חנה ארנדט נהנתה מההתבודדות, אבל חשבה שהבדידות הופכת את האנשים למטרות נוחות לטוטליטריות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
"מה שמכשיר את הבריות בעולם הלא טוטליטרי לשליטה טוטליטרית הוא העובדה שבדידות, שבעבר הייתה חוויית־גבול שנחוותה בדרך כלל בתנאים חברתיים מסוימים של השוליים, כמו זקנה, נהפכה להתנסות יומיומית..." מתוך "יסודות הטוטליטריות" מאת חנה ארנדט, בתרגום עדית זרטל (הקיבוץ המאוחד, 2010), (כל המובאות מתוך הספר לקוחות מהתרגום הזה).
"אנא כתוב לי בקביעות, אחרת אמות במקום הזה". חנה ארנדט לא נהגה לפתוח כך את מכתביה לבעלה, אבל באביב 1955 היא מצאה את עצמה לבד "בשממה". אחרי פרסום "יסודות הטוטליטריות" היא הוזמנה לשמש מרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. היא לא אהבה את האווירה האינטלקטואלית. לעמיתיה לא היה חוש הומור, וענן המקרתיזם ריחף מעל החיים החברתיים. נאמר לה שיהיו 30 סטודנטים בקורסי התואר הראשון שלה: בכל אחד מהם היו 120. היא שנאה לעמוד מול כיתה מדי יום: "אני פשוט לא מסוגלת להיחשף לציבור חמש פעמים בשבוע – במילים אחרות, לעולם לא לברוח מתשומת הלב הציבורית. אני מרגישה כאילו אני נאלצת לחפש את עצמי". המפלט היחיד שהיא מצאה היה אצל אריק הופר (Hoffer), סוור מסן פרנסיסקו שהפך לפילוסוף – אבל גם לגביו היא לא הייתה בטוחה: היא אמרה לחברה קרל יאספרס (Jaspers) שהופר הוא "הדבר הטוב ביותר שלמדינה הזאת יש להציע", ולבעלה היינריך בליכר היא אמרה שהופר "מקסים מאוד, אבל לא מבריק".
היא הייתה נטולת לאום במשך קרוב לעשרים שנה. אך כפי שארנדט ידעה, הבדידות היא חלק מהמצב האנושי. כולם מרגישים בודדים מעת לעת
לארנדט היה ניסיון עם התקפים של בדידות. מגיל צעיר הייתה לה תחושה חזקה שהיא שונה, שהיא אינה שייכת, מנודה, ולעתים קרובות היא העדיפה להיות לבדה. אביה מת מעגבת כשהייתה בת שבע; היא זייפה כל מיני מחלות כדי להימנע מללכת לבית הספר; בעלה הראשון עזב אותה בברלין אחרי שריפת הרייכסטאג; היא הייתה נטולת לאום במשך קרוב לעשרים שנה. אך כפי שארנדט ידעה, הבדידות היא חלק מהמצב האנושי. כולם מרגישים בודדים מעת לעת.
הכתיבה על הבדידות נופלת לעתים קרובות לאחד משני מחנות: הממואר המתרפק, או המדיקליזציה הרציונלית, שרואה בבדידות משהו שיש לרפא. שתי הגישות מותירות את הקוראת מעט מרוחקת. הראשונה מתבוססת בבדידות, ואילו האחרת מנסה לחסל אותה כליל. וזאת, בין היתר, מכיוון שקשה מאוד לתאר את הבדידות. ברגע שמתחילים לדבר על בדידות, הופכים את אחת החוויות האנושיות העמוקות ביותר למושא של הרהורים, של תבונה. השפה אינה מצליחה לתאר את הבדידות כי "בדידות" הוא מונח כללי שאנו מייחסים לחוויה פרטית. כולם חווים בדידות, אך כל אחת חווה אותה אחרת.
המילה loneliness, "בדידות", חדשה למדי בשפה האנגלית. אחד המופעים הראשונים שלה היה בטרגדיה השייקספירית ״המלט״, שנכתבה בסביבות 1600. פולוניוס מפציר באופליה: Read on this book, that show of such an exercise may colour your loneliness, ובתרגום דורי פרנס: "את תקראי בספר, זאת התעסקות שתתרץ יפה את ההתבודדות שלך" (הוא מייעץ לה לקרוא מספר תפילה כדי שאיש לא יחשוד בה שהיא מתבודדת – הכוונה כאן היא לְעצם היותה לבדה, ולא לרצון כלשהו להיות הרחק מחברת אחרים).
