סוד ההר האסור

לאורך ההיסטוריה ניסו רבים להתקרב אל הר הבית, להיכנס אליו, לבצע בו פולחן ולפענח את משמעויותיו הסמליות. מה מקור קסמו?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

"ויחלל את המקום הקדוש הזה... והמה מבקשים להמיתו... כי ירושלים נבוכה כולה... והם צועקים ואומרים השמד אותו".

(מעשי השליחים; כא, 28, 31, 35).

הר הבית על מסגדיו מסמן אתר מקודש, אך מועד לפורענויות קשות, הולכות ומתגברות. ואולם בניגוד לזיכרון הישראלי הקצר יחסית, מסתבר שמדובר באתר בעל היסטוריה ארוכה של נפיצות בין-דתית. במרוצת התקופות הממלוכית והעות'מאנית, שבהן חסה ההר תחת דגל חצי-הסהר של האיסלאם, נחשב החראם א-שריף אסור בכניסה לנוכרים-כופרים וכנחלתו הבלעדית של ההקדש המוסלמי. היהודים נטו לציית לצו האיסור – מחמת הגבלות הלכתיות פנימיות ומורא הרשות. הנוצרים היו ממושמעים פחות: חלק מהמסתננים ובהם גם הרפתקנים כפייתיים, שלקו במעין סינדרום ירושלים אפריורי – עוד בטרם בואם, הרבה לפני שנוצרה האבחנה הקלינית, נאלצו לשלם על כך בהמרה כפויה ובמקרים אחדים גם בחייהם, לאחר שנדקרו בכידוני השומרים המזוינים ונקרעו לגזרים בידי ההמון הזועם.

כשם שהמוסלמים ביקשו לאסור כניסה זו על בני הדתות האחרות וכפי שהנוצרים מנעו את הכניסה מזרים בכנסיית הקבר ואף רבו עליה בינם לבין עצמם, כך מנעו היהודים בתורם את הכניסה מנוכרים אל בית מקדשם. חפירות ארכיאולוגיות גילו כתובות אזהרה המאיימות על נוכרים בעונש מוות – אם יעזו לחצות את המחיצה המקיפה את המקדש. ספר מעשי השליחים בברית החדשה מזכיר ניסיון למעשה לינץ' בשאול התרסי – הוא פאולוס, המואשם בהכנסת נוכרי אל המקדש. "ותהם כל העיר וירץ העם ויקהלו ויאחזו את פאולוס ויסחבוהו אל מחוץ למקדש וכרגע סגרו הדלתות. והמה מבקשים להמיתו".

לאורך תקופות השלטון הממלוכי והעות'מאני נאסרה כניסת נוכרים למקום באיסור חמור. עצם נוכחותם של נוצרים או יהודים באזור החראם א-שריף נחשבה כמעשה התגרות וכחילול האתר המקודש

כשהובא פאולוס בפני הסנהדרין, טען שהוא נתין רומי וכך ניצל מהמיתה הקדושה בירושלים. בית המקדש הוא המקום שנאמר עליו 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת?', ואכן, כתובת ביוונית שנתגלתה במחצית השנייה של המאה ה-19 בידי החוקר הצרפתי שרל קלרמון גנו אוסרת את הכניסה לבית המקדש על לא יהודים ומאששת את האיסור המוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. ואולם האיסור שקבעו היהודים שב והתהפך עליהם ומשעה שנחרב הבית נעשו הם עצמם מנועים מכניסה לתחום המקדש מכורח איסורי טומאה פנימיים. השתלטותו של האסלאם על המתחם הקדוש – שבה והעניקה לאיסור על הכניסה להר הבית אישוש חיצוני מאיים. שלטונות ההקדש המוסלמי אסרו לחלוטין את הביקור בהר על לא מוסלמים, כלומר, היהודים לא היו היחידים שהופלו לרעה. לאורך תקופות השלטון הממלוכי והעות'מאני נאסרה כניסת נוכרים למקום באיסור חמור. עצם נוכחותם של נוצרים או יהודים באזור החראם א-שריף נחשבה כמעשה התגרות וכחילול האתר המקודש. היהודים נמנעו בדרך כלל מלהפר את האיסור בשל צירוף של מניעות חיצוניות מעוררות חלחלה – מצד המוסלמים, ועכבות פנימיות חמורות – מצד ההלכה הרבנית. נראה כי נוספה לכך תחושה של חולשה יחסית ורצון שלא להתגרות במעצמה המוסלמית. עדות של עובדיה מברטנורא מסוף המאה ה- 15 מספרת ש"במקום בית המקדש לא יוכל שום יהודי להיכנס".

