סופה של השינה

עבודה, חברים, התעמלות, הורות, אכילה, קריאה – פשוט אין לנו מספיק שעות ביום. כדי לחיות חיים מלאים, רבים מאיתנו גונבים את השעות הנוספות הנדרשות לנו מזמן השינה. ואז אנחנו משלמים על זה למחרת. התשוקה לחיים מעוררת ברבים רצון עז לצמצום משמעותי, אם לא ביטול מוחלט, של הצורך האנושי בשינה. מה הפלא: לו הייתה קיימת מגפה שמונעת גם היא מאנשים שליש מחייהם, החיפוש אחר תרופה היה זוכה למימון בשפע. תרופה כזו היא הגביע הקדוש של חוקרי השינה, וייתכן שהם מתקרבים אליה.

בדומה לרוב ההתנהגויות האנושיות, קשה להפריד בין הצורך הביולוגי שלנו בשינה והמנהגים התרבותיים שמעניקים לו פרשנות. למעשה, המנהג לישון שמונה שעות על משטח רך ומוגבה, ביחידים או בזוגות, אינו טיפוסי לבני אדם. בחברות מסורתיות רבות ישנים אנשים בצורה סדירה פחות, והפעילות החברתית מתרחשת גם בלילה. חברי הקבוצה קמים כשקורה משהו מעניין, ולפעמים הם נרדמים באמצע שיחה כדרך מנומסת להתחמק מדיון. שינה היא דבר אוניברסלי, אבל קיים גיוון מרהיב בדרכים שאנו עוסקים בה.

המנהג לישון שמונה שעות על משטח רך ומוגבה, ביחידים או בזוגות, אינו טיפוסי לבני אדם. נדמה גם שיש גם הבדלים רבים במנהגי השינה של מינים שונים. אוכלי עשב ישנים הרבה פחות מאשר טורפים – ארבע שעות לפיל בהשוואה לכמעט עשרים שעות לאריה – לכאורה מפני שלוקח להם זמן רב יותר למצוא מזון, ומפני שדריכות נדרשת תחת כללי הברירה הטבעית. כאוכלי כול, בני אדם נופלים בין שתי נטיות השינה. המקצבים הצירקדיים המפקחים על הגוף מאפשרים לנו לסדר את תפקוד האיברים שלנו על ציר זמן כדי שלא יפריעו זה לזה.

בדיקת TMSבעכבר מעבדה

השעון הפנימי שלנו מבוסס על תנודה כימית, לולאת משוב ברמה התאית שנדרשות לה 24 שעות כדי להשלים את מהלכה, ושנמצאת תחת פיקוח של אגד תאי מוח השוכן מאחורי העיניים שלנו (קרוב לנקודת המפגש של העצבים האופטיים). גם בעומקה של מערה, ללא גישה לאור או לשעונים, הגוף שלנו יקפיד על לוח זמנים פנימי של כמעט בדיוק 24 שעות. המצב המבודד הזה נקרא "ריצה חופשית", ואנחנו יודעים שהוא מונע מִפְּנים, כי השעון של הגוף שלנו נמצא באיחור קל. כשאין אור שיאפס אותו, אנחנו מתעוררים כמה דקות מאוחר יותר כל יום. מדובר במחזור שמוטבע עמוק בכל אורגניזם רב-תאי שמוכר לנו, והוא בלתי נמנע, בדיוק כמו סיבובו של כדור הארץ – ומחזורי היום-לילה התואמים – שעיצבו אותו.

השינה האנושית כוללת כמה מחזורי פעילות מוחית בני 90 דקות. אצל אדם ער, קריאות של אלקטרואנצפלוגרם (רשמת מוח חשמלית, EEG) הן מורכבות מאוד, אבל עם העמקת השינה גלי המוח מאטים ועוברים את שלב 1 (רגיעה) ושלב 2 (שינה קלה) עד שהם מגיעים לשלב 3 שבו השינה עמוקה וגלי המוח אטיים. לאחר השלב המאושש הזה, חווה המוח פרק שינה עם ריצודי עיניים מהירים (rapid eye movement, REM), שדומה במובנים רבים למצב של ערות במוח. כשאנשים ישנים ניעוֹרים ממצב כזה, סביר להניח שהם יאמרו שחלמו.

