ספרך נפסל לפרסום

הם מעירים הערות על סגנון הכתיבה, מציעים הצעות לשיפור הטקסט ומשתיקים דברי הפחדה אלימה וזימה. כיצד מעצבים הצנזורים את הספרות במדינתם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רק פעם אחת בחיי פגשתי צנזור בתפקיד. זה היה באביב 1989, כשחבריי בעיתון ההתנגדות הפולני שהוקם זה לא כבר, גזטה ויבורצ'ה, הרשו לי לגשת עם קריקטורה לצנזור בבית הדפוס של העיתון היומי המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, שעל מכבשיו הישנים והיגעים הופקה כעת הזרוע שתאפשר לתנועת "סולידריות" לפרק את הקומוניזם. דפקתי על הדלת וכשנכנסתי מצאתי אישה משועממת-למראה בשמלה פרחונית עם סיגריה בין שפתיה וכוס תה בידה. היא סרקה באטיות את הקריקטורה והמאמר שאליו היא התייחסה, כאילו כדי להוכיח שהיא יודעת לקרוא, ואז חתמה לאישור על גב הקריקטורה.

הנוגשת שלי לא נראתה כמו אינטלקטואלית גדולה, אבל לפי ספרו החדש של רוברט דרנטון, Censors at Work: How States Shaped Literature, הצנזורים התאפיינו לעתים קרובות בתחכום אינטלקטואלי רב. הוא מתבסס על מחקר ארכיוני שערך בעצמו ומגיש שלושה מחקרים אתנוגרפיים (ניסוח שלו) מפורטים של צנזורים בפעולה: בצרפת של בית בורבון, בהודו הבריטית ובגרמניה המזרחית הקומוניסטית. בצרפת של המאה ה-18 הצנזורים לא היו סתם סופרים כושלים; רבים מהם היו סופרים של ממש. היו ביניהם אנשים כמו פ' א' פאראדי דה מונקריף, מחזאי, משורר וחבר באקדמיה הצרפתית. היה זה כבוד להיות רשום כ"סנזור דו רואה" ב"אלמאנאכ רויאל". הצנזורים המלכותיים האלה חתמו על כל עמוד בכתבי היד שקראו ואף תרמו הצעות מועילות, ממש כמו עורך של הוצאה לאור. הדו"חות שלהם נשמעו לעתים קרובות כביקורת ספרות. אחד מהם, מר סֶקוּס, בחן בקפידה ואישר אנתולוגיה של טקסטים משפטיים שהוא עצמו ערך – וכך העניק משמעות חדשה למונח "צנזורה עצמית".

בהודו הבריטית היו הצנזורים – שלא נקראו כך רשמית – מלומדים ומכובדים: בריטים ששירותו באליטה של "שירות המדינה ההודי" (ה-heaven born) או עמיתיהם ההודים המשכילים. הארינת דה, מועמד למשרת הספרן האימפריאלי בכלכותה ב-1906, "שלט בלטינית, יוונית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, סנסקריט, פאלי, ערבית, פרסית, אורדו, הינדי, בנגאלית, אורייה, מראטהי, גוג'ראטית, וכן מעט פרובנסאל, פורטוגזית, רומנית, הולנדית, דנית, אנגלו-סקסית, גרמנית עתיקה ואמצעית, עם הבנה בסיסית מאוד של עברית, טורקית וסינית. הוא התקבל לעבודה."

צנזורים ממזרח ברלין הצדיקו את החומה ואמרו שבזכותה נשמר אופייה של הרפובליקה הדמוקרטית כ"לזלאנד": ארץ הקוראים והקריאה

מלבד היותו ספרן, דרשה משרתו כתיבת ביקורות קצרות לקטלוג מודפס יוצא דופן שכלל כל ספר שראה אור ב"ראג'" מאז 1868. עד 1905 כבר היו בו יותר מ-200,000 כותרים. למרות נטייתם של פקחים ספרותיים אלה לתאר כל טקסט בעל תוכן ארוטי (כולל שעשועיהם של האלים ההינדואים) כ"מטונף", הם שיבחו לא אחת את העבודות שביקרו, בייחוד כשהמחברים הפגינו וירטואוזיות סגנונית וידע רב.