במהלך המאה השש עשרה, הבדידות הוזכרה לעתים קרובות בדרשות כדי להרתיע את המאמינים מלחטוא – הם התבקשו לדמיין את עצמם במקומות בודדים כמו הגיהינום או הקבר. אבל במאה השבע עשרה, המילה עדיין לא הייתה בשימוש קבוע. ב־1674, חוקר הטבע האנגלי ג'ון ריי מנה את "loneliness" ברשימה של מילים נדירות, והגדיר אותה כמושג לתיאור מקומות ואנשים "המרוחקים משכנים". במאה הבאה לא השתנתה המילה באופן משמעותי. ב"מילון השפה האנגלית" של סמואל ג'ונסון (1755), הוא מגדיר את שם התואר "בודד", lonely, אך ורק בהתייחס לְהיות לבד ("השועל הבודד") או למקום נטוש ("הסלעים הבודדים") – בדומה לאופן שבו שייקספיר השתמש במילה ב״המלט״.
עד המאה התשע עשרה התייחסה המילה loneliness לפעולה – חציית סף, או מסע אל מקום מחוץ לעיר – ופחות לרגש. תיאורים של בדידות ושל נטישה ניסו לעורר באנשים את חרדת אי הקיום, לדחוף אותם לדמיין בידוד גמור, ניתוק מהעולם ומאהבת האל. ובמובן מסוים, זה הגיוני. המילה השלילית הראשונה שאומר אלוהים ביחס לבריאתו בתנ"ך מופיעה בספר בראשית, אחרי שהוא בורא את אדם: " לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', י"ח).
במאה התשע עשרה, בעיצומה של המודרניות, איבדה המילה loneliness את הקשר שלה לדת והחלה להיות מקושרת לתחושות ניכור חילוניות
במאה התשע עשרה, בעיצומה של המודרניות, איבדה המילה loneliness את הקשר שלה לדת והחלה להיות מקושרת לתחושות ניכור חילוניות. תדירות השימוש במונח זינקה אחרי 1800, עם בוא המהפכה התעשייתית. והיא המשיכה לטפס עד שנות התשעים של המאה העשרים, ואז נבלמה העלייה עד שהתחדשה שוב במאה העשרים ואחת. הבדידות תפסה מקום מרכזי בסיפור "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל (1853), בציורים הריאליסטיים של אדוארד הופר (Hopper) ובפואמה של ת.ס. אליוט, "ארץ הישימון" (1922). היא נטמעה בנוף החברתי והפוליטי, עברה רומנטיזציה ופואטיזציה, זכתה לקינות.
אבל באמצע המאה העשרים בחנה ארנדט את הבדידות מכיוון אחר. לשיטתה, בדידות אפשר לעשות וגם לחוות. בשנות החמישים, כשהיא ניסתה לכתוב ספר על קרל מרקס בשיא עידן המקרתיזם, היא התחילה לחשוב על הקשר בין בדידות לאידיאולוגיה ולטרור. ארנדט חשבה שחוויית הבדידות עצמה השתנתה תחת הטוטליטריות:
"מה שמכשיר את הבריות בעולם הלא טוטליטרי לשליטה טוטליטרית הוא העובדה שבדידות, שבעבר הייתה חוויית־גבול שנחוותה בדרך כלל בתנאים חברתיים מסוימים של השוליים, כמו זקנה, נהפכה להתנסות יומיומית של ההמונים במאה העשרים, שמספרם גדל מדי יום".
באמצעות הבידוד והטרור, משטרים טוטליטריים הכשירו את הקרקע לבדידות, ואז ניצלו את בדידותם של האנשים בתעמולה האידיאולוגית שלהם
הטוטליטריות השלטונית מצאה דרך לזקק את חוויית הבדידות המזדמנת ולהפכה למצב קיומי קבוע. באמצעות הבידוד והטרור, משטרים טוטליטריים הכשירו את הקרקע לבדידות, ואז ניצלו את בדידותם של האנשים בתעמולה האידיאולוגית שלהם.