נוסעים נוצריים העזו יותר בהפרת האיסור: הן מחמת שלא היו מנועים לכך בידי הדוגמה הדתית הכנסייתית, הן משום שהיה העניין בבחינת "מים גנובים יימתקו" והן מתוך רצון שלא להכפיף ראשם בפני הדת האחרת שעמה ניהלו עימות צבאי חריף במרוצת הדורות. ההתגנבות האסורה אל אזור ההר הציבה את המסתננים בסכנת חיים ולא אחת נאלצו הנועזים בעורף האויב לשלם על תעוזתם בחייהם.

מקורות פרנציסקניים יודעים לספר כי ב-1400 הצליח אחד מבני המסדר להיכנס להר ובאוחזו צלב בידו, היה מוכן למסור את נפשו לכבוד הצלוב, ואכן משאת נפשו התגשמה, והוא הומת בידי המוסלמים. בשנת 1506 נכנס למתחם האסור נוצרי מרוני שהתחפש לערבי. לאחר שנתפס הועמד בפני הברירה של התאסלמות או מיתה ובחר באופציה הראשונה.
דוד הראובני מתואר בעדות נוצרית כמי ש"בא לו הרצון להוליך אל ארץ הבחירה את העם העברי... ולבנות את ירושלים ובית המקדש של שלמה"1. ב'ספור דוד הראובני' מתאר הדובר ביקור בשלושת המקומות הקדושים האסורים בכניסה: מערת המכפלה, הר ציון והר הבית. בכל האתרים הללו נכנס על-פי עדותו ביד חזקה ומבלי לפחד כלל מן השומרים הישמעאלים. תיאור כניסתו להר הבית בשנת 1522 מרתק: מיד בבואו לעיר מיהר למקום המקדש וכרגיל במסעותיו מזדרזים השומרים לנשק את רגליו של הנסיך המזרחי המוזר. הראובני אינו משחית את עתותיו לריק "והכניסוני [השומרים] אל המערה אשר תחת אבן השתייה".

לא זו בלבד, אלא שהם מראים לו בטובם הגדול את כל האתרים הקשורים במוחמד, באבות, בנביאים ובמלכים, אבל הוא משלחם מעליו כי ברצונו להתפלל לבדו. פה ושם נעשים ניסיונות נפל לגרשו מהמקום, אך הוא משלים את ענייניו שם ואף מצליח להתפלל באריכות "מתחת אבן השתייה וממעל" ולערוך בצוק העתים תענית בת למעלה מחודש במקום. וכמו לא די בכך אף עלה בידו לבצע באתר הקדוש תיקון מסתורי שמסמן את מפלת האסלאם. "ועשיתי תחת המקדש את אשר ציווני הזקנים במקום לא יוכל אדם לנגוע בי".

במאה ה-19 עדיין הוצאו להורג מסתננים נוכריים, אולם כחלוף העשורים ניכרה התמתנות מסוימת בהקפדה. אמצע המאה מסמנת מפנה במידת הנגישות להר, הנפתח לפחות בפני אח"מים אירופאיים כיורש העצר הבלגי – לימים המלך ליאופולד השני

במאה ה-19 עדיין הוצאו להורג מסתננים נוכריים, אולם כחלוף העשורים ניכרה התמתנות מסוימת בהקפדה. אמצע המאה מסמנת מפנה במידת הנגישות להר – הנפתח לפחות בפני אח"מים אירופאיים כיורש העצר הבלגי – לימים המלך ליאופולד השני, אחיו של קיסר אוסטריה, יורש העצר האנגלי וסיר משה מונטיפיורי. כעבור זמן בוטל האיסור והכניסה התאפשרה לתיירים רגילים בתשלום בקשיש. המפנה נכרך, כאמור, בביקורו ההיסטורי של יורש-העצר הבלגי ב-1855, שזכה לפירמאן מיוחד מטעם הסולטן, למרות קנאותם של השומרים הסודאנים ושל עולי-הרגל המוסלמיים הבאים לקבר נבי מוסה. הפמליה הצטיידה באנפילאות מיוחדות טרם הכניסה לאתר, בעוד הפחה שומר על הביקור בסוד ואף מערים על השומרים שננעלו תחת משמר תורכי ליתר ביטחון. שנה לאחר מכן ניכר מפנה ממשי בהתרת הכניסה בעקבות סיום מלחמת קרים, התגברות השפעת המעצמות האירופיות והרפורמה בחוקה התורכית.