אחד ההישגים החשובים ביותר של מחקר בנושא מניעת שינה הוא גילויים של הבדלים אישיים ברורים – קבוצות של אנשים שביצועיהם טובים יותר באופן עקבי לאחר לילות ללא שינה, לצד אלה שסובלים מהם באופן לא פרופורציוני. החלוקה בולטת מאוד ונדמה שהיא מבוססת על כמה הבדלים גנטיים שמשפיעים על הקולטנים העצביים ונותנים פתח לאפשרות שבקרוב נוכל להתאים סוג ומינון של חומר ממריץ לטיפוס גנטי.

סמוך לתחילתו של המילניום הנוכחי, הציווי הביולוגי לישון במשך שליש מכל יממה, החל להיראות מיושן ובלתי נחוץ. בדיוק כפי שהגלולה למניעת היריון הפרידה בין יחסי מין לרבייה, נראה שתרופות ממריצות עומדות להרחיק אותנו אף יותר מהדרישות הקדומות של ממלכת החיות.

כל טיפול בישנוניות חייב להתמקד בקליפת המוח הקדם-מצחית. התפקידים הביצועיים של המוח פגיעים במיוחד לחוסר בשינה. כשנמנעת שינה מאדם, גדל הסיכוי שהוא ייטול סיכונים, וקטֵן הסיכוי שהוא יקבל החלטות נועזות ומקוריות, או יתכנן את פעולותיו מראש. תרופות ממריצות כגון מודפיניל וארמודפיניל (המשווקות כפרוביג'יל ונוביג'יל) מחזירות את האזורים האלה למצב מקוון ויעילות מאוד בביטול ההשפעות השליליות של אובדן שינה. לאורך 60 שעות ערוּת רצופות, מנה של 400 מ"ג של מודפיניל מדי שמונה שעות משיבה את הגוף לרמת פעילותו במנוחה, וזאת בכל מובן, מהיכולת לעמוד במשימות משעממות ועד להפגנת מקוריות במשימות מורכבות. התרופה מנטרלת את הנטייה לסיכונים שיש לנו כשאנו ישנוניים ומשיבה את הזיכרון הדקלרטיבי (עובדות או חוויות אישיות) והזיכרון הלא-דקלרטיבי (כישורים נלמדים או אסוציאציות בלתי מודעות) לרמה הרצויה.

זה מרשים, אבל גם זהה בקירוב להשפעות המאוששות של 20 מ"ג של דקסטרואפטמין או 600 מ"ג של קפאין (שווה ערך לכשישה ספלי קפה). אף על פי שזמן מחצית החיים של קפאין קצר יותר ויש לקחת אותו כל 4 שעות, בערך, יש לו יתרונות – הוא זמין וזול יותר.

כל תלמיד אוניברסיטה שלמד כל הלילה בעזרת משקאות אנרגיה, לא יהיה מופתע שתרופות ממריצות מאפשרות לעבוד בריכוז למשך זמן רב. אתגר גדול יותר לאדם שלקח אמפטמינים, יהיה לצלוח שיחת טלפון מסבתא. קשה מאוד לתכנן ממריץ שמגדיל את הריכוז בלי לפגוע ביכולת להגיב כראוי לסביבה הרחבה יותר וכפועל יוצא, לקבל החלטות חברתיות מדויקות. עצבנות וחוסר סבלנות פוגעות בדינמיקה קבוצתית ובכישורים חברתיים, אבל דקויות כאלה מתפספסות לרוב בניסויי תרופות, שם מתייחסים אליהן בדרך כלל כאל מידע בלתי אמין וסובייקטיבי. במסגרת פרץ ההתלהבות הראשוני לגבי דרכים תרופתיות להפחתת שינה, התעלמו במידה רבה מהבעיות האלה.

כל תלמיד אוניברסיטה שלמד כל הלילה בעזרת משקאות אנרגיה, לא יהיה מופתע שתרופות ממריצות מאפשרות לעבוד בריכוז למשך זמן רב. אתגר גדול יותר לאדם שלקח אמפטמינים, יהיה לצלוח שיחת טלפון מסבתא.

