אלכסון קלאסיק סופר מחבל

שנים בבידוד קיצוני הפכו אותו לסופר. האם יהיה לסיפור סוף טוב?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בדצמבר 2005 התכנס פאנל של קציני צבא אמריקאים במפרץ גואנטנמו כדי לדון במקרה של עציר מַאוריטני בשם מוחמדו אוּלד סְלאחי. במהלך השימוע ציין סלאחי שלאחרונה הוא סיים לכתוב ספר זיכרונות. "אני ממליץ לכם לקרוא אותו לאחר שיתפרסם", הוא אמר. "אני חושב שזה ספר מעניין מאוד".

לשם שינוי, מדובר בסופר שאינו מפריז בהערכת יצירתו. להפך. חלפו עשר שנים עד שעורכי הדין, העורך הספרותי והמו"ל של סלאחי הצליחו להוציא לאור גרסה כלשהי של 466 העמודים ששרבט בכתב יד. הספר נערך בקפידה על-ידי לַארי סִימְס, סופר וחוקר זכויות אדם. סימס נאלץ לעבוד על הספר ללא סלאחי מכיוון שהסופר נותר כלוא בגואנטנמו ללא אישומים או אפשרות מוגדרת לשחרור. המאמצים לפרסום כתב היד של סלאחי נמשכו זמן רב כל כך, בין היתר, מכיוון שהממשל האמריקאי סיווג אותו כסוד מדינה והחזיק אותו במשך שנים בבניין ליד וושינגטון די. סי. עורכי דינו של העציר הצליחו להשיג בסופו של דבר אישור לערוך ולפרסם גרסה מצומצמת ו"מולבנת" של הטקסט.

המאמצים לפרסום כתב היד של סלאחי נמשכו זמן רב כל כך, כיוון שהממשל האמריקאי סיווג אותו כסוד מדינה והחזיק אותו במשך שנים בבניין ליד וושינגטון

התוצאה מדהימה. "יומן גואנטנמו" (Guantánamo Diary) הוא ספר האסירים החשוב והמרתק ביותר שנולד עד כה בעקבות המלחמה העולמית בטרור, שבאה לעולם בחטא. קולו של סלאחי כסופר הוא מצחיק, צנוע, אינטליגנטי, אדיב וצורב. הוא מתעד כמה מהפרקים האכזריים ביותר בהיסטוריה האפלה של מתקן המעצר בגואנטנמו.

ב-2003 הוא נלקח לתכנית חקירה "מיוחדת" שאושרה ישירות על-ידי מזכיר ההגנה דונלד רמספלד. המטרה הייתה לשבור את סלאחי בעזרת הוצאות מדומות להורג, מניעת שינה, הכאות ותקיפה מינית. העינויים שהוא מתאר הם מחרידים (חוקרי ועדת השירותים המזוינים של הסנאט פרסמו לאחר מכן דו"ח המאשר את עיקרי תיאוריו). אך האישום החריף ביותר נגד מי שכלאו את סלאחי מצוי דווקא בקולו האנושי והאיתן, ביכולתו לבחינה מוסרית עצמית, ומעל לכול בהחלטתו לכתוב בחופשיות בנסיבות בלתי אפשריות.

"קיבלתי עוד ועוד ספרים באנגלית שנהניתי לקרוא, רובם היו ספרות מערבית", הוא מציין בשלב מסוים, לאחר שעינוייו הסתיימו.

"אני עדיין זוכר ספר אחד שנקרא 'התפסן בשדה השיפון', שבגללו צחקתי עד שכאבה לי הבטן. זה היה ספר מצחיק כל כך. ניסיתי להבליע את הצחוק שלי עד כמה שיכולתי, להדחיק אותו, אבל השומרים הרגישו משהו".
"אתה בוכה?", שאל אותו אחד מהם.
"'לא, אני בסדר', עניתי. זה היה הצחוק הבלתי רשמי הראשון שלי בתוך ים של דמעות".

אסיר וסוהרים באחד ממחנות המעצר בגואנטנמו.

אסיר וסוהרים באחד ממחנות המעצר בגואנטנמו. תצלום: DVIDSHUB

את סוהריו האמריקאים – המענים, המנטורים, אלו שנמצאו בעיצומו של מסע רוחני, מורים לשחמט, גיימרים מכורים – הוא מתאר לעתים בצורה מבדרת ונדיבה, לעתים בארסיות. הוא נבוך לגלות ש"האמריקאים סוגדים לגופם... יש לי מגוון רחב של חברים מכל רקע אפשרי, ומעולם לא שמעתי קבוצה אחרת של בני תמותה שעסוקה כך בתכנית האימונים הבאה שלהם". סוהר אחד, שהיה מכור לכושר, "היה בדיוק כמו השאר: הוא קנה יותר אוכל ממה שהיה צריך, התעמל אפילו בזמן המשמרת שלו, תכנן להגדיל את איברו, שיחק במשחקי וידאו ומחשב והיה מבולבל מאוד בכל הקשור לדת שלו".