לאחר המחווה שערכו התורכים בפני יורש העצר הבלגי שהוכנס לחראם – נערך מחווה דומה ליורש העצר האנגלי (לימים המלך אדוורד השביעי), שזכה לבקר גם במערת המכפלה – למרות קנאותם הידועה של המוסלמים בחברון.

חלק מהנוסעים ההרפתקנים המכורים למסע החודרני אל האתרים האסורים בכניסה של האוריינט מתמכרים למעין רומנטיקה ישמעאלית ומאמצים לעצמם סממני הופעה מזרחית.
רבים מקרב הנוסעים וההרפתקנים המגיעים לארץ במאה ה-19 מתגלים כדמויות גבוליות: ספק מיסיונרים וספק קונסולים, או סוכנים כפולים, ספק חוקרים וספק שרלטנים הלוקים בפנטזיה אוריינטלית, ספק נוצרים, ספק ישמעאלים. חלקם נשבה בפאטה-מורגנה של מזרח ערבי, אך ממשיך לשמור אמונים לכתבי הקודש ולבולמוס של הטבלת היהודים ומתוך כך הם נעים באזורי ההפקר שבין הדתות בלא שיהיו בעלי זהות ברורה.

המימד הגבולי באישיותם מחריף בדמויות הנשים המגיעות כתיירות נועזות לארץ הקדושה: ליידי הסטר סטנהופ מתגוררת בראשית המאה ה-19 בטירת ג'ון הרומנטית בדרום הלבנון. מוקפת משרתים ערביים ולבושה בלבוש מזרחי, היא מקבלת את העולים אליה לרגל בעודה פולטת עשן של נרגילה ומפיצה את חרושת האגדות על דבר הכתרתה למלכת הערבים בנווה המדבר תדמור.

ירושלים הר הבית

"ירושלים״ 1886, מאת גוסטב באוארנפיינד.

הנשים המטיילות מצטיירות כדמויות של פורצות גדר על רקע מגבלות התנועה הנובעות מהבדלי המינים בתקופתן: ליידי קתרין אגרטון אינה מסתירה יומרות אינטלקטואליות, אידה פייפר מקיפה פעמיים לבדה את העולם, הרוזנת אידה האן-האן ממירה את דתה לקתוליות ומצטרפת למנזר והרייט מרטינו חודרת לפטרה, מצוידת בקנה שמיעה ובבקשיש בן מאה פיאסטרים. שרה ברקלי ג'ונסון מלהגת ערבית שוטפת ונכנסת בשובבות של קטינה נועזת לטריטוריות הקדושות האסורות של עיר הקודש, כשהיא שזופה כבדואית ומלובשת במיטב האופנה התורכית. אמילי בופור חודרת לתדמור ונחשבת לאשה הראשונה שהעפילה אל החרמון.

דומה כי ככל שאזור החראם אל שאריף קובע בתודעה כמתחם אסור בכניסה, כך גברה הסקרנות לגביו. הרצון לחדור לאתר זה גובל בתאווה המותירה את המשתוקק בלא כל שיקול דעת:

"תשוקה כבושה – מכבר להציג כף רגל על הר המקדש, להתהלך בחצרותיו הנהדרות, גאתה ופרצה כל סייג של התאפקות... ומי לא יהיה מוכן לסכן משהו – ואפילו הרבה – למען ילך ויטייל בתוך חצרות המקדש היפות הללו, הנחמדות עתה כל כך... למען יבקר במקדש המופלא", כתב הקונסול האנגלי הוויקטוריאני ג'יימס פין. עולה הרגל הנוצרי כמו נידרש כאן לשוב ולצלוב עצמו במבחן עילאי ואכזר של אמונה. אפילו הקונסול האנגלי השקול לכאורה נראה כלוקה ברטט משונה לנוכח הכניסה בשערי הגן הנעול: "אל החצרות האלו, המקודשות ביותר המחוללות ביותר, היו צעדינו נטויים".

