סוף עידן המתבגר

בסתיו הקרוב נחגוג את יום השנה ה-70 להמצאת ה"מתבגר", מושג שכבר אינו רלוונטי לימינו -- מי רוצה בכלל להתבגר?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

ביולי 1959 כתב חוקר מדע המדינה הבריטי מרק אברמס מאמר בשם "הצרכן המתבגר", שבו הוא מכריז על הופעתה של "קבוצה כלכלית חדשה וחשובה," המתבגרים (teenagers). הוא הגדיר אותם כבני 13-25 אשר "יצאו לחופשי, במובן הכלכלי." אברמס נחשב ל"אב המייסד של המחקר החברתי ומחקר השוק בבריטניה." מטרת המאמר הייתה להתריע בפני מפרסמים, יצרנים וכלי תקשורת על קיומה של קבוצה זו, שעד אותו זמן לא הוגדרה ולא הובנה היטב.

אברמס כתב על השפעותיה הראשונות של הגאות הכלכלית שלאחר המלחמה. עד אמצע שנת 1958 היו יותר מ-6.4 מיליון אנשים בגילאי 25-15 בבריטניה. בתקופה זו רמות האבטלה היו נמוכות והצעירים יכלו להרוויח שכר נאה. אברמס העריך שהם משתכרים כמעט 1.5 מיליארד פאונד לשנה, ומשמעות הדבר הייתה שלאחר מיסים וניכויים התקבלו "900 מיליון פאונד לשנה שהמתגברים יכולים להוציא כראות עיניהם." זה היה יותר מפי שניים מכוח הקנייה שהיה להם ב-1939, וכך נולד שוק חדש ואדיר ממדים. המוצרים הנרכשים ביותר על-ידי מתבגרים היו בגדי נשים (120 מיליון פאונד בשנה) ואחריהם סיגריות וטבק, בגדי גברים ואלכוהול (כל אחד מהם יותר מ-40 מיליון פאונד בשנה).

אברמס זיהה את הפכפכותו של השוק החדש וייעץ ליצרנים להשלים עם הצורך בשינויים תכופים. הוא סיכם ואמר ש"גיל ההתבגרות הקצר שבין הילדות לנישואים" הוא "תקופה של עיסוק רב בגילוי הזהות האישית, ושל ביסוס קשרים חדשים עם בני אותו גיל, מבוגרים, ובני או בנות המין האחר. בקיצור, המתבגרים מתעניינים יותר מכל מגזר אחר בסחורות ושירותים בעלי מטען רגשי רב." המאמר "הצרכן המתבגר" היה רב השפעה: הוא הגדיר וקידם את תפיסת המתבגר ככוח מסחרי וחברתי משמעותי בהקשר הבריטי. השינוי שאברמס תיאר כבר היה בעיצומו, אבל הוא העניק לו שם, תשומת לב ותג מחיר. בכך הוא גם אשרר את הגדרת הנעורים שהופיעה 15 שנים קודם לכן, כשהמילה teenage נעשתה שגורה בארצות הברית.

לאחר 1945 , המתבגר הפך לאידיאל נעורים המתפשט באטיות ברחבי אירופה וממלא את הריק שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה

ה"מתבגר" צבר תאוצה בזכות הצלחתו יוצאת הדופן של המגזין Seventeen – שהושק ב-1944 והפך לחוד החנית של שוק נעורים בשווי מוערך של 750 מיליון דולר – ובזכות מראות הקהל הפרוע הצובא על פרנק סינטרה, וכך הפך לפתרון לבעיה ישנה: כיצד לנהל ולעצב את העשור השני לחיים. הוא או היא – לרוב היא בשלבים האחרונים של המלחמה – לא היו עבריינים קטינים, אלא אנשים צעירים ודמוקרטים שאוהבים הנאות וצמאים לקניות. וכך נכרכה החירות במסחר; זאת הייתה אקולוגיה עדינה שהעניקה לצעירים אוטונומיות מסוימת ומידה של השפעה על התהליך התעשייתי, אך בה בעת נותרה נאמנה לצרכנות ולחומרנות.

