצות של בעלות הברית — עולם שהוא הכיר היטב משירותו הצבאי במהלך המלחמה. קטע קצר מתוך המחזה ממחיש את אורח החיים והסברות שרווחו לפני שנות הארבעים, ואת גודל השינוי שהתחולל אחרי המלחמה. זוהי סצנה שבה מודי מילר, אשתו של חייל ממעמד הפועלים המוצב במטוס תקיפה, חשה מזועזעת ופגועה עד מאוד. אזרח מתנשא חושב שהיא תמיד עבדה במכבסה. ההפך הוא הנכון, היא מציינת.

"אני חדשה כאן, כמובן."
"לא תמיד עבדת בעבודה כזאת?"
"הו לא. לא בימי שלום. בימי שלום לא הייתי צריכה לעבוד. לדייב היתה עבודה טובה, והיה לנו בית משלנו."

לפני עשורים אחדים, בעולם שבו חיי הנישואים כללו מפרנס יחיד ואישה בבית, בכל זמן נתון היו הרבה פחות נשים שעבדו בשכר לעומת גברים. היום אנו מניחים ששתי הכנסות הן המצב הרגיל בחיי נישואים וזוגיות. במרבית המדינות העשירות בעולם הפכו הנשים ממיעוט לכמעט חצי מכוח העבודה. אפילו ביפן, מקום שלא־יפנים מניחים לגביו לעתים קרובות שרוב הנשים בו הן עקרות בית במשרה מלאה, כמעט שני שלישים מהנשים בגילי 64-15 מועסקות כעת מחוץ לבית, ו־43 אחוז מכוח העבודה הוא נשים. לכן בתקופתנו סביר להניח שמודי מילר היתה עובדת גם בימי שלום. אבל לא במשך כל חיי הנישואים שלה, וסביר מאוד שגם לא במשרה מלאה. כי מודי לא אקדמאית ולא בעלת מקצוע חופשי. ובארבע החמישיות של תחתית פירמידת התעסוקה לא רק שנשים עובדות בעבודות אחרות מגברים, ולעתים קרובות במקצועות נשיים מובהקים, אלא שגם דפוסי התעסוקה שלהן שונים לגמרי.

להיכנס ולצאת

מיליוני משרות חלקיות שלא היו קיימות ב־1940, או אפילו ב־1960, מהוות היום חלק עיקרי מכלכלת העולם המפותח. בכל רחבי העולם רובן מאוישות בידי נשים; אבל לא נשים סתם ולא הנשים כולן. ככל שהאישה משכילה פחות, כך גדלה הסבירות שהיא תעבוד במשרה חלקית, במיוחד אם היא נשואה. נשים משכילות פחות גם ייטו יותר לצאת משוק העבודה לפרקי זמן ארוכים, אם כי כיום כמעט כולן חוזרות לעבוד. בניגוד לכך, ככל שהנשים משכילות יותר, קטנה הסבירות שהן יפסיקו לעבוד, וסביר יותר שהן יעבדו במשרות מלאות.

בכל העולם המפותח משרות חלקיות מאוישות ברובן הגדול על ידי נשים. במדינות העשירות החברות ב־OECD הסבירות שנשים יעבדו במשרה חלקית גדולה בממוצע פי שלושה מהסבירות שגברים יעבדו במשרות כאלה. והדפוס הזה תקף בין שמדובר במדינה ששיעור המשרות החלקיות בה הוא מתחת לממוצע (כמו צרפת וספרד) ובין שמעל הממוצע (כמו אוסטרליה ובריטניה). הולנד, כפי שמראה תרשים 1.3, שוברת שיאים בתחום הזה בגלל סיבות שנשוב אליהן בהמשך. אבל אף על פי שגברים ונשים הולנדים נוטים לעבוד במשרה חלקית יותר מעמיתיהם בשאר המדינות העשירות, עדיין הסבירות שנשים הולנדיות יעבדו במשרה חלקית גבוהה לפחות פי שלושה מהסבירות שגברים יעבדו במשרות כאלה. יתרה מכך, ברוב המדינות ישנה מגמת גידול בתחום הזה. ככל שיותר נשים עובדות, כך גדל מספר הנשים שעובדות במשרות חלקיות. הסקרים מראים בעקביות שלמעט בתקופות של מיתון כבד, הרבה יותר אנשים מעדיפים לעבוד פחות שעות מאשר להוסיף שעות בשכר לשבוע העבודה שלהם.

