סוקרטס ואפלטון הולכים לטיפול

במקום ליטול פרוזק או לשכב על ספת הפסיכולוג, כיצד נראה טיפול על כורסת הפילוסוף?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ייעוץ פילוסופי הוא לכאורה תחום חדש למדי, אך למעשה עתיק מאוד. במובן מסוים מקורו בימי סוקרטס ואפלטון, וניתן אף לראות בפילוסופיה העתיקה סוג של ייעוץ פילוסופי. מאידך, מדובר בתחום שמעולם לא הובחן משיטות מוכרות של פסיכותרפיה לפני עבודתו המפורסמת של גרד אכנבך (Achenbach) משנת 1981. כביכול, מדובר בענף נוסף של אותה משפחה - אך כזה שעושה שימוש בכלים שונים בתכלית. מהו, אם כן, ייעוץ פילוסופי, ומה הקשר שלו לפסיכותרפיה? האם הם הפכים הנוגדים זה את זה, או שני תחומים משיקים, ואף משלימים זה את זה?

היועץ הפילוסופי הראשון היה סוקרטס, מגדולי ההגות והמחשבה שחי ביוון של המאה החמישית לפנה"ס. באמצעות חשיבה לוגית, שאלות ותשובות, ובעיקר ספקנות לגבי אמונות מקובלות, הוא הראה לאנשים (למרות טענתו הידועה כי "איננו יודע דבר") את החשיבות של הנשמה בת האלמוות, והדאגה לה על ידי חיפוש הטוב האידיאי, הצדק, והאמת הנצחית. במובן זה הוא היה פסיכותרפיסט במלוא מובן המילה – רופא לנשמה.

את סוקרטס עניין מעל הכל מהם החיים הטובים, ומטרתה של הפילוסופיה, עבורו, הינה ללמד אותנו כיצד לחיות. "חיים שלא בחנו אותם אינם ראויים לחיות", הוא (או אולי אפלטון) אמר

סוקרטס (או אולי אפלטון אשר בזכות כתביו אנו יודעים על השקפותיו של סוקרטס), גרס כי חשוב לדעת את האמת על עולם האידאות והנשמה בת האל-מוות, זאת לעומת העולם הפיזי של הצללים והגוף המתכלה. אך מדוע זה כה חשוב? אליבא דסוקרטס, אדם אשר מחזיק בתפיסה פילוסופית "נכונה" עשוי גם להתנהג בצורה נכונה (למשל, הוא יאמר את האמת גם כאשר הדבר מסוכן, כמו שסוקרטס עצמו עשה במשפטו המפורסם). סביר גם כי אדם כזה יהיה מאושר: הוא ידאג לנשמתו, ולא יוטרד, כפי שמרומז במשל המערה המפורסם, מ"צללים" כמו כסף, מעמד חברתי, לעג מצדן של הבריות (אשר אינן מסוגלות לראות את האמת עדיין); ואפילו מסכנת חיים. את סוקרטס עניין מעל הכל מהם החיים הטובים, ומטרתה של הפילוסופיה, עבורו, הינה ללמד אותנו כיצד לחיות. "חיים שלא בחנו אותם אינם ראויים לחיות", הוא (או אולי אפלטון) אמר.

סוקרטס נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית בעיקר משום שהיה הראשון שראה את מטרת הפילוסופיה כתשובה לשאלה מרכזית שרבים מאתנו מתחבטים בה: כיצד לחיות חיים טובים? פילוסופים רבים שאלו את השאלה הזו לפניו, אך הם התמקדו יותר במה שהיום היינו מכנים מדע, או מטפיזיקה – טבעם של החומר והעולם, מתי והאם נברא (וכיצד); וכן הלאה. גם אריסטו ועוד רבים מהפילוסופים של העת העתיקה (למשל, האפיקוריאנים והסטואיקנים) ראו את המטרה המרכזית של הפילוסופיה במציאת תשובות לשאלות הללו. פילוסופיה עבורם היוותה דרך חיים, לא דיון בשאלות מטפיזיות מופשטות.