בקיץ 1990 נפלה סוף סוף בחלקו של דרנטון, היסטוריון העוסק כל חייו בספרים ובצנזורה, ההזדמנות המלהיבה לפגוש שני צנזורים אמיתיים. בברלין המזרחית, בירת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שהייתה אז בסוף ימיה, הוא מצא את פְראו הורן והֶר וסנר, שניהם בעלי תארים מתקדמים בספרות גרמנית. הם הסבירו לו בהתלהבות כיצד הם מגנים על סופריהם מפני הבכירים הרודניים וצרי האופקים של המפלגה, כולל אשת-דרקון בשם אורסולה ראגוויץ. הצנזורים אף הצדיקו את חומת ברלין, שכבר נפלה אז, ואמרו שבזכותה נשמר אופייה של הרפובליקה הדמוקרטית כ"לזלאנד", ארץ הקוראים והקריאה. משם צולל דרנטון בהתלהבות לארכיבי המפלגה הקומוניסטית כדי לגלות "כיצד נוהלה הספרות ברמות הגבוהות ביותר של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית".

הוא מציג דוגמאות לדיכוי חמור מכל המקומות והתקופות הנ"ל. סניף של ארגון הסופרים הבינלאומי מהמאה ה-18 היה עשוי להגן על מארי-מדלן בונאפון, חדרנית של נסיכה, שנכלאה בבסטיליה ואז במנזר למשך 13 שנים וחצי. בגין איזה פשע? היא כתבה את Tanastès, ספר על חיי האהבה של המלך שהוסווה קלות כאגדה. ב-1759, יצירות חשובות של הנאורות, כולל שירו של וולטר על הדת הטבעית ו- Pensées philosophiques של דידרו "נקרעו ונשרפו על-ידי התליין הציבורי למרגלות גרם המדרגות הגדול של הפרלמנט" בפריז.

בהודו הבריטית בתחילת המאה ה-20 הפכה הסובלנות האזרחית כלפי הספרות המקומית לדיכוי כשהמחאות הלאומניות גברו לאחר חלוקת בנגל. זמר נודד בשם מוקנדה לאל דאס נשפט לשלוש שנות "מאסר קפדני" על ששר את שירו החתרני White Rat Song. אלה היו המילים לפי התרגום הבריטי הרשמי: "האם אתה יודע, סגן באבו, כעת ראשך שוכן תחת מגפי הפרינגים1 שרמסו את הקסטה שלך ואת כבודך ולקחו את אוצרותיך בערמומיות כה רבה?"

במאה ה-18 בצרפת העלו הצנזורים הצעות על בסיס טעם וסגנון ספרותי; הם גם וידאו שאריסטוקרטים בעמדה מכובדת לא יזכו לתשומת לב בלתי רצויה ושהמחמאות למלך יהיו מפוארות מספיק

במזרח גרמניה נכלא ולטר ינקה לחמש שנות בידוד על מעורבות רבה מדי עם ג'רג' לוקאץ' ב-1956. אבל הרדיפה בוטה הזו אינה התמה המרכזית של דרנטון. מה שבאמת מעניין אותו הוא האופן שבו מדינות עיצבו את הספרות. הוא טוען שהן עשו זאת בדרך כלל בתהליכים של משא ומתן מורכב. במאה ה-18 בצרפת העלו הצנזורים הצעות על בסיס טעם וסגנון ספרותי; הם גם וידאו שאריסטוקרטים בעמדה מכובדת לא יזכו לתשומת לב בלתי רצויה ושהמחמאות למלך יהיו מפוארות מספיק. היו באמתחתם רמות שונות של אישור, מברכה מלכותית מלאה ל"אישור שבשתיקה".