4597296297_a1e4551019_bאבל עבודה במשרה חלקית נפוצה הרבה פחות בקרב אקדמאיות לעומת נשים משכילות פחות. יש, כמובן, נשים במקצועות חופשיים שעובדות במשרה חלקית, ולא כל מי שעובדת במשרה מלאה מרוצה משעות העבודה שלה. אבל אם נחזור רגע להולנד, אלופת העולם בליגת המשרות החלקיות, הסבירות שנשים בעלות תארים גבוהים יעבדו במשרה מלאה גדולה פי שניים מהסבירות שיעשו כן נשים חסרות השכלה. בארצות הברית, לעומת זאת, שיעור הנשים המועסקות במשרה מלאה גבוה בהרבה מאשר במרבית המדינות המפותחות האחרות. אבל גם שם נשים בעלות תארים גבוהים יעבדו במשרה מלאה לעתים קרובות יותר מאשר בנות גילן אשר השכלתן נמוכה.

ההבדל בין גברים לנשים לא מתמצה אך ורק בשאלה כמה מהם עובדים במשרה חלקית. הם נבדלים ביניהם גם בדפוסי העבודה במהלך חייהם. גברים בדרך כלל עובדים ברציפות במהלך כל חייהם הבוגרים — או מנסים לעשות זאת, בתנאי שאין מיתון או פיטורים. בניגוד להם, נשים רבות מבלות תקופות ארוכות ללא עבודה תמורת שכר. הן לא מובטלות, לא מחפשות עבודה, הן פשוט לא מועסקות: הן יושבות בבית ולא מחפשות עבודה בשכר. זה המצב אצל נשים רבות אבל לא אצל כולן. לא זו המציאות בקרב האליטה המשכילה. לא זו בלבד שנשים משכילות מאוד נוטות לעבוד במשרה מלאה, אלא שהסבירות שיפסיקו לעבוד לפרקי זמן ניכרים נמוכה יותר. כפי שניתן לצפות, ללידות יש לעתים קרובות השפעה ניכרת על מצב התעסוקה של נשים. אבל כפי שנראה בפירוט בפרק 3, נשים משכילות מאוד ממשיכות בדרך כלל לעבוד גם בתור אימהות לילדים קטנים, והמגמה הזאת הולכת וגוברת. אימהות משכילות פחות מפסיקות לעבוד לעתים קרובות הרבה יותר.

גם במקרה הזה ההולנדים והאמריקאים, למרות ההבדלים העמוקים בשוקי העבודה שלהם, מראים כמה שכיח נעשה הדפוס הזה. מצב שבו אישה הולנדית שסיימה לימודים גבוהים לא תעבוד כלל הוא כמעט חסר תקדים, גם כשיש לה ילד קטן; נשים שאין להן תעודת סיום תיכון מפסיקות לעבוד לעתים קרובות. בארצות הברית ההבדלים בין הנשים עצומים. בקרב נשים בוגרות (בגילי 25 ומעלה) שנשרו מהתיכון, רק שליש עובדות בכל זמן נתון. בקרב בוגרות אוניברסיטה מדובר בשלושה רבעים בערך. בקרב גברים ישנו דפוס זהה; אם הם בוגרי אוניברסיטה, יש סבירות גבוהה שיעבדו, ואם הם נשרו מהתיכון, הסבירות נמוכה יותר. אבל בכל רחבי העולם הפער אצל נשים גדול בהרבה. בארצות הברית הוא גדול פי שניים מאשר אצל הגברים, ובאיטליה הוא גדול אפילו יותר.

אם, כפי שהצעתי, נְדַמה את שוק העבודה לפירמידה, שבחמישית העליונה שלה ממוקמים המקצועות החופשיים, אפשר בקלות לדמות את קצה הפירמידה הנשית כצפוף וכהה ואת התחתית כהרבה יותר מחוררת ומרווחת. הנשים הנמצאות בחמישית העליונה לא רק עובדות במקצועות המתאפיינים בעירוב מגדרי; רובן עובדות במשרה מלאה, כמו גברים, ורק לעתים נדירות הן מפסיקות לעבוד. מתחת לחמישית העליונה התנודה בין כניסה לשוק העבודה ליציאה ממנו גדולה בהרבה; ובשבוע עבודה אופייני הן גם מבלות הרבה יותר שעות מחוץ לעבודה. מדוע יש הבדל גדול כל כך בין נשים משכילות יותר או פחות? קייט מידלטון מציעה את ההסבר.

לעשות את החשבון

באפריל 2011 פסעה קייט מידלטון בכנסיית וסטמינסטר בדרכה להתחתן עם הנסיך ויליאם, השני בתור לכתר המלוכה הבריטי. במהלך הזה היא מן הסתם הוציאה מכלל אפשרות קריירה עצמאית כלשהי. בית ספר פרטי טוב (ויקר), ציונים טובים, לימודים באוניברסיטה טובה והשלמת תואר מוצלח יצרו בסופו של דבר אישה עם נכונות חד־משמעית, אפילו התלהבות, לחיות חיי רעיה תומכת. רבות מהנשים הצעירות והמשכילות בימינו אינן מבינות את העולם כפי שהבינו אותו הפמיניסטיות של שנות השישים והשבעים. האם קייט מסמלת את תחילתה של מגמה הפוכה? אולי שיעור התעסוקה ודפוסי ההתנהגות שזה עתה תיארתי בפניכם הם נקודת השיא שלאחריה ישובו נשים לאמץ את רעיון החתונה והישיבה בבית.