"האמריקאים סוגדים לגופם... יש לי מגוון רחב של חברים מכל רקע אפשרי, ומעולם לא שמעתי קבוצה אחרת של בני תמותה שעסוקה כך בתכנית האימונים הבאה שלהם"

יש לציין שאנגלית היא השפה הרביעית של סלאחי, אחרי ערבית, צרפתית וגרמנית. הוא למד אותה בעיקר כעציר, במהלך החקירות הכמעט-יומיומיות שלו או בהפסקות, כשבילה עם סוהריו בין תשאולים או עינויים ("הכתיב באנגלית נוראי", הוא כותב. "אינני מכיר שום שפה אחרת שכותבת Colonel אבל הוגה "קֶרְנל"... בנוסף לכך, מילות היחס באנגלית אינן הגיוניות: צריך פשוט לשנן אותן בעל פה"). במהלך העריכה דאג סימס לתקן את הדקדוק, אך גם טעויות דקדוקיות אינן מסתירות את שנינותו של סלאחי: "למדתי שאין דרך לדבר אנגלית בלי 'פאקינג' פה ו'פאקינג' שם". כמוסלמי מאמין "הייתה לי בעיה עם קללות, אבל כל השאר היה נסבל. הקללות הרבה פחות נוראות כשכולם משתמשים בהן כל הזמן ללא הבחנה".

כוחו העיקרי של סלאחי ככותב טמון באמפתיה הטבעית שלו. הוא לועג לחוסר הישע של חוקריו, אבל אז מציין כמה עצוב שהכשירו אותם בצורה גרועה כל כך. הוא עובר הכאות ותקיפה מינית ואז מפגין אהדה למצבם התעסוקתי העלוב של מעניו, או לתשוקתם למציאת משמעות רוחנית. לנוכח תנאי הכליאה שלהם, פותחים חלק מהעצירים בגואנטנמו בשביתת רעב (כפי שסלאחי עצמו עשה בתחילת מעצרו) או מתאבדים. אבל סלאחי החליט בסופו של דבר לכתוב, ובכך השיב לעצמו מידה של עצמאות ושליטה בגורלו.

על רקע התקפות הטרור בפריז, שיצרו אקלים של חרדה וקסנופוביה, ועל רקע הירי בסן בֶּרנַרדינו, קליפורניה, הישגיו של הספר נראים רלוונטיים במיוחד. כפי שקרה לאחר ה-11 בספטמבר, ממשלות המערב מתפתות לטעון שהטרור הבינלאומי מצריך שינוי מוחלט בחוקי המעצר, המעקב וזכויות האדם, ובהן הזכויות המוענקות לפליטים במסגרת החוק הבינלאומי. הגזענות והדעות הקדומות מאיימות שוב לבלבל בין דת האסלאם והאוכלוסייה הערבית כולה לבין הקיצוניות האכזרית של מיעוט קטן ואופורטוניסטי.

הביקורת שמעביר סלאחי על העינויים, החקירות חסרות הטעם והמעצר האינסופי שלו, מוצגת לעתים קרובות כנזיפה בכולאיו – לעתים הוא מתקשה להאמין שאומה חזקה כארצות הברית מסוגלת לנהוג בטיפשות גדולה כל כך. תיאוריו מזכירים לנו בצורה נוקבת שחקירות אכזריות מסתכמות בווידויים כוזבים ומאמצים מיותרים. יתר על כן, כאשר מונעים מהאסירים את הזכות להליך הוגן ויחס אנושי, הם – ואיתם בני משפחתם, שבטם ועַמם – רק הולכים ומשתכנעים שהמערב הוא צבוע, שהוא כלל אינו דוגל בזכויות אדם ובשלטון החוק. סלאחי כותב:

"בדיוק כמוני, כל העצירים שאני מכיר חשבו כשהגיעו לקובה שהם עומדים לעבור חקירה טיפוסית, ושלאחר החקירה הם ישוחררו ויישלחו למשפט שבו יוחלט אם הם אשמים או לא... זה מה כולם חשבו: החוקרים אמרו לנו שזה מה שיקרה, ואנחנו אמרנו, 'קדימה לעבודה'. אבל הסתבר שהחוקרים האלה שיקרו במכוון... או שהממשלה שיקרה לחוקרים".

אך הנימה הכללית שלו אינה וכחנית. לקראת סוף סיפורו הוא שואל, "אז האם הדמוקרטיה האמריקנית עברה את המבחן שניגשה אליו לאחר התקפות הטרור של 2001? אני אתן לקוראים לשפוט בעצמם". בשלב זה של הסיפור, לא נדרשים טיעונים נוספים.

סלאחי הוא אחד מ-107 העצירים שעדיין כלואים בגואנטנמו קרוב ל-14 שנים לאחר שהמתקן נפתח בינואר 2002. מאז פתיחתו נכלאו בו 775 עצירים. סלאחי משתייך לקבוצה, המונה כעת 49 עצירים, שמעולם לא הואשמו בפשע ובכל זאת כלואים שם לזמן בלתי מוגבל (ישנה קבוצה נוספת, דומה בגודלה, שהממשל אישר לשחרר. הם מוחזקים שם עד שייקבע עבורם יעד בטוח. קומץ עצירים נוסף אמור להישפט על-ידי ועדות צבאיות).

