סיפור עושה שכל

הסיפורים שאנחנו שומעים הם הבסיס שלנו להעריך את האינטליגנציה של הסובבים אותנו. האם אופן צריכת הסיפור משפיע על הגדרת האינטליגנציה? האם אין הדבר מבטל כל אפשרות לאינטלגנציה מלאכותית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אז מה הסיפור?

התרבות האנושית נשלטת על ידי הסיפור. מחדר הישיבות של הנהלת החברה ועד לחצר המשחקים, משיחת אקראי ועד לשיח הפוליטי המורכב, הסיפור הוא המפתח. ויחד עם זאת דומה שאנחנו מתקשים במידה גוברת והולכת להבין את רשת הבדיון המקיפה אותנו.

לפני מאות שנים, חלק ניכר מהמין האנושי נסמך על מיומנות ידנית ועל כוח פיזי כדי לייצר הכנסה. כעת, היכולת להפיק משפט מסוגנן היטב היא בעלת ערך כלכלי הרבה יותר גדול מאשר היכולת לחרוש שדה, להפעיל נול או לנפח זכוכית.

בעשרים השנים האחרונות, המעבר הזה לחברה המבוססת על ידע הואץ עוד יותר, כשהאינטרנט דוחף אנשים לבלות נתחים גדולים והולכים של יומם במניפולציה ובעידון של אבני הבניין הבסיסיות של סיפור הסיפורים.

אך למרות כל שעות האדם המושקעות ביצירתם של סיפורים, האם אנו באמת מבינים את ההשפעה שהייתה לדבר על האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו?

מהמנכ"ל, הזקוק לסיפור מושך כדי להימנע מפשיטת רגל, ועד למשתמש בטוויטר המעצב ציוץ בן 280 תווים: יצירתו של סיפור טוב נמצאת בלבן של משימות רבות בימינו.

אך למרות כל שעות האדם המושקעות ביצירתם של סיפורים, האם אנו באמת מבינים את ההשפעה שהייתה לדבר על האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו?

האם מדובר פשוט בשינוי בדרישות השוק, או שמא יש בכך כדי לסמן הבדל באופן שבו אנחנו מבינים את העולם? מדוע עשויה הצמיחה הזאת בתחום הסיפור להיות חשובה, ואיזה חשיבות עלינו לייחס ליכולת ליצור ולפרש סיפור?

עיתון, עיתון נשרף, אדם קורא

"אדם רגוע קורא עיתון", תצלום: אלייג'ה אודונל

לספר סיפורים כמדריך לאינטליגנציה

סיבה מרכזית אחת לכך שהסיפור שולט בתרבות שלנו היא שהסיפור הוא אמצעי ראשוני שבאמצעותו אנחנו, בני האדם, בוחנים את האינטליגנציה של האחרים ומנסחים את התגובות שלנו למצבים מורכבים.

התאורטיקן המוביל בתחום האינטליגנציה המלאכותית, רוג'ר שאנק (Roger Schanck), דן בספרו "Tell Me a Story: Narrative and and Intelligence", משנת 1999, בעובדה שהחברה האנושית רואה מזה עידן ועידנים שני היבטים של הסיפור כאותות מפתח המעידים על אינטליגנציה. הוא סבור שלא רק ההבנה שלנו של סיפור מסוים היא המעצבת את התפישה שלנו, אלא גם התפקיד שהסיפור ממלא בבניית מודלים מושגיים של מי שנמצאים סביבנו. שאנק כותב: "אנחנו אומדים את האינטליגנציה של אחרים על יסוד הסיפורים שהם מספרים לנו ועל יסוד המידה שבה הם מקבלים את הסיפורים שלנו".

כפי שוויקיפדיה מגדירה זאת: "נרטיב או סיפור הוא דיווח של אירועים שיש ביניהם קשר, מציאותי או מדומיין, המוצג ברצף של מלים כתובות או מדוברות, או בדימויים דוממים או נעים, או באמצעות שניהם" – מה שמצייר קשת רחבה למדי של אפשרויות.

לא רק את האינטליגנציה האנושית אנו אומדים על בסיס סיפור סיפורים. אם נחזור למבחן טיורינג, אחד הניסיונות המוקדמים ביותר למדוד אינטליגנציה של מכונה, מושג הסיפור והדיון הוא חיוני. במאמר היסוד שלו, "Computing Machinery and Intelligence" משנת 1950, אלן טיורינג דן לא במדידה כמותית של אינטליגנציה, אלא במשחק של חיקוי.