 

חתונה מלכותית

החתונה המלכותית של הנסיך ויליאם וקייט מידלטון בלונדון. האם הנסיכה מסמלת מגמה הפוכה לפמיניסטיות של שנות ה-60 שבה ישובו נשים לאמץ את רעיון החתונה והישיבה בבית? צילום: מן ויי

יש אנשים שמאמינים בזה. החשש מכך שנשים אמריקאיות נוטות לסגת חזרה למלכודת התלות בחיי הנישואים וההישענות על פרנסת הבעל החריד כל כך את לֶסלי בנט, עד שב־2007 — לא ב־1907 — היא מיהרה לפרסם ספר נפיץ ביותר על הימנעות מ"הטעות הנשית" (Feminine Mistake). בלונדון של 2010 סערו העיתונים בשל תסריט מחריד נוסף, לאחר שאימהות משכילות ומורות קוננו על השאיפה הגלויה של נערות להיות נשותיו או אהובותיו של כדורגלן או להפיק רווחים גדולים מהסכמי גירושים. ועדיין, הלכה למעשה, הכדורגלן או הסכם הגירושים הרווחי כמעט שאינם מתקיימים במציאות. כלומר, לא מופיעה שום מגמה הפוכה. רוב רובן של בנות העשרה בימינו ישאפו למצוא עבודה בשכר ולהתמיד בה, ולא להישאב חזרה לחיי עקרת הבית. ככל שיהיו משכילות יותר, כך יעבדו שעות רבות יותר. בדיוק כמו האימהות שלהן.

עלינו לזכור שאימא של קייט מידלטון היא מיליונרית שעם בן זוגה בנתה את עצמה במו ידיה. בני הזוג מידלטון הקימו עסק משפחתי וצברו הון משותף: קרול מידלטון לא עודדה את ילדיה לחשוב שמקומה של האם הוא בבית. כדי להבין את ההחלטה של בתה, עלינו להביא בחשבון טעמים אישיים וניצול הזדמנויות, כי באמצעותם אפשר להסביר את בחירתה של קייט ואת בחירותיהן של נשים אחרות. במקרה של קייט מידלטון מדובר בטעם אישי לא רק בבחירת הבעל כפרט מסוים, אלא גם בבחירת סגנון חיים של בת לוויה ונסיכה. ניצול הזדמנות, מפני שהאיש שלו היא נישאה הוא מולטי־מיליונר; היא יכולה לחיות מצוין בלי שום דאגות כלכליות.

עלינו לזכור שאימא של קייט מידלטון היא מיליונרית שעם בן זוגה בנתה את עצמה במו ידיה. בני הזוג מידלטון הקימו עסק משפחתי וצברו הון משותף: קרול מידלטון לא עודדה את ילדיה לחשוב שמקומה של האם הוא בבית

טעם אישי וניצול הזדמנויות עשויים להסביר גם את התפלגות דפוסי העבודה של נשים משכילות יותר ופחות. החיים המקצועיים שלנו הם תוצאה של מיליוני ומיליארדי החלטות אישיות שמתקבלות על סמך הערכים האישיים של האנשים וההזדמנויות השונות שנקרות בדרכם. כשמשלבים את הדברים האלה יחדיו, מתקבלת תוצאה דומה להפליא בכל רחבי העולם המפותח, משום שהחברות שלנו זהות במובנים רבים וחשובים. החברות שלנו עשירות ופרודוקטיביות בקנה מידה היסטורי; הן מספקות רשתות ביטחון לקשישים, לחולים ולעניים מרודים; והן חולקות ערכים אנושיים משותפים, לרבות האמונה בהזדמנות אישית. המקצועות החופשיים בחברות הללו מתאפיינים בעירוב מגדרי, למרות שרוב רובו של שוק העבודה אינו מתאפיין בעירוב כזה; ונשים עובדות במשרות חלקיות יותר מאשר גברים. אבל יש גם הבדלים ניכרים בין מדינה למדינה, ואלה מסייעים להסביר את הופעתם של הדפוסים הכלליים. השוו, למשל, בין הולנד לשוודיה.

