סולם הרצון החופשי

נכון לעכשיו אנו תופסים את מושג הרצון החופשי בצורה מבולבלת, לא מדעית. אולי, אם נתחיל למדוד אותו, כמו מנת משכל ואינטליגנציה רגשית, נמצא דרך חדשה לחשוב על עצמנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

החתול גוחן לפנים, בטנו קרובה לקרקע, שפמו מלטף את הדשא. הוא מתקדם אט אט בתנועות זעירות בלי להסיר את עיניו מזוג הדרורים שמולו. גופו מתוח והוא מוכן לזינוק. הציפורים מפזזות זו סביב זו כמו שני מתאגרפים. הן אינן מודעות לסכנה. אך לפתע שריריו של החתול מתרככים. זה לא היה הרגע הנכון – משהו בזווית, או באוויר. הוא מתקדם עוד קצת, ועוד קצת, מתמתח שוב, ואז מזנק לפנים. חתולים מקבלים החלטות. ההחלטות שהם מקבלים דומות להחלטות שאנחנו מקבלים: עם מי לבלות וממי להימנע, מה לאכול לארוחת הערב ואיפה להשיג אותה. בהשוואה לצורות חיים אחרות על פני כדור הארץ, לחתולים יש מוח מתוחכם מאוד המעניק להם טווח גדול של אפשרויות התנהגותיות – מידה של חופש, אפשר לומר.

מקובל לחשוב שהמדע הוכיח כי אין רצון חופשי. אם כל הדברים נתונים לאותם חוקים קוסמיים אימפרסונליים, אומר הסיפור, הרי שאנו לא חופשיים יותר מאשר סלעים המידרדרים על צלע הר. אבל זה לא נכון. המדע מספק לנו דרך ברורה ויעילה להבין את חופשיותו של הרצון. העניין הוא שחיפשנו אותה במקום הלא נכון. במקום להשתמש במיקרוסקופ אלקטרונים או סורק מוח, עלינו ללכת לגן החיות.

שם נמצא בעלי חיים המשתמשים במגוון רחב של כישורים המעניקים להם מגוון של אפשרויות בחירה – כישורים הנמצאים גם ברשותנו. היכולות האלה התפתחו בתהליך של ברירה טבעית כי הן מהותיות להישרדות: בעלי חיים צריכים לשקול גורמים שונים, לבחון את האפשרויות הקיימות, לחפש חלופות חדשות כשאסטרטגיות ישנות מפסיקות לעבוד. כל היכולות האלה יחד מעניקות לבעלי החיים, ובהם בני האדם, רצון חופשי טבעי לגמרי. אנו זקוקים לרצון החופשי הזה בדיוק מכיוון שאנחנו לא סלעים, אלא אורגניזמים מורכבים המנסים לממש את תחומי העניין שלנו בסביבה משתנה.

ואנחנו מתחילים להבין את היכולות הקוגניטיביות שמתוכן נובע החופש ההתנהגותי הזה. כמו ברוב הכישורים שהתפתחו באבולוציה, מדובר בעניין של מידה. קחו לדוגמה את היכולת לדחות סיפוקים. מבחינת חתול רעב, משמעות הדבר היא לא לזנק עד שהוא בטוח שהדרור נמצא בטווח הזינוק שלו ודעתו מוסחת. חוקרים המעוניינים למדוד את היכולת הזאת בודקים כמה זמן מסוגלת חיה להימנע מגמול קטן בתמורה לגמול גדול יותר בהמשך. תרנגולות, לדוגמה, עומדות בפיתוי במשך שש שניות. הן יכולות להחליט אם לחכות למעדן עסיסי יותר או לא – אבל רק אם המעדן הזה מגיע במהרה. שימפנזה, לעומת זאת, מסוגל לחכות שתי דקות שלמות – ויש שהגיעו לשמונה דקות בניסויים מסוימים. אני מנחש שאתם יכולים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן.

אם כן, לשימפנזה יש יותר אפשרויות: אם המעדן העסיסי יופיע לאחר שש שניות, השימפנזה יוכל לבחור אם לחכות לו, אבל לא התרנגולת. ואם אתם יכולים לדחות סיפוקים במשך זמן רב יותר, יהיו לכם אפשרויות נוספות: אם לסרב לקינוח כי אתם בדיאטה, או לוותר על כל תענוגות העולם הזה בתקווה לגמול בעולם הבא.

וכעת, בעודנו מתחילים להבין את הכישורים שבבסיס החופש ההתנהגותי הזה ולומדים איך למדוד אותם, אנחנו יכולים לנסות לדרג את הרצון החופשי בסולם משלו. בהקבלה לסולם מנת המשכל (ה-Intelligence Quotient, או IQ), נוכל לקרוא לו ה-Freedom Quotient, או FQ. סולם זה יעניק לנו תובנות חדשות לגבי הגורמים שמפריעים או עוזרים לנו לעצב את חיינו. במילים אחרות, סולם ה-FQ יאמר לנו עד כמה אנו חופשיים – ואיך נוכל להיות חופשיים יותר.

אחת ההנחות הנפוצות היא שחופש דורש יכולת על-טבעית לגבור על חוקי הטבע, אחרת איננו אלא קורבנות של סיבה ותוצאה. לפי התפיסה הזאת, רצון חופשי הוא דבר מסתורי שמבדיל בינינו לבין שאר היצורים

אנחנו זקוקים נואשות לדרך חדשה לחשוב על רצון חופשי. המושג הזה שוכן בלב התפיסה העצמית שלנו: ההנחות הקיימות לגבי מידת השליטה שלנו בגורלנו משפיעות על כל היבטי חיינו, ממדיניות חברתית ודין פלילי ועד למוטיביציות אישיות ותחושת משמעות בחיים. אך נכון לעכשיו אנו תופסים את מושג הרצון החופשי בצורה מבולבלת, שמקורה בעיקר בעידן הטרום-מדעי.

אחת ההנחות הנפוצות היא שחופש דורש יכולת על-טבעית לגבור על חוקי הטבע, אחרת איננו אלא קורבנות של סיבה ותוצאה. לפי התפיסה הזאת, רצון חופשי הוא דבר מסתורי שמבדיל בינינו לבין שאר היצורים. מכיוון שקו המחשבה הזה סותר את כל מה שידוע לנו על העולם, לא מפתיע שעוד ועוד אנשים מגיעים למסקנה שהרצון החופשי הוא אשליה.

ובכל זאת, מדי יום אנו מזהים סביבנו חופש שנראה טבעי מאוד – כזה שתואם באופן מושלם את רעיון הדטרמיניזם. זהו החופש שדברים חיים זקוקים לו כדי לחתור למטרותיהם בעולם שמציג בפניהם שוב ושוב אפשרויות מרובות. התחושה האינטואיטיבית שיש לנו רצון חופשי מבוססת על החופש ההתנהגותי הזה. ובניגוד לתפיסה המיסטית הישנה, היכולת הטבעית הזאת לעצב את עתידנו היא נדבך מהותי ברווחה האישית והחברתית שלנו. זה מה שסולם ה-FQ שואף לתאר.