התשאול שהוא מציע נועד לבדוק האם מכונה יכולה להערים על אדם כך שהוא ייחס לה תכונות שבני-אדם היו מייחסים לאדם. טיורינג אינו מזכיר כלל מדידה של אינטליגנציה ואינו מדבר על ודאות אמפירית, אלא רק על דו-שיח בין אדם ומכונה.

השופט האנושי מנסה להחליט האם מי שמשיב הוא אדם או מכונה – על בסיס סך כל התשובות שלו. הסיפור שהמכונה מספרת באמצעות התשובות שלה, בשילוב ההבנה של השופט את הסיפור הזה, קובע האם המכונה טובה דיה כחיקוי. רק אז יכול האדם לומר שהוא מאמין שהמשיבה היא בעלת אינטליגנציה.

אנו עוסקים ללא הרף בדו-שיח, וכל העת מתאמצים ליצור סיפור עקבי שמספק לנו רמזים באשר לאינטליגנציה של אנשים אחרים

כפי שטיורינג קובע: "אפשר לטעון שכשהיא משחקת ב'משחק החיקוי', האסטרטגיה הטובה ביותר עבור המכונה עשויה להיות משהו שלא יהיה חיקוי של התנהגות של אדם. יתכן, אך אני חושב שלא סביר שיש אפקט משמעותי מהסוג הזה. בכל מקרה, אין כוונה כאן לחקור את התאוריה של המשחק, ונניח שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא לספק תשובות שהיו ניתנות באורח טבעי על ידי אדם".

משחק החיקוי הזה אינו שונה כלל, כמובן, מן התהליך (או התהליכים) שאנו משתמשים בהם כדי לשפוט את האינטליגנציה של אנשים אחרים סביבנו. אנו עוסקים ללא הרף בדו-שיח, וכל העת מתאמצים ליצור סיפור עקבי שמספק לנו רמזים באשר לאינטליגנציה של אנשים אחרים.

יחד עם זאת, אפילו אם נסכים שסיפור סיפורים הוא האופן היחיד שבו נרצה למדוד אינטליגנציה, עדיין נותרת השאלה מה בדיוק אנו מעריכים כשאנחנו אומרים שמישהו, או משהו, הוא בעל אינטליגנציה.

אם אנו קוראים ומבינים טכסט, האם אנו עוסקים בהערכת האינטליגנציה של המחבר? או שמא במשהו אחר? עוד נשוב לכך.

ניאון, ניו-יורק

שלט ניאון בניו-יורק. תצלום: ג'ון בייקר

החיים בעולם הבדיה

כשאנו ניצבים מול סיפור חדש, האם כולנו ניגשים אליו באותו אופן? האם תהליך ההבנה קבוע – באותו האופן שבו הראייה קבועה בעיקרה על ידי התהליכים המכניים של העין? האם מדובר בדבר שאנו יכולים למדוד באורח אובייקטיבי?

או שמא "סיפור" או "נרטיב" הן מלים המתייחסות לקבוצה מגוונת של תגובות, תהליך שמתפתח ומשתנה, כך שההבנה הסיפורית תלויה בהקשר ולעולם אינה יכולה להיות מוכלת בתוך עצמה.

כשאנחנו מדברים על הראייה, יש מידה של בסיס פיזיקלי שמגדיר מהי ראייה. אף כי לבני-אדם יכולות להיות הזיות או עיוותים אחרים של הראייה, יש בסיס נוירו-פיזיקלי למה שבדרך כלל מונח ביסוד מה שאנחנו "רואים". התהליכים המכניים השולטים בקרנית, העדשה ובעצב הראייה מובנים למדי ומספקים בסיס או מסגרת סטנדרטית לשיחה על ראייה. האם יש תהליכים מקבילים במוח הפועלים כשאנחנו מעבדים סיפור?

המורכבות של האסטרטגיות האנושיות ביחס לסיפור סיפורים רומזת לכך שיש תקווה מועטה בלבד למצוא "מסילה נרטיבית" כזאת. אם נסכים שסיפור, במובנו הרחב ביותר, הוא דיווח המקשר בין סדרה של אירועים, הרי שטווח התופעה שאנו מדברים עליה הוא מעורפל באורח בלתי אפשרי.

מובן שלמדענים העוסקים במערכת הנוירולוגית אין זמן להיות מוטרדים בגלל קביעות כאלו. הם פשוט אומרים לנו שאנחנו יכולים להתעלם מרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, כיוון שה"אני" – הגורם הפועל המרכזי ברוב הסיפורים שלנו – אינו קיים.