כפי שהזכרתי, בהולנד יש שיעורים גבוהים במיוחד של משרות חלקיות. כצפוי, הן רווחות יותר בקרב נשים הולנדיות עם ילדים, אבל בפועל הן רווחות מאוד בקרב נשים בכלל וכוללות גם חצי מהנשים שאין להן ילדים. הרוב הגדול של נשים הולנדיות דוחות משרות שתובעות יותר מארבעים שעות שבועיות, גם אם יקבלו תמורתן שכר גבוה פי שניים מהמשכורת הנוכחית שלהן. רק 4 אחוזים מהנשים שעובדות במשרה חלקית רוצות לעבוד במשרה מלאה; הן אומרות לעורכי הסקרים שהן מעדיפות להשאיר זמן פנוי לחברים ולתחביבים, וגם לעבודות הבית ולמשפחה. ונטייתן של הולנדיות צעירות לעבוד במשרה מלאה חלשה, כך נראה, לעומת הנשים המבוגרות יותר.

נראה שהולנדיות רבות נוטות להתייחס לעבודה כאל אמצעי, כאל תפקיד משני, ומציבות את חיי המשפחה והחיים האישיים במקום הראשון. לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על "טעם אישי". הפסיכולוגית והעיתונאית ההולנדית אלן דה־ברון כתבה ספר שכותרתו Dutch Women Don’t Get Depressed ("נשים הולנדיות אינן שוקעות בדיכאון"). לטענתה, בדיוק משום שהן עובדות במשרות חלקיות הן מאושרות כל כך: והיא מתכוונת לאורח החיים הביתי באופן כללי, לא רק להתמודדות עם ילדים. נשים הולנדיות שראיינה העיתונאית הלן רמבֵּלו הסכימו איתה. לדבריה של אליזבת כהן, פסיכולוגית חינוכית רווקה ללא ילדים, "המרב שעבדתי אי–פעם זה עשרים וארבע שעות בשבוע... לפעמים אני מקנאה בכאלה שיש להן משרות מרשימות וחופשות מרשימות, אבל אני מצליחה להתגבר על זה די בקלות כשאני נזכרת כמה נעימים החיים שלי." אייריס בלום, שעובדת גם היא במשרה חלקית, מסכימה איתה: "זה בהחלט מעשי מבחינה כלכלית אם את משנה את דרך החיים שלך. אני מאושרת מפני שאני עושה דברים שאני אוהבת."

ומילות המפתח הן "מעשי מבחינה כלכלית": הבחירות האלה כרוכות בניצול הזדמנות לא פחות מאשר בטעם אישי. השיא שהולנד שוברת בנתוני המשרות החלקיות הוא תופעה חדשה. הרפורמות החדשות במיסוי והתמיכה הכלכלית הנדיבה בטיפול בילדים הוציאו, כמתבקש, נשים רבות יותר לעבוד — אבל בצד גידול עצום במשרות החלקיות לעומת המשרות המלאות. על פי חוקרים הולנדים מסוימים, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבכלכלה ההולנדית הפרודוקטיבית מאוד "די במשרות חלקיות לביצוע עבודות הדורשות כישורים גבוהים יחסית", ומכיוון שבמדינת רווחה עשירה "עבודה במשרה מלאה אינה צורך כלכלי". וזה נכון — לכל הפחות עכשיו, ומספק הזדמנות לנשים שזוהי העדפתן.

במגדל השן של האקדמיה מתחולל קרב אכזרי קטן בין הטוענים שנשים רבות מחבבות את עבודות הבית ואינן רוצות לעבוד כמו גברים, ובין אלה שלדעתם הבדלים בדפוסי העבודה בין גברים לנשים משקפים בבירור אפליה מתמשכת. בהולנד, על כל פנים, נראה שאיש אינו חושב שאפליה תעסוקתית, חמורה ככל שתהיה, עשויה להסביר מדוע כמעט שני שלישים מהנשים שעובדות מועסקות במשרה חלקית לעומת שישית מהגברים. שוודיה, שנמצאת בקצה הנגדי של שיעור הנשים העובדות במשרה חלקית, מאששת את העמדה הזאת.