תחליף לגישה הפילוסופית?

אפלטון ואריסטו, כבר בראשית הדרך, התחבטו בבעיית האקראזיה (ἀκρασία) – 'חולשת הרצון'. מדוע אנשים אשר יודעים מה נכון, צודק או טוב אינם פועלים כך? רבים ניסו להשיב על השאלה הזו במהלך הדורות, אבל דומה כי מי שסיפקה בעת המודרנית את ההסבר החשוב ביותר הינה הפסיכולוגיה: האדם איננו 'יצור רציונאלי' מטבעו: רגשות, תסביכים, מעצורים ובעיות נפשיות מונעות ממנו להיות כזה. הנפש אינה שונה מהגוף באופן עקרוני (בוודאי כך תחת הנחה לפיה הנפש אינה אלא תכונה של הגוף). בפרט, מחלות נפש (וגם הפרעות התנהגותיות קלות יותר) הינן מחלות ממש, ואי אפשר להביא להן מזור על ידי הגיון; לא יותר משאפשר לשכנע רגל שבורה שכדאי לה להבריא.

נפש פגומה זקוקה לרופא מסוג אחר - מדעי, לא פילוסופי - כאשר תיאוריה מדעית על מבנה הנפש מהווה את הבסיס לטיפול יעיל. למשל, אם התיאוריה הביהביוריסטית של מבנה הנפש נכונה, אזי הטיפול צריך להיעשות באמצעות גירוי של התנהגויות רצויות ודיכוי של התנהגויות לא רצויות על ידי שכר ועונש. אם, כמו שמדענים רבים סבורים כיום, הנפש אינה אלא תכונה של המוח, אזי ההתמודדות היעילה ביותר במחלות נפש תיעשה באמצעות תרופות שיטפלו בגורם הכימי לרגשות שליליים (תרופות נוגדות דיכאון, למשל). אם התיאוריה של פרויד נכונה, אזי הטיפול צריך להתבסס על איתור הקונפליקט הנפשי התת-מודע שעומד בבסיס ההתנהגות ה"לא רציונאלית" של המטופל. ברם, אין לשיטות טיפול אלו דבר עם הגיון, עם שאלת משמעות החיים, חיפוש האמת, או פילוסופיה באופן כללי.

בפרט, על המטפל בנפש, כמו הרופא המטפל בגוף, לעמוד בשורה של קריטריונים בטרם יותר לו לעסוק בתחום: עליו להיות מצוי במחקר העדכני, להבין את המשמעות הפסיכולוגית של עצם ההתערבות הטיפולית, ולציית לכללי האתיקה. הוא צריך, למשל, להבין לעומק את האינטראקציות הרגשיות והפסיכולוגיות האפשריות בין המטפל למטופל, וכמו כן, עליו לשמור על מרחק רגשי מתאים.

פילוסופיה בדלת האחורית

גישה טיפולית-תיאורטית זו לא מנעה מפסיכותרפיסטים רבים לראות חשיבות במה שהפילוסופיה יכולה ללמד אותנו על נפש האדם. עוד בשנות השישים, וביתר שאת במשך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, פסיכולוגים רבים החלו לשים לב שלטכניקות פילוסופיות יש שימוש בטיפול פסיכולוגי. פסיכולוגים כמו אלברט אליס (Ellis), למשל, בנו מודלים שונים לטיפול בדיכאון וחרדה, המוכרים בשם "טיפול קוגניטיבי התנהגותי" (Cognitive Behavioral Therapy). בבסיס גישה זו עומדת התובנה כי הפרעות דיכאון וחרדה קשורות להפרעות קוגניטיביות המאופיינות בחשיבה לא-לוגית, כגון פסימיזם מוגזם, והסקת מסקנות קיצוניות מעובדות שאינן מצדיקות מסקנות כאלו.