בגרמניה המזרחית הפכה המערכת הספרותית לריקוד קוודריל מורכב בין הצנזורים, בכירי המפלגה, העורכים והסופרים עצמם. לסופרת המהוללת כריסטה וולף, למשל, היה מספיק כוח השפעה כדי להתעקש שבשבעה מקומות ב"קסנדרה", ספרה משנת 1983, יודפסו "שלוש נקודות" בסוגריים מרובעים. אלה העידו למעשה על פסקאות שצונזרו. וכשהקוראים נתקלו בהן, הם פנו למהדורה המערב-גרמנית שהוברחה למדינה על-ידי מבקרים. לאחר שהמילים הפוגעניות התגלו, הדפיסו אותם הקוראים על פתקים והעבירו אותם לחברים כדי שיכניסו אותם למקום הנכון. בין שאר האילוסטרציות המדהימות שבספרו, דרנטון מציג גם את אחת ההשמטות האלה כפי שהופיעה בדף מזרח גרמני מודפס, לצד הפתק המשלים אותה.

נדמה שקלאוס הופקה, סגן השר האחראי על תחום ההוצאה לאור ושוק הספרים (משרה ממשלתית שהוכפפה לבעלי סמכות גבוהה במפלגה), בילה בשנות ה-80 לא פחות זמן בהדיפת ראשי המפלגה שמעליו מאשר בריסון הסופרים שתחתיו. הוא קיבל נזיפה מפלגתית רשמית על שאפשר את פרסומו של Hinze-Kunze-Roman מאת פולקר בראון, סיפור בוטה על חבר מפלגה ונהגו (אף על פי שתוכן הסיפור טופל ב"משא ומתן"). לבסוף, בפרץ מאוחר של התרסה, סגן השר הופקה אף תמך בהחלטת ארגון הסופרים המזרח גרמני שמחה על מעצרו של ואצלב האוול בצ'כוסלובקיה באביב 1989.

יש גם סופרים מהוללים שלא נחלצים ממבטם הקר של חיילי הצנזורה בתרועת ניצחון. וולטר, אביר חופש הדיבור האגדי, ניסה ככל הנראה לשכנע את הצנזורים המלכותיים למנוע את פרסום יצירותיהם של אויביו. היה זה הצנזור הראשי שהגן על זכותם להציג את דבריהם, אף על פי שלא בהכרח הסכים איתם. משרדו של קורט האגר, חבר הפוליטביורו המזרח גרמני האחראי על נושא התרבות, "החזיק רשימות ארוכות של סופרים שהגישו בקשות לאשרות, מכוניות, תנאי מגורים משופרים וסיוע בהכנסת ילדיהם לאוניברסיטאות." הסופר פולקר בראון, למשל, ביקש שיאשרו לו לעשות מינוי ל"די צייט", השבועון המערב גרמני הליברלי המוביל. הפנייה הגיעה עד להאגר עצמו, עם מכתב תמיכה מסגן השר שטען כי המינוי יספק לבראון חומרים לרומן סאטירי על הקפיטליזם. במהלך משא ומתן קשה באמצע שנות ה-70 עם חברי מפלגה בכירים מתחום התרבות אף אמר בראון שהאגר הוא "מעין אליל בשבילו." האם הייתה זו אירוניה? אולי. עצתי לסופרים שמעולם לא עמדו בפני לחצים כאלה היא לא למהר ולשפוט. ובכל זאת קשה שלא לחוש כאן פרץ של שאט נפש.

החלק על מזרח גרמניה הוא הארוך בספר, אך אינו המעניין ביותר. נדמה לי שיש כאן פרדוקס: בספרו של דרנטון, דווקא הסופרים והצנזורים שמתו לפני זמן רב קמים לתחייה, ואלה שפרשיותיהן עדיין טריות הם המתים ביותר. מדוע? בין השאר כי השפה האידיאולוגית-ביורוקרטית של המדיניות התרבותית המזרח-גרמנית מייאשת עד מוות, מאובנת ומרדימה כל כך עד שגם הסופר המחונן ביותר יתקשה להפיח בה רוח חיים – בעוד שלפקחים הספרותיים של בית בורבון והודו הבריטית יש חן סגנוני ואקזוטיות מרתקת הייחודיים להם.