לפני שארנדט נסעה ללמד בברקלי, היא פרסמה מסה על "אידיאולוגיה וטרור" (1953), העוסקת בבידוד, בדידות והתבודדות, שנכללה בספר היובל לכבוד יום הולדתו השבעים של יאספרס. מסה זו, וספרה של ארנדט "יסודות הטוטליטריות", הפכו יחד לבסיס של הקורס העמוס מדי שלה בברקלי, "טוטליטריות". הקורס התחלק לארבעה חלקים: הידרדרות המוסדות הפוליטיים, צמיחת ההמון, אימפריאליזם, ועליית המפלגות הפוליטיות כקבוצות אינטרס אידיאולוגיות. בהרצאת הפתיחה שלה היא הסבירה מדוע הקשר בין תיאוריה פוליטית ופוליטיקה מוטל בספק בעידן המודרני. היא טענה שיש נכונות כללית גוברת לחסל את התיאוריה ולהחליפה כליל בדעות ובאידיאולוגיות. "רבים", אמרה, "חושבים שאפשר להיפטר מהתיאוריה לחלוטין, מה שאומר כמובן שהם רוצים שהתיאוריה שלהם, הניצבת בבסיס הצהרותיהם, תתקבל כאמת משמיים".
ארנדט התייחסה כאן לאופן שבו השתמשו בעבר במונח "אידיאולוגיה" כרצון להפריד בין מחשבה למעשה – המילה "אידיאולוגיה" מגיעה מהמילה הצרפתית idéologie, שבה השתמשו לראשונה במהפכה הצרפתית, אבל היא צברה פופולריות רק עם פרסום "האידיאולוגיה הגרמנית" מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1846) ובהמשך עם פרסום ספרו של קרל מאנהיים (Mannheim), "אידיאולוגיה ואוטופיה" (1929), שאותו היא ביקרה עבור Die Gesellschaft ב־1939.
ב־1958, גרסה מעודכנת של "אידיאולוגיה וטרור" התווספה כסיום חדש למהדורה השנייה של "יסודות הטוטליטריות".
"יסודות הטוטליטריות" הוא ספר בן 600 עמודים המחולק לשלושה חלקים העוסקים באנטישמיות, אימפריאליזם וטוטליטריות. בתקופה שארנדט עבדה על הספר, הטקסט השתנה שוב ושוב כדי לכלול מידע חדש שהגיע מאירופה בנוגע להיטלר ולסטלין. הסיום המקורי, של המהדורה שראתה אור ב־1951, קבע כי גם אם המשטרים הטוטליטריים ייעלמו מהעולם, רכיבי הטוטליטריות יישארו. "הפתרונות הטוטליטריים", כתבה ארנדט, "עשויים בהחלט לשרוד אחרי נפילת המשטרים הטוטליטריים וללבוש צורה של פיתויים עזים שיתעוררו בכל עת אימת שיהיה נדמה כי אין דרך להפיג מצוקה פוליטית, חברתית או כלכלית בדרך הראוי לאדם". כשארנדט הוסיפה את "אידיאולוגיה וטרור" ל"יסודות" ב־1958, הנימה השתנתה. רכיבי הטוטליטריות היו רבים, אך בבדידות היא זיהתה את תמצית השלטון הטוטליטרי, את המצע המשותף של הטרור.
היא שאלה: מדוע הבדידות אינה מובנת מאליה.
כשאנו חווים בדידות, אנו מאבדים את היכולת לחוות כל דבר אחר. ובבדידות איננו יכולים להתחיל התחלות חדשות
ותשובתה הייתה: כי הבדידות מנתקת אותנו באופן קיצוני מבני אדם אחרים. היא קוטעת את הקשרים האנושיים שלנו. ארנדט תיארה את הבדידות כשממה, שבה האדם מרגיש זנוח על ידי העולם והחברה האנושית גם כשהוא מוקף באחרים. המילה שהיא השתמשה בה בשפת אמה היא Verlassenheit – היות נטושה. הבדידות, כך טענה, היא "אחת ההתנסויות הקיצוניות והנואשות ביותר של האדם", כי בבדידות איננו מסוגלים להבין את מלוא יכולת הפעולה שלנו כבני אדם. כשאנו חווים בדידות, אנו מאבדים את היכולת לחוות כל דבר אחר. ובבדידות איננו יכולים להתחיל התחלות חדשות.