במהלך שבע שנות כהונתו כנשיא צמצם ברק אובמה את מספר עצירי גואנטנמו בחצי, פחות או יותר, אך ניסיונותיו לסגור את המתקן לא תמיד נראו כנים. ובכל אופן, לאור מגבלות החקיקה שכופה הרוב הרפובליקני בקונגרס, לא סביר שהנשיא יצליח לעמוד בהבטחתו ולסגור את המתקן לפני תום כהונתו. ההתנגדות הרפובליקנית לסגירת גואנטנמו אינה מבוססת על עקרונות אלא על אופורטוניזם. הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש הכריז במהלך כהונתו השנייה שהוא רוצה לסגור את גואנטנמו, אך כיום המתנגדים ממפלגתו טוענים שמסוכן מדי להחזיק עצירים המואשמים בפעילות טרור על אדמת ארצות הברית – חשש מפוקפק בהתחשב בכך שמאות רוצחים וטרוריסטים מורשעים כלואים בבטחה בבתי כלא אזרחיים וצבאיים ברחבי ארצות הברית.

הפגנה באוניברסיטה בספרד נגד המעצרים בגואנטנמו.

הפגנה באוניברסיטה בספרד נגד המעצרים בגואנטנמו. תצלום: דוד בלטרה טחרו.

לפני כמה שנים היה אפשר לראות בגואנטנמו טעות קשה אך קצרת-ימים שתהפוך במהרה לנחלת העבר. לא עוד. מתקן המעצר הפך לסמל לפוליטיקה המקולקלת והדמגוגית של אמריקה, לשהות בלימבו שבו מאבדים העצירים צלם אנוש. הצי האמריקני דואג להיבטים השונים של תפעול הכלא באמצעות חברות מסחריות פרטיות. הפנטגון מבטיח לבחון במהירות את תיקיהם של עצירים כמו סלאחי, אך אינו עומד בהבטחתו. ככל הידוע, העינויים השיטתיים בגואנטנמו הופסקו (אלא אם אתם חושבים שהאכלה בכפייה של עצירים שובתי-רעב, דבר שקורה מדי פעם בפעם, היא התעללות). אבל כלא גואנטנמו הפך לביצה ביורוקרטית, מקום שבו השעונים מתקתקים לאט מאוד. זה הרקע לפרסומו של "יומן גואנטנמו". כמו מכתב בבקבוק, הוא נשטף לחופי ארצות הברית 10 שנים לאחר שנכתב, כעתירה שמגיש עציר אחד בשם רבים.
סיפורו של סלאחי הוא מסע רצוף תלאות בעידן של מלחמה חוצת-גבולות בטרור. הוא גדל בנוּאַקשוֹט, בירת מאוריטניה, השוכנת לחופי מערב אפריקה. אביו היה סוחר גמלים. כילד הוא שינן את הקוראן. הוא למד גם מתמטיקה וזכה במלגת לימודים בגרמניה. הוא טס לשם ב-1988. בדוּיסבּורג הוא למד גרמנית ולאחר מכן נרשם ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטה המקומית.

סלאחי עצמו מודה שהוא נסע לאפגניסטן כמה פעמים במהלך תקופת לימודיו, בתחילת שנות ה-90, כדי להתנדב עם ערבים זרים אחרים כלוחם לצד מתנגדי הקומוניסטים במלחמת האזרחים האפגנית. באותם ימים היה ארגון אל-קאעדה המארגן העיקרי של תנועת ההתנדבות הבינלאומית הזו. סלאחי נשבע אמונים לאוסמה בִּן לאדן ולָחַם כחלק מיחידת מרגמה בעת כיבוש גַרְדֵז שבמזרח אפגניסטן ב-1992. כאשר המלחמה הידרדרה לרצח אחים אתני בין פלגים של לוחמי הגרילה האסלאמיסטים, חזר סלאחי לאוניברסיטה שלו בגרמניה, וב-1995 סיים את חוק לימודיו.

מעבר לעובדות האלה ישנן רק ראיות מעורפלות ושנויות במחלוקת לגבי מעורבותו של סלאחי בפעילות מיליטנטית וג'יהאדיסטית. במסמכים שהוגשו לבית המשפט טוען סלאחי שמעורבותו באל-קאעדה הסתיימה ב-1992 ושלאחר מכן הוא לא עשה ולו דבר אחד נוסף עבור הארגון, אף על פי שהוא הכיר כמה חברים ומדי פעם היה איתם בקשר. העמדה של ממשל אובמה היא שאין ראיות לכך שסלאחי עזב את אל-קאעדה באופן רשמי, ושהוא המשיך לעמוד בקשר עם חברים פעילים בארגון, ובהם קרוב משפחה שהיה אחד המנהיגים הרוחניים של הקבוצה, ושני משתתפים מרכזיים במזימת ה-11 בספטמבר, שלילה אחד אף לנו בדירתו בגרמניה. אך הממשל האמריקני מעולם לא הגיש כתב אישום נגד סלאחי או הציג ראיות המעידות על השתתפותו במעשי אלימות לאחר שעזב את אפגניסטן לפני יותר מ-20 שנה. ב"יומן גואנטנמו" סלאחי מתעקש שהוא אינו יודע דבר על פעילות הטרור של אל-קאעדה במערב ואינו שותף לה.