מבנה החברה השוודית מעודד עבודה במשרה מלאה ולא במשרה חלקית. "נשים שוודיות משולבות יותר בשוק העבודה", כך על פי קבוצת חוקרים מסוימת. כלומר, הן עובדות שעות ארוכות יותר מהממוצע הנשי האירופי, כי הנורמה שהמדיניות הממשלתית מעודדת היא עבודה במשרה מלאה ולא חלקית. מנגד, הנורמה הזאת יוצרת מתחים למיניהם. האיחוד האירופי גילה לאחרונה, לתדהמת חוקריו, שמשפחות שוודיות מדווחות על קונפליקטים בין עבודה למשפחה בתדירות גבוהה יותר ממקבילותיהן במדינות אירופיות שנחשבות פחות "ידידותיות למשפחה". ההבדלים שנמצאו היו הרבה יותר בולטים בקרב הנשים — כל הנשים, עם ילדים או בלי ילדים — ובולטים במיוחד אצל האימהות השוודיות. וזה כנראה קורה משום שנשים רבות מרגישות שאינן יכולות לעשות כל מה שהיו צריכות או רוצות לעשות בבית או עם המשפחה, כשהן עובדות במשרה מלאה. אבל בשוודיה קשה למצוא עבודה במשרה חלקית. המאזן בין שכר, מסים והטבות מוביל אנשים למסלול של עבודה במשרה מלאה ומצמצם את אפשרויות הבחירה במשרה חלקית.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של ההולנדיות שעובדות במשרה חלקית ושל השוודיות שעובדות במשרה מלאה אינן עובדות בתפקידים מקצועיים או ניהוליים, בדומה לרוב הבריטיות, היפניות או האוסטרליות. הן עובדות בעבודות שנמצאות בתחתית הפירמידה ולא בראשה, עבודות שמטרתן להכניס כסף. אין ברצוני לרמוז שהכסף הוא הסיבה היחידה שבגללה נשים לא מקצועיות יוצאות לעבוד. במקום העבודה מתגבשים קשרים חברתיים, והוא גם מספק גיוון, סיפוק ומסגרת. ובזמן שרבות מהמשרות שגדלות במהירות בכלכלה המודרנית אינן מצריכות כישורים גבוהים ואינן מכניסות שכר גבוה, יש הרבה משרות שאנשים יכולים ליהנות מהן. למעשה, אנשים שעוסקים במלאכות שדורשות רמת מיומנות גבוהה, כגון ספרות או נגרות, מדווחים על תחושת סיפוק באותה מידה כמו כל עובד מקצועי אחר.

אבל עבודות רבות שמאוישות בידי נשים נשואות או רווקות אינן נעימות במיוחד, כפי שתמיד היה. פלורנס אובּינֶס, אחת מהעיתונאיות החוקרות הטובות בצרפת, בילתה שנה שלמה כעובדת פשוטה בעיר קן שבחבל נורמנדי, אשר בתי החרושת בה מוכנו עד שלא נותר צורך בפועלים או שהם הועברו לחוץ לארץ. כל מי שהיא פגשה הזהיר אותה:

אם תראי מודעת דרושים קטנה לעבודה במעבורת בוויסטריאָם, תיזהרי. אל תלכי. אל תעני למודעה הזאת. אל תחשבי על זה אפילו. תשכחי מזה. מבין האנשים שפגשתי... כולם אמרו אותו דבר: המקום הזה הכי גרוע מכולם... גרוע יותר מהחוות לגידול צדפות, בכל מזג אוויר תצטרכי לחכות שעות בין השפל לגאות לפני שתצאי לפרוש רשתות בים; גרוע יותר מעבודות גינון, שהורסות לך את הגב עם העולש והגזר; גרוע יותר... מקטיף פטריות שבסופו תהיי סחוטה לגמרי... כל העבודות האלה הן כמו מושבות עונשין... אבל כולן טובות יותר מהמעבורת בוויסטריאם.

אבל ניקיון לילי במעבורות שמפליגות למרחקים ארוכים — חדרי השירותים, הקיא, בדלי הסיגריות הרמוסים — היה בסופו של דבר העיסוק היחיד שהיה אפשר להתמיד בו יותר משבוע או שבועיים. אובנס הצטרפה לצוות עובדים שכולו, כפי שהתברר לה, היה מורכב מנשים והתבסס על משרות חלקיות, והעובדות נאלצו להתפשר פשרה אופיינית בין עבודה, הוצאות ומה שהן באמת רצו לעשות, ועם עלות השחר הלכו הביתה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

השאלה ביחס לחלק גדול מהעבודות היא לא מדוע מישהו עובד בהן במשרה חלקית, אלא למה נשים כה רבות, שעובדות בעבודות לא מקצועיות ולא איכותיות, עובדות במשרה מלאה? וכאן ההבדלים בין שוודיה להולנד עשויים להסביר הרבה מאוד. יש הבדל במחיר היחסי שמשלמות מי שעובדת ומי שלא עובדת, וגם מי שיש לה הזדמנות לעבוד במשרה חלקית. הניסיון האמריקני מאשר זאת. כמו בסקנדינביה, גם בארצות הברית הרבה מאוד נשים עובדות כאמור במשרה מלאה. גם שם, בניגוד למדינות מפותחות אחרות, קיים תמריץ ברור שמעודד את זה. כפי שמדגישה ונסה מובלי, העורכת הניו־יורקית שלי, באמריקה "קיים העניין השולי של הביטוח". באמריקה מי שיש לו משרה מלאה וטובה עם הטבות נלוות לא צריך לדאוג להוצאות על טיפולים רפואיים או לחשוש מסיוט של אובדן כושר עבודה. המשרות שמספקות ביטוח רפואי מלא הן בדרך כלל המשרות המלאות, לא החלקיות. זהו תמריץ חזק.