סיזיפוס והסלע מאת טיציאן

הענשת סיזיפוס, טיציאן (1548-1549)

מאז שנות ה-70 כמה הוגים עובדים על גישה נטורליסטית לרצון החופשי. אבל בשנים האחרונות מספרם גדל עד כדי כך שכעת אפשר לדבר על מהפכת רעיונות קטנה אך משמעותית. עדיין לא התגבשה נקודת מבט או הגדרה דומיננטית יחידה: חוקרים שונים ממסורות שונות שמים דגש על היבטים שונים. אבל כשמחברים את הנקודות זו לזו אפשר לראות באופן כללי מה סולם ה-FQ שואף למדוד: היכולת לייצר אפשרויות בכוחות עצמנו; לבחור אחת או יותר מהן; ולנסות לממש אותן.

כל אחד מהשלבים האלה חשוב. ראשית: היכולת לייצר אפשרויות. אנחנו לא נוהגים לייחס רצון חופשי רב ליצור שמזהה דרך פעולה אפשרית אחת בלבד, בייחוד במצבים שבהם דרך הפעולה הזאת לא מספקת את הסחורה. זוהי התנהגות שאנו עשויים לייחס לאוטומט – לרובוט שציריו ממשיכים להסתובב גם לאחר שהגלגלים נפלו. ב-1982 חוקר הקוגניציה דאגלס הופשטטר כינה את ההתנהגות הזאת בשם sphexish”", על שם הצרעה החופרת Sphex Ichneumoneus, שדבקה לכאורה בשגרות התנהגות קבועות (ולכן אנטומולוגים מרושעים יכולים להתל בה בקלות). לא ברור אם הצרעות האלה באמת נוקשות כל כך, אבל השם תפס, וכעת הוא מתייחס למימוש מכניסטי של דרך פעולה יחידה.

מובן שמספר האפשרויות הזמינות תלוי בין היתר בנסיבות – אבל הוא תלוי גם ביצירתיות ובגמישות של היצור עצמו. לדוגמה, בניסוי שבו היו אמורים קופים לחלץ מזון מתוך קופסה מורכבת, ניסו השימפנזים 38 דרכים שונות לפתור את הבעיה, בשעה שהבבונים ניסו חופן אפשרויות בלבד. לכן אנו רוצים את היכולת לייצר אפשרויות מרובות. שנית, אנו רוצים גם את היכולת לבחור מתוכן בצורה מושכלת. אפשר לומר שהחלטה מושכלת דורשת בחינה של יתרונות וחסרונות. אם יצור כלשהו יוכל לייצר שש אפשרויות לכל מצב אפשרי, אנחנו נתרשם לטובה. אבל לא נתרשם באותה מידה אם הוא יבחר את אחת האפשרויות בצורה שרירותית. סביר להניח שנחשוב כי הכוח שהניע את היצור הזה היה אקראיות, לא רצון חופשי. מובן שבמקרים מסוימים אין ברירה אלא להטיל מטבע: אולי האפשרויות זהות (לחפש מזון באחד משני שיחים, כל אחד מהם עמוס פירות באותה מידה) ואולי אין לנו מידע שמאפשר לנו לקבל החלטה מושכלת (לבחור באחת משתי דרכים לא מוכרות ביער). אבל רוב הזמן אנחנו רוצים לשקול את האפשרויות ולקבל החלטה המבוססת על תחומי העניין והערכים שלנו (השיח הרחוק יותר ממערת הדוב).

שלישית, אנו רוצים לממש את ההחלטות שקיבלנו. יש להודות כי זה תלוי גם בדברים שנמצאים מחוץ לראשינו: אולי לא אוכל לממש את ההחלטה שלי לאכול את פירות השיח כי אגלה שהם רקובים. אבל חלק גדול ממה שנדרש למימוש החלטותינו קשור גם לתהליכים המתרחשים בראשינו, ושאותם אנו נוהגים לייחס לרצון. החופש לכתוב מאמר, למשל, דורש ממני די כושר ריכוז ושליטה עצמית כדי לא לגלוש ברשת במקום זאת.

הגישה התלת-שלבית הזאת היא מפושטת: במציאות הסבוכה השלבים האלה חופפים ומשפיעים אלה על אלה (ומושפעים גם מהרבה דברים אחרים). אבל היא בכל זאת מספקת לנו תשתית שבעזרתה אפשר לבחון אילו יכולות בסיסיות נדרשות לנו כדי לפעול מתוך רצון חופשי טבעי. את השלב הראשון, שבו אנו מייצרים אפשרויות בכוחות עצמנו, קשור ליצירתיות וחדשנות; ואולי גם לסוג מסוים של פתיחות או הרפתקנות אינטלקטואלית. את השלב השני, לעומתו, קרי היכולת לשקול אפשרויות, נהוג לקשר להיגיון. השלב השלישי, מימוש האפשרות הנבחרת, דורש גם הוא יכולות שונות – לרוב כל מה שנכנס תחת הכותרת "כוח רצון", כמו היכולת לדחות סיפוקים, שמוגבלת לשש שניות אצל תרנגולות אך מגיעה לאורכים מרשימים יותר אצל קופי אדם, ובהם בני האדם.

אם אתם מצליחים להעלות בדעתכם כמה אפשרויות פעולה שונות, לשקול אותן לאור תחומי העניין שלכם, ואז ליישם את זו שנראית הטובה ביותר, הרי שאתם פועלים מתוך רצון חופשי. מובן שאנשים שונים מבצעים את השלבים האלה בצורות שונות, טובות יותר או פחות. אם יש לכם דמיון עשיר, למשל, תוכלו לחשוב על 20 מקומות אפשריים ללקט בהם מזון, בעוד שאחרים יחשבו על עשרה בלבד; כך יש לכם יותר אפשרויות ומכאן שאתם חופשיים יותר. לעומת זאת, אם כוח הרצון שלכם חלש, האפשרויות שדורשות דחיית סיפוקים – כמו ללכת 10 קילומטרים עד לשיח עם פירות רבים ועסיסיים יותר – אינן זמינות לכם, ולכן אתם חופשיים פחות. אלה ההבדלים שסולם ה-FQ אמור לשקף.

נכון לעכשיו אנחנו עדיין לא מסוגלים למדוד את ה-FQ שלנו (קרי, "מנת הרצון החופשי") כדירוג כללי. חלק מהיכולות המרכזיות שקשורות למושג הרצון החופשי הטבעי יימדדו בעתיד במבחנים מוגדרים, כמו "מבחן המרשמלו" לבחינת שליטה עצמית שיצר בשנות ה-70 הפסיכולוג האמריקאי ולטר מישל (מרשמלו אחד מונח מולכם; אם אתם מצליחים לא לאכול אותו במשך רבע שעה, אתם מקבלים מרשמלו שני – ומותר לכם לאכול את שניהם). אבל מדידת יצירתיות, למשל, היא נושא שנוי במחלוקת, אף על פי שקיימים מבחנים כאלה (לדוגמה, כמה שימושים לסוכריית גומי אתם מסוגלים להעלות בדעתכם). וברגע שלכל היכולות הרלוונטיות יהיו מבחנים מהימנים, תהיה לנו בעיה מורכבת נוספת – כמה משקל להעניק לכל אחת מהן במסגרת הציון הכללי. האם אדם ששוקל מעט אפשרויות אך מצטיין במימוש בחירותיו חופשי יותר מאשר אדם שממציא אפשרויות יצירתיות רבות אך לא מצליח ליישמן?