ובכל זאת ב-2001 היה סלאחי תחת מעקב וכבר נחקר על-ידי המשטרה. הוא עבר מגרמניה לקנדה ולאחר מכן חזר לנואקשוט. בנובמבר 2001 התחתן סלאחי ועבד בחברת אלקטרוניקה מקומית. בקנה מידה של מאוריטניה, הוא נהנה מהחיים הנוחים של מעמד הביניים המקומי. באותו חודש, לבקשת ארצות הברית, עצרה אותו ממשלתו למשך שבעה ימים, ואז הודיעה לו שהוא יועבר ללא אישומים להמשך חקירה בירדן, בגין חשד שהשתתף במזימה אלימה נגד מטרות ירדניות בזמן ששהה בקנדה.

מבחינת הממשל האמריקני של אותם ימים, שעוד ניסה להתאושש מה-11 בספטמבר ולא ידע רבות על המנגנון הפנימי של אל-קאעדה, המקרה של סלאחי היה רק אחד מבין כמה עשרות תיקים בעלי אופי דומה. ממשל בוש ביקש מממשלות בעלות בריתו לעצור ולהעביר אליו אסירים במסגרת מדיניות של "הסגרה יוצאת דופן". זוהי פרקטיקה של מלחמה בטרור אשר החלה בתקופת כהונתו של ביל קלינטון ונמשכה גם תחת ממשל בוש ואובמה. במסגרת מדיניות זו, ארצות הברית מעבירה עצירים דרך קבע לחקירה במדינות בעלות היסטוריה ידועה של עינויים. סלאחי לא היה זקוק לדו"ח השנתי Human Rights Watch כדי לדעת מה מצפה לו כשיגיע לִרְשות המשטרה החשאית הירדנית.

מטוס של CIA הטיס אותו לעמאן. סלאחי אינו ממהר לנדב מידע על תלאותיו בשמונת החודשים שבהם הוחזק בירדן, שם הוא נהנה מ"הכנסת האורחים של אחיי הערבים", כפי שהוא כותב. כשהיה הולך וחוזר מתא החקירה, המלווה שלו "היה מכריח אותי לעבור ליד תאי המעונים כדי שאשמע את יבבותיהם וגניחותיהם, ואת צעקות המענים".

ביולי 2002 כוסו עיניו של סלאחי, והוא הוכנס ל"רכב קבורה" ונלקח למקום שבו "חשתי בנוכחותם של אנשים חדשים, צוות חרישי". הם הפשיטו אותו, עטפו אותו בחיתול והעלו אותו על מטוס. לא היה לו מושג לאן הוא טס. בתחילה הוא חשב שלוקחים אותו לארצות הברית, אבל כשמטוסו נחת לאחר חמש שעות, הוא ניחש שהם הגיעו לגרמניה. לאחר מכן העלו אותו למסוק. השומרים שלו דיברו בשפה שהוא לא הבין, ככל הנראה דַארי. "חשבתי לעצמי, מה הם מדברים, לכל הרוחות? אולי פיליפינית?". הוא שיער שהעבירו אותו לכלא אמריקני בפיליפינים. רופא בדק אותו, והשומרים הלבישו אותו ב"בגדים אפגניים... וגם ידי הושמו בכפפות. עכשיו הייתי מוכן לפעולה! איזו פעולה? אין לי מושג!".

"איפה מוּלא עוֹמר?"
"איפה אוסמה בן לאדן?"
"איפה ג'ָלַאל א-דין חָקאני?"

אלה השאלות שהוטחו בו בצעקות בחקירה האמריקנית הראשונה שעבר. בשלב שבו סלאחי נעלם בתוך תא מעצר ירדני, הוא ידע שארצות הברית הייתה בעיצומה של מלחמה מול הטליבאן על השליטה באפגניסטן, ללא סיום נראה לעין. כעת, מאחורי כיסוי העיניים, הוא הסיק שהאמריקנים השתלטו על המדינה, אך בן לאדן והאחרים נמלטו.

למעשה, סלאחי הועבר לכלא בשדה התעופה בַּגְראם שבאפגניסטן. חקירותיו המוקדמות היו רק תחילתן של שרשרת חוויות אבסורדיות שהוא היה עתיד לעבור. סוהר אמריקני אחד ניסה להמיר אותו לנצרות; הסוהר הסביר לו שהוא אוהב את בּוּש ("המנהיג הדתי האמתי") ושונא את קלינטון ("הכופר"). הוא גם "אהב את הדולר ושנא את האירו. הוא תמיד הסתובב עם ספר תנ"ך, ובכל הזדמנות הקריא לי סיפורים מתוכו".