הן נחשפו בפרדיגמה ניסויית גאונית שתוכננה בסוכנות למחקר ופיתוח ביטחוני של קנדה. בשנת 1996, הפסיכולוג הביטחוני מרטין טיילור חילק מתנדבים לזוגות ונתן לכל אדם מפה משלו. באחת משתי המפות היה שביל מסומן, ובמסגרת המשימה היה צריך האדם עם השביל המסומן לתאר אותו במדויק כדי ששותפו ישחזר אותו על המפה שלו. בינתיים, האזינו החוקרים לדיאלוג. לעתים קרובות, מתנדבי קבוצת הביקורת הציגו את האתר המסומן במפה בעזרת שאלות כגון: "אתה רואה את הפארק שממערב לכיכר?" המתנדבים שקיבלו את התרופה הממריצה מודפיניל השמיטו את שאלות המשוב האלה, ונתנו הוראות קצרות, כגון: "צא מערבה בכיכר, ואז פנה שמאלה בפארק." הדיאלוגים שלהם היו קצרים יותר והם הפיקו מפות מדויקות פחות מאשר מתנדבי קבוצת הביקורת. יתרה מזו, מודפיניל גורם לאדם להעריך יתר על המידה את איכות ביצועיו: לא רק שביצועיהם של הנבדקים שקיבלו מודפיניל היו רעים יותר, אלא גם היה פחות סביר שהם ישימו לב לזה.

סופיה לורן תופסת תנומה על הסט של "האוצר האבוד", 1957

אחת הסיבות לכישלונם של ממריצים בהפחתת שינה היא שאנחנו עדיין לא מבינים מספיק מדוע אנחנו ישנים מלכתחילה. יותר ממאה שנות מחקרי מניעת שינה אישרו את האמת המוסכמת שמניעת שינה עושה אנשים ישנוניים. זמני תגובה אטיים, יכולת עיבוד מידע פחותה, וכישלון להתרכז לאורך זמן הם תופעות לוואי של ישנוניות, אבל המחוון המהימן ביותר הוא התקצרות "חביון השינה", או הנטייה להירדם מהר יותר בעת שכיבה בחדר חשוך. המסקנה הרקורסיבית אומרת שתפקידה העיקרי של שינה הוא לתדלק את הערוּת שלנו לאורך היום.

מכיוון שממריצים לא הצליחו לספק לנו תחליף ביולוגי לשינה, המוטו החדש של יזמי השינה הוא "יעילות". משמעות הדבר בפועל היא הפחתת מספר שעות השינה הנדרש לתפקוד מלא. הזרוע המחקרית של צבא ארצות הברית – (DARPA (Defense Advanced Research Projects Agency – מובילה את הניסיונות לדחוס שנת לילה מלאה לפחות שעות, על-ידי כפיית שינה על הגוף ברגע שהראש נוחת על הכרית, וריכוז השינה הזאת בשלבים המאוששים ביותר. חיילים במשימה צריכים לתפקד בשיא יכולותיהם הקוגניטיביות והגופניות, גם כאשר הם מקבלים רק כמה שעות שינה במחזור של 24 שעות.

לננסי וסנסטן, פסיכולוגית במרכז הצבאי לפסיכיאטריה ומדעי המוח במכון המחקר הצבאי ע"ש וולטר ריד במרילנד, יש משימה: לתרום לתפקודם של חיילים במבצע על-ידי צמצום השפעותיה של מניעת שינה חמורה או כרונית. היא טוענת שיש להתייחס לשנתו של אדם כאל משאב חשוב, בדיוק כמו מזון או דלק. בעבודה עם חיל הנחתים לא מנסה וסנסטן ליצור חייל-על שמסוגל להישאר ער לעד. היא אפילו לא רואה את עצמה כמי שמנסה לשפר ביצועים, מכיוון שמבחינתה, נבדקיה הם העילית. כולם צריכים לישון בסופו של דבר, אבל תנאי מלחמה דורשים מחיילים להישאר ערים וערניים במשך פרקי זמן ארוכים.