אדם הסובל מדיכאון, למשל, חושב שחייו חסרי ערך. החלק הקוגניטיבי של הטיפול יתמקד במציאת השגיאות הלוגיות הללו והבאתן למודעות המטופל, למשל על ידי שימוש בשיטה הסוקרטית שמבוססת על שאלות ותשובות. חלק זה של הטיפול יאתר אצל המטופל את השגיאות הקוגניטיביות שגורמות לו לראות את השלילי בחייו באופן מוגזם ואת החיובי כחסר ערך, או לגלות סיבות שיראו לו כי אכן כדאי לחיות (למשל, כדי למנוע צער ממשפחתו). בנוסף, החלק ההתנהגותי מסייע למטופל על-ידי מציאת שיטות המסייעות להתמודד עם הדיכאון: למשל על ידי שינון יום יומי של אותן סיבות לחיות כל בוקר.

פסיכולוגים אחרים כמו ארווין יאלום (Yalom) ורולו מאי (May) יצרו שיטות טיפוליות הידועות כ"טיפול אקזיסטנציאליסטי" (Existentialist Therapy), אשר לפיו הבסיס לבעיות פסיכולוגיות רבות הוא בחרדה הקיומית של האדם והרגשה של חוסר משמעות מטפיזי בחייו ושל בדידות אל מול היקום חסר האל. שיטת טיפול זו מבוססת לא מעט על כתביהם של פילוסופים כמו סרטר וקאמי, ובהשפעתם של פילוסופים קודמים כמו ניטשה; ובמיוחד ה"פילוסופים הפסימיסטיים" דוגמת קירקגור ושופנהאואר.

קירקגור, כמו סרטר וקאמי, ראה את ה"רצון למשמעות" כבעיה ב-ה' הידיעה של האדם המודרני. אליבא דה קירקגור (וגם האחרים), המסורת הפילוסופית מסוקרטס והלאה, העוסקת במציאת משמעות החיים, הטוב, המוסר והאמת הינה שגויה

 

מן הצד הפסיכותרפיסטי, ראוי לציין את ויקטור פרנקל (Frankl), אבי ה"לוגותרפיה" ומחבר הספר המפורסם "האדם מחפש משמעות" בו פרש את עיקרי תורתו (וכיצד עזרה לו לשרוד באושוויץ). קירקגור, כמו סרטר וקאמי, ראה את ה"רצון למשמעות" כבעיה ב-ה' הידיעה של האדם המודרני. אליבא דה קירקגור (וגם האחרים), המסורת הפילוסופית מסוקרטס והלאה, זו שעוסקת במציאת משמעות החיים, הטוב, המוסר והאמת, הינה שגויה. זאת, משום שמטרות אלו אינן ברות השגה כלל - לא בעולם האידיאות של אפלטון ולא בשום מקום אחר (בעניין זה טען ניטשה כי אפלטון "משעמם"). אנחנו אלו שיוצרים לעצמנו את הערכים שלנו, את משמעות החיים שלנו. מעבר לכך: אנו חייבים לעשות זאת אם ברצוננו לחיות חיים בעלי משמעות וערך מוסרי. בשיטה האקזיסטנציאליסטית, המטופל לומד לזהות ולבצע בחירות משמעותיות ואמיצות בחייו, ולהתמודד עם החרדות שלו מחוסר המשמעות הבסיסית של הקיום. ההתמקדות איננה בעברו (ילדותו או טראומות מן העבר); אלא בהחלטות אמיצות אשר המטופל יקבל בעתיד.