שבועות אחדים לאחר שסלאחי הגיע לבגראם, שוטרים צבאיים הסתערו לתאו והעלו אותו על טיסה ארוכה לקובה, הפעם במטוס תובלה עמוס עצירים. "העצירים הגיעו לסף הכאב שלהם", הוא נזכר. "שמעתי רק גניחות". אפגני שישב לידו התחנן בערבית: "אדוני, איך אתה יכול לעשות לי את זה? בבקשה, עזרו לי להקל את הכאב, אדונים טובים!".

סלאחי צחק, "לא עליו... אלא על הסיטואציה. תחילה [האפגני] פנה אליהם בערבית, שפה שאף אחד מהשומרים לא הבין. לאחר מכן הוא קרא להם 'אדונים טובים', תואר שבהחלט לא הלם אותם".

הוא הגיע לגואנטנמו בתקופה שבה הפנטגון החליט להשתמש בעינויים באופן שיטתי, במקביל להחלטתו של ה-CIA להתחיל להשתמש בבתי הכלא שלו בעינויי waterboarding (שבמהלכם שופכים מים על פנים מכוסות בבד כדי לדמות חוויה של טביעה), מניעת שינה ושיטות קשות נוספות.

דייגים במפרץ גואנטנמו, קובה

דייגים במפרץ גואנטנמו, קובה. תצלום: וויליאם ג'ון גוטייה

מייג'ור ג'נרל ג'פרי מילר פיקד על היחידה הנקראת Joint Task Force – Guantánamo, שהייתה אחראית לביצוע הפרוטוקולים האכזריים ביותר. דו"ח שפרסמה בהמשך ועדת השירותים המזוינים של הסנאט מראה שבינואר 2003 התפרסם מזכר ובו תכנית מיוחדת עבור סלאחי, הכוללת חקירות באורך 20 שעות, שימוש בכלבים, מניעת זכותו להתפלל, תקיפה מינית מצד חוקרות, מוזיקה רועשת, אורות מרצדים ומגוון שיטות מוזרות להשפיל אותו, כמו להכריח אותו להתעטף בבּוּרקה או לשים על ראשו שלטים המכריזים שהוא "שקרן", "פחדן" או "כלב".

ביולי החלה שגרת העינויים היומיומית. סלאחי מספר:

"לפתע צוות קומנדו הכולל שלושה חיילים וכלב רועה גרמני פרצו לחדר החקירות שלנו. הכול קרה בן רגע. [שם מחוק] היכה אותי באכזריות, ואני נפלתי כשפניי לרצפה..."
"השותף שלו המשיך להכות אותי בכל מקום, בעיקר בפנים ובצלעות. גם הוא היה מכוסה מכף רגל ועד ראש; הוא היכה אותי כל אותו זמן בלי לומר מילה, כי הוא לא רצה שאזהה אותו. האיש השלישי לא היה מכוסה; הוא עמד ליד הדלת והחזיק בקולר של הכלב, מוכן לשחרר אותו לתקיפה".

מדי פעם הוא נוהג לקטוע את תיאורי העינויים כדי להרהר בהידרדרות המוסרית של תוקפיו. "כשלמדתי להכיר את [שם מחוק] מעט יותר ושמעתי אותו מדבר, שאלתי את עצמי איך יכול אדם חכם כמוהו לבצע עבודה מבזה כל כך, שלבטח תרדוף אותו כל חייו?"

בשלב מסוים, לאחר התעללות ארוכה, החל סלאחי לומר לחוקריו כל מה שהם רצו לשמוע כדי להפסיק את העינויים. הוא כותב שהוא המציא סיפורים אף שידע שהם אינם נכונים, כי זה היה הכרחי וכי הוא חשב שזה מה שחוקריו רוצים. "הרגשתי רע עבור כל מי שנפגע מהעדויות השקריות שלי", הוא כותב.

"היו לי מעט נחמות. ראשית, שלא פגעתי באף אחד כמו שפגעתי בעצמי; שנית, שלא הייתה לי ברירה; ושלישית, הייתי בטוח שחוסר הצדק יובס בסופו של דבר, שזה רק עניין של זמן. יתרה מזו, ידעתי שלא אאשים אדם אחר אם סיפר עלי שקרים תוך כדי עינויו".
ייתכן שהוא מסר גם עדויות אמת לגבי דמויות מסוימות באל-קאעדה. זיכרונותיו ורשומות בית המשפט הזמינות אינם מלמדים אותנו מה הייתה מידת שיתוף הפעולה שלו ומה היה ערך המידע שסיפק.