לידתו של רעיון

ב-1944 הייתה דמותו של המתבגר הבריטי נעימה הרבה יותר מאשר החלופות הקיימות באותן שנים – תנועות הנוער הטוטליטריות של רוסיה וגרמניה. מושג ה"מתבגר" העניק שם קליט לשוק שהלך והתפתח מאז שנות ה-30. יתרה מזאת, הוא העניק לנוער גם הגדרה עצמית, ולכן נראה היה שהוא משכך את הלחצים שהובילו לעלייה הגדולה בעבריינות נוער בארצות הברית במהלך 1943. התברר שהמתבגר הוא הפתרון לבעיה בת 50 שנה. בסוף המאה ה-19 התחיל הפסיכולוג האמריקאי פורץ הדרך, ג' סטנלי הול, לעבד את הנתונים שהצטברו לגבי השלב השני והבלתי מוגדר של החיים. הול התחיל לעבוד על הנושא בעקבות ריבוי הדיווחים על עבריינות נוער – המונח הרשמי הראשון שהתייחס לשלב שבין ילדות לבגרות – ופרסם ב-1904 את ממצאיו בדו"ח עצום באורך 1,500 עמודים שנקרא Adolescence, תקופה שתחם בגילאי 24-13.

הול היה רומנטיקן ובה בעת אמריקאי קפדן מתור הזהב. הוא האמין שתקופת החיים הזאת מועדת לסערות ולחצים, רגשנות יתר, פשיעה ודחף מיני מוגבר, וניסה להעניק לה הגדרה חברתית; הוא חשב שיש לפקח על בני הנוער ולהנחותם, אך גם לתת להם מרחב להתפתח. כרומנטיקן, הוא חש שלכוח המרפא של הנעורים יהיה תפקיד חשוב במאה האמריקאית הממשמשת ובאה. בארבעת העשורים הבאים יתחולל מאבק מורכב בין ממשלות ומשטרים שינסו למשטר את הנוער ולהקנות לו צביון צבאי, לבין קבוצות שונות מקרב בני הנוער שהחלו לתהות מה משמעות ההגדרה החדשה שקיבלו. עלה הרעיון שאת שלב זה בחיים אפשר להקדיש לחקירה.

אנשים צעירים תמיד סבלו רבות ממיתון – באמצע שנות ה-80 הגיעה אבטלת הצעירים בשיאה ל-1.2 מיליון – והדבר נכון גם לתקופת הצנע של ימינו

במהלך שנות ה-20 נערכו ניסויים שונים בסגנונות חיים בעקבות התהפוכות החברתיות שהתרחשו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בגרמניה ובריטניה, קבוצות ה"ואנדרפוגל" השונות וארגונים כגון ה"קיבו קיפט" חקרו סגנון חיים של חזרה לטבע, שיתופיות ואנטי-חומריות. תנועות הנוער הטוטליטריות הראשונות צצו ברוסיה ואיטליה, ובה בעת, בארצות הברית, ה"פלאפרז" וזרמים תרבותיים נוספים חגגו את היותם חלק משוק נוער לאומי. לאחר 1945 ניצחה הדרך האמריקאית. המתבגר הפך לאידיאל נעורים המתפשט באטיות ברחבי אירופה וממלא את הריק שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-50 הרעיון הזה כבר זכה למעמד מרכזי בבריטניה שלאחר תקופת הצנע. הדו"ח של אברמס תרם לפריחת שוק המתבגרים בבריטניה ולשגשוג יוצא הדופן של תרבות הנוער: המוזיקה, האופנה והרוח שבזכותם נשא העולם את עיניו ללונדון, ולבריטניה כולה, משנות ה-60 ועד שנות ה-90.

תקופה זו עומדת כעת במרכזן של אינספור סקירות נוסטלגיות שמערפלות את החשיבות הרחבה יותר של אותן שנים. בשנות ה-60 השפיע הגל הראשון האמיתי של תרבות הפופ הבריטית הבינלאומית על סדרה של מהלכי חקיקה; בין השאר נחקקו חוקים ששיפרו את מצבם של הומואים ואת מצבן של נשים (בנושאי הפלות וגירושין). ותרבות הפופ הושפעה בתורה מן ההזדמנויות שיצר חוק החינוך של 1944, ולאחר 1964 פרחה באווירה הפתוחה שעודדה ג'ני לי, שרת האמנויות דאז.
בתקופה ההיא, הנחשבת כיום לתור הזהב של תרבות ההמונים, התמקם הפופ הבריטי בתחום האפור שבין מסחור חריף, ואף נצלני, למבעים כנים של חירות. הפן השני הזה נתון מאז למתקפות ממושכות ובוטות. במהלך שנות ה-80 תקפו שורה של שרים שמרנים את החברה של שנות ה-60 וכינו אותה "מתירנית." לונדון התוססת לא ריגשה את רוב האנשים; מבחינתם היו שנות ה-60 עשור ככל העשורים.