התיאור הקונסולרי המלווה את הביקור המלכותי הבלגי של 1855, מגיע להתלהבות אקסטטית כמעט – עד כי יקשה שלא להבחין בתחושה של קליימקס ריגושי אדיר הפוקד את פין. נדמה שהסנטימנט הדתי וההיסטורי שלו ותחושת הייעוד שפיעמה בו הצטלבו באיזה רטט חושני לנוכח החדירה אל גן העדן האסור, כמו הייתה עבורו הביאה במקום המקדש בגדר העזה שיש בה מטעם המים האסורים והכניסה בפרדס הסודות.

עצם ההתייצבות בפני האלוהים והעמידה באתר שכינתו מכילה, כפי שנודע מהמקרא ואילך, סכנת מוות, כשם שהמגע המיני בכלל והזיווג האסור בפרט – נתפשים בתודעה הזכרית כמכילים קורטוב מטעמה של מיתה. "עתידים היינו להתקרב אל המקום... מקום קודש הקודשים, הכס הארצי של הוד האלוהות ונוכחותה, המקום בו נקרעה הפרוכת לשנים! לא נותר במחשבותינו מקום רב להרהורים בדבר סכנות אפשריות. רגשותינו נסערו יותר ויותר". זהו ההימור הקדוש על החיים ועל המוות, המתבצע במקום שבו נקרעה הפרוכת כקרום הבתולים. הדיפלומט האנגלי המנומס ממתין בסבלנות לתורו, אך התיירים המתקהלים במקום – "המון אנשים מצפים ונלהבים... דחף אותנו קדימה... כשיטפון פרצו פנימה".

תחושת השיטפון הגואה עד כדי מבול שמצד ההמון – שבה ומאותתת את סכנת ההיבלעות והטביעה גם בממדים הנפשיים והמטפיזיים של החוויה. לאחר שהתאושש מהדוחק, שב פין ונרטט למראה חמדה שאין לתארה ולנוכח הסלע הקדוש – "מסד בית האלוהים". תודעתו המומה מגודל המעמד, משטף של אסוציאציות דתיות ומתחושת העמידה בסמוך למקום הקורבנות ולאתר העקדה. "כנדהמים היינו נוכח יופיו של המקום".

כבר במאה הרביעית מתאר הנוסע הקדום מבורדו את ליבו של הר הבית כמכיל "אבן נקובה", שהיהודים מרטיבים אותה בדמעותיהם. ואולם אבן נקבית לחה זו, שבה ומזוהה עם אבן השתייה הזכרית ומתחתיה חוזר ונפער החלל הנקבי, זה המכונה במקורות ה'שת', או המערה

הביקור החגיגי המאובטח היטב, נסער במפתיע למשמע "צרחות קנאיות של דרוויש", המקלל את האורחים רמי המעלה. לרגע נזכרו המבקרים אפופי האימה בסכנת ההמון המוסלמי שבחוץ, העלול לעשות בהם שפטים. השלטונות העות'מאניים מיהרו להאיץ באורחים שיסיימו את ענייניהם במקום בזריזות, אך גם בנסיבות הזהירות הללו, לקה אורח סקרן יתר על המידה בכמה חבטות הגונות מצד השומרים הסודאנים שנודעו בנחת זרועם.

המסורות האגדתיות על מקום המקדש מלבות את אווירת הקדושה המאיימת (הנומינוזית) האופפת את האתר, שנוכחות האל המקראי עתיק היומין עדיין אמורה להימצא בו באורח מוחשי. מרעיד מהתרגשות מתייחד הקונסול האנגלי עם זכר הצלוב -- 'גואלנו', ומחשבותיו נודדות אל הקנאים היהודים שבימי קדם הגנו על המקום בגופם. הוא נרעש במיוחד מן הסלע הגדול: "תימהון ויראת קודש... תקפו אותנו" למראה ה"סלע החי והנהדר", וכן: "המושא החשוב ביותר לרגשותי היה הסלע". פין נשקע בשרעפים בין-דתיים נסערים – בעוד מורי הדרך המוסלמיים חובטים על רצפתה של המערה כהוכחה מוחשית לחלל הגדול הנפער מתחתיה. שם אמורות היו לשכון על-פי המסורות – הנשמות הממתינות לתחיית המתים. הקונסול הבקי בכתבי הקודש, מהרהר מצידו בכך שאגדה מוסלמית זו בדבר בור הרוחות, מתקשרת לנפשות הטבוחים הממתינות מתחת למזבח על-פי הפרק השישי של חזון יוחנן. עניינם המדמם לנצח של הטבוחים הללו עולה כזכור במקור האפוקליפטי עם פתיחתו של החותם החמישי.