שיטות טיפול אלה פופולאריות עד היום, לאו דווקא בשל הקשר שלהן לפילוסופיה, אלא משום שבניגוד לשיטות טיפול "אופנתיות" רבות, יעילותן הוכחה מחקרית. יש להדגיש שאלה שיטות טיפוליות: מטרתו של המטפל אינה הגעה לתובנות פילוסופיות או תיקון שגיאות לוגיות, אלא טיפול בהפרעות פסיכולוגיות קונקרטיות בהן לוקה המטופל. ההבדל בינן לבין שיטות אחרות הוא שהמודל שלהן על טבע הנפש וטבע ההפרעות הפסיכולוגיות שאנשים סובלים מהן מושפע מפילוסופיה.

טיפול CBT הוא קונסיסטנטי עם ההנחה שהמטופל שוגה שגיאות לוגיות בהסקת מסקנות, לא עקב חוסר מודעות ללוגיקה גרידא, אלא עקב סיבות רגשיות (או אפילו פיזיות) עמוקות

טיפול CBT, למשל, הוא קונסיסטנטי עם ההנחה שהמטופל שוגה שגיאות לוגיות בהסקת מסקנות, לא עקב חוסר מודעות ללוגיקה גרידא, אלא עקב סיבות רגשיות (או אפילו פיזיות) עמוקות. היעילות המעשית של CBT נובעת במידה רבה מהזיהוי המדויק של הכשלים הלוגיים שגורמים אצל המטופל להסקת מסקנות ספציפיות, ומציאת דרכים מעשיות להתמודד איתן; הדגש הוא על התנהגות והתמודדות יעילה יותר מאשר על שינוי דרכי החשיבה עצמן. מטפל אקזיסטנציאליסטי, מצידו, חייב להיזהר מ"לדחוף" את המטופל אל משמעויות חיים שהן לדעתו אמיצות או חשובות יותר, וזאת לא רק מסיבות של אתיקה טיפולית אלא גם כדי שהטיפול לא יאבד מיעילותו, שמבוססת על כך שהמטופל ימצא את דרכו בעצמו (עם עזרה, אך ללא כפייה, של המטפל).

הפילוסופיה נלחמת חזרה

פרט לגילוי מחדש של חשיבות הפילוסופיה לטיפול, קיימת גם ביקורת פילוסופית על עצם הרעיון של המודל התיאורטי-טיפולי של הפסיכותרפיה בכלל והפסיכואנליזה הפרוידיאנית בפרט. קרל פופר, אולי הפילוסוף החשוב של המדע במאה ה-20, טען בספרו "הלוגיקה של המחקר המדעי" (1934) שתיאוריה איננה מדעית אלא אם היא ניתנת להפרכה; שתי הדוגמאות החשובות ביותר שהוא נתן לתיאוריות לא מדעיות הינן פסיכואנליזה פרוידיאנית ומרקסיזם – באותו זמן, תיאוריות פופולאריות ביותר בחוגים אינטלקטואליים רבים. לפי פופר, במסגרת התיאוריה הפרוידיאנית אפשר להסביר, באופן זהה, הן את מעשיו של אדם שמטביע ילד חסר ישע והן של אדם שמקריב את חייו כדי להצילו. לפי הפסיכואנליזה, ניתן לייחס את שני המעשים המנוגדים והקיצוניים הללו לרגשי נחיתות עמוקים עקב חסך באהבת אם, שגורמים לאדם לעשות מעשה הרואי – או מעשה מפלצתי – כדי להוכיח באופן לא מודע לאני העליון הביקורתי שלו שהוא מסוגל לכך. יש לציין שפרויד עצמו היה מודע לנטייה ל"פסיכואנליזה פרועה" מסוג זה וביקר אותה בחריפות; ולמרות זאת, לביקורת של פופר הייתה השפעה רבה.