ההשמצות התרבותיות הממושכות האלה הלכו יד ביד עם שינויים מבניים, ובייחוד חקיקת ההטבות שהקשתה מאוד על בני נוער ליהנות מהתקופה שהייתה חשובה כל כך בעיניו של סטנלי הול, פרק הזמן שבין התלות שבילדות לאחריות שבבגרות. המדיניות הזאת החלה בשנות ה-80 ונמשכה עד סוף שנות ה-90, כשממשלת הלייבור חוקקה את חוק ההוראה וההשכלה הגבוהה שחיסל בפועל את מענקי הסטודנטים והחליפם בהלוואות ושכר לימוד.

אתגרי הדור

אנשים צעירים תמיד סבלו רבות ממיתון – באמצע שנות ה-80 הגיעה אבטלת הצעירים בשיאה ל-1.2 מיליון – והדבר נכון גם לתקופת הצנע של ימינו. לפי ההערכות, בינואר 2014 הגיעו שיעורי האבטלה בגילאי 18-24 ל-18.6 אחוז, ובגילאי 16-17 ל-35.5 אחוז. אחת הסיבות למשבר זה קשורה למושג ההיסטורי של המתבגר, שאומר כי הצעירים זכו לנִראוּת ולערך חברתי בזכות כוחם כצרכנים. תפיסה זו התבססה על שפע תעסוקתי ושכר נאה, שני תנאים מוקדמים שהתערערו ב-30 השנים האחרונות. מושג המתבגר כבר אינו קשור לגיל ביולוגי. לאנשים מבוגרים יותר יש כסף להוציא, בשעה שהמתגברים של ימינו סובלים משכר הלימוד, האבטלה השיטתית ומוסד ההתמחות הנצלני; הם נתפסים כעת כקבוצה נטולת כוח כלכלי ולכן לא זוכים להערכה. הם איבדו את מעמדם הייחודי בתקשורת, ומוקצים לתחום ביניים שבו מבוגרים מסוימים מבקרים אותם על חולשתם וסלידתם מעבודה, ואחרים על כך שאינם מרדנים מספיק.

לא מפתיע שהמתגבר של ימינו נראה זהיר ושמרן יותר מהמתבגר התקיף משנות ה-60 וה-70: הרי ייצוג זה של חירות נמצא תחת מתקפה זה יותר מ-30 שנה. נוסף על כך, חלק מהוריהם של המתגברים המודרניים היו מרדנים, ומצפים שילדיהם יהיו מרדנים גם כן – אבל אלה מצדם לא ששים בהכרח להתנהג כמו ההורים. התנאים הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים של ימינו לא מקלים עליהם להפגין תעוזה מסוג זה. מבין התנאים האלה, המרתיע ביותר הוא שינוי האקלים והבעיות שהוא מביא איתו: תחרות על משאבים והעדר קיימות. אין צורך בכישורי חיזוי מרשימים כדי להבין ששינוי האקלים, הנובע ממעשיהם של בני אדם, יתחיל לבחון את גבולות הציביליזציה במהלך המאה ה-21, ושלכל הפחות לא יוכלו אנשים לצרוך בקנה המידה שאליו התרגלו ב-60 השנים האחרונות. משהו יצטרך להשתנות, ומכיוון שעונג הצרכנות השתרש היטב בתודעתם של מיליוני אנשים, ידרוש השינוי הזה מהפכות מטלטלות. האם יש דרך לשמר את ההיבטים החיוביים של צורת החיים הנוכחית שלנו לנוכח שינויים חסרי תקדים אלה?

לאתחל את המתבגר

בני הנוער נמצאים בעמדה המאפשרת להם לבחון את הבעיות האלה בצלילות דעת ולמצוא פתרונות. ליתר דיוק, חלק מבני הנוער. מתבגרים רבים יכולים להטיח את הערכים הדומיננטיים של החברה בפניהם של המבוגרים והמוסדות בצורה חריפה ובלתי נעימה: "צרכנות-הנוּאַר" של מהומות 2011 באנגליה היא דוגמה טובה לכך. אנו מחנכים את הנוער לחומרנות, והוא אכן נעשה חומרני: אני לא מנסה לבטל בכך את הבחירה החופשית, אבל נוצר אקלים שבו נפשות מתפתחות עלולות להתנהג בדרכים קיצוניות. אבל לבני הנוער יש צד נוסף. בגילאי 16-21 עוזבים רוב הצעירים את מסגרות החינוך התיכוניות והאקדמיות. הם נדחקים מבית הוריהם והסביבה המוכרת להם אל עולם גדול של תעסוקה או אבטלה. בשלב זה מבינים הצעירים מה לא בסדר בעולם, ואם יש להם שאר רוח הם מתחילים לחשוב כיצד אפשר לשפרו. זהו רגע משמעותי ביותר, ובו מתחולל שינוי.