לקראת סוף הספר, אפשר להבחין שרוחב לבו של סלאחי כלפי סוהריו נובע גם ממידה מסוימת של מודעות עצמית לגבי מצבו, ובייחוד מהעובדה שבסופו של דבר, לאחר תהליך אלים וחסר רחמים של כפייה, הוא שיתף פעולה והסתגל למאסרו. התפילות והקריאה בקוראן הצליחו להעניק לו תחושת אצילות מועטה, ואף שימשו כמעין התרסה כנגד הנסיבות, למרות הפשרות שביצע. ובכל זאת הוא נותר טרוד:

"בשלב מסוים שנאתי את עצמי ובלבלתי את עצמי נורא. התחלתי לשאול את עצמי שאלות אודות רגשותיי האנושיים כלפי אויביי. איך אפשר לבכות על מישהו שהסב לך כל כך הרבה כאב והרס את חייך?..."
"לעתים קרובות השוויתי את עצמי לעבד. העבדים נלקחו בכוח מאפריקה, בדיוק כמוני. העבדים נמכרו כמה פעמים בדרך ליעדם הסופי, בדיוק כמוני. העבדים הועברו בפתאומיות לאדון שלא בחרו בו, בדיוק כמוני. וכשבחנתי את תולדות העבדות, שמתי לב שלפעמים העבדים הפכו לחלק אינטגרלי מבית האדון".

מעמדו הרשמי של סלאחי לא השתנה מאז הגעתו לגואנטנמו, מלבד העובדה שהתיק שלו מועמד כעת לבחינה מחודשת שעשויה להוביל לשחרורו אם ייקבע שהוא כבר אינו מהווה איום. גם אם יימצא אשם, הזיכרונות שכתב והתיעוד החופשי של עינוייו – כפי שמופיע בדו"ח הסנאט – יסבכו מאוד כל ניסיון לתבוע אותו. אם יוחלט לשחרר את סלאחי, ייתכן שהוא יועבר למאוריטניה.

דייגים לעת ערב בחוף הים במאוריטניה

דייגים לעת ערב בחוף הים במאוריטניה. תצלום: מיכל הונייביץ.

לא סביר שסלאחי יפרוש בשקט. "אינני מצפה שאנשים שאינם מכירים אותי יאמינו לי, אבל לכל הפחות אני מצפה מהם שיאפשרו לי ליהנות מן הספק", הוא כותב.

"ואם האמריקנים מוכנים להגן על הדברים שהם מאמינים בהם, אני מצפה גם שדעת הקהל תאלץ את הממשל האמריקני לפתוח בחקירה בנושא עינויים ופשעי מלחמה. אני סמוך ובטוח שאני יכול להוכיח כל דבר ודבר שכתבתי בספר, במידה שאקבל את ההזדמנות לעשות זאת".

למרבה הצער, סלאחי מעריך יתר על המידה את מחויבותה של הדמוקרטיה האמריקנית לתת דין וחשבון בעניין. אולי מוטב להסתפק בשאיפה מציאותית יותר ולקוות שממשל אובמה, ההולך ומתקרב לסיומו, יאזור די אומץ והגינות לשלוח אותו הביתה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-11 באוקטובר 2016

סטיב קול הוא דיקן בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר Private Empire: ExxonMobil and American Power.


Guantánamo Diary” By Mohamedou Ould Slahi, edited by Larry Siems
Little, Brown, 378 pages.

© 2015  New York Review of Books.

תמונה ראשית: אדם בדיונה במאוריטניה. תצלום: ג'ון סיטון קלהאן, אימגב'נק /גטי ישראל

עדכון (יוני 2019)

מוחמד סלאחי

מוחמד סלאחי, בעת מעצרו בגואנטנמו. תצלום: הצלב האדום הבינלאומי, ויקיפדיה

לאחר ארבע-עשרה שנה במעצר בגואנטנמו, ב-17 באוקטובר 2016 שוחרר מוחמד סלאחי ממעצרו. הממשל האמריקני בחר לא להמשיך בהליכי ההתנגדות שלו להחלטת הערכאות לשחרר אותו, פסיקות שניתנו החל בשנת 2010. מוחמד סלאחי שב למאוריטניה מולדתו, אך הממשלה המאוריטנית מסרבת לאפשר לו לקבל דרכון ולנוע כאדם חופשי, וזאת בשל תנאי ההסכם שלה עם הממשל האמריקני. נגד סלאחי לא הוגש כתב אישום ובסופו של דבר הוא לא הואשם בדבר.

בחודש מאי 2018 ביקר אצל סלאחי במאוריטניה, סטיב ווד, השומר שלו לשעבר באגף הסודי במחנה גואנטמנו, שהיה בשעתו איש המשמר הלאומי של מדינת אורגון. השניים רקמו מערכת יחסים חברית בשנות המעצר של סלאחי. בביקור של ווד במאוריטניה שני החברים אף נכחו בקבלת פנים רשמית ובה פגשו את אחד מיועציו של נשיא מאוריטניה, אבו חפז, שהוא דודנו וגם גיסו לשעבר של מוחמד סלאחי. אבו חפז היה היועץ לענייני שריעה של אוסאמה בן לאדן, אך פרש מ"אל קאעידה" על רקע התנגדותו לפגיעה באזרחים חפים מפשע.