עומס ההיזכרויות הדתיות וההיסטוריות, לצד התחושות המלוות את זמן ההווה של הביקור הקונסולרי – מסמנים צירוף מיוחד ומתוח, המורכב מרטט של התפעלות מלווה בחרדה גדולה. מקום המקדש מציין נקודה קוטבית; הוא מושך ומרתיע, טהור וטמא, מחייה וממית. הכניסה בו דומה להתייצבות בפני הכס האלוהי: הבא בשעריו חש שהגיע לפסגת מסלול העלייה לרגל, אך במקביל הוא מתקשה להשתחרר מתודעת החדירה המסוכנת במקום אסור. זו צליינות שגובלת באובדנות ונושאת גם ממד קרימינלי מסוים. משל היה הנכנס במקום בגדר פורץ דלתות כמוסות ומגלה עריות בהיכל השמימי, או, להבדיל, אדם שזכה לגילוי שכינה ולמפגש עם רעיית האל.

העובדה כי בנקודה המרכזית והמוצפנת ביותר באתר המקודש – מצויים אלמנטים סמליים וארכיטקטוניים של יסוד ארכיטקטוני קמאי וקוסמי ומתחתיו חלל פעור – מצביעה על הייצוגים המובהקים של המימד הפאלי והנקבי הניצבים במקום הזיווג הקדוש. כבר במאה הרביעית מתאר הנוסע הקדום מבורדו את ליבו של הר הבית כמכיל "אבן נקובה", שהיהודים מרטיבים אותה בדמעותיהם. ואולם אבן נקבית לחה זו – שבה ומזוהה עם אבן השתייה הזכרית ומתחתיה חוזר ונפער החלל הנקבי – זה המכונה במקורות ה'שת', או המערה. והנה אם יורדים אל אותה מערה "רואים את החור שבאבן השתייה", שמידותיו "אמה על אמה" כמבואר בדקדקנות במסכת מידות שבמשנה.

בסיומו של הביקור הקונסולרי, בעודם הולכים דרך ויה דולורוזה, נתקלו האורחים הכבודים במוסלמים "שעתה ידעו על הנעשה ולכן קיללו את הנוצרים קללות נמרצות בחמת אין אונים". ועם זאת נראה לפין שדת זו המצוידת במאגר של סבלנות מזרחית, נוחה להשלים עם גזרות גורל ומשעה שנקבע תקדים בביקור מלכותי – שוב אין מקום המקדש נעול כה הרמטית – "שסר כישופו של האיסור". מתיאורו האופטימי של הקונסול עולה כי שנת 1855 הייתה שנת מפנה בסידורי הכניסה לאתר ולמעשה חל בה גם שינוי משמעותי בהיסטוריה של ירושלים, שכן בשנה שלאחריה כבר מתאפשרת כניסה למבקרים נוצרים. קהל עצום של תיירים בריטיים צובא על המקום והללו "להוטים היו ביותר...לבקר בבית המקדש".

ועם זאת ברור כי הרטט שעשוי היה לתקוף מסתנן יהודי היה מן הסתם מסעיר פי כמה: הן משום שאינו בא למקום הקדוש כאורח רשמי נוצרי, כשהוא מלווה כוחות משטרה תורכיים ופמליה של מלווים כבודים. הן בשל הצורך לפרוץ חומה כפולה של חסימות – מצד הרשויות והשומרים המוסלמים ומצד העכבות הרבניות ההופכות את האתר לאסור בכניסה. מקום המקדש מצטייר אפוא כמתחם של טאבו: כאן נמצא ארון הברית עם הכרובים החושניים המעורים זה בזה, המזדווגים בתנועת ריחוף מעליו וכאן מקום העקדה המסמן את סכנת המוות על קידוש השם. המקדש הוא אתר הזבח הגדול, אך גם מעין חדר מיטות אלוהי, שבו מתעלסים היסוד הפאלי הגלום בסלע והמסומל בספירת היסוד (בסוד "יוסף – צדיק יסוד עולם"), והממד הנקבי, המזוהה עם 'נקודת ציון' ועם איבר המין של השכינה בדמותה כרעיה השמימית.

