סוד כמוס לפרה ולסוס

כהורים, אנחנו רוצים לדעת את הסודות של ילדינו. אבל האם הדבר רצוי? מה תפקידו של הסוד בהתפתחות הילד?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בלבו של "סוד הגן הנעלם", ספר הילדים האהוב מאת פרנסס הודג'סון ברנט המספר כיצד יתומה רעת מזג הופכת לנערה צעירה פורחת, שוכן כוחה המגונן של הסודיות. בגן העזוב, המסתתר מאחורי צמחייה שגדלה פרא, מרי מוצאת מחדש את נפשה הנטושה. בעודה מטפלת בגן – מנכשת ושותלת וצופה בעצים החוזרים לחיים - גם הידע שלה לגבי עצמה מתחיל לנבוט. במהרה היא פורחת ונעשית מלאה וחזקה יותר, כיוון שהסוד שהיא טיפחה החל, בתורו, לטפח אותה. כשמרי חולקת את סוד הגן עם קולין, הילד החולני, גם הוא מתחיל לצמוח, רגשית ופיזית. הוא חושף את הפחדים הסודיים שלו בפני מרי, וכך מתגבר עליהם. בספר הזה, הסודות נחשפים רק כאשר אין עוד צורך במעטה ההגנה שלהם.

הילדות מלאה בסודות ובסודיות, ורבים מהם מחולצים במאמץ מתוך עולם המבוגרים, שהכניסה אליו אסורה לילדים.

זהו סיפור מקסים שהעניק לי נחמה רבה כילדה. אהבתי את המחשבה על מקום סודי שאותו אחלוק עם אדם אחד בלבד, חבר יחיד ומיוחד. והיו לי הזדמנויות רבות לממש את הפנטזיה הזו כיוון שספרות הילדים מלאה בחבורות סודיות, משימות חשאיות, צפנים מסתוריים, יערות נסתרים וחדרים חבויים – כולם שערים לעולם אחר, כמו ארון הבגדים בסדרת נרניה – שלימדו את הצעירים על תפקידיה של הסודיות, על הרגשתה, על הקסם הטמון בה, על ערכה, על סכנותיה.

דלת לגן סודי

דלת לגן סודי. תצלום: סלין מרסולה

באנגלית, המילה secrecy (סודיות) מגיעה מהמילים הלטיניות secretum, שמשמעותה להפריש או לשים בצד, ו-secernere, שמשמעותה להפריד (כמו בעזרת מסננת). האטימולוגיה הזו מלמדת כי סודיות היא שיטה להפרדה ולחלוקה, להזיז משהו – או מישהו – מהדרך. בספר Secrets: On the Ethics of Concealment and Revelation (ראה אור ב-1983), הפילוסופית ילידת שבדיה סיסֶלה בּוֹק מגדירה "סוד" באופן ניטרלי, כתקשורת שנחסמה בכוונה: "כל דבר עשוי להיות סוד כל עוד הוא נשמר חבוי במכוון". ייתכן שתוכנו של הסוד, כותבת בוק, חשוב פחות מאשר תפקידו ככלי להבחנה בין "אינסיידרים" – כל מי שמודע לסוד – לבין "אאוטסיידרים", כלומר ביצירת היררכיה.

זאת אחת הסיבות לסיפוק שאנו חשים כשמישהו שואל: "אתם יודעים לשמור סוד?". משמעות השאלה היא שהשואל קבע כי אתם ראויים להיות אנשי סוד, שהוא יכול לחלוק עמכם מידע בלעדי. החשיפה לסוד היא נפלאה וקשה (מפתה לגלות, להשוויץ במידע), בעוד שההדרה טומנת בחובה גילוי כואב על שלא נבחרנו כאנשי סוד.

הילדות מלאה בסודות ובסודיות, ורבים מהם מחולצים במאמץ מתוך עולם המבוגרים, שהכניסה אליו אסורה לילדים. המבוגרים מסתירים מהילדים במתכוון דברים שהם לא יבינו, או מידע שעלול לבלבל או להפחיד אותם. הילדים, מצדם, לומדים לחקות את ההתנהגות הזאת: הם לומדים שלעתים קרובות טוב לשמור מידע לעצמך. וכמו מרי, הם לומדים גם שסודות מעניקים להם מידה של כוח.