כדי להמחיש מדוע הבדידות היא תמצית הטוטליטריות והמצע המשותף של הטרור, הבחינה ארנדט בין בידוד לבדידות, ובין בדידות להתבודדות. לטענתה, בידוד עשוי להיות הכרחי לפעילות יצירתית. גם קריאה של ספר, היא אומרת, דורשת מידה של בידוד. עלינו להתרחק מהעולם מרצון כדי לפנות מקום לחוויית ההתבודדות, אך מרגע שאנו לבדנו, אנחנו תמיד יכולים לשוב אל העולם:
"אין זהות בין בידוד לבדידות. אני יכולה להיות מבודדת – כלומר במצב שבו איני יכולה לפעול, מפני שאין עמדי איש שיפעל איתי – מבלי להיות בודדה; ואני יכולה להיות בודדה – דהיינו במצב שבו אני בתור אדם חשה עצמי נטושה ונטולה חברוּת אנושית – מבלי שאהיה מבודדת".
רצועת הפלדה של הטוטליטריות, כפי שארנדט קוראת לה, מחסלת את יכולתו של האדם לנוע, לפעול ולחשוב, ובה בעת מפנה כל אדם, בבידוד ובבדידותו, נגד כל בני האדם האחרים, ואף נגד עצמו
הטוטליטריות משתמשת בבידוד כדי לגזול מאיתנו את החברה האנושית, וכך היא מונעת כל פעולה בעולם, ובה בעת הורסת את המרחב שבהתבודדות. רצועת הפלדה של הטוטליטריות, כפי שארנדט קוראת לה, מחסלת את יכולתו של האדם לנוע, לפעול ולחשוב, ובה בעת מפנה כל אדם, בבידוד ובבדידותו, נגד כל בני האדם האחרים, ואף נגד עצמו. העולם הופך לשממה שבה אי אפשר להתנסות ואי אפשר לחשוב.
תנועות טוטליטריות משתמשות באידיאולוגיה כדי לבודד את הפרט. לבודד פירושו "לגרום לאדם להישאר לבדו או בנפרד מהזולת". ארנדט מקדישה את החלק הראשון של "אידיאולוגיה וטרור" לפירוק של "מתכונים אידיאולוגיים" למרכיביהם הבסיסיים ביותר, כדי להראות כיצד זה נעשה:
- אידיאולוגיות מופרדות מעולם ההתנסות, וחוסמות כל אפשרות להתנסות חדשה.
- אידיאולוגיות עוסקות בשליטה במהלך ההיסטוריה ובחיזויו.
- אידיאולוגיות אינן מסבירות את מה שיש, אלא את מה שמתהווה
- אידיאולוגיות מסתמכות על הליכי חשיבה לוגיים המנותקים מהמציאות.
- חשיבה אידיאולוגית מתעקשת על קיומה של "מציאות אמיתית יותר", המסתתרת מאחורי הדברים שאנו תופשים בעולם.
אופן החשיבה שלנו על העולם משפיע על מערכות היחסים שלנו עם הזולת ועם עצמנו. תנועות אידיאולוגיות מחדירות משמעות סודית לכל מאורע ולכל התנסות, ולכן הן נאלצות לשנות את המציאות בהתאם לטענותיהן מרגע שהן עולות לשלטון. פירוש הדבר הוא שהאדם אינו יכול עוד לסמוך על התנסויותיו בעולם – הוא לומד לא לבטוח בעצמו ובזולת, ולהסתמך תמיד על האידיאולוגיה של התנועה, שכן היא בהכרח צודקת.