מעבר לכך, רבים אחרים הצביעו על כך שלשיטות פסיכולוגיות טיפוליות רבות - וביניהן מהפופולאריות ביותר - אין, למעשה, ביסוס מדעי. לגבי שיטות טיפוליות רבות לא הוכח שהן מועילות יותר מאשר שיחה עם בן שיח סימפטי ללא הכשרה מיוחדת, שמראה הבנה ומביע את דעתו על הנושאים שעולים בשיחה ללא נסיון לפרשם מבחינת משמעותם ה"אמיתית" לפי מודל פסיכולוגי כלשהו של מבנה הנפש, בלי המתודולוגיה הטיפולית המתאימה, וכן הלאה. האם נושאי השיחה, במקרים רבים, אינם, למעשה, אותם נושאים שסוקרטס דן בהם עם בני שיחו? האם אין המטופל במקרה הטיפוסי מודאג בדיוק מאותן סוגיות – מהי משמעות חייו, הפחדים הקיומיים שאיתם עליו להתמודד, כיצד הוא יכול לאזור אומץ לעשות את הדבר הנכון, וכן הלאה?

המשרד לייעוץ פילוסופי

הצעד הבא היה מתבקש. אם המודל הטיפולי-מדעי של הפסיכותרפיה הינו בעצם פסבדו-מדעי, בעוד ששיטות שעמדו במבחן הניסיון הינן דווקא אותן שיטות אשר תובנות פילוסופיות מהוות מרכיב מרכזי בהן, האין זה אומר שסוקרטס (או אפלטון), והפילוסופים הקדמונים בכלל, צדקו? האם אין זה אומר שמה שאנשים באמת צריכים הינו ייעוץ פילוסופי שמתווה את הדרך לחיים מלאי משמעות, לאורם של גדולי הוגי הדעות? מדוע לא יהיה זה עדיף, אם להשתמש בדבריו של לו מרינוף (Marinoff), אולי הפופולארי מבין היועצים הפילוסופיים בזכות ספרו "אפלטון במקום פרוזק!", עבור אותם אנשים אשר מנהלים "דיונים אינסופיים על ילדותם"?

כמובן, התשובה מורכבת. את עלייתו של הייעוץ הפילוסופי בגרסתו המודרנית ניתן לאתר בשנת 1981, כאשר גרד אכנבך פתח את המשרד לייעוץ פילוסופי. כדי להדגיש את דחיית המודל הטיפולי, הוא סירב לטעון שיש לו "שיטת ייעוץ" – את גישתו הוא הגדיר במפורש כ- non-method method וסירב להתייחס למטופלים שלו כאל אנשים אשר מגיעים ל"ייעוץ", שלא לדבר על "טיפול" (מבחינתו מדובר ב"מבקרים"). גישתו, עד כמה שאפשר להתייחס לכך כגישה, הינה להתמקד בבעיה פילוסופית – מוסרית, מטפיסית או אפיסטמית – אשר ה"מבקר" בא כדי לדון בה, במטרה להעניק למבקר תובנות עליה, או, יותר נכון, לעזור לו (בייחוד על ידי שימוש בגישה הסוקרטית) להגיע לתובנות ולהבהיר לעצמו מה הן מלמדות אותו על משמעות החיים, מהי הדרך הנכונה לחיות.

הדגש הוא על דיון פילוסופי, ולא על בעיה רגשית או פסיכולוגית שהמטופל בא לפתור. אכנבך מוכן להודות שלעתים יש ל"שיטה חסרת השיטה" שלו גם תועלת טיפולית: "מבקרים" מרגישים יותר טוב או מתפקדים יותר טוב – אך דבר זה הוא משני; החזרת הפילוסופיה לימיה כקדם, הבנתו של ה"מבקר" את חשיבות התהייה על אותן שאלות קיומיות, הן הדבר החשוב. אם אנשים מתפקדים יותר טוב עקב כך, טוב ויפה; אך זוהי תוצאת לוואי מבורכת (ולא הכרחית), ובהחלט לא מטרת הייעוץ. אם משהו יביא מזור לבני אדם, הרי שזו גישתם, ולא פסבדו-מדע (לדעת הרבה מהיועצים הפילוסופיים) כמו, למשל, פסיכואנליזה פרוידיאנית.