למרבה המזל, כותבי המבחנים הפסיכומטריים יודעים איך להתמודד עם החלטות מסובכות כאלה. וייתכן שחלוקות שונות יתאימו למטרות שונות. במובן זה, סולם ה-FQ לא יהיה שונה מסולם ה-IQ, מנת המשכל. בדומה לרצון חופשי, אינטליגנציה היא מושג יעיל אך מעורפל, וכשבוחנים אותו לעומק מגלים שיש לו רכיבים רבים. מבחני מנת משכל משקפים את זה: הם מורכבים מתתי-מבחנים שמודדים יכולות שונות כמו תפיסה מילולית, תפיסה מרחבית וזיכרון עבודה. גם סולם ה-FQ יהיה סיכום רחב של מגוון יכולות המשקפות את השלבים השונים של תהליך קבלת ההחלטות.

ובדומה למנת המשכל, גם יעילותו של סולם ה-FQ תהיה תלויה במידת התאמתו לשאלות מעניינות אחרות. לדוגמה, אנו מצפים מאדם עם מנת משכל גבוהה להיות טוב יותר בפתרון בעיות הנדסיות, למידת שפות חדשות או הצגת טיעונים מורכבים בבתי משפט. אם מנת משכל גבוהה לא הייתה תואמת את הדברים האלה, היינו שואלים את עצמנו אם הסולם הזה מייצג נאמנה את מה שאנו נוהגים לתפוס כ"אינטליגנציה". ואותו דבר יהיה נכון ל-FQ: אנו נצפה שאנשים בעלי דירוג FQ גבוה יהיו טובים בקבלת החלטות ובעלי תחושת חזקה של בעלות על פעולותיהם ושליטה בגורלם; בעוד שאנשים בעלי דירוג נמוך יהיו אנשים שמזהים אפשרויות מעטות בלבד בכוחות עצמם, שחשים מחויבים או מכורים לצורת פעולה מסוימת ושאינם מסוגלים לעמוד במטרות שהם מציבים לעצמם או לדבוק בתוכניותיהם.

ברגע שסולם ה-FQ ימוסד כמדד לרצון חופשי, עשויים להיות לו מגוון יישומים והשלכות. ראשית, אנו נוהגים להטיל על אנשים את האחריות למעשים שהם ביצעו מתוך בחירה: אם אדם היכה מישהו בזמן התקף אפילפטי, לא נאשים אותו כפי שנאשים אדם בדעה צלולה

ברגע שסולם ה-FQ ימוסד כמדד לרצון חופשי, עשויים להיות לו מגוון יישומים והשלכות. ראשית, אנו נוהגים להטיל על אנשים את האחריות למעשים שהם ביצעו מתוך בחירה: אם אדם היכה מישהו בזמן התקף אפילפטי, לא נאשים אותו כפי שנאשים אדם שחבט במישהו בדעה צלולה. אבל אין בסיס מוסכם להערכת מידת חופשיותן של פעולות. מדינות שונות – ואפילו אזורים שונים בתוך מדינות – ניגשים לשאלה הזאת בצורות שונות ומערבבים מגוון גורמים מתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה ומדעי המוח ללא תשתית ברורה ומוגדרת. בה בעת, אנשים רבים לא מעוניינים לחשוב לעומק על הגורמים היסודיים של הרצון החופשי כי הפרדיגמה הישנה הזו מעידה על דטרמיניזם שמטיל ספק באחריותיות האישית.

סולם ה-FQ יעזור לנו לחדד את הדיונים האלה – אם כי ההשלכות שלו על שאלות של ענישה (מי, איפה ומתי) הן מורכבות. אבל אפשר להניח שלרוב האסירים שנמצאים בבתי הכלא כיום היה דירוג FQ נמוך מהממוצע (במחקר שנערך בניו זילנד, למשל, 40 אחוז מבעלי רמת השליטה העצמית הנמוכה ביותר הורשעו בפלילים עד גיל 32) – ולכן במובן זה אפשר לומר שהם אחראים פחות למעשיהם. ובין אם בתי הכלא הם גורם הרתעה יעיל או לא, סביר להניח שהם מפחיתים את דירוג ה-FQ של האסירים אף יותר: קבלת החלטות אחראית דורשת שורה של מיומנויות, אבל רוב בתי הכלא הם סביבה שנמצאת תחת פיקוח הדוק ולא מספקת גירויים רבים או הזדמנויות רבות לפתח את המיומנויות האלה. לא פלא ששיעורי הפשיעה בקרב אסירים משוחררים גבוהים כל כך.

שנית, סולם ה-FQ יעזור לנו להבין בצורה טובה יותר את מערכת היחסים המורכבת בין רצון חופשי לחירות חברתית ופוליטית. ברור שמדינות יכולות להגביל את החירות של אזרחיהן בעזרת חוקים ואמצעים נוספים. אבל מדינה יכולה גם להגביל את חירות האזרחים על-ידי שיבוש יכולתם לפתח FQ (לדוגמה, אם היא מגבילה את גישתם לחינוך או שוטפת להם את המוח בתעמולה). לאורך ההיסטוריה היו מקרים רבים ומבישים של החרמת ספרים, ואלו אינם אלא ניסיונות לצמצם את חירותם של אנשים – לא בעזרת שלשלאות וחומות אלא על-ידי הגבלת גישתם לאפשרויות ורעיונות.

אבל הסביבה תשפיע על דירוג ה-FQ שלנו גם ללא מניפולציה בוטה כזו. התחושה שלנו לגבי מגוון האפשרויות הזמין לנו תהיה תלויה ביחס של הורינו ומורינו ובמסרים שאנו מקבלים מהחברה בכלל. לדוגמה, לנערות בארצות הברית יש בדרך כלל תחושת כשירות נמוכה יותר מאשר לנערים בכל הקשור למתמטיקה ומדעים, יהיו ציוניהן אשר יהיו – ולכן פחות נערות מאמינות שיש להן אפשרות לעסוק בתחומים האלה. לאפרו-אמריקאים יש תחושה מועטה יותר של שליטה בגורלם מאשר אמריקאים לבנים – תחושה (המכונה "מקור שליטה") המקושרת לרמת ההישגים האקדמיים.

לאנשים מסוימים תמיד יהיה רצון חופשי רב יותר מאשר אחרים, וחלק מהעניין תלוי בגנים ובמזל. אבל חלק גדול מהאי-שוויון הזה נובע גם מיתרונות וחסרונות מערכתיים: למשל, ילדה שנהנית בילדותה מזכויות יתר – השכלה מצוינת וקהילה שאומרת לה כי היא יכולה להיות כל מה שתרצה – לעומת ילדה שגדלה בסביבה שבולמת את התפתחות היכולות המולדות שלה ואומרת לה שהיא מקרה אבוד. לאנשים מסוימים יש מזל והם מצליחים לפתח לעצמם את כוח הרצון וההזדמנויות הנדרשים להצלחה למרות התחלה קשה. אך אנשים אחרים לא יצליחו להתגבר על דירוג FQ נמוך ולשפר את מצבם.