מבחינה השוואתית של רשימת הכניסות לחראם לאורך היסטוריה ארוכה למדי ניתן להגיע למסקנות הבאות:

  • סקירת רשימת ההתגנבויות אל ההר מלמדת על מהלך סידרתי של הסתננויות אל מקומות קדושים, אתרים חסומים ונקודות הקשורות באיזו פנטזיה של עלייה אישית לרגל. תכופות עוברים אותם מסתננים עצמם דרך מספר אתרים כאלה טרם הגעתם אל קודש הקודשים: מערת המכפלה, קבר דוד, מכה ומדינה, הקבר הקדוש, פטרה, תדמור, מקורות הנילוס, הפירמידות – כל אלה אתרים שיש בעצם החדירה אליהם פעולה של חציית גבולות מסוכנת. לעתים מעמידה חציית הגבול את המסתנן בפני סכנת מוות מידי אדם או טבע וזו הולמת היטב את האתר המסמן מקום אסור בכניסה. האתר אמור להכיל סודות מופלאים ואוצרות אגדתיים ולפיכך יש בכניסה אליו מקצת משיגעונם של כורי הזהב ומחפשי התיבות האבודות. המסתנן חולם על תהילת עולם פרי חדירה ייחודית והוא עשוי להסתנוור מברק אבני האזמרגד שבחזונו, אך במקביל מרחף מעליו צלה של קללה עתיקה. במקרים אחדים מהווה הכניסה לאתר הראשון מעין תרגול לקראת המשימה העיקרית הכרוכה בהר הבית. כך נוהגת למשל מרת בלזוני, המתקנאת בבעלה – חוקר הפירמידות והנכנסת בהר ציון כתרגיל אומץ טרם עלייתה אל הר הבית. כל האתרים מקבילים זה לזה, אך בחווייתו של המסתנן הם נפרשים לאורך רצף האמור להוביל כביכול מהקל אל הכבד, כאשר נקודת השיא היא מקום המקדש. במקרים אחרים ניתן לראות בהסתננות הסדרתית ביטוי לאופייה הכפייתי של תשוקת ההתגנבות.
  • פעולת החדירה עשויה להיתפש באופנים שונים; חקירה מדעית, הרפתקנות לשמה, ריגול בעורף האויב, פעולת תיקון משיחית. לעתים היא נתפשת כמבחן אומץ, כטקס מעבר וכריטואל התבגרותי. אופיו המבוצר והאסור של האתר המקודש ומערכת הסמלים הנקשרת בו – מקנים לו אופי של מוקד מיני אסור בחדירה. אבן השתייה הפאלית ומערכת הנקבות ומבוך המחילות שבתהומות מתחת להר הבית – מחזקים את התחושה שהמקום הקדוש מזוהה בתודעה עם איברי המין. החדירה אליו מכוונת לפיכך להתוודעות קרובה, חווייתית וויזואלית אל מסתורין מיני העלול להיהפך למלכודת אובדנית. לעתים מבקש המסתנן להיטהר במהלך הזה, או להגיע לכלל משגל אלוהי באתר המקודש ובמקביל דומה שהוא משתוקק לעבור חווית שיא וטרנספורמציה אישיותית שאחריה יהיה אחר בתכלית. במקרים קיצוניים נהפך המהלך הנועז הזה לאקט סופני שאחריו אין עוד דבר, זולת המיתה. רק כאן, בגבולות האתר האסור, ניתן להצמיד באורח הדוק כל-כך את חוויות השיא של הזיווג הקדוש והמגע האינטימי חוצה הגבולות עם האלוהות ומתוך כך את המימוש הדתי העליון, את הפרת הדין ואת גזר דין המוות. החתירה הגורלית אל ההצמדה הטעונה של החוויה הריגושית הארוטית והמיתה – עשויה להצביע על קושי בקיום משגל אנושי רגיל שיש בו ממד של סדירות, מחזורית ופריון. עולה הרגל מן הטיפוס הזה ממקד את מלוא אונו בזיווג האובדני הקדוש המתרחש באזור המסגדים. זהו הזיווג העליון שאין בו פריון ושבמקום ליצור חיים חדשים הוא מוביל למיתתו של המרטיר המשיחי המבקש לפתוח בעיניי רוחו עידן חדש של גאולה.