האם סודות עוזרים לילדים או פוגעים בהם? האם הם מסייעים להם להתפתח או מעכבים אותם?

"סוד הגן הנעלם" ראה אור ב-1911. בעולם של ימינו, אשר בו שולטת השקיפות, סודיות אינה מזכה אותנו באותה מידה של כבוד – אפילו בספרי הילדים. מדינות, מוסדות ואנשים ששומרים סודות נתפסים כמי שמסתירים דבר מה, והסתרה מעוררת חשד מידי; חושפי הסודות, לעומת זאת, כמו ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן, זוכים ליחס של גיבורים עממיים. שקיפות בעסקים ובממשל היא המנטרה החדשה, והמנטרה הזו נתמכת על-ידי התרבות הפופולרית של ימינו, המעודדת פתיחות וגילוי לב.

לאור השינוי ביחסנו לסודות הפכה הסודיות השגרתית, היומיומית, לנושא טעון עבור ילדים: האם סודות עוזרים להם או פוגעים בהם? האם הם מסייעים להם להתפתח או מעכבים אותם?

אפילו בתקופות שהוקירו את מעלותיה של הסודיות, היו האנשים ערים לפוטנציאל הרעיל שלה. בספרו “האדם המודרני בחיפוש אחר הנפש" (ראה אור ב-1933) הזהיר הפסיכואנליטיקאי קרל יונג שסודות "פועלים כמו רעל נפשי שמנכר את בעליהם מהקהילה". בה בעת הכיר יונג בכך ששמירת סודות היא חלק מתהליך האינדיבידואציה:
"במינונים קטנים הרעל הזה עשוי להיות תרופה יקרת ערך, ואף צעד חיוני בדרך ליצירת נפרדוּת אצל האינדיבידואל. עד כדי כך שגם ברמה פרימיטיבית חש האדם צורך עז ביותר להמציא סודות; שמירת הסודות האלה הצילה אותו מהתמוססות בלא-מודע של חיי הקהילה, וכך מפציעה נפשית קטלנית".

במינונים מבוקרים, אם כך, הסודות עודם הכרחיים להתפתחות הילד. סודיות יכולה בעליל לשרת אינטרסים אישיים, כמו למשל כשילדים מסתירים מידע כדי להתחמק מעונש (כשהם לא אכלו את הברוקולי, למשל). אבל סודיות משרתת גם תכליות יסודיות יותר: היא מסייעת לנו לפתח מודעות פנימית ואוטונומיה; היא יוצרת מרחב לדמיון; ואף על פי שהיא עלולה לשמש כנשק להדרה, היא גם כלי מהותי לבניית ידידות.

ילדים אינם נולדים עם היכולת לשמור סוד. הם לומדים להשתמש בסודיות בהדרגה. בסדרת מחקרים שנערכה בגרמניה ואוסטרליה בשנות ה-80 וה-90, הפסיכולוגים אליזבת פליטנר (Flitner), אלן ווטסון (Watson) ורנטה פלְטין (Valtin) מצאו כולם שתפיסת הסודיות משתנה משמעותית אצל ילדים בין הגילאים 5 ל-12. אצל ילדים צעירים, שיערו החוקרים, היא מסייעת לגיבוש תחושת העצמי.

המשחקים שילדים משחקים מגיל מוקדם – קוּקוּ, חפש את המטמון, מחבואים – מבוססים על סודיות. אך חשוב לציין שהם מבוססים גם על חשיפה. ילדים אוהבים משחקי הסתתרות אך מתקשים שלא לחשוף את עצמם. אחייניתי בת החמש צורחת: "אני כאן" עוד לפני שהספקתי לספור עד שש במחבואים. אחת הסיבות לכך, טוען מקס ואן מאנן, פנומנולוג יליד הולנד, בספרו Childhood’s Secrets (ראה אור ב-1996), היא שילדים מתקשים לעכל את המחשבה שהם אינם שם. ההתחבאות מלמדת אותם דבר מורכב יותר: אף על פי שאי אפשר לראות אותי, אני עדיין קיים. ולאחר ההבנה הזאת מגיעה הסתתרות מוצלחת ממבוגרים, במשך שעות, במחנות סודיים הנבנים בבית או בחצר ומאפשרים להם ליצור סביבה משלהם ולמשול בה. התהליך הזה מסייע להם לפתח עצמאות.