סיבה נוספת לכך היא שדרנטון מכיר את צרפת של המאה ה-18 היכרות אינטימית, כאילו חי בה, והיא קמה לתחייה דרכו. אף על פי שהתמזל מזלו לגור בברלין בשנה שבה נפלה החומה – והוא אכן כתב תיאור יפה של המאורעות ממקור ראשון – לא שוררת בינו לבין גרמניה המזרחית אינטימיות דומה. לדוגמה, הוא עוסק בחששותיה של הנהגת המפלגה לגבי ה"דויטשס תיאטר", אחד התיאטראות הבולטים של ברלין המזרחית. אבל מה בדיוק עשה ה"דויטשס תיאטר"? מחאתו התרבותית המרומזת כללה, כפי שאני זוכר בבירור, גרסה דרמטית של "גרמניה – אגדת חורף" מאת היינריך היינה בביצוע השחקן אברהארד אֶשֶה. הקהל המזרח-גרמני המחושמל התרגש למשמע שורות כגון:

Mein Kopf ist ein zwitscherndes Vogelnestvon konfiszierlichen Büchern.

מוחי הוא כמו קן מצייץ של ספרים שצווי הצנזורה פסלו.2

וכן:

Gedankenfreiheit genoß das Volk, Sie war für die grossen Massen, Beschränkung traf nur die g’ringe ZahlDerjen’gen, die drucken lassen.

העם נהנה מחופש מצפון
- למעט מקרים נדירים.
הגבלות חלות על מיעוט זעיר
שרוצה להדפיס ספרים.3

בקיצור, מה שהטריד את הצנזורים הבכירים של מזרח גרמניה, בין היתר, הייתה מתקפה גרמנית קלאסית על צנזורה (פוסטר של ההופעה ההיא עדיין תלוי על קיר ביתי באוקספורד. הוא עוצב על-ידי חבר שרצה למסגר אותו בשחור, אדום וזהב של גרמניה הליברלית של המאה ה-19 ושל מערב גרמניה אחריה. אבל הצנזורים לא אפשרו זאת והתעקשו להסיר את הפס החיצוני השחור, מה שהותיר את הפוסטר מעוטר באדום בלבד. אני נטרלתי את מהלכי הצנזורה בעזרת מסגרת שחורה).

יתרה מזו, אף על פי שדרנטון מתאר בססגוניות את מפגשו עם שני הצנזורים המזרח-גרמנים, לא נראה שהוא שוחח עם הדמויות המרכזיות האחרות בספרו – פולקר בראון, למשל – שהיו עשויות לשפוך אור על תוצאות מסמכי הפוליטביורו בעזרת מידע נוסף על הנפשות הפועלות. הזדמנות אתנוגרפית שהוחמצה? אולי. אבל זו תלונה מוגזמת; הרי אתנוגרף הצנזורה הזה מגיש לנו פרטים מרתקים שהושגו בעמל רב, נרטיב פוקח עיניים ותובנות מתוחכמות ומקוריות.

הספר Censors at Work אינו מסה שיטתית על צנזורה. כאופייני לו, לאחר כמה שורות על התנגשות הליברליזם והאימפריאליזם בהודו הבריטית של המאה ה-19, דרנטון כותב שהם התמזגו "בחייהם של אינדיבידואלים – לא כ'איזמים' ריקים מתוכן, אלא כחוויות אישיות המעידות על הסתירות היסודיות של מערכות כוח." ומיד אנו צוללים לסיפורו של ג'יימס לונג, מיסיונר אנגלו-אירי בבנגל שפיתח היכרות מעמיקה עם הספרות הבנגלית ולמד לאהוב אותה. לונג נתבע לאחר שסייע לפרסומו של תרגום אנגלי למלודרמה בנגלית על רודנותם של בעלי מטעי הניל הבריטים, שאחד מהם נקרא Mr. Rogue (מר נוכל).