אבל כדי שהפרט יהיה מועד לאידיאולוגיה, יש להרוס תחילה את מערכת היחסים שלו עם עצמו ועם אחרים על ידי הפיכתו לספקן וציניקן, וזאת כדי שהוא לא יוכל עוד לסמוך על כושר השיפוט שלו:
"בדיוק כפי שהטרור, עדיין בצורתו הרודנית ועוד לפני שהיה לטוטלי, הורס את כל מארג הקשרים המתקיים בין בני אדם, כך גם הכפייה העצמית של החשיבה האידיאולוגית מחריבה את כל החיבורים אל המציאות. ההכנה עולה יפה כאשר בני אדם מאבדים קשר עם בני אדם אחרים ועל המציאות השוררת סביבם; שכן יחד עם הקשרים הללו מאבדים בני האדם הן את יכולת ההתנסות שלהם הן את כישרונם לחשוב. הנתין האידיאלי של השלטון הטוטליטרי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המושבע, אלא בני אדם שלדידם ההבדל בין עובדה לבדיה (כלומר, המציאות של ההתנסות) וההבחנה בין אמת לכזב (כלומר, אמות המידה של המחשבה) אינם קיימים עוד".
בדידות מאורגנת, הנולדת מתוך אידיאולוגיה, מובילה לחשיבה רודנית והורסת את יכולתו של האדם להבחין בין אמת לבדיה – לבצע שיפוטים
בדידות מאורגנת, הנולדת מתוך אידיאולוגיה, מובילה לחשיבה רודנית והורסת את יכולתו של האדם להבחין בין אמת לבדיה – לבצע שיפוטים. בבדידות איננו מסוגלים לנהל שיחה עם עצמנו, כי יכולתנו לחשוב נפגמת. חשיבה אידיאולוגית מרחיקה אותנו מעולם ההתנסות, מרעיבה את הדמיון, מבטלת אפשרות לריבוי דעות והורסת את המרחב שבין בני האדם, שבאמצעותו הם מסוגלים ליצור קשרים משמעותיים. ומרגע שהחשיבה האידיאולוגית משתרשת, ההתנסות והמציאות מפסיקות למלא תפקיד בתהליכי המחשבה שלנו. במקום זאת, ההתנסות מיישרת קו עם האידיאולוגיה. זאת הסיבה שכאשר ארנדט מדברת על בדידות, היא אינה מתכוונת רק לבדידות רגשית, אלא גם לאורח מחשבה. בדידות נולדת כשהמחשבה מתנתקת מהמציאות, כשהעולם המשותף מתחלף ברודנותם של האילוצים הלוגיים הנכפים עלינו.
אורח המחשבה שלנו נשען על התנסות, וכשאין עוד התנסויות חדשות בעולם לשאוב מהן חומר למחשבה, אנו מאבדים את אמות המידה שמנחות אותנו בחשיבה על אודות העולם. כשאנחנו נכנעים לאילוצים שהחשיבה האידיאולוגית משרישה בנו, אנו מוותרים על החופש הפנימי לחשוב. הכניעה הזאת לכוחו של ההיסק הלוגי היא שמכשירה "כל אחד מהפריטים האנושיים בבידודם המוחלט נגד כל השאר", לקבל את הרודנות. תנועה חופשית במחשבה מתחלפת בזרם הסוחף החד־כיווני של החשיבה האידיאולוגית.
באחד מיומניה שואלת ארנדט: Gibt es ein Denken das nicht Tyrannisches ist? (האם יש אורח מחשבה שאינו רודני?) ואחרי השאלה הזאת היא מוסיפה וכותבת שהרעיון הוא להתנגד לסחף, לא להיסחף בזרם כלל. מה מאפשר לבני אדם להיסחף? ארנדט טוענת שהפחד היסודי שמושך אותנו לאידיאולוגיה הוא הפחד מפני סתירה עצמית. הפחד מפני סתירה עצמית הוא הסיבה שהחשיבה עצמה מסוכנת – כי לחשיבה יש הכוח לעקור את כל אמונותינו והשקפותינו באשר לעולם. החשיבה יכולה לערער את אמונתנו הדתית, את נקודות המבט שלנו, את התחושה שאנו מכירים את עצמנו. החשיבה עלולה לגזול מאיתנו את כל מה שיקר לנו, את כל מה שאנו מסתמכים עליו, את כל מה שאנו רואים בו מובן מאליו ביומיום. לחשיבה יש הכוח לפרום את קיומנו.