הגישה "חסרת הגישה" של אכנבך ותלמידיו, כגון שולמית שוסטר (Schuster), הינה אחת משתי הגישות הפופולאריות ביותר לייעוץ פילוסופי. הגישה השניה היא זו של מרינוף, שטוען שמה שהוא עושה אכן מיועד לפתרון בעיות של אנשים, אלא שלפילוסופים היו תובנות מועילות יותר וטובות יותר מאשר לפסיכולוגים. "שיטת ה-PEACE" המהפכנית שלו – ראשי התיבות (באנגלית) של "הגדרת הבעיה, ביטוי רגשות לגביה בצורה בונה, אנליזה של האפשרויות שלך, סקירה של תפיסות פילוסופיות שיכולות לעזור לך, ובחירה בזו הטובה ביותר" – טוענת, אם לקרוא את דבריו בצורה הומוריסטית, שללמוד מה אפלטון אמר על אנשים במצבך, עשוי לסייע הרבה יותר מכדור נגד דיכאון.

כיום, יועצים פילוסופיים עוסקים בייעוץ לתאגידים וארגונים אזרחיים אחרים, ומסייעים להם (ממש כך), לתור אחר תשובות לשאלות מהותיות לקיומו של הארגון

גישתו של מרינוף מהדהדת את עברו כחוקר חשוב בתחום תורת המשחקים (שבה מציאת האופציה הטובה ביותר במצב נתון מהווה עניין מרכזי). ואולי, אם נגלוש לרגע לסרקזם, גם את ההבדל בין היסודיות המטפיזית ה"גרמנית" של אכנבך ליעילות האינסטנט ה"אמריקנית", הכאן-ועכשיו, של מרינוף. בדיחה ישנה מספרת על גרמני ואמריקאי שנתבקשו לכתוב ספר על הגמל: האמריקאי כותב ספר בן 100 עמודים, "גמלים גדולים וטובים יותר", אשר הופך כמובן לרב מכר; הגרמני, לעומת זאת, מקדיש 20 שנה לכתיבת שני ספרים בני 500 עמוד כל אחד, "הגמל באירופה של ימי הביניים", ו"הגמל בחברה הגרמנית המודרנית".

אך נחזור לעניינינו: למרות ההבדלים הגדולים בין שתי הגישות הללו, שניהם דוחים במפורש את המודל הטיפולי-מדעי, שמניח כי מטרתו של המטפל היא לרפא מחלות או הפרעות פסיכולוגיות מסוימות. הדבר אשר אנו זקוקים לו, הוא פילוסופים אשר "יורדים אל העם"; מלמדים אנשים גישות פילוסופיות שונות ואת החשיבות של מציאת משמעות לחיים, משמעת האמת ועוד "שאלות גדולות". הדברים הגיעו לידי כך שכיום, יועצים פילוסופיים עוסקים בייעוץ לתאגידים וארגונים אזרחיים אחרים, ומסייעים להם (ממש כך), לתור אחר תשובות לשאלות מהותיות לקיומו של הארגון. "פילוסופיה, המקצוע השני העתיק בעולם, חוזרת ובגדול" – אומר מרינוף.

האמנם "חוזרת ובגדול"?

למותר לציין שההתפתחויות הללו לא עברו ללא ביקורת. ראשית, מעירים רבים אשר עוסקים בטיפול, הייעוץ הפילוסופי עשוי בקלות להפוך לטיפול פסיכולוגי על ידי אדם בלתי מוסמך. ללא קשר למטרה הרשמית של הייעוץ, פגישות פרטיות עם יועץ סימפטי במיוחד עשויות להפוך במהרה לפגישות טיפוליות, אך מבלי שהדבר יוכר רשמית על ידי שני הצדדים - וכמובן, מבלי שהמטפל עבר את ההכשרה המקצועית הדרושה. העובדה שאכנבך דוחה את התואר "מטפל" אינה מבטלת את העובדה שמטופלים רבים שמגיעים אליו ועברו את טיפול בשיטות "מסורתיות" יותר, רואים בייעוץ פילוסופי את הטיפול האופנתי החדש. כפי ששוסטר אומרת, הבעיה המעשית היא בהפיכת הייעוץ הפילוסופי "אלטרנטיבה לטיפול, לא טיפול אלטרנטיבי"; ואין זה פשוט.