ובכל זאת, בהקדמה ובסיכום מתנסה דרנטון בכמה מחשבות כלליות יותר לגבי טבעה של צנזורה. "היכן נמצא הצפון במרחב הווירטואלי?" הוא משפט הפתיחה המסקרן שלו. ולאחר שהוא מבסס את מעלותיו של התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, הפסקה האחרונה בספר מסכמת: "גם כשאנו מנסים לגלות הבנה עלינו לנקוט עמדה, בייחוד כיום, כשייתכן שהמדינה צופה בכל צעד שאנו עושים." בין לבין הוא מעמיד זו מול זו שתי תפיסות של צנזורה: "מחד גיסא, סיפור על מאבק בין חופש הדיבור לניסיונן של רשויות פוליטיות ודתיות לדכאו; מאידך גיסא, תיאור של כל סוגי האילוצים אשר מגבילים תקשורת."

מחקר של אוניברסיטת הרווארד בנושא צנזורה סינית באינטרנט מציג את הטענה הסבירה שלפי מנגנון הצנזורה הסיני, במונחים אבסולוטיים, הוא ככל הנראה הגדול בתולדות האנושות

אף על פי שהוא מזהיר מפני ה"איכות המניכאית" האפשרית של הגישה הראשונה ומכיר ב"חוקי השוק הנוקשים" (כפי שכינה זאת הסופר הרומני נורמן מנאה), אין לו סבלנות רבה לגישה השנייה, הרחבה יותר. הוא מצטט ללא אהדה נראית לעין את כריסטה וולף, שאמרה: "איני מכירה שום מדינה בעולם שאין בה צנזורה אידיאולוגית או צנזורה של השוק." והוא מציג רשימה משעשעת של דברים שהסטודנטים שלו בהרווארד אמרו כשהוא שאל, "מהי צנזורה?" ביניהם "לשים או לא לשים עניבה", "תקינות פוליטית," "דירוג רלוונטיות אלגוריתמי" ואפילו "לקרוא לפרופסור, 'פרופסור'."

אל לנו, הוא אומר, ללכת בדרכם של הפוסט-סטרוקטורליסטים ולחפש צנזורה בכל ביטוי של כוח, כי "אם נחיל את מושג הצנזורה על כל דבר, הוא יתרוקן מתוכן." אין ספק שזה נכון. במאמר מופתי על "האונטולוגיה של הצנזורה" רומז פרדריק שאואר, מומחה לתיקון הראשון, על אותה מסקנה: "אין אף היבט של ההתנהגות האנושית שאפשר לזהות אך ורק כי הוא מגביל את אפשרויות התקשורת, מכיוון שכל ההתנהגות האנושית מייצרת ומגבילה את אפשרויות התקשורת שלנו."

דרנטון מתעקש על תפיסה צרה ביותר של צנזורה: "ניסיונות של המדינה לשלוט בתקשורת." "הצנזורה נוגעת לסנקציות שהמדינה מחילה על ספרים," כך הוא פותח משפט אחד. ושוב: "הצנזורה כפי שאני מבין אותה היא פוליטית במהותה; היא מופעלת על-ידי המדינה." האתגר של תקופתנו, הוא טוען, הוא "הבעיה שנוצרת בעקבות התמזגות שני סוגים של כוח – זה של המדינה, המתרחב ללא הרף בהיקפו, וזה של התקשורת, הגובר ללא הרף עם השינויים בטכנולוגיה." אבל למה הכוונה, במשפט האחרון הזה, ב"כוחה של התקשורת"? איזה סוג של כוח, ומי או מה משתמשים בו? ברור שסמכות הצנזורה שוכנת במקומות שונים ומשתנה תדיר. דרנטון עצמו מציין שסמכות הצנזורה על שוק הספרים בצרפת הייתה במקור בידי אוניברסיטת פריז, ושהכמורה והפרלמנטים התערבו לעתים קרובות. רק במאה ה-18 ביססה המדינה מונופול מלא על סמכות זו.