האם בטווח הארוך תוכל החברה האנושית להמשיך לייצר את השפע שמאפשר למיליוני נשים לעבוד במשרה חלקית ולהרגיש שהן יכולות להרשות לעצמן לבחור בזה? אני באמת לא יודעת. זה בוודאי יהיה קשה יותר כשהעולם המתפתח של היום יתעשר, רמת השכר בו תעלה, והייצוא משם לארצותינו יתייקר. מה שיקרה הוא שכל אישה תצטרך לחשב את החישובים האישיים שלה ולבדוק את ההזדמנויות שלה. בדיוק כפי שנשים עושות כיום. האם חישוב כזה עשוי גם להסביר מדוע נשים משכילות מאוד בכל רחבי העולם עובדות שעות ארוכות יותר ובמשך יותר שנים מהאחרות? אני חושבת שכן.

אותו הדבר אבל אחרת

במובן מסוים, בין שבמודע ובין שלא במודע, כולנו שואלות את עצמנו את אותן שאלות. האם אפשר למצוא עבודות רווחיות? עד כמה אני זקוקה לכסף? מה אפסיד אם אחליף שעות בשכר בשעות בלי שכר? ומה אני אוהבת לעשות יותר מכול? מידת החשיבות של מקום העבודה ושל הבית שונה אצל אנשים שונים, מפני שלאנשים יש סדרי עדיפויות שונים. אבל בכל העולם התוצאה שמתקבלת מן המשוואה הזאת שונה בין קבוצה לקבוצה. ואצל נשים משכילות מאוד בעלות מקצועות חופשיים היא תמיד שונה מהמתרחש בקרב כוח עזר רפואי, מנקות או עובדות משרדים.

נשות האליטה המקצועית עלולות להפסיד הרבה מאוד אם יעזבו את העבודה לפרק זמן מסוים. לכן לעומת עמיתותיהן המשתכרות פחות והמשכילות פחות, הן נוטות פחות לצאת להפסקות מהעבודה ולעבוד פחות במשרות חלקיות

ראשית, אישה בעלת מקצוע חופשי משתכרת יותר. לכן הציפייה הטבעית מאישה כזאת היא שתוכל לעבוד פחות מנשים אחרות, ולא יותר מהן, מפני שתצטרך לעבוד פחות שעות כדי להרוויח סכום נתון. אבל ישנה משמעות נוספת לכך: על כל שעת עבודה שתשקיע, היא תצטרך להפנות יותר כסף להוצאות על דברים אחרים — לאכול בחוץ, לצאת לחופשות, למסור בגדים לניקוי יבש, לשכור עזרה בבית: כל הדברים שמסייעים לשלב בין יציאה לעבודה ובין בית נעים ושעות פנאי מהנות.
שנית, במקצועות החופשיים התמדה בעבודה משפיעה על השכר העתידי. במשרות הראשונות ובמהלך שנות העשרים לחייהם, אין הבדלים של ממש בין השכר הממוצע של גברים ונשים במקצועות האלה: כולם פחות או יותר עובדים במשרה מלאה, בנקאים מקבלים שכר שווה (גבוה מאוד) אם הם גברים או נשים, ואקדמאים, מדענים ורופאים משתכרים אותו שכר ממוצע (נמוך למדי) אם הם גברים או נשים. אבל הפסקה ממושכת משוק העבודה עלולה להשפיע השפעה שלילית חמורה על שכרו של עובד כזה בטווח הרחוק. רוב הנשים יכולות להעיד על כך ממקור ראשון גם בלי לקרוא מאמרים מחקריים.

שלישית, נשים משכילות עובדות לעתים קרובות במשרות מהנות למדי. סוזן צ'ירה, עורכת חדשות החוץ של ניו יורק טיימס, סיפרה לי במהלך ארוחת צהריים חטופה במנהטן שהיא דוגמה קלאסית לנשים שבשבילן העבודה "היא דבר מספק, היא כל כך מחוברת לזהות שלי." משלב מוקדם מאוד "חלק גדול ממני היה האהבה לעבודה שלי." אבל לא רק העבודות בקצה הפירמידה מסיבות עונג. לינדזי מקבריין, עובדת מנהלה באוניברסיטה בלונדון, מעריכה "את העצמאות ואת התחושה שסומכים עלי. ואני יודעת להשתמש בחלקים במוח שלי שאותם אני רוצה להפעיל." ולבסוף, רבים מן העיסוקים המקצועיים והניהוליים פשוט לא נועדו למשרה חלקית. או שעובדים בהם במשרה מלאה או שלא עובדים בהם כלל; ולא לעבוד בהם כלל זו החלטה רצינית.