בשעה שלצבא ולחיל האוויר האמריקאיים יש היסטוריה ארוכה של שימוש בממריצים – הם החלוצים בשימוש במודפיניל ודקסטרואמפטמין בטיסות של 24 שעות – הנחתים בדרך כלל לא מקבלים סיוע תרופתי. כמו וסנסטן, גם כריס ברקה, ממייסדות חברת (Advanced Brain Monitoring (ABM, אחת משותפות המחקר של DARPA, אמרה לי שהיא זהירה לגבי יעילותם של ממריצים, "מדי פעם מופיע ממריץ חדש, והוא עובד טוב, ויש בו עניין רב, ואז הוא נעלם ואת לא שומעת עליו יותר, כי יש לו מגבלות."

כמה משימות כושלות של חיל האוויר שפכו אור על הסכנות שבפרנויה הנובעת משימוש באמפטמינים. פחות מעשור לאחר החרם של חיל האוויר על אמפטמינים בשנת 1992, ניתנו בשקט כדורים ממריצים לטייסי קרב במשימות ארוכות באפגניסטן. ב-17 באפריל 2002, מייג'ור הארי שמידט, שהוכשר כטייס קרב איכותי, הטיס מטוס F-16 מעל קנדהאר. חיילים קנדים ערכו תרגיל מתחתיו, ופקחי טיסה אמרו לשמידט לנצור אש. אבל שמידט היה משוכנע שהוא תחת מתקפה, ובהשפעת הממריצים ירה והרג 4 חיילים קנדים. תקרית האש הידידותית הזו הסתיימה במשפט צבאי, אבל בתקשורת עמדו הממריצים למשפט.

מניעת שינה לילה אחר לילה היא גורם לחץ שמטרתו לחזק את אופי החיילים ולהעמיד את הסיבולת האישית שלהם במבחן. אבל כפי שטוענת וסנסטן, הדבר פוגע ביעדים אחרים של שלבי האימון.

באופן אידיאלי, שינה כוללת כמה מחזורים של 60 עד 90 דקות, משנת גלים אטיים ועד ל-REM. אבל בתנומה של 20 דקות אנחנו שואפים לצלול לשלב 2 מהר ככל האפשר. הרעיון שבבסיס מסיכת ה-Somneo הוא לחצות במהירות את שלב 1 של השינה, שלב מעבר המספק מעט תועלות, ולהיכנס לשלב 2, שלפחות מאושש שרירים עייפים ותורם לערנות.כשאנשי צבא לנגד עיניה, פיתחה חברת ABM מסכה שנקראת Somneo Sleep Trainer ומנצלת פרקי זמן של שעה או שעתיים לתנומות בסביבות שינה ניידות. המסכה מסננת רעשי רקע והסחות דעת ויזואליות וכוללת גוף חימום סביב העיניים, בגלל הממצא שאומר שחום פנים עוזר להרדים אנשים. היא גם כוללת אור כחול שנדלק בהדרגה לקראת שעת הקימה שהוגדרה, במטרה להדחיק את הורמון השינה מלטונין וליצור חוויית התעוררות קלה יותר.

שינה של 4 שעות או פחות היא אחד האתגרים של אימוניהם הבסיסיים והמתקדמים של נחתים במחנה פנדלטון שליד סן דייגו. מניעת שינה לילה אחר לילה היא גורם לחץ שמטרתו לחזק את אופי החיילים ולהעמיד את הסיבולת האישית שלהם במבחן. אבל כפי שטוענת וסנסטן, הדבר פוגע ביעדים אחרים של שלבי האימון, כמו למשל ללמוד איך לתפעל רובה בבטחה ולזכור את מה שנלמד לאחר חודש. ברקה מסכימה. "הוכחנו השפעות מצטברות של מניעת שינה כרונית, עוד לפני הפריסה, והן השפיעו על למידה וזיכרון," היא מסבירה, לאחר ש-ABM הביאה למחנה כלים לניטור מוח ל-28 ימי מדידות. "מניעת שינה פגעה בלמידת מערך כישורים חדש, ודרג הפיקוד הכיר בחשיבות העניין." לא זול לצייד עשרות חניכים במשקפי ראיית לילה ולאמן אותם להבחין בין אויבים לחברים – זאת בנוסף לתשלום משכורות.