כמעט כל ילד שקרא את ספריה של איניד בלייטון רוצה להיות חבר בשביעייה הסודית, חבורת הנערים והנערות המתכנסת במקום מפגש חשאי שאליו נכנסים באמצעות סיסמה סודית. אמו של פיטר, מנהיג השביעייה, מכבדת את סודותיו ולא לוחצת. כמו בסיפור The Secret of Old Mill משנת 1948:

"מה קרה?"
פיטר וג'נט הביטו זה בזה.
"האמת, אמא", אמר פיטר לבסוף, "זה סוד".
"אם זה המצב, לא אשאל שאלות", אמרה אמא מיד. זה תמיד היה נחמד כל כך מצדה – היא אף פעם לא הכריחה את הילדים לספר לה שום דבר אם הם לא רצו.

מקומות סודיים וסיסמאות חשאיות הם דרכים צדדיות שמאפשרות לילדים לבנות זירות פיזיות ומנטליות משלהם ולפטרל לאורך גבולותיהן. כך הם משחררים את עצמם אט אט – בבטחה – מהפיקוח המתמיד של המבוגרים.

בית על עץ

בית על עץ. תצלום: ythedarkdays

בגיל חמש או שש הילדים כבר מבינים מהו סוד אך עדיין מתקשים לשמור סודות. הם יפלטו את כל הידוע להם על מסיבת הפתעה או מתנת יומולדת. הם כמעט מצליחים לשמור את המידע לעצמם, אך המאמץ ניכר בהם: אם רק תרצו, תוכלו לחלץ מהם את הסוד בקלות. השלב הבא הוא לשמור סוד בלי שאף אחד ידע זאת. פייר ז'אנה (Janet), פסיכולוג צרפתי בן המאה ה-19, טען שגילוי הסודיות הוא אירוע חשוב בחייהם של ילדים כי הוא מבשר את לידתו של עולם פנימי. כשילדים מבינים שאפשר לשמור מחשבות ורעיונות בתוך הראש, וששם הם אינם נגישים לאחרים, הם מבינים שישנה הבחנה בין העולם שלהם, הפנימי, לבין העולם החיצוני.

בספר הזיכרונות שלו, Father and Son (ראה אור ב-1907), המשורר הבריטי אדמונד גוס (Gosse) מתאר את החוויה הזו כהתעוררות מלהיבה. לאחר ששבר צינור עופרת, חלק מהמזרקה שבגינה, חיכה אדמונד בפחד לתגלית הבלתי נמנעת לכאורה (אביו היה נחוש למצוא ולהעניש את העבריין). אך אז הוא הבין שלא נשקפת לו סכנה כי אדם אחר נחשד במעשה:

"היה בעולם הזה סוד והוא היה שייך לי ולאדם נוסף שחי יחד איתי בתוך גופי. היינו שניים ויכולנו לדבר זה עם זה... בעודי נתון בדואליות הזו הכתה בי לפתע ההכרה באינדיבידואליות שלי".

אדמונד הבין שיש ברשותו מידע שאינו נמצא ברשות אביו (שעד אותו רגע היה בגדר ישות יודעת-כול). המעמד הזה החדיר בו מודעות לעצמאות ולתודעה שלו. כשילדים מסתירים דבר מה מהורה או מבני משפחה אחרים, הם חווים את כוחה המבדל של הסודיות, חוויה שעלולה להיות מבלבלת עד מאוד: בינם לבין יקיריהם נפער מרחק שבגללו הם עלולים לחוש בודדים ומבודדים. אך כפי שגילה אדמונד, המרחק גם מאפשר לנו לדבר עם עצמנו. גם ליומנים סודיים יש תפקיד בסיפור הזה. על דפיה הריקים של המחברת, שנועדו לעיניהם בלבד, הילדים יכולים לתעד בכנות את מחשבותיהם ורגשותיהם.