המחקר מצביע במידה גוברת והולכת על כך שהמוח יעשה כל מאמץ כדי לייצר הסברים בדיוניים לפעולות שלנו, הסברים שבינם ובין הסיבות האמיתיות, ברמה הכימית, אין כמעט כל קשר. מזווית ראיה אמפירית, ה"אני" אכן פשוט אינו קיים. אמנם עשוי להיראות לנו שתחושת האני שלנו מוטבעת בנו עמוק, אך המדע חד-משמעי למדי: הראיות מורות על כך שבמצבים רבים ה"אני" הוא בדיה שאנחנו משכתבים ללא הרף.

מדע עלול להקשות במידה ניכרת על הניסיון להבין למה אנחנו מתכוונים, בשפת היומיום שלנו, כשאנחנו מדברים על "אינטליגנציה"

מנקודת מבט של המדעים הנוירולוגיים, סיפורים או נרטיבים במובן הרחב ביותר שלהם, נראים כלא יותר מתוצר לוואי משונה, משהו שצריך להוציא אותו מכלל חשבון בכל שיקול אמפירי. אין "אני" ואין "אנחנו", פרט לסיפורים המומצאים שאנחנו מספרים לעצמנו.

אלא שכמובן, זה ממש לא האופן שבו אנחנו חיים. בעוד שנקודת המבט של המדען הנוירולוגי עשויה להיות עקבית מבחינה אמפירית, בסופו של דבר היא אינה מצליח לקלוט את החוויה האמיתית של ה"אני". לכן המדע עלול להקשות במידה ניכרת על הניסיון להבין למה אנחנו מתכוונים, בשפת היומיום שלנו, כשאנחנו מדברים על "אינטליגנציה".

אם, כשאנו משתמשים במלה "אינטליגנציה", אנחנו מתייחסים לתכונה של ישות בדיונית, הרי שלא בטוח כלל שאי-פעם נוכל לאתר אותה בסריקה של המוח. ברור למדי שיש קריטריונים אמפיריים שאי-אפשר להחיל אותם על ישויות בדיוניות. האם ניסיתם למדוד את מסת הגוף הממוצעת של חד-קרן? או לקבוע את ההרכב הכימי של המנורה של אלאדין?

אם ה"אני" אמור להיות מסווג כבדיה – אם "אני" זה פשוט סיפור שאנחנו יוצרים לאחר מעשה – הרי שחייב לנבוע מכך ש"אנחנו" קיימים בעולם של בדיון. אם זהו האופן שבו הממשי והלא-ממשי מסומנים, שיהיה – אך כשאנחנו מדברים על מרחב שבו "אנחנו" קיימים, עלינו לקבל את העובדה שאין מדובר במרחב שכולו מכניסטי.

רובר דלונה, חלונות סימולטניים על העיר

"חלונות סימולטניים על העיר" (1912), רובר דלונה, Kunsthalle Berlin, תצלום: ויקיפדיה

תפקיד הטכנולוגיה בעיצוב הסיפור

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, ההבנה שלנו של סיפור נסמכה אך ורק על שפת גוף ועל פרשנות של מה שקרן מן המספר. אך עם הופעת הכלים הראשונים שאפשרו לבני-האדם לרשום סימנים על פפירוס או לוח חרס, החל תהליך של שינוי, שינוי שהפך אותנו לתרבות הקשורה בקשר אמיץ לטכנולוגיה.

בשני העשורים האחרונים השינוי הזה נעשה מהיר באורח חסר תקדים, שכן כיום אנחנו בקושי  מסוגלים לדמיין צריכה של סיפור כלשהו שאינו מתווך לנו באמצעות טכנולוגיה. החל בשימושים המוקדמים ביותר בטכנולוגיה, היא סיפקה לנו קביים להבנה (האנושית) שלנו בכל הנוגע לאינטליגנציה, וכתוצאה מכך גם השפיעה על הציפיות שלנו מאותה אינטליגנציה.

לפני ארבע-מאות שנה, ידע היה יכול להיות מזוהה עם אינטליגנציה, ובאורח פשוט למדי. במאה ה-17, העובדה שמישהו רכש ידע ספציפי בנושא מסוים (נניח, על דרך פעולתו של מנוע קיטור), העידה על כך שהוא השקיע זמן משמעותי בהבנת תחום הבעיה המדובר.