ההקשרים הארוטיים של ההתייחסות להר בולטים בין היתר משורת שמותיו במסורת: הרי בשמים, הר המור, גבעת הלבונה – המתחברים בשירת האהבה העברית הקדומה.
מבקרים שונים, המתועדים בספרות הנוסעים, מעידים על 'שער גן העדן' ו'אבן גן העדן' – כגוש שיש גדול שלידו מתפללים המבקרים בהיכנסם להר.

שבירת הטאבו על הכניסה בהר והשאיפה לזיווג הקדוש הכרוכה בה, מאותתות למגמה של שבירת חוקים המבקשת לגעת בשורש הבריאה והאלוהות באקט הדומה לגילוי עריות

אך עוד יותר מתשוקת החדירה והנגיעה בפרי גן-העדן, בולט החיפוש אחר אבן השתייה כמין מגנט פאלי, החוזר בתיאורים שונים של הכניסה להר הבית והמועמד במוקד ההזיות של המסתננים השונים לאתר. ג'יימס פין נרגש עד עומק נשמתו מהמסורת היהודית על דבר הכהן הגדול בימי בית שני שנהג להזות דם על האבן. הקונסול משוכנע שבסמוך לאבן ממתינים לו אוצרות המקדש בצורת ארון הברית וכיסא הרחמים, "שלא נראו מעולם מאז חורבן הבית... אלא שהיהודים מאמינים שעודם מצויים בתחום המקדש פנימה". לשיא התרגשותו הוא מגיע אל מול האבן הנראית בעיניו כמסד בית האלוהים: "גוש עצום של סלע בראשית", המזדקר "אפור מחוספס ועצום" לנוכח המבקרים. הרטט התוקף את הקונסול הבריטי הוא כשל מאמין אדוק הניצב במפתיע אל מול זיקפה אלוהית.

החיפוש אחר האבן והאוצרות שלידה – המשיך להסעיר בעלי הזיה דתית בעשורים האחרונים, למרות העכבות והסיכונים הכרוכים בו. בקיץ 1981 יזם רב הכותל, הרב גץ, חפירה סודית של מנהרה, האמורה להובילו אל המקום המשוער של קודש הקודשים ואל סלע היסוד שעליו ניצבת אבן השתייה. החפירה עוררה מתיחות רבה באתר וכמעט שהביאה לשפיכות דמים בעימות בין יהודים למוסלמים. ביומנו כתב רב הכותל בעקבות המהומה שקמה: "קול ערבים בתוך המנהרה... כל צעקה שלהם היא כמדקרה בלבי".

גץ היה תלמידו של הרב עובדיה הדאיה, חבר בית הדין הגדול, שכיהן גם כראש ישיבת המקובלים 'בית אל'. מתוך כך נתמזגו בתודעתו הדתית תורתו של הדאיה וכתבי רבי שלום שרעבי, שנתגלגלו כאן בניסיונות לזירוז ביאת המשיח באמצעות גילוי קודש הקודשים וארון הברית.

על הממד המיני שבהר ניתן ללמוד מההתייחסות אליו בקטגוריות של טומאה וטהרה. בישראל של סוף האלף השני לספירה ניכרת החרפה בתפישה הדתית-לאומנית, הרואה את הימצאות היסוד הישמעאלי, הזר כביכול למקום, כשיקוץ משומם וכעדות להפקרת האתר לידי פריצים.
טקס ניסוך המים שנערך במקום בימי קדם נושא אף הוא הקשרים ארוטיים מובהקים: המים נשאבים בכד נחושת מן הניקבה ונמזגים על בגדי הכהן הגדול. קבוצת 'נאמני הר הבית' ניסתה לחדש את הטקס, כאשר במוקד האירוע עומדת הצבת אבן הפינה לבניין הבית השלישי. האבן הזקורה מייצגת יסוד זכרי ברור, כנגד הכד והנקבה המסמלים רכיב נקבי. הרצון הבלתי נכבש לחדור בפנים ההר אל עומק הממד התת-קרקעי והנקבי שלו, בא לידי ביטוי מחודש בפרשת מנהרת הכותל. העימות האלים מסביב למנהרה שב על דרמת הקונפליקט הירושלמי הממוקדת במתחם טעון אחד.