על כן מערכת החינוך וקובעי המדיניות הציבורית צריכים לשאוף לצמצום הפערים בסולם ה-FQ ולהעלאת הדירוג של כלל האזרחים. גישה זו מתחברת לרעיון ה"חירות החיובית" – התפיסה שחופש לא נובע רק מהעדר מגבלות, אלא גם מרכישת המיומנויות וההזדמנויות שמאפשרות לאדם לחתור בצורה פעילה להגשמה עצמית. מובן שכל זה מתבסס על ההנחה שדירוג FQ גבוה יותר הוא דבר טוב יותר. אבל יש לנו סיבות טובות לחשוב שזה אכן המצב, גם מנקודת מבט חברתית וגם מנקודת מבט אישית.

רוי באומייסטר (Baumeister), פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה סטייט ומחסידי גישת הרצון החופשי הטבעי, טען שיכולות כמו ניתוח ושליטה עצמית התפתחו כדי שנוכל לחיות בחברות מורכבות. הטענה שבלי רצון חופשי לא נוכל לציית לחוקים נשמעת לא אינטואיטיבית, אך למעשה מדובר ברעיון מוכר: אנחנו יודעים, למשל, שאנו זקוקים לרצון חזק כדי לעמוד בפיתויים. ולעתים קרובות הפיתוי הוא לעשות דברם שמפרים את הנורמות החברתיות, כמו לחמוד את ישבן שכנך או להכותו אם הוא חומד את שלך. מכאן אפשר להסיק שממוצע ה-FQ באוכלוסיית בתי הכלא נמוך מאשר באוכלוסיה כולה, ולפיכך העלאת דירוג ה-FQ תוריד את שיעורי הפשיעה.

לא זו בלבד שדירוג FQ גבוה יועיל לחברה כולה כיוון שהוא יעזור לנו לנהל את התנהגותנו ולהסתדר טוב יותר זה עם זה, אלא שהוא גם יניב לנו יתרונות אישיים. אין ספק שלחלק מרכיביו יש מתאם חיובי עם דברים טובים. פתיחות לחוויות, למשל - תכונה שטומנת בחובה סקרנות ודמיון - חשובה לשלב ייצור האפשרויות, וכבר נמצא בעבר קשר בינה לבין שביעות רצון מהעבודה, אושר ואיכות חיים; ושליטה עצמית, שבלעדיה לא נוכל לממש את החלטותינו, נמצאת במתאם חיובי עם הישגים אקדמיים ויציבות במערכות יחסים, ובמתאם שלילי עם שימוש בסמים והרשעות פליליות.

ברגע שנזהה במדויק את כלל התכונות שתורמות לרצון החופשי, יוכל כל אחד מאיתנו לחשוב איך הוא, באופן אישי, יצליח להגדיל את מידת החופש שלו. נוכל, למשל להרחיב את טווח האפשרויות שלנו אם נלמד להיות יצירתיים יותר ולחקור אפשרויות רבות יותר; נוכל ללמוד טכניקות שיעזרו לנו לבחור בצורה טובה יותר מבין האפשרויות האלה; ונוכל לשפר יכולות כגון ריכוז וכוח רצון שיאפשרו לנו לממש את בחירותינו. התהליך הזה לא מבטיח אושר והגשמה עצמית, אבל הוא מגדיל את סיכויינו להשיג אותם. ואין ספק שהוא יעניק לנו שליטה רבה יותר בחיינו: כלומר, נלמד איך להתאים את הפעולות היומיומיות שלנו למטרותינו ארוכות הטווח ולערכינו היסודיים.

ברגע שנזהה במדויק את כלל התכונות שתורמות לרצון החופשי, יוכל כל אחד מאיתנו לחשוב איך הוא, באופן אישי, יצליח להגדיל את מידת החופש שלו. נוכל, למשל להרחיב את טווח האפשרויות שלנו אם נלמד להיות יצירתיים יותר ולחקור אפשרויות רבות יותר

במאמר זה טענתי שסולם ה-FQ הוא מדד של הרצון החופשי הטבעי שלנו. אך אפשר לשאול אם היכולות הפסיכולוגיות האלה אכן שקולות לרצון חופשי: יש מי שיאמר כי רצון חופשי אמיתי הוא כזה שלא נקבע על-ידי שום דבר – כלומר, כזה שנמצא מחוץ לשרשרת הסיבתיות של הטבע. מי שטוען כך אמור להרגיש מרומה כשמציעים לו פתאום אוסף של יכולות שבני האדם חולקים (במידת מה) עם חתולים ותרנגולות.

מובן שאפשר להשתמש בשם אחר לדבר הזה שסולם ה-FQ מתאר: אולי "חופש פסיכולוגי", "חופש פנימי", "אוטונומיה" או "יכולת פעולה עצמאית". אבל אני חושב שיש סיבות טובות לדבוק במונח המקורי. אמנם ישנו זרם מחשבה שמעמיד את הרצון החופשי מול הדטרמיניזם, אך יש למונח הזה שימושים נוספים, יומיומיים יותר והרבה פחות מטאפיזיים. לדוגמה, מחקר שנערך לאחרונה מצא ש"התפיסה העממית של הרצון החופשי מוגדרת על-ידי היכולת לבחור על סמך רצונותינו ללא מגבלות חיצוניות". מחקרים אחרים מצאו ש"בחירה מודעת ורציונלית, וכמוה גם שליטה עצמית, הן חלקים מהותיים בתפיסת החופש שלנו".

גם כשתיאולוגים משתמשים במונח "רצון חופשי" הם מתייחסים לדבר שדומה מאוד ל-FQ. רק בכוח רצוננו, הם אומרים, אנו בוחרים להיכנע לפיתוי במקום לבחור בדרך הישר. אני מסכים. ההבדל הוא שבמסורת הנוצרית, הרצון שלנו חייב להיות חופשי לחלוטין – לא מושפע מדברים כמו תורשה או סביבה – כיוון שרק אז יש הצדקה לשלוח את החוטאים לנצח בגיהינום. בעזרת סולם ה-FQ, לעומת זאת, נבין שגם הרצון החופשי ביותר עדיין מוגבל, ושבסופו של דבר כל אחד מאיתנו הוא חלק מרשת גדולה של סיבות וקשרים.

וכאן שוב יש מקום להשוואה בין רצון חופשי לאינטליגנציה. לאורך מרבית 2,000 השנים האחרונות במערב נתפסה האינטליגנציה כמתת אלוהים המבדילה את בני האדם משאר יצורי העולם. תומס אקווינס התיאולוג מימי הביניים, חשב ש"אינטלקט" ו"רצון" הם שתי התכונות הבולטות של הנפש, שאינה תלויה בגוף כלל.