בוודאי שבמקרה של מרינוף, אשר טוען במפורש כי מטרתה של שיטתו היא לפתור את בעיותיהם של מטופליו, טמונה סכנה גדולה יותר. פתרון בעיות נפשיות, כך עולה מספריו, הוא דבר די פשוט, אם רק משתחררים מהמודל הטיפולי-מדעי השגוי וחוזרים לקריאת כתביהם של פילוסופים. אך כבר אפלטון ואריסטו, כפי שהראינו, הבינו שהדבר לא פשוט עד כדי כך, והביקורת על הפסבדו-מדעיוּת בה לוקות שיטות פסיכולוגיות רבות אינה מעידה כי ניתן להתגבר על בעיות נפשיות באמצעות חשיבה לוגית.

מאידך, גישת ה"הכל הולך" של אכנבך עשויה להפוך את התהליך הטיפולי לאוסף מפגשים אקלקטיים נטולי כיוון ברור – בדיוק בשל סירובו להשתעבד לשיטה מסוימת. אך אפשר לטעון שעבור אכנבך, מסקנה זו אינה שלילית כלל, שכן התקדמות בטיפול היא עבורו מונח שאיננו רלוונטי לדיון פילוסופי. במקרה זה, ייתכן שהפילוסופיה לא "תרד אל העם", אלא תישאר, למעשה, סדרה של שעורים פרטיים בפילוסופיה.

אז מה הלאה?

ייעוץ פילוסופי הוא תחום בהתהוות. הביקורת שלו על הפסבדו-מדעיות של גישות פסיכולוגיות רבות בוודאי לגיטימית. כמו-כן, הנסיון להשיב את הפילוסופיה אל חיי היום-יום ראוי לשבח. השאלה כיצד עושים זאת הלכה למעשה מורכבת הרבה יותר ממה שנראה במבט חטוף. כשלים רבים, החל בהידרדרות הייעוץ הפילוסופי לסוג של "טיפול אופנתי חדש", עבור בסכנה בטיפול נפשי של מטפל ללא רישיון (וחשוב יותר, ללא הכשרה); וכמובן, בכישלון הצפוי בניסיון להגיע לתובנות פילוסופיות משמעותיות, עשויים בהחלט לקרות. היועצים הפילוסופיים מודעים לכך, וחלק נכבד מהספרות המקצועית דנה במקומו הלגיטימי של ייעוץ מסוג זה. איך להפוך את הייעוץ הפילוסופי לחלופה תרפויטית, ולא לתרפיה אלטרנטיבית -- זו השאלה.

אביטל פלפל קיבל ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה. מרצה לפילוסופיה וחשיבה רציונאלית באוניברסיטת חיפה ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביטל פלפל.
§ מאמר | # היסטוריה
- דימוי שערפרט מתוך ״אסכולת אתונה״ מאת רפאל.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על סוקרטס ואפלטון הולכים לטיפול

12
אוהד נוי

השיטה המדעית אינה חשובה. חשובה האפקטיביות הטיפולית. השיטה הטיפולית הפסיכולוגית כשלה. יקח עוד כמה שנים, והמאבק של הפקולטות לפסיכולוגיה יקרוס- כמה שנים אפשר לרמות את כולם?
גם הפילוסופיה אינה הפתרון לטיפול הנפשי- היא התענוג של אלו שחכמים ואמיצים דיים לחיות בלי אלוהים.
עדין ניצב האתגר של מציאת שיטה טיפולית אמיתית למפחדים.
תודה על הדברים מאירי העיניים של פלפל.