כשהתחלתי לכתוב את הספר ״קץ האחווה הנשית״, נפלה בחלקי הזדמנות (נדירה) לשתות קפה עם חברתי ושכנתי העסוקה דיאנה, מנהלת בכירה בחברת טלוויזיה גדולה. היא השתוקקה לעבור למשרה חלקית ולבלות יותר עם ילדיה, ולא הצליחה למצוא שום דבר שהשתווה למשרה שלה. שתינו היינו מופתעות. יש קבוצה גדולה למדי של נשים בעלות מקצועות חופשיים, רובן אימהות, שרוצות לעבוד פחות שעות, אבל כמו דיאנה לא מוצאות דרך לעשות זאת. מדוע המעסיקים לא קופצים על ההזדמנות הזאת? הם הרי בוודאי יכולים למשוך אליהם נשים איכותיות שיעבדו במשרה חלקית ולשלם להן הרבה פחות משהם משלמים עבור משרה מלאה. זה תרחיש של ניצול נשים שרק מחכה למימוש.
אז למה זה לא קורה? האם זאת טיפשות? דעה קדומה?
"חידה שאת תצטרכי לפתור," אמרה דיאנה.

הטיפול בתינוקות ובילדים עדיין תופס מקום מרכזי בחייהן של רוב הנשים: בוודאי יותר מאשר בחיי רוב הגברים, על כל המתחים וההנאות הכרוכים בכך. גם בהקשר הזה יש הבדלים גדולים בין 20 האחוזים שבראש הפירמידה לכל השאר

מאז אותה פגישה הגעתי למסקנה שאחרי הכול, מעסיקים אינם חסרי היגיון. אילו היה אפשר לפצל בקלות משרות במקצועות חופשיים, זה היה קורה בהיקף נרחב: חלקים מענף הרפואה וחלק ניכר ממקצוע ההוראה כבר פנו לכיוון הזה בכל מקום בעולם. מספר הכמרים והרבנים שעובדים במשרה חלקית גדל והולך. אוניברסיטאות מעסיקות מורים במשרה חלקית, כיוון שהם שעולים להן פחות. אם משרות אחרות לא חולקו עד כה באותו אופן, אם משרות "משותפות" לא מתפשטות בעולם כמו אש בשדה קוצים, אם התפקידים הבכירים ממשיכים לתבוע משרה מלאה, נראה שלא מדובר בסקסיזם מובנה.

אשר לעיסוקים מסוימים, ברור לגמרי מדוע הם אינם מתאימים למשרה חלקית. לוטון פיט נזכרת שבתחום ההשקעות "את צריכה לוותר על החיים שלך. את נמצאת תמיד בלחץ עצום, לחץ לא ייאמן. קנה המידה שלפיו אני בוחרת מה אני רוצה לעשות עכשיו בחיי הוא הימנעות מדברים שיעירו אותי באמצע הלילה כשאני מכוסה כולי זיעה קרה. כי זה מה שעשיתי לאורך כמעט רבע מאה."

זה ללא ספק מסביר את המספר הזעום של נשים שמשלבות גידול ילדים וקריירה מקצועית ממושכת בתחום ההשקעות והפיננסים. אבל גם אם נוריד את רמת השכר והלחץ בכמה דרגות, עדיין נמצא חסמים יסודיים. אי אפשר לנהל כהלכה מחלקה באוניברסיטה בלי להשקיע שבוע עבודה שלם; וכך גם בנוגע לעבודה באתר בנייה, במלון או במגזין. סו קלארק, שעובדת כיום כאנליסטית ממשלתית, נזכרת בעשרים שנות ניהול באוניברסיטה. בעודה נזכרת, היא מדגישה את העובדה שסגל אוניברסיטאי בכיר חייב להקדיש זמן — ולגור בסביבה: "עובדים בערבים לעתים קרובות. ויש עבודת גיוס. ואני זוכרת שלפעמים אנשים אמרו שהם יעברו לגור קרוב ולא עשו את זה, והם פשוט לא היו מסוגלים לעמוד בדרישות התפקיד."
נשות האליטה המקצועית שעובדות במשרה מלאה עלולות להפסיד הרבה מאוד אם יעזבו את העבודה לפרק זמן מסוים, והאפשרויות של עבודה במשרה חלקית מוגבלות מאוד. לכן לעומת עמיתותיהן המשתכרות פחות והמשכילות פחות, הן נוטות פחות לצאת להפסקות ממושכות מהעבודה ולעבוד פחות במשרות חלקיות.