כיום אנחנו יודעים שזה לא נכון: אנחנו יודעים שהתפתחנו בתהליך ממושך של ברירה טבעית ושאנו חולקים את תכונותינו, במידות שונות, עם בעלי חיים אחרים. וכשהבנו זאת לא מיהרנו לקפוץ למסקנה שבעצם אין "אינטליגנציה"; במקום זאת באו הפסיכולוגים והעמידו אותה על יסודות מדעיים. בדומה לכך, אל לנו לומר שאין רצון חופשי רק מפני שהוא לא עולה בקנה אחד עם תפיסותיהם של התיאולוגים; הגיע הזמן שנעמיד גם אותו על יסודות מדעיים.

סטיבן קייב הוא פילוסוף וסופר. ספרו האחרון הוא “Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilisation” (2012). בחייו הקודמים הוא היה דיפלומט בריטי. הוא מתגורר בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן קייב, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על סולם הרצון החופשי

01
אופיר

הכותב מבלבל בין הבדל כמותי (כמות האפשרויות) ובין הבדל איכותי (דטרמיניזם מול רצון חופשי).
ברגע שאנו מניחים שהאדם כפוף לחלוטין לסיבתיות הטבעית, ברור שהליך הבחירה בין האפשריות, (ולא משנה אם מדובר בשתי אפשרויות או מיליון), גם הוא קבוע על פי חוקי הפיזיקה.
מובן שמדובר בתהליך מורכב ביותר שקשה לדמיין בכלל אפשרות של הבנתו, אבל זה בכלל לא משנה.
כמו במכונת גולדברג, הדרך יכולה להיות מורכבת מאוד, אבל תיאורטית זה אפשרי לחזות את התוצאה מראש - דטרמיניזם.
כדי שתהיה אפשרות של רצון חופשי יש להניח שתהליך ההחלטה של האדם לא כפוף לחלוטין לחוקי הפיזיקה.

    04
    שחר

    מטריאליזם מספיק. לא כל כך משנה אם אפשר לחזות במדויק מצב עתידי, או שאולי יש מספיק תופעות כאוטיות או קוונטיות שלא מאפשרות, כל עוד כל המנגנון הוא פיסיקלי לגמרי.

    לא.

    (נחזור לפילוסופיה של המאה ה-18)

    שאל את עצמך: מה בדיוק יהיה רצון חופשי? האם אתה יכול לתת דוגמה למקרה שבו הרצון הוא חופשי? חופשי ממה?
    כדי להיות חופשי לחלוטין מכל אילוץ שהוא, על הרצון שלך להיות שרירותי לחלוטין. אקראי. חסר הגיון. אבל לא על כזה רצון אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על רצון שכפוף לתבונה, במידה סבירה. ולרגש, במידה סבירה. אבל ההגיון והרגש נקבעים על פי הנסיבות ועל פי מצבים שכליים שעשויים להיות דטרמיניסטיים (ועשויים להיות לא דטרמיניסטיים - זאת בכלל לא השאלה). מה זאת אומרת "במידה סבירה"? על זה מנסים לענות כאן.

06
AG

מאמר מעניין אך חסר בו המרכיב המהותי ביותר: מהי ההגדרה של רצון חופשי, במובן החזק הפיזיקלי הבסיסי או גם במובן אחר.
אפשר לטעון כי האדם הינו מכונה בעלת קלטים ומערכות משוב שהם סך כל הגנטיקה (חומרה / תוכנה בסיסים) והחוויות שהינו עובר החוזרות כקלט המאוכסן בזיכרון. מערכת זו הינה סיבתית וכפופה לחוקי הפיזיקה (גם אם איננו מבינים כיצד).
המכונה + החוויות משפיעים ומכוונים את הפעולה הבאה, כך שאפשר עדיין לטעון כי אין זה רצון חופשי, וכי המערכת מצייתת לחוקים פיזיקליים ככל מערכת אחרת.
מספר שאלות למחשבה:
• האם לתינוק בן יומו ישנו רצון חופשי? כיצד הוא מתפתח?
• מה עם הפעולות שאנו עושים מתוך אינסטנט בלתי נשלט? על מה וכמה יש לנו רצון חופשי
• האם אנו מניחים כי התהליך שאני תופסים כתודעה לא נגזר ולא מציית לחוקי הפיזיקה?
• ואולי המאמר כלל לא מנסה לעסוק באספקט הפיזיקלי היסודי של רצון חופשי, אלא זהו מאמר פילוסופי על מוסר המשתמש לצורך תימוכין במושג רצון חופשי? ומכאן חשיבות ההגדרה החסרה מהו רצון חופשי
הרצאת מרתקת בנושא בקישור הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=UPAN-X6BNIo

08
חיים

המאמר מאד מעניין. לדעתי חסרה בו הרחבה של אותו חלק בנפש האדם אשר נרתעת מהחופש. הפסיכולוגיה של הרתיעה הזאת מסופרת יפה ע"י אריק פרום בספרו "מנוס מחופש".
לכאורה, המסע של האדם לאורך ההיסטוריה הוא מסע אל החופש. החל מהבחירה (ע"י אכילת הפרי מעץ הדעת טוב ורע) לוותר על מנעמי גן העדן לטובת הדעת, שהיא התנאי המוקדם לחופש, דרך שחרור ממנגנוני כפיה מדיניים (תהליך המעבר משלטון אוטוריטארי, מלוכני, לשלטון האדם באשר הוא - דמוקראטיה), למנגנוני כפיה נפשיים (הדת על גילוייה השונים).
אבל גם היום החופש הוא נחלתם של המעטים. האדם המודרני מפצה את עצמו, מול "מצוקת החופש", בכבלים חדשים, של צרכנות ו"אופנה". ראו את חדוות הויתור על הפרטיות והאינדיווידואליות ברשתות החברתיות.
מותר האדם מן הבהמה הוא אותו מיעוט (10%!) של תאבי חופש, וידע, ומוסר. אותם פרטים מסכנים ומאושרים, שהאמת והחופש עצורים בנשמותיהם. בעצם, אין להם ברירה. אין להם בחירה. המחוייבות שלהם לחופש הבחירה, באופן פרדוקסאלי, נכפית עליהם, והם אינם מסוגלים לוותר עליה. כדברי הנביא ירמיהו "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל". או כדברי יונסקו, המחזאי, שסיפר ששמע חבר שלו שהיה בעצרת של הנאצים, ראה איך הקהל נסחף לתוך העדריות והסיסמאות הנבובות, והוא חש איך למרות שהיה בו רצון להצטרף לעדר, הוא נשאר בודד, בעצמיותו שסירבה להמחק, ולפי זה כתב את המחזה הקרנפים.

09
דני

המאמר בהחלט מעורר מחשבה ומעניין. לפי סארטר "האדם נידון להיות חופשי", והפרדוקס הזה אינו נפתר כאן. מובן שאין במה שכתוב במאמר כדי לסלק ולנצח את התפיסה המטריאליסטית/ דטרמניסטית, אבל החשיבות שלו היא בהצעה ובניסיון למדוד את ה- FQ. מדידה כזאת תוכל לסייע בשיפור יכולותינו לייצר אפשרויות, לבחור בהן ולממש אותן. יש לו לכן חשיבות חינוכית יותר מאשר פילוסופית.