בדיקת קצף עפעוף במעבדת שינה. צילום עצמי: אריק פרנדיננד

מסיכת ה-Somneo היא רק אחד מבין ניסיונות רבים לשמור על צלילות דעתו של החייל לאורך זמן. יוזמה נוספת השתמשה בתוספים תזונתיים. חומצות השומן מקבוצת אומגה 3, כמו אלה הנמצאות בשמני דגים, משמרות רמת ביצועים לאורך 48 שעות ללא שינה – וגם מגבירות קשב וכושר למידה – והנחתים צפויים למצוא עוד ועוד תוספים תזונתיים במנות הקרב שלהם עם הזמן. עדיין לא ברור אם אמצעים שמונעים תסמינים של חוסר שינה בטווח הקצר יגנו גם נגד ההשלכות ארוכות הטווח שלו. סריקה של מחקרים מזהירה אותנו ששנים של חוסר שינה יעשו אותנו שמנים, חולים וטיפשים. הפרעות צירקדיות סומנו כגורם סיכון לרשימה ארוכה של חולָיים.

גם מסיכת ה-Somneo וגם התוספים – או במילים אחרות, חשיכה ותזונה – הם דרכים לשפר "היגיינת שינה", או אוסף של התנהגויות שממטבות שינה בריאה. בעזרתן תועיל לנו שנת לילה מקוצרת כמו שינה מספקת של שמונה שעות – הנורמה המקובלת. אבל תומכי גישת ההשבחה האנושית אינם מרוצים מהנורמלי. חלוצים טכנולוגיים מסוימים ממשיכים למתוח את הגבולות ולעשות כל שביכולתם כדי להיפטר לחלוטין מהצורך בשינה.

אנשים שמחפשים טיפול לנדודי שינה מהווים את השוק הגדול ביותר ובעל שיעור הצמיחה הגדול ביותר למוצר של פישר. אדם עם נדודי שינה עיקשים ינסה כל דבר כדי לישון קצת. 

צ'רלס "צ'יפ" פישר, יזם מניו יורק, יושב מול ארון ספרים מלא, ידיו משולבות, והוא מוכן להציג את המוצר שלו בפני האינטרנט. על שולחן העץ כהה המלוטש שמולו נח המכשיר. הוא כולל ספק כוח ששולח זרם חשמלי לשני כדורים ספוגיים צהובים. בתחילת סרטון ההדרכה המקוון, טובל פישר את הספוגיות בכוס מים ותוחב אותם, נוטפים, תחת סרט מצח, ממש מעל פאות הלחיים שלו. המכשיר מכוון ופישר ממצמץ בשלווה אל המצלמה בשעה שהפולסים חודרים מבעד לגולגולתו ומגיעים לאזור הקליפ הקדם-מצחית של מוחו. מה שמבדל את המכשיר שלו – המאושר על-ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי מאז 1991 – מחיקויים עלובים שנמכרים לקונים אימפולסיביים, הוא היעילות המדהימה שלו בטיפול בנדודי שינה, לצד מחלות אחרות. הוא גם חלק מסוג חדש של כלי נשק במלחמה נגד השינה.

פישר הוא נשיא Fisher Wallace Laboratories משדרת מדיסון בניו יורק, ותעשיית האלקטרוניקה הצרכנית היא עניין שמוכר לו מאז תור הזהב של שפופרת הריק , כשהחברה של אביו שיווקה את מקלטי Fisher Radio. הצגת המוצר שלו מלאה במאפיינים של תשדיר מערוץ הקניות – העדויות, ההבטחה להחזר כספי מלא, קטעי הווידאו מתוכניות טלוויזיה סוג ב' – כל סוגי הטיעונים הרגשיים שמשכנעים אדם רציונלי לא לרכוש את המוצר. פישר רכש את הפטנט למכשיר המרצה טראנס-גולגולתי מהאחים סול וברנרד ליס, שניהם מהנדסי חשמל מ-MIT. לדידו הגוף הוא אוסף של חומרים, חלקים מוליכים ואחרים עמידים יותר בפני חשמל. "הצורך לחדור לעצמות וגולגולת אומר שאנחנו צריכים תדר נושא גבוה יותר, 15,000 הרץ. זה בשילוב עם 500 הרץ ו-15 הרץ," אמר לי פישר. "נדרשו 8-12 שנים לגזור את הערכים האלה. הגוף מושפע על-ידי תדרים בין אפס ל-40 הרץ."