אבל אנו עדיין נשארים עם שאלות פתוחות. מדוע אין יותר נשים, במיוחד נשים חסרות הכשרה מקצועית, שמוותרות כליל על תעסוקה בשכר ונשארות בבית בחיי נישואים עם "מפרנס יחיד"? כפי שראינו, רבות מעדיפות משרות חלקיות על פני מלאות. אם כך, מדוע נשים רבות כל כך עובדות? מודי מילר, הדמות מן המחזה של טרנס רטיגן שאת דבריה ציטטתי קודם, נאלצה לעבוד מחוץ לבית בגלל המלחמה. בנות דורה, בין שהיו בריטיות ובין שאמריקניות, הולנדיות או צרפתיות, לא השתוקקו לעבוד במכבסה. מה גורם אפוא לרבות מנכדותיהן לצאת מהבית ולעבוד ברשתות הענק של וול־מארט, לידל או אסד"א?

התשובה, שוב, היא כסף — אבל בעלילה קיימים מן הסתם עוד כמה סיבוכים. רוב הנשים נטו לוותר על תעסוקה תמורת שכר מרגע החתונה גם בעיצומה של המאה העשרים, אף על פי ששכר הגברים היה בדרך כלל נמוך במונחים מוחלטים לעומת שכרם כיום; והן לא בחרו כך רק בגלל מחסום הנישואים. אבל בעבר נשים גם עבדו שעות ארוכות יותר בבית, כפי שנראה בפרק 4; והן התחתנו בעולם שברובו היה עולם ללא גירושים. ואז דברים השתנו. "עבודות הבית", כפי שניווכח, התחילו לגזול פחות זמן. מספר הילדים הממוצע במשפחה צנח במהירות. שיעור הגירושים הרקיע שחקים. ושוק העבודה השתנה. מספר העבודות הגבריות שסיפקו פרנסה טובה התחיל להצטמצם. ומספר העבודות שהתאימו למסות גדולות של נשים החל לגדול — כולל הרבה משרות חלקיות.

עבור משפחות שחיפשו פשרה בין עבודה לפנאי, בין תשלום חשבונות והוצאת כספים מצד אחד לבין האפשרות להסתדר בלי מצד שני, זה הספיק בהחלט כדי לחולל את השינוי. ומבחינתן של הנשים, עוד עצמאות פיננסית, בייחוד בעולם של הידרדרות חיי הנישואים ונסיקת הגירושים, היתה מושכת בהכרח. ברגע שהשינוי התחיל להתגלגל, הוא גם התחיל להתחזק. מרגע שלהרבה זוגות יש שתי משכורות — או אחת וחצי — זוגות אחרים מתקשים יותר ויותר לחיות ממשכורת אחת. אם זוגות עשירים יותר מעלים את מחירי הדיור, אם אצל ילדי אחרים חופשה על שפת הים ומוצרים אלקטרוניים חדישים הם חלק מובן מאליו מילדות "נורמלית", אם כולם ממילא עובדים מחוץ לבית ואין עם מי לדבר כי אף אחד לא בבית, למה לא לעשות אותו הדבר?

כיום כבר התבצע רוב המעבר מהעולם הישן לעולם חדש באמת. מיליארדי החלטות אישיות יצרו חברות, שבהן חיי הנשים ממוקדים במקום העבודה לא פחות מן הבית. אבל בתוך העולם הזה נשים משכילות מאוד מנהלות חיים שונים מאוד מנשים אחרות. נכון, הטיפול בתינוקות ובילדים עדיין תופס מקום מרכזי בחייהן של רוב הנשים: בוודאי יותר מאשר בחיי רוב הגברים, על כל המתחים וההנאות הכרוכים בכך. ובכל זאת, גם בהקשר הזה יש הבדלים גדולים בין 20 האחוזים שבראש הפירמידה לכל השאר. כיוון שבקרב האליטה הנשית החדשה, בקרב הנשים המשכילות והמצליחות ביותר, תהליך הבאת הילדים לעולם השתנה באופן דרמטי ביותר. השינוי הזה מרחיק אותן מאוד גם מהעבר וגם מעמיתותיהן הנשים.

המאמר מבוסס על פרק מספרה של אליסון וולף ״קץ האחווה הנשית״ בהוצאת הכורסא, ידיעות ספרים. מאנגלית: עפרה אביגד, עידית שורר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון וולף.
- דימוי שערמנכ״לית יאהו מריסה מאייר (ימין) בדרכה לפגישה עם נשיא ארה״ב ברק אובמה בבית הלבן, 2012. צילום: גטי אימג׳ס


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סדקים באחוות הנשים