10
יהודה ברק

למרות שאין במאמר הזה כדי להוכיח שאכן יש רצון חופשי, במאמר בכול זאת הזכיר לי כת עצומה בישראל שדנה את ילדיה לכפיה דתי, גינוי כול רצון ומחשבה לפעול באופן חופשי ולבערות אין קץ. וזאת בעידוד ובתמיכה כספית של המדינה.

11
סמדר זאבי

בס"ד
בל נשכח שרוב הדתות בתחילת דרכן היו כת. ואין זה אומר ש"הכת העצומה" בישראל נשענת על ברכי היהדות, מההיסטוריה של ימי הבית השני נוכל לראות כי ריבוי כתות גרם לשיבוש זהות אישית בין הדתות השונות, על אף
שהבחירה החופשית התקיימה. דווקא אצלנו לאדם ישנה אפשרות הבחירה בין טוב לרע...למרות הכול. היהדות איננה ברירת מחדל והמדע עדיין בשלבי התפתחות.

    12
    יהודה ברק

    הכול צפוי והרשות נתונה. אמר רבי עקיבא ולא הוכיח דבר. זו הגדולה של המדע שמחויב להוכיח את הנחתיו. המדע תמיד יהיה מדע מתפתח וזה יתרונו של המדע על פני הדת שלכאורה אינה צריכה יותר להתפתח מכיוון שכול כבר רשום בתורה וצריך רק להבין את מה שנכתב ולכך קוראים פרשנות שאינה צריכה לעמוד בעקרונות מדעיים נוקשים. הבעיה היא אותה כת עצומה בישראל טהרנית פחדנית סוגרת חומות ובצדק. שכן אם יפתחו החומות יברחו שבויים רבים מצפורני הכת הנוראה.

13
חיים

סמדר,
יש בדבריך אי בהירות. למה את מתכוונת למשל ב"שיבוש זהות אישית בין הדתות"? וגם, ב"היהדות איננה ברירת מחדל"? לא הבנתי. בגלל הפתיחה (בס"ד) כנראה שאת יהודיה דתיה, בהבדל מיתר המגיבים, אני רוצה להבין למה את מתכוונת.
לעצם השאלה האם מצבו של היהודי המאמין ביחס לשאלת חופש הרצון וחופש הבחירה: השאלה עתיקה, וניתנו עליה תשובות רבות. העמדה המוצהרת של היהדות היא כידוע שיש לאדם חופש בחירה. זה לא נכון. חופש הבחירה של הדת הוא פחות מאשר חופש הבחירה של מגבלות מהירות הנהיגה. בשני המקרים יש הוראות חד משמעיות באשר למה מותר ומה אסור. ה"פחות" זה בגלל שהסנקציות שהדת מטילה על העבריין יותר חמורות מהסנקציות שהמדינה מטילה. אז האם חוקי המדינה משאירים מקום לרצון חופשי? מקובל שהוראת החוק איננה ש"אתה צריך לבחור בין אפשרות א' שהיא לנהוג במהירות עד 110 קמ"ש לאפשרות ב' שהיא לנהוג במהירות גבוהה יותר, בהסתברות X שתיתפס ותקבל שלילת רשיון לשלושה חודשים". הוראת החוק היא ש"אין לנהוג במהירות העולה על 110 קמ"ש".
בהבדל מחוקי המדינה והחברה אין בדת מצווה שהיא "בלתי חוקית בעליל".
ברמת היהודי האחד, הדחף (שהוא לעתים בלתי נשלט), לבחור, לרצות - קיים. אבל הוא עלול לעמוד בסתירה למצוות הדת. ואז מתקיים המבחן האולטימטיבי והקונפליקט הקיומי בין האמונה (היהודית, אבל לא רק) לבין הרצון החופשי. כמו בדוגמה של עקידת יצחק. אברהם נכשל במבחן, כיוון שהמוסר, נקודת המוצא של חרות הרצון, הפסיד במאבק מול האמונה העיוורת.

14
שי

אהבתי את הגישה הפרקטית של כותב המאמר.
גישה זו מאפשרת למדוד באופן כמותי את היכולות ובהמשך את הצורך ב"חופש" תוך מעקף הפרדוקסים הפילוסופיים שאינם בעצם רלונטים.

באופן אישי קיימת אצלי זיקה חזקה ביו חופש לאושר. שימושי ונחמד יהיה להבין ולחזק את הדברים שגורמים לי ולאחרים להיות מאושרים יותר.

המחקר עשוי להיות שימושי גם בתעשיה ובמסחר. בתחומים מסוימים, נאמר במחקר, חשוב FQ גבוה. לעומת זאת, בתחומים תפעוליים החוזרים על עצמם FQ גבוה מדי יכול להחשב כחסרון.

15
המגיד

לפני שנעמוד על השאלה האם יש לנו רצון חופשי, עלינו להבין מהו חופש?

האם חופש פירושו שחרור מכל מוגבלות ביולוגית ופיזית? אם כך, אנו חופשים עד שנרדם מעייפות. ולכן מובן שאיננו עוסקים בחופש פיזי וביולוגי, שכן לא ניתן לטעון שהחופש שלנו מבוטא על ידי מה שמוגדר כיום כפעולות אבולוציוניות של השרדות, גם אם מדובר בבחירות כגון בני זוג, עבודה וכו׳.
לכן עלינו להבין שאנו עוסקים בחופש רעיוני וטרנסנדנטי. ולכן השאלות המתבקשות הם האם ניתן בכלל לדבר על המושגים של ״רצון״ ו״חופש״ במושגים מדעיים ופסיכולוגים?
לדעתי אין כל תועלת בבחינת הנושאים האלו על ידי כלים הכלואים בתוך מערכת שהמושגים האלה (או חוסר המושגים האלו) יצרו. לכן לפני שאנחנו עוסקים בצורה בה אנו מתייחסים לרצון חופשי, אנחנו צריכים להשתחרר מהתפיסות שמכתיבות לנו את השאלות הללו.