כיום סלאחי נשוי בשנית, לאזרחית אמריקנית שילדה לו בן אך אינה יכולה לבקרו במאוריטניה. בתוך כך, מוחמד סלאחי השלים הסמכה כקואצ'ר ומעניק שירותי יעוץ ואימון דרך "סקייפ", באנגלית, כשבין לקוחותיו יש אמריקנים. ספרו של סלאחי עתיד לראות אור במהדורה חדשה, פחות מצונזרת, והזכויות לעיבוד הקולנועי נקנו על ידי קבוצה של מפיקים, ובהם בנדיקט קמברבאץ'.

בינתיים, כל הסימנים מורים על כך שבמאוריטניה עדיין נהוגה עבדות.

לקריאה נוספת, מומלץ לפנות לכתבה של בן טאוב ב"ניו יורקר".

[יורם מלצר]

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיב קול, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על סופר מחבל

01
יהיהודה

מדהים. מאמר שלם שדן באחד הנושאים המסובכים שיש, לא מעלה אף חצי מילה לטובת הטיעונים הנגדיים, וכל זה באתר שמקדש את החשיבה. לא יאמן.

    02
    יורם

    מקריאת הספר כולו (והוא פה הראוי לתואר "מדהים") עולה שגם לשוביו, לחוקריו, לתובעים ולמערערים על שחרורו - אין טיעונים נגדיים. מעורר מחשבה.
    הקריאה בספר, הכולל את כל המחיקות, מתאפשרת תודות לפתיחותה המסוימת והמאוחרת מאוד של מערכת המשפט האמריקנית. גם זה מעורר מחשבה.

03
אלון קרפול

להלן ציטוט מתוך המאמר:
"על רקע התקפות הטרור בפריז, שיצרו אקלים של חרדה וקסנופוביה, ועל רקע הירי בסן בֶּרנַרדינו, קליפורניה,"
פשוט כך - "על רקע התקפות הטרור..", הכותב מתייחס לתקיפות כמו סרט הוליוודי קיצי מופרך, פשוט יום אחד out of the blue הייתה תקיפה - שרירותי כמו חייזרים שפולשים לכדור הארץ או שהקורונה של השמש מפסיקה לזרוח שהקוטב הצפוני נעלם. כאילו הפעולה שרירותית לחלוטין, טבעית כמו גאות ושפל ועל כן אין בכלל טעם לבוא עימה בטענות.

ולא כך הדבר !

פעולות אלו מתוכננות ומבוצעות על ידי אנשים המונעים על ידי אג'נדה מאוד מסודרת, מוגדרת, אידיאלוגיה דתית פנטית אשר קיימת בצורה כזאת או אחרת מאות בשנים (פשוט לא הייתה מופנה למערב לכן לא זכתה לתשומת לב).
העיוורון של הכותב לגבי מקורות הרשע של הצד השני יכולים להחשף פשוט על ידי החלפה של השמות והתאריכים. אפשר למשל לנסות את הניסוי המחשבתי הבא: "...בשנות הארבעים פירסם אסיר גרמני ספר על העינויים שעבר על ידי שוביו האמריקאים. איך התעללו בו, ניסו להוציא ממנו סודות. הוא פשוט לא אשם, זהו הרשע האמריקני - קיים ללא הצדקה..."

05
אוהד

אז הבן אדם ישב 14 שנה, לא האשימו, לא הרשיעו, כלום, ובדרך גבר על השובים שלו והראה שהוא ב-ן א-ד-ם. אחד הגיבורים הגדולים שיצא לי לקרוא עליהם בזמן האחרון. אי-אפשר היה להמציא סיפור כזה. כנראה שיש דברים שרק הטמטום האמריקאי מסוגל לעשות.

06
אוהד

''A vision of hell, beyond Orwell, beyond Kafka: perpetual torture prescribed by the mad doctors of Washington.'' --John le Carré

Mohamedou Slahi was born in Mauritania. He left at the age of eighteen on a scholarship to study in Germany. In the early 1990s, he interrupted his studies and went to Afghanistan to join al-Qaeda units fighting - with American support - the Soviet-backed government in Kabul. He returned to Germany in 1992, completing his engineering degree and living and working first in Germany and then, for a few months, in Montreal. After his November 2001 apprehension by a Jordanian commando team, he was held in isolation and interrogated for the next seven and a half months before they concluded he had had no involvement with the Millennium plot. Nevertheless, a CIA rendition team captured him and on August 5, 2002, he was incarcerated at Guantánamo. Despite being cleared by multiple courts and foreign governments, he remains imprisoned. He has never been charged with a crime.

07
צבי

עם כל חסרונתיה של מערכת המשפט האמריקאית בכלל וכלא גואנטמו בפרט, היא עדיפה עשרת מונים על מערכת המשפט האירופאית - וזו אחת הסיבות:

"עבד סלאח עבד א-סלאם, יליד בלגיה, היה חלק מהתא של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) שאחראי לפיגועים שבהם נהרגו 130 בני אדם ב-13 בנובמבר 2015, כולל הטבח באולם בטקלאן.