בסתיו הקרוב נחגוג את יום השנה ה-70 להמצאת ה"מתבגר". מאז סוף מלחמת העולם השנייה, האידיאל האמריקאי של הצרכן הדמוקרטי והמעודכן משמש כטקס מעבר יעיל בין הילדות לבגרות. הבעיה היא שאידיאל זה מתקשר לדרך חיים שהולכת ומתערערת אף שבה בעת היא הופכת לתופעה כלל-עולמית. אם כך, האם ייתכן שעבר זמנו של ה"מתבגר", ההגדרה החברתית המערבית לנוער? ואם בני הנוער המערביים כבר לא יכולים להיות מתבגרים, מה הם אמורים להיות? השאלה הזאת קשורה באופן מהותי לשאלה אחרת: מה צופן בחובו העתיד? האם העולם העתידי יהיה דיסטופיה שבה "אדם לאדם זאב", או שמא הוא יהיה סביבה שיתופית יותר?

מאז ומתמיד סימלו בני הנוער את העתיד – ככלות הכול, הם אלה שיחיו בו – והאופן שבו אנו תופסים את דמותם הבוגרת תלוי במידת האופטימיזם או הפסימיזם שלנו. אני אופטימיסט המאמין ביכולתם של בני הנוער לעמוד באתגרים שיעמדו בפניהם. המתבגרים של ימינו ימצאו פתרונות לבעיות הבוערות שטורדות את מנוחת המבוגרים. כבר היום הם מתמצאים ברעיונות של קיימות ובו בזמן שוחים במהפכה התקשורתית שהמבוגרים מדשדשים בה. סיפורי הזוועה על בריונות טקסטואלית וויזואלית הם חמורים, אבל מנגד עומד כוחן של הרשתות החברתיות ככלי המסוגל להניע לפעולה. מחאות ה-Occupy מוכיחות זאת.

אם אין ברירה אלא לשנות את מהות הציביליזציה שלנו, כדאי שנחפש פתרונות אצל בני הנוער ואצל מבוגרים פתוחים ומעודכנים. וכפי שנצטרך לשנות את המבנה הארגוני של החברה בעשורים הבאים, יהיה עלינו להגדיר מחדש גם את מעמדו של הדור הצעיר. המתבגרים של ימינו מתנודדים בין הדוניזם למעורבות, וגם בהגדרה העתידית שנעניק לבני הנוער, עלינו לאפשר להם לחלום ולהתנסות לפני שהם מתייצבים מול משימות גורליות.

ספרו של ג'ון סבאג', Teenage, עובד לסרט בבימויו של מאט וולף.
.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission. The article first appeared in the Spring 2014 issue of the Royal Society for the encouragement of Arts, Manufactures and Commerce's Journal. To the website of RSA

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון סבאג', RSA.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סוף עידן המתבגר

01
palavrot

הקבוצה הסוציולוגית המובחנת של מתבגרים התפתחה לראשונה בארה"ב ולא בבריטניה. הרקע היה תהליך הפירבור שלאחר מלחמת העולם השנייה שיצר צורך ברכב פרטי וגרם ביו היתר להורדת הגיל לרשיון נהיגה. ילדים בני 16 קיבלו רשיון לרכב והיו יכולים לנסוע עם רכבם של הוריהם, כך זכו בעצמאות והרגישו שנכנסו לעולם המבוגרים בפעם הראשונה. עד למחצית השנייה של המאה ה 20 הכניסה לעולם המבוגרים הייתה מאוחרת יותר וכללה שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה או עבודה בשכר. שלושת נקודות הכניסה הזו לא יצרו קטגוריה חברתית מובחנת של מתבגרים מכיוון שהן כללו אינטגרציה מוחלטת של הצעירים בתוך עולם המבוגרים תוך אימוץ הערכים והנורמות (של השירות הצבאי, של שוק העבודה או של מערכת ההשכלה הגבוהה) .
----
לעומת זאת, סביב הנהיגה ברכב התפתחה תרבות שלמה של צעירים שכללה טקסי חיזור והרבה סקס (במיוחד לאחר כניסת הגלולה), צפייה בסרטים בדרייב אין, בילויים שכללו ריקודים לצלילי מוזיקת רוק, והכל הרחק מעיני ההורים. כלומר מדובר בצמיחה של קטגוריה חברתית אמיתית ומובחנת שאליה פנו אנשי השיווק לאחר שנוצרה. היא לא נוצרה ע"י אנשי השיווק, כפי שמרמז הספר של סבאג'.