16
סמדר זאבי

בס"ד
תגובתי לחברים היקרים יהודה וחיים: התורה מנחה את האדם לפתור כל בעיה בינו לבין חברו ע"י הידברות המבוססת על אמון הדדי. שמחה שבאלכסון נתנה במה גם למיעוט כמוני.
אחד הדברים הכי נפלאים בחיינו הוא הבחירה החופשית. מעבר למטרות אותן אנו מתאווים להשיג, ואף מעבר למטרות הרוחניות אותן אנו חפצים להגשים, אנו זקוקים לרגישות. צריך לדעת איך לעשות זאת באופן נכון.
כשם שילד צריך לכבד את הוריו, ולהקשיב לדעותיהם, וכן כולנו עשויים להתחשב באנשים נוספים שכה יקרים לנו, דבר זה אינו סותר את הרצון החופשי שלנו, אינני רואה כפיה בהצבת חוקים אלמנטריים לצורך קיומי. חכמים לא מנעו עיון וחקירה, יתירה מזאת, נאמר במפורש "הלא תדעו הלא תשמעו"...המדע אינו סותר את הדת הוא משלים אותו. "היגעים להשיג את האמת ואינם משיגים אותה(מבולבלים), לאחר העיון יגיעו אליה וישיגוה (רס"ג).
חשבו על כך שאנשים הסובלים מעודף משקל יודעים בדיוק כיצד יוכלו להיפטר ממנו. הם יודעים בדיוק מה מותר להם לאכול וממה צריכים להימנע, אך ידע זה אינו מוריד אפילו גרם אחד ממשקלם. הדבר שמחולל שינוי הוא הפעולה שאדם עושה. אלפרד אדלר טען כי "אם אינך יודע לאן אתה הולך, אתה תגיע למקום אחר" "יש את האומץ לחוש אושר כמו שיש האומץ לסבול". העוגן מבחינתי היא אמונתי בשוכן במרומים, וכדברי אדלר ברגע שמתקיים עיקרון הבחירה החופשית, יותר אפשרויות פתוחות בפנינו במצבי החיים השונים.
אילו חוקי המדינה והחברה היו מעט יותר מחמירים( רק למען הרתיעה)אזי לא היינו מדברים כלל על הסתברויות של תאונות כאלו ואחרות, משום שלא היינו נזקקים לכך. ולפיכך, מסכימה עם דבריו של חיים, כי אין בדת מצווה שהיא בלתי חוקית בעליל.
ולסיום אצטט מהנכתב על הכריכה של "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות"(יעקב בורק)- קבלת אחריות על אושרנו בראש ובראשונה השקעה בקיים וויתור על העיסוק במה שיכול היה לקרות, שהרי הצלחה היא אולי להשיג את מה שרצית, אבל אושר הוא לרצות את מה שהשגת. כך גם נבטיח כי נצמצם את מידת החרטה הממהרת לכרסם באושרם של מי שניתנה להם אפשרות בחירה.
אגב, עקדת יצחק, מבוססת על עיקרון שכלי- מוסרי שיש להשיב טובה תחת טובה, ההטבה האלוקית האופפת את האדם מרגע לידתו מחייבת את השמעות האדם לצו האלוקי כהודיה על חסדיו(והכרת התודה הנה אחד הדברים החשובים המובילים אדם לאושר- ראה מאמר באלכסון),אם כך, אמונתו של אברהם איננה דואלית, אלא נשענת על ערכים בסיסיים, בבחינת מודל אנושי המעורר השראה.

    17
    יהודה ברק

    בדקתי היטב את התנך וגיליתי שאלוהים אינו נוטה כלל לחסדים אלא בעיקר לעונשים. רבים מהעונשים אינם תואמים את החטא וחלק מהעונשים כלל אינם מוסברים לאדם, ראה תשובת אלוהים לאיוב. המתיקות שבדת ידועה היטב אך מה לה ולמה שכתוב בכתבי הקודש. שם אלוהים אכזר ונורא ואם מישהו מפקפק בסמכותו, אלוהים מעניש ומעניש חזק מאוד. כמו כן לא גיליתי בהביטי בהיסטוריה המודרנית של היהודים בעולם ובארץ ישראל, שאלוהים נוטה מחסדיו למאן דהוא. זו משאלת לב שאין לה סימוכין כול שהם. כמו כן לא התרשמתי מתגובותיו של אלוהים למעשי הבריות, שהוא מקבל רצון חופשי, אלא אם כן הרצון החופשי לכאורה, תואם לפקודותיו.

18
סמדר זאבי

בס"ד
יהודה,
בחרת לכתוב על הרע והאכזר במעשי הבריאה והחסרת התייחסותך למופתים הרבים שניתנו לאדם. המופת הוא הוא ההוכחה שאין כל צורך בהוכחה.
ויקטור פראנקל(האדם מחפש משמעות, הזעקה הלא נשמעת למשמעות) סיפר שבביקורו בבתי כלא בארה"ב היו משפטנים שסייעו לזכות פושעים שטענו שלא היו אחראים לעבר שלהם, טענתם הייתה שהם קרבנות של מנגנונים פסיכולוגיים. מטרתם הייתה להראות שהפושע הוא בעצם קרבן וכך הם ניצלו מעונש(לקרבן את הקורבן). פראנקל טען, שהאמונה היא מושג ספונטני ולא ניתן לכפות על אדם ציווי על אמונה כשם שאי אפשר לכפות על אדם צחוק או בכי. אוכל לומר שלא ניתן לחולל תהליכים תודעתיים- נפשיים מתוך ציווי חיצוני, אלא רק מתוך הכרה פנימית- עצמית.
טענת שה' נוטה בעיקר להעניש. האם בדקת זאת גם בדתות אחרות???
ככלל, מי שאינו מסוגל להבין את הדת בחקירה- אינו מוכשר להגיע ליסודות הדת ולרבדיה העמוקים, שאינם עולים בפשטנות שכלית.
גדול המדענים היהודיים- הרמב"ם- כתב "רשות לכל אדם נתונה" היינו, ההבנה הבסיסית היא שה' אינו גוזר מראש על האדם להיות כך או כך, אלא האדם עצמו נוטה בדרכו הוא. להכרת אחריות האדם למעשיו אין שום עניין אחר מלבד האדם עצמו, בשל ההבנה באמונה של בחירה חופשית. אדם יכול להרגיש אחראי על מה שקורה ופטור מאחריות על מה שקרה. וכשאתה נפטר מאחריות כלפי העבר אתה עלול לשעבד את העתיד, מפני שאם אדם לא ירגיש היום משוחרר אז גם לא יחוש כך בעתיד ויהיה כבול בתהליכים נפשיים פנימיים וחיצוניים שמכריחים אותו לעשות את מה שיעשה בעתיד. אם אדם יקבל אחריות על מעשיו בעבר, יקבע בעצמו את עתידו. פראנקל מסכם שאחת מזכויות היתר של האדם היא לא להיות אשם והאמת אחריותו תובעת ממנו לגבור על האשם.
העונש עליו הרחבת הנו סוג של התחמקות מאחריות באמצעות נטייה לדטרמיניזם. אגב, הדטרמיניזם לא מנע את האדם מלחטוא, אלא תמיד מנע את האדם מלקחת אחריות על מעשיו.

    19
    יהודה ברק

    אני בטוח שאנשים דתיים רואים מופתים בכול מקום ומקום. אני מעולם לא ראיתי מופת אחד לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק. סיפורי מעשיות לילדים הם נחמדים אבל אינם עומדים בבוחן המציאות. הרוע שבמעשי אלוהים כתוב במפורש וגם נראה, אם יש כמובן אלוהים ומשום מה אנשים דתיים מקבלים את זה ומי שמעז לערער על עונש סתמי, חוטף תשובה מאלוהים כמו שאיוב חטף. מעולם לא ראיתי שבתי כלא פותרים בעיה של פושעים. ולא ראיתי מקום בעולם שאין בו פשע. מי שחושב שדרמיניזם פותר לפושע בעיה, יבושם לו. הפושע ממילא נכנס לכלא גם אם יטען את טענת הדרטרמיניזם. זה לא ממש מזיז למישהו. גם אם רצון חופשי הוא רצון מדומה, יש בכך משום נחמה לאדם שמרגיש שאינו מכונה. אבל אדם דתי, פועל לעתים קרובות בצורה די מכנית, כדי להשביע את רצון האל שקיים בדמיונו ומצווה עליו לעשות דברים מסוימים או לחדול מדברים מסוימים והנה בני אדם נוטלים על עצמם עול מצוות ברצון, מוזר לא? זה שונה מעט מדטרמיניזם אבל זורק אחריות במידה רבה מהאדם אל האל. רבנים רבים נותנים תשובות בלתי מוסריות בעליל וככשואלים אותם איך זה יתכן הם אומרים תמיד, "זה לא אנחנו, זו ההלכה". הנה לך שימוש נורא באל. בקיצור נראה לי שהדיון מיצה את עצמו. אדם דתי משכנע עצמו בנכונות אמונתו ולא ניתן להזיזו משם בנקל.