כעת, כל תחום בעיה נעשה נגיש באמצעות גוגל, כך שידע לבדו בדרך כלל אינו מספיק כדי לטעון לאינטליגנציה. ילד בן חמש יכול למצוא בקלות, ולהעלות כגירה, הסבר משכנע של תורת היחסות של איינשטיין, מהאינטרנט. אך בצדק נהסס לקרוא לילד הזה בעל אינטליגנציה רק על סמך העובדה הזאת. נדרוש לבדוק את העניין באורח מעט יותר עמוק.

אם אנחנו קוראים יצירה באורך של רומן, מאוד לא סביר שנשלים את הקריאה כולה בישיבה אחת, בלי לפנות לחומרים אחרים שישפיעו על ה"קריאה" שלנו את הטכסט

יש לנו ראיות נסיבתיות לכך שטכנולוגיות משפיעות על טווח הקשב שלנו, ואנחנו מבינים סיפורים המוגשים לנו בצורות מכווצות הרבה יותר. כיום, אנחנו נוטים לספק את ההבנה שלנו על ידי חיפוש בגוגל במקום בילוי זמן משמעותי בתהייה על משמעויות. תופעת לוואי הנגזרת מטווח הקשב המופחת הזה היא שאנחנו מצליבים את הגירויים שלנו בתדירות גבוהה בהרבה מאשר הדורות הקודמים.

אם אנו קוראים מאמר, ועולה במוחנו מחשבה, לא סביר שנמתין זמן רב בטרם נקפוץ ללשונית חדשה ונחפש את המידע על העניין האמור. אם אנחנו קוראים יצירה באורך של רומן, מאוד לא סביר שנשלים את הקריאה כולה בישיבה אחת, בלי לפנות לחומרים אחרים שישפיעו על ה"קריאה" שלנו את הטכסט. אפשר לטעון שהתהליך ההדדי הזה הוא פשוט הסחת דעת שמתרחשת בגלל הנגישות הרבה של המקורות, אך יש לו השפעה הרבה יותר עמוקה על האופן שבו אנחנו מבינים דברים.

אנחנו מניחים שהאופן שבו אנחנו מבינים סיפור עשוי להיות מושפע מהידע שלנו, אך לדרך שבה אנחנו צורכים אותו יש השפעה מועטה בלבד. אנחנו עשויים לקרוא את "האודיסאה" באייפד ולא על מגילת פפירוס, או לשמוע קול אנושי המועבר דרך מערכת קול בקולנוע ולא מגרונו של אדם, אך אנו מניחים שהסיפור עצמו הוא בעיקרו אותו הסיפור, כפי שהוא היה תמיד. בסופו של דבר, האם יש חשיבות להבדל באופן הצריכה שלו? הרי בכל טכסט שניקח, האם מה שחשוב אינו המסר? אם אנו קוראים את "האודיסאה" של הומרוס באייפד – ותוך כדי כך בודקים מדי פעם בוויקיפדיה, מחפשים מלים בגוגל ובוחנים אתרים לחופשה על החוף באיתקה – הרי שהתהליך שונה באורח קיצוני מכל דבר שהיה אפשרי לפני חמישים שנה.

נקודות מפתח מסוימות נותרות איתנו, מסרים אוניברסליים מסוימים, אך אין כל ודאות שאנחנו מבינים באותו האופן שבו הבנו תמיד. אנחנו רגילים לדו-שיח כמעט מתמיד עם מנועי חיפוש, תוך שאנחנו משלבים שאלות ושאילתות בכל סיפור, כדי להיטיב להבין אותו ולבחון עד כמה אנחנו נותנים בו אמון.

למעשה, הגישה שלנו להבנה של סיפור מתפתחת, ותהליך ההתפתחות הזה התקיים תמיד. האופן שבו אנחנו קוראים היום שונה באורח ניכר מהאופן שבו קרא אוסקר ויילד, ודרכו לקרוא שונה באורח חריף מן הדרך שבה קרא אריסטו. כשמספרים לנו סיפור בשפה דבוּרה, רובנו מבינים את חשיבות אופן המסירה של הסיפור. האופן שבו אדם מספר סיפור ללא ספק חשוב מאוד להבנה שלנו הן את הסיפור והן את האינטליגנציה של המספר.