בתוך התוהו ואי הוודאות של החוויה האנושית, אנו זקוקים לתחושת מקום ומשמעות. אנו זקוקים לשורשים. ואידיאולוגיות, כמו הסירנות באודיסיאה, קוראות לנו
אבל החיים מסובכים. בתוך התוהו ואי הוודאות של החוויה האנושית, אנו זקוקים לתחושת מקום ומשמעות. אנו זקוקים לשורשים. ואידיאולוגיות, כמו הסירנות באודיסיאה, קוראות לנו. אבל מי שמתמסר לשירת הסירנה של החשיבה האידיאולוגית חייב להפנות עורף לעולם ההתנסות. וכאשר הוא עושה זאת, הוא אינו יכול לעמוד מול עצמו, כי בכך הוא מסתכן בחתירה תחת ההשקפות האידיאולוגיות שהעניקו לו תחושת תכלית ומקום. נאמר זאת כך: לאנשים שמקבלים אידיאולוגיה מסוימת יש מחשבות, אבל הם אינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. וחוסר היכולת הזאת לחשוב, לארח לעצמך חברה, להפיק משמעות מהתנסויותיך בעולם, הוא שהופך אדם לבודד.
הטיעון של ארנדט בנוגע לבדידות וטוטליטריות אינו קל לעיכול, כי משתמע ממנו שיש משהו רגיל בנטיות הטוטליטריות שמושכות את הבודדים: אם אינכם שבעי רצון מהמציאות, אם אתם זונחים את הטוב ותמיד דורשים טוב יותר, אם אינכם מוכנים להתייצב מול העולם כפי שהוא, אזי אתם מועדים לחשיבה אידיאולוגית. ואתם תהיו מועדים לבדידות המאורגנת.
אנו זקוקים לעולם הפומבי, החיצוני, כדי לזכות בהכרה, אך אנו זקוקים לא פחות לעולמנו הפרטי, המבודד, כדי להיות עם עצמנו ולחשוב
כשארנדט כתבה לבעלה: "פשוט איני מסוגלת להיחשף לציבור חמש פעמים בשבוע – במילים אחרות, לעולם לא לברוח מתשומת הלב הציבורית. אני מרגישה כאילו אני נאלצת לחפש את עצמי", היא לא התלוננה ביהירות על אור הזרקורים. החשיפה המתמשכת לציבור לא השאירה לה מקום לארח חברה לעצמה. היא לא הצליחה למצוא את המרחב הפרטי, השקט, הנדרש לחשיבה. היא לא הצליחה לאכלס את התבודדותה.
זה אחד הפרדוקסים של הבדידות. התבודדות דורשת מאיתנו להיות לבד ואילו הבדידות מורגשת בשיא עוזה דווקא בחברת אחרים. אמנם אנו זקוקים לעולם הפומבי, החיצוני, כדי לזכות בהכרה, אך אנו זקוקים לא פחות לעולמנו הפרטי, המבודד, כדי להיות עם עצמנו ולחשוב. וזה מה שנגזל מארנדט כשהיא איבדה את המרחב להיות לבד עם עצמה. "מה שהופך את הבדידות לכל כך בלתי נסבלת", היא אמרה, "הוא אובדן העצמי שעשוי להתממש בעת התבודדות..."
בהתבודדות, אנו יכולים לארח לעצמנו חברה, לנהל שיחה עם עצמנו. בהתבודדות, איננו מאבדים קשר עם העולם, כי עולם ההתנסות נוכח תמיד במחשבותינו. אם לצטט את ארנדט המצטטת את קיקרו: "האדם פעיל יותר מכול כאשר הוא אינו עושה דבר, והוא בודד פחות מכול כאשר הוא בחברת עצמו". זה מה שהחשיבה האידיאולוגית והרודנית הורסת – את יכולתנו לחשוב עם עצמנו ולמען עצמנו. זהו שורש הבדידות המאורגנת.