כעת נראה לנו מתקבל על הדעת, ואף מועיל, לייצר הגדרה מרובת-תנאים ועמוסת-ערכים לצנזורה, שמציגה אותה כמשהו שלילי ובלתי לגיטימי לחלוטין. אבל רגולציות ציבוריות ופרטיות כאלה הן הגבלות מכוונות של תקשורת אנושית

בימינו, מדינות חזקות עדיין מספקות את הדוגמאות הברורות והשערורייתיות ביותר לצנזורה. הודו של ימינו השתמשה בגרסה שונה אך במעט של סעיף 124A של הראג' הבריטי בנושא הסתה (שבו עוסק דרנטון רבות בפרק על הודו הבריטית) כדי לרדוף מבקרים, או לכל הפחות להפחידם. מחקר של אוניברסיטת הרווארד בנושא צנזורה סינית באינטרנט מציג את הטענה הסבירה שלפי מנגנון הצנזורה הסיני, במונחים אבסולוטיים, הוא ככל הנראה הגדול בתולדות האנושות. התקוות הסייבר-אוטופיות שהאינטרנט, מעצם טבעו, יקרא תיגר על הריבונות הטריטוריאלית של המדינות ויחסלה, התבדו. אבל בימים אלה ה"צפון" לא נמצא בדיוק במקום שבו היה בתקופה שאפשר לכנותה העידן הקלאסי של המדינה המודרנית, בין המאה ה-17 למאה ה-20.

גם שחקנים לא-ממשלתיים ממלאים תפקיד חשוב, בכמה דרכים, בריסון בלתי לגיטימי של חופש הביטוי האנושי. במהלך שנות ה-80 וה-90 פנתה תשומת הלב האקדמיה מהמדינה המצנזרת לקבוצה המשתיקה. קתרין מקינון (MacKinnon) טענה, בהתייחס לפורנוגרפיה, כפי שעשו אחרים בהתייחס לדברי שטנה והסתה, שהבעיה האמיתית – או לפחות זאת שהוזנחה באמת – היא שבעלי הכוח משתיקים את נטולי הכוח. דבריהם של בעלי הכוח מסוגלים להשתיק את דבריהם של נטולי הכוח. בצורתה הקיצונית ביותר, ההשתקה מובילה למה שריי לנגטון כינתה illocutionary disablement (החלשה בכוח האמירה) של נשים ומיעוטים פגיעים. ל"לא" שלהם אין עוצמה של "לא". לכן המדינה צריכה להשתיק את המשתיקים – כדי שאחרים יוכלו להביע את עצמם בחופשיות. מדינות אירופיות רבות הגו חוקים נגד הסתה שתאמו, לפחות חלקית, את רוח זו, אף על פי שלטענתי הם הובילו לתוצאות שונות ובלתי רצויות.

מיהו הצנזור בנסיבות כאלה? והאם המדינה מפעילה כאן צנזורה טובה שמונעת התבטאויות רעות מסוימות כדי לאפשר חופש ביטוי רב יותר? כיום, למילה "צנזורה" מתלווה קונוטציה שלילית ביותר, אבל לאורך חלק גדול מההיסטוריה הסמנטית שלה, מהצנזורים הראשונים של רומא העתיקה ועד לוועד הצנזורים הבריטי לקולנוע במאה ה-20, היא הייתה – לשיטתם של הצנזורים עצמם ואלה שמינו אותם – מונח חיובי. הם היו מגני המוסר הציבורי, הדת האמיתית, הנורמות הראויות והטעם הטוב: מחנכים ומטהרים. כיום, ברגולציה הציבורית והפרטית המוחלת על דברי הסתה ופורנוגרפיה, מתרחש דבר שאינו שונה לחלוטין. אנחנו פשוט לא קוראים לזה צנזורה. כעת נראה לנו מתקבל על הדעת, ואף מועיל, לייצר הגדרה מרובת-תנאים ועמוסת-ערכים לצנזורה, שמציגה אותה כמשהו שלילי ובלתי לגיטימי לחלוטין. אבל רגולציות ציבוריות ופרטיות כאלה הן הגבלות מכוונות של תקשורת אנושית.