שבירת הטאבו על הכניסה בהר והשאיפה לזיווג הקדוש הכרוכה בה, מאותתות למגמה של שבירת חוקים המבקשת לגעת בשורש הבריאה והאלוהות באקט הדומה לגילוי עריות. האיש המבקש לחדור אל ההר כמו מתחקה אחר מבואות גן העדן והעולם הבא, אך בעצם חדירתו אל המקום האסור הוא בבחינת מזרז הקץ העשוי לחולל גאולה, כשם שהוא עשוי להמיט על העולם את יום הדין ואת האפוקליפסה הכרוכה בו.

עונשי הכרת המרחפים מעל מסיגי גבולו של קודש הקודשים – מאיימים באותה מידה גם על עבריינים מיניים. העונשים הצפויים לכל העבריינים הללו כוללים מיתות נוראות, כגון: סקילה ושריפה. מיתות אלו של הדין היהודי – מקבילות לעונשים שהיו מנת חלקם של מסיגי ההר מידי הרשות העות'מאנית וההמון המוסלמי.

עונשים חמורים של כרת מרחפים במקביל גם מעל התקדים המשיחי-שבתאי, המפר באורח בוטה איסורים הלכתיים על אכילת חֶלב והגיית השם המפורש. מכאן שהעבירה הכרוכה בכניסה בהר הבית – מאותתת לצומת טעונה ביותר של חטאים מיניים וחציית גבולות משיחית. ואכן עצם ההתקרבות אל ההר, הכניסה בו והניסיון לבצע בתוכו פעולות פולחניות דוגמת העלאת קורבנות – מעידים על מהלך משיחי אסור ואקטיביסטי, השואף לכפות גאולה בדרכים בלתי כשרות.

במרחקים שבין המקדשים הכנעניים שהצטיינו בפעילות סקסואלית ערה, לבין המקדש היהודי שהוקם באתר העקדה, בולט לכאורה ההדגש הקורבני חמור-הסבר של המקדש המקראי העומד בסימן עקדת יצחק. ואולם כאשר מוסיפים על כך את העימות היהודי-אסלאמי בשאלת זהותו של העקוד האמיתי, את חיי האישות הסבוכים והשערורייתיים למדי של האב המשותף, את היחסים בציר המקדש-העדן-הפרדס, את תנוחת הזיווג של הכרובים, את ראיית האתר כטבור העולם, את מכלול הייצוגים הפאליים והנקביים שהוצפנו בארכיטקטורת המקדש, ואת חזיונות הגאולה הרואים בו את חדר המיטות האלוהי – מתברר כי סוד ההר האסור מכיל גם מטען מיני מושך ובלתי פתור. המטען הזה עלול להתגלות כמסוכן וכבלתי נעים בעליל. ואכן אגדות החורבן יודעות כזכור לספר (גיטין) כי לא נחה דעתו של טיטוס מחריב ירושלים והמקדש – עד שהכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה, באקט נורא של חילול, דווקא שם.

ד"ר אלי שי מחבר הספר 'משיח של גילוי עריות - היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית' בהוצאת ידיעות אחרונות. בעל תואר שלישי בקבלה ובמיסטיקה יהודית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וכן ד"ר לספרות עברית חדשה מאוניברסיטת הנגב, ב"ג, באר שבע. פרסם מאות מאמרים בנושאי תרבות יהודית וספרות ישראלית, נמנה עם גרעין המייסדים החלוצי של רשת שוקן לתקשורת מקומית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלי שי.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על סוד ההר האסור

01
איציק אשר

בתחילת שנות התשעים ביקרתי במוזאון הארכאולוגי באיסטנבול, וזכיתי ללווי אישי. הובילו אותי לכתובת על שיש לבן (שנשדד בתקופת שלטונם) מהמאה ה1 ובו כיתוב ביוונית שניסוחו בערך כך ״ כל העובר מפתן זה, דינו מיתה״ לדברי מארחי, נמצא על הר הבית והיה מיועד לחיילים הרומאים ששהו בתקופת כתיבתו בירושלים. אולי יעשו הרשויות, להחזרת הכתובת לירושלים . מאמרו של דר שי מאלף, מעמיק בהקפו. ישר כח