סמנתה רוז היל (Hill) היא סגנית מנהלת מרכז חנה ארנדט לפוליטיקה ומדעי הרוח, מרצה אורחת לחקר הפוליטיקה בבארד קולג' בניו יורק, ומרצה במכון ברוקלין למחקר חברתי בניו יורק. היא מחברת ביוגרפיה של חנה ארנדט שעתידה לראות אור ב־2021.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: מתוך "דיוקן עצמי במחנה" (1940), פליקס נוסבאום. תצלום: Heritage Images, אימג'בנק/גטי ישראל
תגובות פייסבוק
3 תגובות על סופה של הבדידות
בדידות מול לבדיות (loneliness vs solitude)
"האדם פעיל יותר מכול כאשר הוא אינו עושה דבר, והוא בודד פחות מכול כאשר הוא בחברת עצמו". פשוט, מחריד ומדויק.
תודה מקרב לב לכול העוסקים במלאכת הקודש של כתיבה, תרגום והבאת מאמרים חשובים כמו זה אלינו.
אינני יכול שלא להתייחס משפט שנאמר על ידי אידיאולוגית ישראלית מנהלת גוף פוליטי כי בעוד מאה שנה ישראל לא תהיה יהודית וזה בעיניה טוב כי היא תהיה דמוקרטית יותר .על פי ארנדט חשיבה אידיאולוגית זו מסתמכת על הליכי חשיבה לוגיים המנותקים מהמציאות מעולם ההתנסות ועל קיומה של מציאות אמיתית ר שבעינהם היא אידיאלית יותר
התא
ריימונד קארברמאיירס נסע על אדמת צרפת בקרון רכבת של המחלקה הראשונה בדרכו לשטרסבורג,...
X רבע שעה
החיים בזוג
פעם אדם היה יכול להיות נשוי, לחיות עם אדם אחר במערכת יחסים אינטימית – שכונתה גם "רומנטית" – בלי ששני המעורבים יהיו נשואים, או לקיים מערכת יחסים מחוץ לנישואין, בעלת אופי קבוע, אפילו גלוי ומוצהר בחברה, או... ובכן, שלל הסידורים, ההסברים, המערכות, הקשרים היה תמיד גדול ורב. וההנחות המוקדמות, ההנחות החברתית, סוגי המחויבות, ההשלכות של כל אלו על דרכי הרישום הפורמלי או על הכותרת המתנוססת על מערכת היחסים מבחינת חברתית, ומכאן גם על המעורבים בה, מתוות רשת מסובכת מאוד, מסובכת כמו המגוון האנושי שרוחש בכל תקופה, בכל חברה, על המשותף והשונה.
מול כל אלו, ומעל כל אלו, מונח-כל תפס לו מקום בלשון המתארת את חיינו האינטימיים: "זוגיות". זוגיות היא הימצאות, על פי רוב קבועה, במערכת יחסים קרובה, רגשית, רומנטית, אינטימית, מינית, קבועה במידה משמעותית, עם אדם אחר. ה"זוגיות" מתנהלת בין שניים, או שתיים או כל שילוב שהשפה העברית יודעת או אינה יודעת לבטא שקושר 1 ועוד 1 לכדי 2, "זוג". ה"זוגיות" מערבת, פוטנציאלית, בן זוג, בת זוג, במניין שבין 0 ל-2, כך שסך הכול האנשים המעורבים הוא 2. ולא לדאוג: מובן שאני כותב את הדברים תוך היעזרות בספרות כדי להקל על הקריאה ולפתוח את האפשרויות במרחב הגמיש והעשיר שבין מין, מגדר ומין דקדוקי בלשון, מה גם שעברית מבדילה היסטורית וגם עכשווית בין מין דקדוקי "זכר" ומין דקדוקי "נקבה" – נושא שאינו מרכז הדברים שהרשימה הזאת מתמקדת בהם.
ובכן. "זוגיות". אז איך היא עובדת? כלומר, לשונית, בעברית שלנו כיום. אדם אומר שהוא "בזוגיות", או שהוא "חי בזוג" (צורה פחות שכיחה ושאולי נמצאת בדרכה להיעלם). כשאדם "בזוגיות" יתכן שיישמעו צירופים כמו "חי בזוגיות", "נמצא בזוגיות", וגם בשורות משמחות מסוג "נהייתה לי זוגיות" וגם עגומות יותר כגון "החלטנו לפרק את הזוגיות".