וישנה גם הבעיה של הפחדה אלימה מצד טרוריסטים, פנאטים דתיים או מאפיונרים. הפחדה אלימה היא כלי המשמש בעיקר שחקנים לא-ממשלתיים, אם כי מדינות חסרות מצפון מסייעות לה. זה אחד האיומים הגדולים ביותר על חופש הביטוי בעולם כיום, אבל המילה "צנזורה" לא מתארת אותו במדויק. אמנם האנשים האלה מנסים להשתיק אחרים בצורה מוחלטת (למשל, על-ידי רצח), אך המושג "צנזורה" מרמז על תהליך של בקרה שיטתית ומתמשכת הכוללת לרוב גם שימוש במכונות. אבל מה לגבי תאגידי המידע העצומים, המונופוליסטיים-כמעט, המאפיינים את עידן האינטרנט? בעודי כותב את הביקורת הזו, אמזון שקועה בקרב ענקים עם המו"ל Hachette, שבמהלכו היא העזה לנקוב בשמו של ג'ורג' אורוול אף על פי שבה בעת היא מקשה על לקוחותיה להשיג את הספרים של Hachette. אמזון שולטת בנתח אדיר משוק הספרים, ומעטים הסופרים שיסתדרו בלעדיה. קראתי שכמה סופרים מפחדים לחתום על מכתבי מחאה, או שהסירו את חתימתם לאחר מעשה. אמזון אינה מדינה, ומניעיה אינם פוליטיים אלא מסחריים. האם אנחנו בטוחים שהמילה "צנזורה" אינה במקומה כאן?

פייסבוק, הרשת החברתית הבולטת בעולם, משתמשת בתהליכים אוטומטיים ובעובדים אנושיים גם יחד כדי לקבוע אילו תכנים מיליארד משתמשיה אמורים או לא אמורים לראות. לדוגמה, היא מתייחסת בשלילה, שלא לומר בפוריטניות, להצגת חזה נשי – הסתייגות שאינה קיימת בכמה תרבויות אחרות. הדבר מזכיר במעורפל את אותם ספרנים הודים בריטים המצקצקים למראה ה"טינופת" שאפשר למצוא בקרב הילידים והאלים שלהם.

פייסבוק אוסרת תכנים מסוימים, אך לא אחרים. בתוך הגבולות הרחבים למדי של החוקים הלאומיים (והאירופאיים) – אלה שעורכי הדין של פייסבוק חושבים שהחברה צריכה להישמע להם - ההחלטות האלה מתקבלות באופן פרטי, בהתאם להנחיות פנימיות. הן מתקבלות בעיקר על-ידי צעירים שיושבים מול צגי מחשב בפאלו אלטו וכמה אתרים נוספים. באחת מהערותיו המחכימות הרבות, דרנטון מזכיר לנו שהאטימולוגיה של המילה privilege ("זכות יתר") היא private law ("משפט אזרחי"). האנשים שג'פרי רוזן הכתיר בשם "המחליטים", בין אם הם מפייסבוק, גוגל, טוויטר או כל ענקית אחרת בעסקי המידע, פיתחו מעין משפט אזרחי משלהם, עם מעט מאוד שקיפות, אחריותיות או זכות ערעור (לוויקיפדיה, האנציקלופדיה המנוהלת על-ידי קהילה ולא למטרות רווח, יש תהליך עריכה שקוף יותר ואמות מידע מפורשות, אבל גם שם יושבים "מחליטים" ברקע ופוסקים במקרים המורכבים ביותר).