הסוציולוגי הגרמני גאורג זימל (Simmel) היה אחד החוקרים המודרניים הראשונים שבחן את נושא הסודיות, וההבחנות החשובות שלו בספר “The Sociology of Secrecy and of the Secret Societies" (ראה אור ב-1906) עומדות בעינן גם היום. הוא חשב שסודיות היא אחד "ההישגים הגדולים ביותר של האנושות". מדוע? כי סודות מייצרים חוויית חיים מורכבת יותר. ברגע שאנשים מסוגלים לשמור סוד, הוא ציין, הם יכולים לחיות בשני עולמות. סודות מאפשרים לנו לחשוב מחשבות שאיננו מחויבים לפעול על פיהן, או שהם יכולים להזין ולטפח אותנו עד לרגע שבו כן נחליט לפעול. הם מעניקים לנו מרחב למחשבה, מרחב של אפשרות; הם עוזרים לנו לדמיין את החיים אחרת.

סודות

"סודו", תצלום: ז'קלין טיני

זימל טען גם שהסודיות חיונית ליצירת מערכות יחסים וטיפוחן. זוהי תובנה חשובה שפותחה על-ידי פליטנר, ווטסון ופלטין, שהראו במחקריהם שאצל ילדים מבוגרים יותר הסודיות היא חלק מנורמות החברות. במחקריהם הם ראו שילדים בני 6 עד 10 מהססים לגלות סוד, בייחוד אם הסוד עוסק בחבר. בגיל 12, ההבטחה שלא לגלות סוד היא כבר מחייבת. ילדים בגיל זה צריכים להיות חלק מקבוצה, להתחבר לבני גילם, וסודיות היא אחת הדרכים לבנות את מערכות היחסים הקרובות האלה.

סודות הם מטבע שאפשר לנצלו כדי להכליל ולהדיר. אך שיתוף סוד הוא גם הבעת אמון – ובה בעת הוא גם דרישה לאינטימיות. לכן מסוכן כל כך לשתף אדם אחר בסוד: אנחנו מעמידים את עצמנו במצב פגיע, מעניקים לאיש הסוד הזדמנות לתמרן אותנו ולכפות עלינו את רצונו. הוא אף עלול לגלות את הסוד! באמצעות סודות ילדים בודקים את נאמנות חבריהם ומרחיקים אאוטסיידרים. אין דבר גרוע מאשר חבר-שווא שחושף את סודותינו. הבעיה העיקרית אינה תוכן הסוד – הילד שאת מחבבת; ההברזה משיעור מתמטיקה – אלא עצם הבגידה.

אמנם רבים מהסודות בחייהם של ילדים אינם מזיקים במיוחד – קיומו של גן סודי, מקום המפגש של החבורה, מי שבר את צינור העופרת של המזרקה – אך סודיות עלולה גם להסוות עוולות חמורות, ושמירה על סוד עלולה להיות עול נוראי. לעתים קרובות ילדים מנסים להסתיר מהורים וחברים בעיות אישיות – קטטה עם חבר, בריונות, מורה מתעלל, הורה אלכוהוליסט –כדי לנסות לטפל בעניין בכוחות עצמם, להגן על יקיריהם, או כדי לא להיחשב מלשן. אבל לפעמים הסוד גדול מדי והם אינם מסוגלים להתמודד איתו לבד. לא רק שהשמירה על סוד כזה מבטיח שהעוולה תימשך ותגדל, אלא שהסתרתו עלולה לגרום לילדים מצוקה רבה.

יתרה מזו, סודיות עלולה להגן על הצד הפוגע. מבוגרים מתעללים מנצלים את הדחף הטבעי של הילדים לכבד את סמכותם של אנשים בוגרים, ומכריחים אותם להסתיר עוולות רציניות שיש לחשוף ולחסל. קשה לילדים כשאדם מבוגר מבקש מהם לשמור משהו לעצמם, כשאחד ההורים מבקש מהם להסתיר מידע מההורה האחר, כי יש כאן פיצול של נאמנויות. המתח בין הצורך לשמור על הסוד לבין הרצון לגלותו עלול לגרום טלטלה נפשית גדולה. סודות אפלים מכרסמים בנפשנו.

בספרהּ "סודות" (ראה אור ב-2002 במקור), ג'קלין וילסון מגישה גרסה מודרנית מעודכנת ל"סוד הגן הנעלם" של ברנט ולשביעייה הסודית של בלייטון. הרומן שלה מנווט היטב בין יתרונותיה וסכנותיה של הסודיות. כמעט לכל דמות יש סוד טוב שמגן עליה, או סוד רע שמוטב לחשוף. טרז'ר ואינדיה, הילדות הצעירות שבמרכז הסיפור, מגיעות מרקעים חברתיים שונים. טרז'ר גרה בדירת שיכון עלובה; אינדיה גרה בבית יוקרתי עם אמא נוירוטית ואבא מועל ושתיין. לאף אחת מהן אין חברים ולשתיהן יש יחסים לא טובים עם הוריהן הבעייתיים, האנוכיים והאומללים.