בדרך, "בן זוג" ו"בת זוג" הפכו לביטויים חזקים מאוד, גם מבחינת התחביר הפנימי שלהם. הדבר מתבטא בהגייה: "בנזוג" (bnzug, ממש כך) ו"בתזוג" (batzug שאפילו נהגה badzug – עם קיצור התנועה הראשונה למינימום), ובשניהם הטעם על ההברה השנייה חזק, יציב וברור. סימן נוסף להתכה החזקה בתוך כל אחד מהצירופים הללו ניכר ביידוע: "הבן-זוג", "הבת-זוג" מתחרים היטב ואולי עומדים לגבור על "בן הזוג" ו"בת הזוג". כמו "העורך-דין", צורה שמראה על התכה ברורה בין "עורך" ו"דין", מה גם שאבדה תודעתית כל תשומת לב ל"עריכה" כלשהי הקשורה ל"דין" כלשהו, שגם הוא התעמעם מבחינת תרומתו למשמעות הצירוף.
אם נחזור ל"זוגיות", שם עצם מופשט שנגזר מ"זוג", נשים לב שאין למונח מקבילה בשפות כמו אנגלית, צרפתית או ספרדית, שחלקן משתמשות בביטויים ארוכים ביותר מסוג "החיים בזוג" או "חיי זוג", או "להיות במערכת יחסים", אך אינן מייחדות מילה לתופעה בכללותה. דומה שבחלק מהשפות האירופיות גם הביטוי המורכב יותר אינו מבטא את מכלול הדברים המרכיבים את ה"זוגיות", אלא שיש נטייה לרמוז או לייחד דווקא את ההסדר האינטימי-מיני או החוקי-פורמלי. העברית העכשווית החיה, לעומתן, קבעה לה מונח מופשט כולל למה שהוא תופעה, מסגרת כללית, כלומר מסגרת-על של מסגרות אפשריות, עכשוויות או עתידיות, שכן רבים החידושים והגוונים בכל הקשור להסדרים, לנטיות הלב ולמימושים בתחומים הללו. נוכל לדעת בדיוק מספק יותר מה כלול ב"זוגיות" אם נמפה, באיסוף של דוגמאות חיות, גם את ההקשרים שבהם המונח משמש וגם את הדברים שאינם נחשבים ל"זוגיות". דומה שכשאין הקשר מיני-אינטימי-רומנטי (או לפחות חלק מהחוליות בשרשרת הזאת), אין מדובר ב"זוגיות". למשל, כשמתייחסים לשני זמרים שהם הרכב ידוע ומוכר, ומדברים על "זוגיות מאושרת", ברור שהדבר נעשה בחיוך, בשימוש מטפורי, כדי להדגיש את השותפות ואת ההרמוניה בין השניים. כך יהיה אם ידובר בשני חלוצים המרכיבים יחד את חוליית ההתקפה של קבוצת כדורגל: אם הם יגלו שיתוף פעולה ופירגון הדדי בולטים ומוצלחים במיוחד, יהיה אפשר לדבר עליהם במונחים של "זוגיות", על דרך החיוך והמטפורה.
העובדה שיש לעברית שלנו מונח-על כזה מקלה מאוד לשמור על פלורליזם וגמישות, ולא פחות מכך על הפרטיות בנוגע להסדרים האינטימיים של אנשים. ונמצא לכך גם סיוע מצד הלשון, באמצעות אחד הכלים המופלאים והוותיקים ביותר של העברית מאז ומעולם: אותה "ב-" מופלאה, שמשתתפת במבנים שמציינים מצבים, מיני סטטוסים זמניים או קבועים, או תוארי פועל על שלל אפשרויותיהם. היא ראויה לדיון שייוחד לה, בהחלט, אך בינתיים נעלה אותה על נס בתחום הזוגיות: אפשר להיות "בזוגיות", או "לחיות בזוג", והכול ידעו במה מדובר, בלי שאיש מבני הזוג, או מבנות הזוג, יצטרכו להסביר דבר.
תתביישו לכם
יורג וֶטלַאוּפֶררגשות מוסריים הם כלים ותיקים לצורך ענישה ולשיקום, אך האם טקטיקת הבִּיוּש...
X 8 דקות