בכובע אחר, דרנטון ידוע היטב כדויד של הספרייה הדיגיטלית הציבורית הנאבק בניסיונותיו של גוליית, הלוא הוא גוגל, ליצור גרסאות דיגיטליות לכל הספרים באשר הם ואז להרוויח ממכירת הגישה לחלקם לפחות. שוב, גוגל אינה מדינה, ואינה מביעה עמדות פוליטית בפומבי, אבל חלק מתהליך הדיגיטציה שלה עלול היה להוביל להגבלת הגישה של ציבור הקוראים למילה הכתובה.

כעת גוגל עוסקת במפעל יוצא דופן – היא מעבד עשרות אלפי בקשות שונות להסרת קישורים לחומר מקוון ממנועי החיפוש המקומיים שלה באירופה (google.de, google.fr, google.co.uk וכולי), בהתאם לפסיקת "הזכות להישכח" השנויה במחלוקת של בית הדין האירופי לצדק. אם אני לא אוהב כמה מהאזכורים שלי המופיעים בתוצאות חיפוש כשאני מגגל את שמי, אני יכול לבקש שהקישורים האלה יוסרו. יש להבהיר: גוגל לא רצתה את תפקיד השופט. להיפך, היא נאבקה (בצדק, לדעתי) שלא להיות בעמדה הזו. היא אולצה להיכנס לנעליים האלה על-ידי החלטת בית דין שמייצג קהילה רבת עוצמה של 28 מדינות אירופאיות.

ובכל זאת, כשעובדיה של גוגל פועלים בשמה הם הופכים למעשה לצנזורים פרטיים. אם החברה לא מסירה קישור לפריט מידע שמזכיר אותי, אני יכול לעתור לסוכנויות אירופאיות להגנה על מידע ולבתי הדין האירופאיים ולטעון שיש לי "זכות להישכח." אבל אם הקישור למשהו שאני כתבתי מוסר על-ידי גוגל לבקשתו של אדם אחר, אני יכול לעתור רק לגוגל, ואני משתמש כאן במילה "עתירה" בצורה חופשית ודיבורית.

אין בכוונתי לטעון בפשטנות שסמכות הצנזורה, לאחר מאות שנים שהייתה בעיקר בידי המדינה, עוברת כעת לידיהם של גורמים פרטיים – כלומר שגוגל, פייסבוק ואמזון ממלאות את תפקיד הכנסיות של ימי הביניים. עם זאת, אני טוען שהמציאות של הצנזורה בימינו, בייחוד במרחב הווירטואלי, היא תולדה של משאים ומתנים רבים בין ובתוך גורמים ציבוריים ופרטיים. משאים ומתנים אלה אינם תמיד שקופים, אך הם מורכבים לא פחות מהמקרים שמתאר דרנטון בספרו הנפלא.

טימותי גרטון אש הוא מרצה ללימודים אירופיים בסנט אנתוני קולג' שבאוקספורד. הוא מנהל כעת את פרויקט ה- Free Speech Debate באוקספורד וכותב ספר על חופש הדיבור.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טימותי גרטון אש, New York Review of Books .
- דימוי שערפרדריק סמולפילד, ״סיפור אימה״, אקווארל על נייר, 1857. באדיבות הגלריה המלכותית בקורנוול, אנגליה.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ספרך נפסל לפרסום

01
Donald Leigh

שלום לכם,
בצד הקריאה בחמר מרתק זה, יש לי טענה לא-חדשה אליכם.
מדוע כל-כך קשה לנקד הטקסטים שלכם. סמני הַנִּקּוּד זזים ימין ושמאל מתחת לאות הַמְּנֻקֶּדֶת (למשל במלה אחרונה זו) ומפריעים לקרא בנוחיות. הרי אין שום אלוץ פה, סתם חסר תשמת-לב לתקלה טכנית לגמרי שהיתה צריכה להפתר מזמן. שמא תתקנו אותה?

הרעיון שהפסיקה של "הזכות להישכח" זרזה את המעבר מצנזורה, שהייתה בידי המדינה ועוברת כיום לגוגל, פייסבוק ואמזון בדומה לתפקיד הכנסיות של ימי הביניים , מעניינת מאד אך היא עדין בחזקת השערה שלא הוכחה...