אנשים שמחפשים טיפול לנדודי שינה מהווים את השוק הגדול ביותר ובעל שיעור הצמיחה הגדול ביותר למוצר של פישר. אדם עם נדודי שינה עיקשים ינסה כל דבר כדי לישון קצת. גרייה מוחית בזרם ישר (transcranial direct-current stimulation – tDCS) היא טכנולוגיה מבטיחה בתחום יעילות השינה וההשבחה הקוגניטיבית. לזרם חילופין הנשלח לקליפת המוח הקדם-מצחית דורסו-לטרלית דרך החלק הדק ביותר של הגולגולת, יש תועלות מסתוריות לא פחות מאלה של טיפול בנזעי חשמל (electroconvulsive therapy – ECT), טכניקה קודמת שגרמה לאמנזיה. ECT, טכניקה הידועה גם כ"טיפול בשוק חשמלי", פיתחה מוניטין שלילי בעקבות שימוש יתר, מוניטין שהונצח ברומן של קן קיזי, "קן הקוקיה" (1962) וגרסת הסרט שלו משנת 1975, אבל היא יעילה להפליא בשיכוך דיכאון חמור. אנחנו לא ממש מבינים איך זה עובד, ואפילו בגרסאות הנוכחיות העדינות והממוקדות יותר של ECT, עדיין קיימות תופעות לוואי שהופכות אותה למוצא אחרון לאנשים שהטיפול התרופתי לא עוזר להם. בניגוד ל-ECT, tDCS משתמשת במטען חשמלי עדין מאוד, לא מספיק כדי לגרום לתאי העצב לירות, אלא רק לשנות את הקיטוב שלהם קלות ולהוריד את סף התגובה שלהם.
אלקטרודות על הקרקפת מעל לקו השיער, בגובה הרקות, שולחות עקצוץ קל וקצר, שלא גורם לתחושה של משהו שאינו כשורה.

"אנחנו משתמשים בתחושת העקצוץ כדי ליצור את הפרדיגמה המזויפת שלנו," אמר לי אנדי מקינלי ממנהלת היעילות האנושית של מעבדות המחקר של חיל האוויר האמריקני. "נבדקי קבוצת הביקורת מקבלים רק כמה שניות של גירוי – לא מספיק כדי לייצר השפעות קוגניטיביות, אבל מספיק כדי לגרום להם לאותה תחושה על העור." לאחר חצי שעה של טיפול אמתי, הנבדקים מלאי מרץ, מרוכזים וחדים. הם רוכשים כישורי חיפוש חזותי פי שניים מהר יותר, והשינה הבאה שלהם – כל עוד הם לא ישנים מיד לאחר מפגש הגרייה – יציבה יותר, עם פחות פרקי ערות ועם פרקים ארוכים יותר של שינה עמוקה. במאבק בנדודי שינה יש להשתמש בטיפול הזה מדי יום לאורך שבועיים, כך לפי המלצותיו הקליניות של ריצ'רד בראון, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרופאים ומנתחים של אוניברסיטת קולומביה. ייתכן שהמנגנון טמון בהשפעותיו האנטי-חרדתיות של הטיפול: מטופלים שלקחו בעבר קסנקס או ואליום, מתארים את מצב רוחם לאחר טיפול tDCS כגרסה צלולה יותר של מצב הרוח שלהם לאחר לקיחת התרופות האלה.

עדיין לא התגלו השפעות שליליות על המוח, ומנהל המזון והתרופות אישר כמה מכשירים, כגון מכשיר הגרייה של Fisher Wallace, לשימוש ביתי ללא פיקוח. אבל ההשפעות ארוכות הטווח עדיין אינן ידועות. הניורולוג סוֹרוּש זגי וצוותו מבית הספר לרפואה של הרווארד מנסים לברר כיצד בדיוק מושגות התוצאות הקליניות האלה. ברגע שהדבר יתברר, יהיה קל יותר להבין את פוטנציאל הסיכון.