אם "המלט" של שייקספיר מבוצע על ידי אידיוטים, לא זאת בלבד שנשפוט את האינטליגנציה של המבצעים, אלא שהמלים עצמן יאבדו מכוחן ללכוד את תשומת לבנו. גרסה של "המלט" שתבוצע באורח גרוע, תיראה מעט טובה יותר מאשר מחזה אחר שיבוצע רע, מחזה שנכתב בידי מחזאי מדרגה שלישית.

יוליסס, טלמאכוס, פנלופה, אודיסאה, הומרוס

סיפור מיוצג חזותית: "יוליסס וטלמאכוס טובחים במחזרים של פנלופה" (1812), תומא דז'ורז'. תצלום: VladoubidoOo , ויקיפדיה

האם נזהה אינטליגנציה אחרת?

אם נפנה כעת לבחון את המקרה של אינטליגנציה מלאכותית, או אף את הרעיון בדבר סינגולריות בעלת אינטליגנציה מלאכותית, השאלה הנוגעת לסיפור נעשית הרבה יותר בעייתית.

המחשבה שמחשבים ומכונות יגיעו לרמת מורכבות שתעלה על האינטליגנציה האנושית ושמעבר לנקודה הזאת הם יוכלו לתכנן גרסאות עוד יותר חזקות של עצמם, כך שרמת האינטליגנציה שלהן תעלה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין, מעלה מספר שאלות.

כיצד נוכל להבחין שהמכונה השתוותה לנו מבחינת ההבנה, ואף עלתה עלינו במובן הזה? האם זה משהו שאנו, או מי מצאצאינו, מסוגלים לזהות, אפילו בעיקרון?

אם נסכים שיכולת הסיפור היא אינדיקציה לאינטליגנציה, הרי שסביר לשאול איזה מין דו-שיח עשוי להתקיים בינינו ובין מכונה כזאת שיוכל לשכנע אותנו כך או אחרת. כיצד נוכל להבחין שהמכונה השתוותה לנו מבחינת ההבנה, ואף עלתה עלינו במובן הזה? האם זה משהו שאנו, או מי מצאצאינו, מסוגלים לזהות, אפילו בעיקרון?

לודוויג ויטגנשטיין כתב: "אנו סבורים שאנחנו מתארים את הטבע פעם אחר פעם, אך מה שאנו מתארים, בסך הכול, הוא את המסגרת העגולה שדרכה אנחנו מביטים בו... כשפילוסופים משתמשים במלה – "ידע", הוויה", "אני", "קביעה/משפט", "שם" – ומנסה לתפוש את מהות הדבר, עלינו לשאול את עצמנו תמיד: האם המלה אי-פעם משמשת באופן הזה בשפה שבו היא בת-בית?"

כשמדובר בזיהוי של אירוע סינגולריות מכל סוג שהוא, אנחנו עומדים בפני בעיה מעניינת, שכן ההבנה שלנו של סיפור כרוכה באורח גובר בטכנולוגיה שמשמשת אותנו כדי לצרוך סיפורים. מהן ההשלכות ביחס לזיהוי של מכונה סופר-אינטליגנטית כשכדי לשאול אותה שאלות אנחנו נסמכים על אותה הטכנולוגיה שמשמשת אותנו כדי לקבוע האם הסיפורים ראויים שנאמין בהם?

כשמדובר באדם, המשימה ברורה למיד. אנחנו עושים זאת מדי יום. אלא שראינו שהתיאור הנוירו-פיזי אינו מעניק לנו תובנות ביחס לכך, אלא במקרים נדירים. כל אימת שאנחנו פוגשים מכר חדש או עמית חדש, אנחנו יוצרים באורח לא-מודע ייצוג של האינטליגנציה של האדם הזה על בסיס הסיפורים שהוא מספר לנו (ועל בסיס הסיפורים שאחרים מספרים עליו).

יתכן שנבדוק את דף הפייסבוק של האדם החדש הזה, אולי נקרא פוסט שהוא כתב בבלוג, או נקשיב לו כשהוא מספר על הנסיעה האחרונה שלו לפריס – ואת כל זאת נצרף ביחד ללא קושי, וכך ניצור ייצוג מנטלי של האדם האמור, איזשהו מושג ביחס לאינטליגנציה שלו. בדרך כלל, איננו משיגים מידע שימושי ביחס לאינטליגנציה של האדם מסריקה של מוחו.

אלא שכשמדובר במכונה, המצב מורכב יותר. אם אנו מבקשים להבין את הסיפור שהמכונה יוצרת, אנחנו יכולים לשאול אותה שאלות, להקשיב לסיפורים שהיא מגלגלת, להביט בקוד שהיא מבוססת עליו, אך המכשירים המודרניים שאנחנו באים איתם במגע הם במובן מסוים מכונה אחת, בצירוף האינטרנט.