לאחר שטרז'ר ואינדיה נפגשות במקרה, נרקמת ביניהן חברות אמיצה. זוהי מערכת יחסים שידועה אך ורק להן. "לי יש סוד משלי, חברתי המיוחדת טרז'ר"1, כותבת אינדיה ביומן הסודי ביותר שלה. החברוּת הסודית הזו מגנה עליהן מפני מצוקות משפחתיות – כפי שסוד הגן הנעלם הֵגֵן על מרי – ומעניקה להן אושר רב.

ואז יום אחד אביה החורג של טרז'ר, טרי, מצליף בה בחגורה, והיא בורחת. טרז'ר מגלה לאינדיה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא מתעלל בה (בגללו "נשארו לי סימנים כחולים על כל הצוואר"), ומגלה לה גם שאמה יודעת על האלימות המתרחשת בביתה אך לא סיפרה לאף אחד. אינדיה נוקטת צעד קיצוני כדי לעזור לטרז'ר: היא מחביאה אותה בעליית הגג בביתה.

אך הסתרתה של טרז'ר מסבה לכולם ייסורים רבים. טרז'ר מנותקת משאר בני משפחתה, ובייחוד מסבתה שדואגת לה נורא. מה שמתחיל כמסיבת שינה סודית הופך במהרה לכלא סודי. בתחילה אינדיה מרגישה חשובה, אך תוך זמן קצר היא מרגישה חסרת אונים ובודדה. אמנם היא הסתירה את טרז'ר כדי להעניק לה מחסה, אך הילדות אינן מסוגלות להסתדר בלי מבוגרים: הן קטנות מדי. בסופו של דבר נאלצת אינדיה לחשוף את מקומה של טרז'ר בפני המבוגרים ולהסביר מה קרה. ברגע שטרי נחשף הוא מסולק מחייהן, והבנות – שנשארות חברות קרובות – חוזרות כל אחת למשפחתה.

כמבוגרים, ישנם מקרים שבהם אנו צריכים להתנהג כמו אמו של פיטר בשביעייה הסודית, כלומר לא לחטט לילדים בסודות. פעמים אחרות אנו צריכים להיות דווקא כמו סבתה של טרז'ר. היא המבוגרת האוהדת והמהימנה ביותר, ובסוף הסיפור היא זו שזוכה להציג בפנינו את מוסר ההשכל: יש דברים שאי אפשר להסתיר לנצח; כשהסיפור כולו מתגלה בלית ברירה, אפשר לפתור את הבעיה. הפסיכולוג האמריקני מייקל סלפּיאן (Slepian) יסכים כי חשיפת סוד מעיק מניבה לנו רווח פסיכולוגי. במאמר שהתפרסם ב-2012 טענו סלפּיאן ועמיתיו ששמירת סוד גובה מאיתנו מחיר פיזי, מכבידה עלינו: סוד הוא עול, הם מסבירים, שמזיק לגוף ולנפש.

אך מכיוון שידוע לנו כי אם ילדים לא ילמדו כיצד להשתמש נכונה בכוחה של הסודיות, הם לא יוכלו להפוך לפרטים אוטונומיים – בני אדם עצמאיים החיים בחברת אחרים ומנהלים מערכות יחסים עמוקות ומתמשכות – ייתכן שהם צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם מינונים קטנים של סודיות בחייהם. הם צריכים מרחב להתנסות בשמירת סודות בלי לכרוע תחת עולו של סוד גדול מדי או קשה מנשוא. כל ילדה וילד זקוקים למעט סודיות.

 

טיפאני ג'נקינס היא סוציולוגית, סופרת ועורכת התרבות של כתב העת Sociology Compass. ספרה Keeping Their Marbles יראה אור במאי 2016.

תורגם מ-AEON במיוחד עבור אלכסון


AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טיפני ג'נקינס, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סוד כמוס לפרה ולסוס