בעזרת טכניקה מעט שונה – גרייה מגנטית מוחית (transcranial magnetic stimulation – TMS), הגורמת באופן ישיר לתאי העצב לירות – הצליחו מדעני מוח באוניברסיטת דיוק לייצר תנודות בגלים אטיים, אותן אדוות של פעילות מוחית המופיעות אחת לשנייה בעת שינה עמוקה. פולסים בתדר אטי מתמקדים במרכז חלקה העליון של הקרקפת ומגיעים לאזור עצבי שבו נוצרת שנת הגלים האטיים מופצת משם לשאר המוח. בשעה שמסיכת ה-Somneo מתוכננת לשלוח במהירות את החובש אותה לשינה קלה, ייתכן שמכשיריTMS יוכלו לשגר אותנו היישר לשינה עמוקה בהינף מתג. שליטה מלאה על מחזורי השינה שלנו תוכל למקסם את הזמן שאנו מבלים בשנת גלים אטיים וב-REM, ולהפיק עבורנו תועלות גופניות שכליות מלאות ממחצית זמן השינה הרגיל שלנו. ארבע שעות השינה שלכם ירגישו כמו שמונה שעות של מישהו אחר. דמיינו לעצמכם שתוכלו לקרוא עוד ספר שלם מדי שבוע – הזמן מצטבר במהרה.

המלחמה נגד השינה קשורה באופן הדוק לדיונים בנושא השבחה אנושית, מפני ששינה יציבה של שמונה שעות היא המשביחה הקוגניטיבית האולטימטיבית.

השאלה היא אם מוזרותו של הרעיון תמנע בעדנו מלקבל אותו. אם החברה תדחה את הרעיון של קיצוץ שעות השינה, זה לא יהיה מסיבות ביולוגיות; ההתנגדות תהיה תרבותית. המלחמה נגד השינה קשורה באופן הדוק לדיונים בנושא השבחה אנושית, מפני ששינה יציבה של שמונה שעות היא המשביחה הקוגניטיבית האולטימטיבית. בלתי אפשרי להבחין בין ישנוניות והעדר ריכוז שכלי, ורבות מהתרופות להשבחה קוגניטיבית הקיימות בשוק מנסות להילחם בשניהם. לו רק היו יכולות הפונקציות המאוששות הפועלות בזמן שינה לפעול בשעות הערות. אחת הסיבות שבגינן אנחנו צריכים לכבות את העצמי המודע שלנו ולבצע תחזוקה שוטפת היא שהמערכת החזותית שלנו חמדנית נורא. חילוף חומרים של גלוקוז הוא משחק סכום אפס, ומחקרי MRI פונקציונאליים מצביעים על דפוס שונה בתכלית של חילוף חומרים של גלוקוז במהלך שינה – אזורים נבדלים פועלים במצבי ערות או שינה אבל לא בשניהם.

מיד כשאנו עוצמים את העיניים כדי לישון, נתח גדול יותר של אנרגיה מתפנה. בדיוק כפי שרוב המטוסים צריכים לשהות על הקרקע למטרות תדלוק, כך גם אנחנו צריכים לישון כדי לאושש את המוח שלנו לקראת יום המחרת. טכנולוגיית שינה מהפכנית תהיה שוות ערך לתדלוק באוויר, המגדיל את טווח הטיסה הבודדת (או מספר שעות הערות הרצופות). סביר להניח שניסיונות כאלה יתקלו בהתנגדות חזקה מתרבות שמניחה ש"טבעי" הוא "מיטבי". תפיסות שקובעות מה נחשב לנורמלי, מכתיבות אילו סוגים של השבחת ביצועים אנושית מקובלים מבחינה רפואית, וכל דבר מעבר למקובל מעורר את חשדן של ועדות האתיקה. ולא משנה שעקומות הפעמון האלה השתנו רבות לאורך ההיסטוריה או שקשה מאוד לדבר על דפוסי שינה טבעיים מאז שבכל בית יש תאורה מלאכותית שמדמה אחר צהריים נצחי של חודש מאי.

תפיסות שקובעות מה נחשב לנורמלי, מכתיבות אילו סוגים של השבחת ביצועים אנושית מקובלים מבחינה רפואית, וכל דבר מעבר למקובל מעורר את חשדן של ועדות האתיקה.