20
סמדר זאבי

בס"ד
אכן, מכבדת את דעותיך, היטבת לתאר את הפרטים הקטנים, אך המפגש הבלתי אמצעי הרופף בין סיפורי מעשיות לפרשיות התורה אינו זקוק להוכחה נוספת. אדם דתי(בכל דת קיימת) אינו פועל עפ"י אפקט מסילת ההליכה- שככל שיגביר את קצב הליכתו יישאר באותו מקום. בקיצור, ישנו חלק לא מבוטל של ציבור מאמין. מוזר לא? אכן, איש באמונתו יחיה- סוג של בחירה עתידית.

21
חיים

יש הבדל גדול בין שאלת הרצון החופשי כאשר יש "אלוהים", וכאשר אין "אלוהים". מי שנדמה לו שיש משהו כזה, הקודם ל"טבע", השולט ב"טבע", מעל ולפני הכל, לגביו, ולא יעזרו כל הפלפולים וההתפתלויות, כן, כולל הרמב"ם, וכל ההכרזות, לגביו יש חוק עליון, אין "מוסר" - האם זה מוסרי לרצוח את בנך את יחידך? לא על פי המוסר שלי. ובכל זאת, המאמין האולטימטיבי הניף את המאכלת. לא עמדה בפניו שאלה מוסרית. כיוון שיש סתירה בהגדרה בין אלוהים למוסר. לגבי הציווי של "אלוהים" אין חריגה של "בלתי חוקית בעליל", כמו שכבר כתבתי כאן למעלה.
שאלת הרצון החפשי היא שאלה שניצבת בפני מי שאין לו ציווי חיצוני, וכאשר הוא עומד בפני יותר מאפשרות בחירה אחת אין לו ברירה, עליו להסתכל פנימה, לשקול מה התועלת והנזק (הכספי, הרגשי, הנפשי, לו לעומת האחרים), ואז לבחור. לעניות דעתי, חופש בחירה יש לכל אחד. חבל שלא הכל מנצלים את החופש הזה, ונסחפים עם יתר העדר, ועל (כפי שגם זאת כבר ציינתי) זאת כתב אריק פרום את "מנוס מחופש".

אבל החלק המעניין במאמר המקורי, שהלך לאיבוד במהלך הדיון הזה, הוא הניתוח המעניין כשלעצמו, של התנאים והמרכיבים של חופש הרצון, הידע של הנתונים, היכולת להכריע, והיכולת להוציא לפועל את ההכרעה. מי אשר חפץ לקחת אחריות על מעשיו, יכול להיעזר בתובנה זאת.

22
אלפית

מעניין, אולי גם EQ, סולם של אינטיליגנציה רגשית. השאלה האם אלמנט הרצון החופשי הוא קבוע יחסית? משהו שממקם אותנו כעבדים או אדונים מנטליים, לא בטוח.

23
טל

הכותב לא הסביר במה שונה הגדרתו למונח "רצון חופשי" מהמונח אינטליגנציה.

אין רצון חופשי. מה שכן יש זה אינטליגנציה. אינטליגנציה היא מדד ליכולת אורגניזם להשיג את מטרתו , תהה אשר תהה מטרתו. זה סוג של עיבוד אינפורמציה, מניפולציה על מידע בכדי להשיג מטרה. אנחנו נוטים לחשוב שמטרות כמו הישרדות אוכל סקס כסף הן מטרות שאנו "רוצים באופן חופשי" סוג של "רצון חופשי" מפני שאנו חופשיים למשל להתאבד. אך מפני שאבולוציונית אנו צאצאים של אבותינו שלא התאבדו לפחות עד שהולידו את אחד מאבותינו אנו ניטה גם אנחנו להיות דומים להם וגם לא להתאבד, לא מפני שהישרדות היא מטרה שאנו "רוצים", אלה מפני שהגנים שמכתיבים (בין יתר הדברים, כמו כמו חינוך למשל) את מבנה המוח שלנו הם דומים לאבותינו. (רק מעט אנשים נולדים עם מוטציות גנטיות שיוצרות מבנה מוחי שונה מהותית ממוח אבותיהם). כך שבגדול לרובנו אין לנו ברירה אלה "לרצות" את הדברים הללו. ולכן החתול "ירצה" לטרוף את הציפור והאדם "יבחר" לקטוף פירות מהעץ שרחוק מהמערה של הדוב. אין כאן רצון יש כאן פיזיקה, זה פשוט מאוד לא סביר שיהיה אחרת, אם היה אחרת רוב הסיכויים שלא היינו קיימים, אין כאן "רצון" אלא שרשרת סיבתיות שהולכת אחורנית לאבותינו הקדומים ואף מעבר לכך עד ראשית הזמן כלומר המפץ הגדול. הפיסיקה שכידוע יש בה מרכיב של חוקיות ואפשרות לניבוי די טובה בסקאלות הגדולות (גלקסיות וכוכבים) ושל אקראיות סטטיסטית (תורת הקוונטים) בסקלות הקטנות (חלקיקים תת אטומים). מקובל להניח שאינטליגנציה עוזרת לאורגניזם לשרוד ולחמוק מהאקראיות של היקום רווי הסכנות (בצורות-התפלה, מגיפות-רפואה וכו'), כלומר ממקסמת את הסיכוי של האורגניזם להשיג את מטרותיו, אך האינטליגנציה יכולה גם להוביל לחורבן (משואה אטומית, זיהום האקולוגיה והתחממות גלובלית, התפוצצות אוכלוסין, ועוד בעיות וסיכונים שלא היו קיימים אלמלא האינטליגנציה)

24
טל

אגב "מטרות" ו"רצונות" (או התנהגות שנראית על פניו כרצון אך בעצם אינה רצון, אלא פשוט מאורע שמתרחש ביקום עקב הפיסיקה) הן ברמת הגן הספציפי ולא ברמת האורגניזם או האדם בכללותו, וזה מסביר תופעות כמו הקרבת החיים למען בני משפחה אצל בני אדם ובכל העולם הביולוגי מתוך "רצון חופשי", אך אלו הן לא "מטרות" או "רצונות" במובן התודעתי של המילה אלא פשוט התנהגות מערכת מידע ביולוגית (DNA) כתוצאה מחוקי פיזיקה מסויימים אולי אקראים בהסטוריית יקום מסויימת אקראית, שלא סביר שתתנהג בצורה אחרת או "תבחר" בצורה אחרת.
אין רצון, יש רק התרחשות