אומברטו ב'וצ'וני, דינמיות של סוס במירוץ

"דינמיות של סוס במירוץ" (1915), אומברטו בוצ'וני, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק. תצלום: דייויד הלד, ויקיפדיה

אם אינטליגנציה היא שיחה שבאמצעותה אנחנו יוצרים תמונה מנטלית של הזולת, הרי שהתהליך שבו אנו שואלים האם מכונה היא אינטליגנטית תלוי מעיקרו בידע שלנו, או בהיעדר הידע שלנו, באשר למטרות ולכוונות של המכונה.

ואם רמת ההבנה שלנו, מצדה, תלויה באופן חלקי במידע שהמכונה מייצרת, האם באמת יכול להיות לנו ייצג אובייקטיבי של האינטליגנציה שלה? אנחנו יכולים לבחון את שפת התכנות או לנסות להבין את התהליכים הפיזיים של המכונה, אך כמו מול המוח האנושי, גם כאן סריקה אולי תסביר מנגנונים, אך היא אינה מספקת לנו הוכחות למה שאנחנו מבינים כאינטליגנציה.

תארו לכם שאתם שואלים אדם, כך באורח ישיר, האם הוא אינטליגנטי. כל תשובה שנקבל לא תאמר לנו דבר על אודות המצב הממשי. אדם עשוי להשיב "כן, אני אינטליגנטי" או "לא, אני לא אינטליגנטי", אך המשיב עשוי להתבדח, לחמוק מלומר דברים או להפחית מערך עצמו. אנחנו בונים את התמונה המנטלית שלנו על בסיס ניסיון.

במלים אחרות, איננו יכולים לצפות להופעתה של אינטליגנציה מלאכותית עילאית, כי כל מערכת אינטליגנטית שנבנה תהיה מתוכננת באורח מפורש עבור מערכות שאנחנו משתמשים בהן כדי לצרוך סיפורים, ואף תהיה קשורה אליהן בקשר בל-יינתק.

כפי שאמר המשורר ג'ון דאן: "איש אינו אי, כולו לעצמו; כל אדם הוא פיסה של היבשת, חלק מן העיקר".

מכונות כאלו יהפכו למשולבות בנו באורח עמוק יותר, ולא למובחנות יותר מאיתנו. יתכן שלא תהיה אפשרות לזהות מכונה אינטליגנטית, כיוון שהיא אינה משהו שאיש ירצה או יוכל לתכנן כך שהיא תתקיים כישות נבדלת לעצמה.

כדי להבין סיפורים בעתיד נסתמך באורח גובר על מכונות המפיצות ומפענחות סיפורים שאנחנו משתפים, וכתוצאה מכך עצם מושג האינטליגנציה יהיה פחות ופחות משמעותי מחוץ להקשר של תשתית המכונות הללו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לוכלן בלום (Lochlan Bloom) הוא סופר ותסריטאי בריטי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: אישה על סלעי בזלת באיסלנד. תצלום: TJ Drysdale Photography, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לוכלן בלום, Medium.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על סיפור עושה שכל

לגבי מה שכתוב בטקסט על הראייה, שווה לקרוא את המאמר הזה:
http://readingmachine.co.il/home/articles/1200834591
הדרך שלנו להתבונן גם היא שאלה של איך אנחנו מספרים ואיך אנחנו קוראים את הסיפור.
מעבר לעובדה שניתוח הנתונים הויזואלים (התבוננות) משתנה כל הזמן, בין היתר כתוצאה משינויים טכנולוגיים, מעניין לחשוב כיצד משפיעה עלינו התלות ההולכת וגוברת במסכי צפייה. אני מתייחס לנקודה הזאת מכיוון שאני כן חושב שיש לזה קשר לשאלה של אנטלגנציה של מחשבים. מכיוון שבעוד שהראייה שלנו מוגבלת יותר ויותר בגבולות הדו מימד, ה׳ראייה׳ של מערכות הפעלה כמו גוגל או פייסבוק נעשית דרך הרשת, שהיא סבוכה ומורכבת בהרבה מן המסך הדו מימדי. אני לא יודע אם זה הופך את המערכות האלה בהכרח לאנטיליגנטיות, אבל זה מסמן הבדל ברור בדרך שבה אנו מעבדים נתונים.