הוא הצליח להימלט, אולם נתפס בבלגיה בתום אחד המצודים הגדולים ביותר בהיסטוריה של היבשת. הוא הורשע בסיוע תמיכה לוגיסטית לארגון, ונשלח באפריל אשתקד ל-20 שנות מאסר על עבירות הקשורות לחילופי האש שניהל עם השוטרים בזמן שניסו לעצור אותו. הוא מוחזק בבית הכלא פלורי-מרוגיס' מאז אפריל 2016, שם הוא נתון למעקב מצלמות האבטחה לאורך כל שעות היממה. עם זאת, במרץ שנה לאחר מכן קבע בית המשפט כי זהו צעד לא חוקי והורה על פיצויים."
מתוך ידיעה שהתפרסמה הבוקר "בוואלה"

    08
    שיזף

    טיפשות של משטרה, תביעה או פרקליטות באירופה, מגבלות חוקיות שהם לא ידעו להסתדר איתן, לא מצדיקה את האכזריות חסרת הבסיס החוקי של רשעי החוק האמריקאים שגם תמרנו את עצמם לא להיות מסוגלים להשלים הליך משפטי נגד עצורים-חטופים בפיסת אדמה ללא חוק בקצה קובה. שלא לדבר על עונש המוות בארצותהברית שכולו לא מוסרי ומקור להריגת חפים מפשע. סלאחי הוא גיבור, ולא בזכות האמריקאים אלא כי הוא עמד ברדיפה וגם הראה את עליונותו המוסרית.

09
צבי

טיפשות אירופאית מול אכזריות אמריקאית.

בסופו של יום אחד מתפקידיו העיקרים של השלטון הוא להגן על חיי האזרחים שממנים וממנים אותו.
לדעתי השיטה האמריקאית עם כל חסרונותיה (במבחן התוצאה) עדיפה על השיטה האירופאית.
ומר סלחי הנכבד אולי יודע לכתוב יפה אבל בבחירתו להצטרף ולתמוך ברעים הוא לוקח סיכון שעליו הוא שילם וספרו שמספר את מר עונשו הבלתי אנושי מונע בוודאי מעוד כמה "תמימים" להצטרף לרעים.

    10
    שיזף

    כלומר, עדיף בעיניך לרדוף אדם שלא עשה שום דבר חוץ מלהצטרף (ולעזוב) את בן לאדן, כשהאמריקאים תמכו בו בכסף, במודיעין ובנשק, עדיף לתת לו להירקב בכלא בלתי חוקי, לפגוע בו ובמשפחתו ככה סתם? וכן, לפני כמה שנים, כשהמאמר הזה יצא, קראתי את הספר שלו. כדאי לך. לכתוב יפה הוא לימד את עצמו, בכלא. גם מוחמד סלאחי אזרח, גם הוא בן אדם, וגם לו מגיעה הגנה, ומגיע צדק, כמו לך ולי, תאר לך.

11
מני דרחי

אני נדהם מכמה תגובות שהן מזעזעות בעיניי.

תגובות שמהוות המשך מזעזע של התנהלות הממשל האמריקני ככל הנראה על ידי אנשים שהחרדה ואיבוד הקשר עם המציאות היא זו שמניעה את תגובתם מעשיהם והתנהלותם.

כשיש כזה מצב של אי יכולת לחשוב להרגיש ולחוות את העולם מתוך בחינה ומפגש עם חיים שבסיסם הוא איזון ושיווי משקל - המשמעות היא חורבן מוסרי.

המשפט האלמותי האגדי והאולטימטיבי של הלל הזקן - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - נעלם מעיניהם.

השאלה הפשוטה - איך הם היו מרגישים אלו הם היו במקומו של מוחמד סלאחי והיה ברור להם שהם חפים מפשע ככל הנראה כלל לא עולה במחשבתם והגיגי לבם.

נכון שיש התקפות טרור מזעזעות - אך האם הפתרון הוא טמון בהאשמה גורפת של כל מי שאנו חושדים בו גם אם אין כל הוכחות ובמיוחד כשמצב זה של אין הוכחות נמשך לאורך שנים רבות?

האם מגיבים אלו היו מקבלים מצב הזוי לחלוטין ובלתי נתפס בעליל שכזה אילו הם היו המועמדים לאופן חקירה שכזה?

רק מתוך אמפתיה לעצמנו אנו יכולים לחוות מצב אמפתי גם כלפי אחרים.

וזה כל כך פשוט ממש מאוד פשוט - רק לשאול את עצמך האם היית מוכן שינהגו בך כך?

ברגע שנשאל שאלות מהסוג הזה כבר נחסוך לנו הרבה שעות של לימוד תורה עקר שמנותק מהחיים.

נדע את החיים מתוך חוויית עצמנו והיותנו.

12
דניאל

ה NYT כרגיל מציג את צד אחד, ובאופן מפתיע - את הצד השגוי.
כל העצירים שכלואים בוגאטנמו הם פעילי טרור, שלא יחשבו פעמיים לפני רצח של "תכפיר" או כופר, גם אם הם שנונים.