הרגלי השינה העכשוויים שלנו אינם בשום אופן טבעיים. יהיה קשה מאוד לשלב בחיים המודרניים את הרגלי השינה של בני האדם הקדמונים. בשנות ה-90, הפסיכיאטר תומס ויר מהמכון הלאומי לבריאות הנפש במרילנד הציב נבדקים בלוח זמנים של תאורה טבעית וצפה בקצבי השינה המורכבים שלהם. המתנדבים נרדמו בשעת הדמדומים וקמו עם שחר, וחוו מעין "הפסקת תנומה" באמצע הלילה – שעתיים של רגיעה שלווה ומדיטטיבית שבהן זינקו רמות הפרולקטין. הממצאים מגובים בתיעוד היסטורי מהזמנים הטרום-תעשייתיים: משקי בית אנגליים מהעת החדשה המוקדמת דיווחו על "שינה ראשונה" ו"שינה שנייה", כשהזמן שביניהן נוצל לתפילה או לשהייה בחברת בני משפחה.

השבחה אנושית מונעת כעת על-ידי הציווי הצבאי, לפחות בארצות הברית, מכיוון שהחברה האזרחית שמרנית יותר בגישתה. חטיבות ייעודיות כגון מנהלת היעילות האנושית של חיל האוויר מנסה לעשות בני אדם טובים יותר במה שהם עושים באופן טבעי. זו הזדמנות מפוספסת לדחיפה כלל-חברתית להבנה וצמצום של הצורך שלנו לכבות את המוח במשך שעות רבות מדי יום. כל שעה שאנו ישנים היא שעה שאנו לא עובדים, מוצאים בני זוג או מלמדים את ילדינו; אם השינה לא ממלאת תפקיד הסתגלותי חיוני שמחפה על אובדן ההזדמנויות האדיר הטמון בה, היא עלולה להיות "הטעות הגדולה ביותר שעשה התהליך האבולוציוני מעודו," במילותיו של אלן רכטשאפן, חלוץ חקר השינה ומרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת שיקגו.

בטרילוגיה זוכת הפרסים שלה משנות ה-90, קבצנים, הציגה סופרת המדע בדיוני האמריקנית, ננסי קְרֵס, עולם שבו שינויים גנטיים נעשו אופנה מקובלת. אחד מאותם שיניים – הנרקחים על-ידי ילדים מחוננים שקיבלו לידיהם מעבדה – מחסל את השינה ואף מתעלם מתופעות הלוואי הנוראות המקובלות במדע בדיוני ולחילופין מעניק לברי המזל שלא זקוקים לשינה בונוסים בדמות אינטליגנציה ויציבות נפשית גבוהות יותר. תופעות הלוואי שכן מופיעות בספר הן חברתיות – הטכנולוגיה לא מחולקת שווה בשווה והיא נעשית מקור לקרע חברתי, שבו עילית פּוֹרָה נצחית שולטת ברוב התלוי בשינה, ה"חיותיים". קְרֵס ראתה את הנולד וחזתה את ההשלכות המוסריות של העידן הממשמש ובא, של מה שכינה מדען המוח רוי המילטון מאוניברסיטת פנסילבניה, "מדעי המוח הקוסמטיים", או במילים אחרות, התאמת מוחותינו העתיקים לדרישותינו המודרניות.

אם יתברר שטכנולוגיות כגון tDCS הן בטוחות ויעשו זמינות לציבור הרחב, הן יהוו דרך חילופית לאריכות ימים אנושית ויאריכו ב-50 אחוז את הזמן שבו אנו בהכרה. רבים מאיתנו מוקירים את הזמן שאנו מבלים במיטה, אבל אנחנו לא חווים באופן מודע את רוב שעות השינה שלנו – אם הן יצומצמו ללא עייפות נוספת, ייתכן שכלל לא נבחין בהבדל, מלבד כל השעות הליליות החדשות האלה שנוכל לנצל. לעתים קרובות, סטטיסטיקות של אורך חיים משקללות את הזמן שבו הושבתנו בגלל מחלה, אבל רק לעתים נדירות הן מתחשבות בהשבתה המשמעותית ביותר שלנו: העדרה של הכרה. וכעת ייתכן שחיים בניצול של 150 אחוז נמצאים בהישג ידנו. האם אנו אמיצים מספיק לבחור בהם?

ג'סה גאמבל היא אחת הבעלים של הבלוג Last Word on Nothing ומחברת הספר The Siesta and the Midnight Sun: How We Measure and Experience Time (2011). כל הזכויות בעברית שמורות לאלכסון.© 2013 AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter