סקסיזם מדעי

חודשים ספורים לפני סיום לימודי הפיזיקה זימן אותי המנחה שלי למשרדו. באתי נלהבת כי חשבתי שאנחנו עומדים לדון בנושאים אפשריים לתזה. הוא סגר את הדלת, הזמין אותי לשבת והכריז שהתאהב בי. הוא רצה שננהל רומן, ואם אסרב הוא לא יוכל להמשיך להנחות אותי כיוון שנוכחותי תסיח את דעתו יותר מדי. הוא היה אקדמאי בכיר, ונשוי. אבל זו הייתה אוסטרליה של סוף שנות ה-70, וסוגיית ההטרדה המינית עדיין לא הייתה על הרדאר של האוניברסיטה. היה נדמה שזו פשוט אחת מעוולות החיים, אחת המשוכות שאישה במדעים צריכה לעבור. אז החלטתי לעזוב את הפיזיקה, תחום שאהבתי, ובשנת הלימודים הבאה התחלתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה אחרת.

לאקדמיה באופן כללי, ולמדעים בפרט, יש היסטוריה ארוכה ומבישה של עוינות כלפי נשים

באוניברסיטת קווינסלנד הייתי האישה היחידה בחוג לפיזיקה, מלבד המזכירות. לא היו מרצות או חוקרות, ובמשך שנתיים גם לא היו סטודנטיות אחרות. הסטודנטים והמרצים בחוגים המדעיים לא נהגו אז להתרועע אלה עם אלה. אנחנו באנו ללמוד, הם היו שם כדי להרעיף עלינו מחוכמתם, והאינטראקציה היחידה מחוץ לכיתה היו אותן פגישות נדירות עם המנחים, פגישות קצרות וחותכות שעסקו במדע ותו לא. התנהגות מינית מכל סוג שהוא עמדה בסתירה לאווירה הנזירית-משהו ששררה בבניין הפיזיקה הבנוי בסגנון הגותי. עד אותה הצעה מגונה, הרגשתי כאילו אני משתתפת במסגרת המזכירה את "משחק חרוזי הפנינים" של הרמן הסה. תיארתי לעצמי שאני עוסקת בפעילות "גבוהה יותר", "טהורה יותר", משחק שחמט קוסמי שמטרתו לגעת באמת וביופי.

"החתול של שרדינגר", תצלום: אפלוניד

אחת הסיבות שבגללה למדתי פיזיקה הייתה הרצון להימלט מהעולם המורכב של הרגשות האנושיים. כמו גברים רבים בתחום, אהבתי את הסדר הבהיר שהפיזיקה גילתה לי, וההרמוניות המתמטיות שהיא חשפה בטבע היו לי למפלט מהתוהו של חבריי בני האדם, עם דחפיהם ותשוקותיהם הבלתי צפויים. הדבר האחרון שרציתי הוא לטשטש את הגבול בין למידה לסקס.

נדרשו לי יותר מ-30 שנה כדי להרגיש שאני מסוגלת לדבר על כך בפומבי, ובייחוד בפני עולם המדע, שעדיין רווי בסקסיזם וממשיך לשמר את מיתולוגיית שוויון ההזדמנויותבחודשים האחרונים חווה עולם המדע האקדמי זעזוע בעקבות מספר שערוריות בולטות שבהן מדענים בכירים באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית, ובהן המכון הטכנולוגי של קליפורניה, אוניברסיטת שיקגו וברקלי, הואשמו בהטרדה מינית של סטודנטיות וחוקרות זוטרות. שורת הפרשיות האלה כוללת דוקטורנטיות שנפלו קורבן למישושים, מיילים בוטים, הזמנות לארוחות ערב פרטיות ומכתבי אהבה תובעניים וילדותיים. באחד המקרים, מרצה לאסטרונומיה בעל עבר מוכר של הטרדה עבר לאוניברסיטה אחרת. אף אחד במנהלה לא טרח להעביר את המידע למקום עבודתו החדש, ולכן הוא היה יכול לחזור לסורו.

עם כל דיווח חדש שוטף אותי גל של ייאוש: "באמת? עדיין?", אני זועקת בתוכי. "מתי זה ייפסק?". בעבר הייתי מגיבה בעיקר בכעס, אבל נתקלתי בכל כך הרבה סקסיזם בעולם המדע ב-30 השנים האחרונות, ששום דבר לא מפתיע אותי יותר. כמה מיושן ומעייף העניין הזה. ואז מתעוררת בי עליזות קלה: לפחות מענישים אותו. לפחות את חלקם. סוף סוף יש קמצוץ של צדק. אמנם המנחה שלי נחלץ מהעניין ללא רבב, אבל כעת יש מרצים שנמצאים אשמים בהטרדה מינית ונדרשים לעבור סדנאות התנהגות, אחרת יושעו מהוראה.

ברקלי אילצה את ג'פרי מרסי (Marcy), אסטרונום רב השפעה (מן המובילים בגילוי אקזופלנטות) ומטרידן סדרתי, להתפטר. ובכל זאת, מעטים המדענים הבכירים שמאבדים את משרתם בגין עבירות המצדיקות פיטורים בתעשיות אחרות. במקרה של מרסי, תגובת האוניברסיטה הייתה פושרת למדי: למרסי היו מענקי מחקר בשווי מיליוני דולרים והוא הוזכר כמועמד אפשרי לפרס נובל. הוא התפטר רק לאחר שסטודנטים וחברי סגל הקימו קול צעקה, ולאחר שנשלח מכתב החתום על-ידי עשרות עמיתים מהחוג לאסטרונומיה. עבריינים אחרים שמרו על משרותיהם.

באופן תיאורטי, סטודנטים יכולים כעת להגיש תלונות, אף על פי שלא ברורה מידת התמיכה שהם עשויים לצפות לה. סטודנטיות לתארים מתקדמים נמצאות במצב רגיש במיוחד כאשר המטריד שלהן הוא גם המנחה שלהן, כפי שקרה לי. כמו בתחומים אחרים, קריירות מדעיות תלויות בבריתות ובהמלצות, אבל חיוני גם רקורד מחקרי טוב, ולעתים קרובות דבר זה קשור מהותית למחקר של המנחה. דוקטורנטיות ופוסט-דוקטורנטיות שעובדות במעבדה של מדען בכיר תלויות באישור שלו על שנים של עבודה, ולכן הן מקבלות על עצמן סיכון אדיר אם הן מחליטות לצאת נגדו בפומבי ולהחריב את מערכת היחסים. עומק הבעיה הובהר בשנה שעברה כש-Ask Alice, טור הקריירה של מגזין Science, פרסם את עצתו ל"מודאגת", פוסט-דוקטורנטית שהמנחה שלה "לא מפסיק להציץ לי בחולצה". כותבי הטור ייעצו שאם ההתנהגות לא תחריף, כדאי למודאגת לקבל את זה ב"רוח טובה". בעקבות הסערה שקמה הוריד המגזין את התשובה והחליף אותה בהתנצלות. אנחנו לא מדברים כאן על עיתון סטודנטים זניח: Science (לצד Nature) הוא מגזין המדע המוביל בעולם.

בטור דעה שהתפרסם בניו יורק טיימס במרץ, הגיאו-ביולוגית הוֹפּ ג'ארֶן (Jahren), מחברת ספר הזיכרונות רב המכר, Lab Girl (ראה אור ב-2016), כותבת שפעמים רבות היא נאלצת לייעץ לתלמידות לשעבר המקבלות הצעות מיניות בלתי רצויות. היא מזכירה מקרה שבו מרצה הכריז (במיילים) כי פוסט-דוקטורנטית בקבוצת המחקר שלו היא "מושכת להפליא" ו"חנונית חמודה", ושהוא "פשוט לא מסוגל להתעשת" בכל פעם שהיא בסביבה. ג'ארן, כמו רבות מאיתנו, מוצאת את עצמה קרועה בין זעם לתשישות. כפי שהיא מציינת באירוניה, ייעוץ לעמיתות צעירות אינו משהו שאפשר לציין בקורות החיים, אף על פי שזהו שירות חשוב מאין כמוהו לקהילה המדעית. בחודשים האחרונים התלהט באינטרנט הדיון בנושא, ומספר גדל והולך של נשים מעולם המדע חולקות את סיפוריהן והאסטרטגיות שלהן ומעניקות תמיכה מוראלית זו לזו. הדבר המייאש ביותר הוא ההיקף האדיר של הבעיה.

את מחירה העגום של תשוקה מינית בלתי רצויה נאלצתי לשלם פעמיים, כיוון שבשנה האחרונה לתואר שלי במדעי המחשב עברתי שוב את אותה חוויה. גם הפעם אמר לי המרצה שאמור היה להיות המנחה שלי, שהוא התאהב בי ומעוניין ברומן, ושאם לא אשתף פעולה הוא יפסיק להנחות אותי. הפעם עזבתי את האקדמיה לא רק בשאט נפש, אלא בייאוש. הרגשתי שאין טעם להירשם לתחום שלישי, ולכן זנחתי את המדע והלכתי לעבוד בתעשיית הקולנוע האוסטרלית, שהייתה אז בחיתוליה. אבל התגעגעתי ליופי של הפיזיקה, ותוך שנה החלטתי להפוך לכתבת מדע. רציתי לחלוק עם אחרים את התחום שאני אוהבת – ורק בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה גם להציל את תדמיתו של המדע בעיניי.

"הרואה את העבר", טלסקופ ב-Mt. Hamilton, קליפורניה. תצלום: דניאל הוהרד

נדרשו לי יותר מ-30 שנה כדי להרגיש שאני מסוגלת לדבר על כך בפומבי, ובייחוד בפני עולם המדע, שעדיין רווי בסקסיזם וממשיך לשמר את מיתולוגיית שוויון ההזדמנויות. זוהי הפעם הראשונה שאני מדברת על החוויה שלי מחוץ למעגל קטן של בני משפחה וחברים.

בתקופה שבה נדחקתי אל מחוץ לעולם המדע, עוד לא דיברו באקדמיה בכלל על סוגיית ההטרדה המינית. למעשה, הנושא רק החל לחדור אז לשיח הציבורי. אמי, ברברה ורטהיים, הייתה אחת החלוצות שעזרו לנסח את החקיקה והמדיניות בנושא זה באוסטרליה.

בזכותה ידעתי שמה שקורה לי אינו הוגן, אבל עדיין לא היו באקדמיה מנגנונים להתמודדות עם הבעיה. צפיתי באמי נלחמת למען זכותן של מזכירות ומנקות בארגונים הממשלתיים לא לסבול מהטרדות, ותמיד נראה לי אירוני שדווקא העולם האינטלקטואלי מאחר לתת מענה לבעיות האלה. מסתבר שלאקדמיה באופן כללי, ולמדעים בפרט, יש היסטוריה ארוכה ומבישה של עוינות כלפי נשים. לא רק שהחוגים המדעיים באקדמיה לא הובילו את המאבק למען שוויון מגדרי, הם אף פיגרו אחרי המגמות החברתיות הרחבות.

ראו לדוגמה את המקרה של ליזה מייטנר, ממגלות הביקוע הגרעיני (1878-1968). בתקופתה, נשים לא והורשו ללמוד במוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה ברוב מדינות אירופה, אבל באמצעות מורים פרטיים, ובעזרת הוריה הנאורים (אביה היה עורך הדין היהודי הראשון באוסטריה), היא השלימה דוקטורט בפיזיקה. אפילו אז, ב-1905, היא נאלצה לבקש רשות להשתתף בהרצאותיו של מקס פלאנק, מאבות מכניקת הקוונטים, שעד אז לא התיר לנשים להשתתף בשיעוריו. לאחר מכן, כשעבדה במכון קייזר וילהלם בברלין, דרשו ממנה לערוך את המחקר שלה במרתף, הקומה היחידה שהיו בה שירותים לנשים, והיא זכתה להכרה רק כ"אורחת" ללא תשלום של עמיתהּ למחקר. כשהוענק פרס הנובל על גילוי הביקוע הגרעיני, מייטנר לא נכללה ברשימת מקבלי הפרס. במהלך הקריירה המרשימה שלה היא הייתה מועמדת לנובל עשר פעמים, אך מעולם לא זכתה.

הייתה גם אמי נֶתֶר (1882-1935), מתמטיקאית מובילה מראשית המאה ה-20, מענקי הפיזיקה המודרנית. נתר הצליחה להשלים את הדוקטורט כי למדה באוניברסיטה גרמנית שבה אביה לימד מתמטיקה. לאחר שעבדה במשך שנים ללא תשלום והייתה דמות מובילה בתחום האלגברה המופשטת, היא הוזמנה להצטרף לחוג למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שהייתה אז המרכז המוביל בעולם למחקר מתמטי. כשהחוג לפילוסופיה התנגד לצירוף אישה, ביקר המתמטיקאי דויד הילברט את העמדה הזו: "אנחנו בכל זאת אוניברסיטה, לא בית מרחץ". נתר קיבלה את המשרה, ולאחר מכן גילתה שסימטריות מתמטיות שוכנות בלב כל חוקי השימור הפיזיקליים, תובנה שנחשבת כיום לאחת החשובות בפיזיקה: החיפוש אחר "תיאוריה סופית" הוא, ביסודו, חיפוש אחר חוק הסימטריה האולטימטיבי.

מייטנר ונתר היו בנות תקופתו של אלברט איינשטיין (נתר עזרה לו לפתח את היסודות המתמטיים של תורת היחסות הכללית). מדהים לחשוב שנשים מבריקות כל כך הורשו לעסוק במדע רק בזכות קשרים משפחתיים. זהו חלק מדפוס היסטורי רחב, שבמסגרתו פחות או יותר לכל הנשים המוכרות לנו מעולם המתמטיקה והפיזיקה היה קרוב משפחה או חבר משפחה, גבר, שהשקיע מאמצים כדי לעזור להן לעקוף את הסקסיזם המערכתי. למארי קירי, לדוגמה, היו גם אבא נאור וגם בעל שתמך בה ללא סייג (פייר, פיזיקאי חשוב בעצמו). בדומה למייטנר ונתר, רוב הפיזיקאיות שפעלו לפני אמצע המאה ה-20 נאלצו לשאת עשרות שנים של השפלות, עבודה ללא שכר והדרה שנראית כיום בלתי נתפסת. בכל פעם שאני, באופן אישי, נתקלת בסקסיזם בעולם המדע, אני עוצרת לרגע וחושבת על נתר: כיצד היא התמידה לנוכח המשוכות האלה, לא ויתרה והגיעה לגדולות למרות הכוחות שניסו למנוע זאת ממנה. כמה מעוררת השראה!

ואז אני חושבת על כל הנשים הצעירות שנדחקות אל מחוץ לעולם המדע בגלל הטרדה מינית ואי-צדק מתמשך, ומשהו בתוכי מתפוצץ מזעם. בסוף הטור שלה בניו יורק טיימס, הוֹפּ ג'ארן אומרת לנו שאותה "חנונית חמודה", הסטודנטית הטובה ביותר שהייתה לה, שוקלת לעזוב את התחום. שתיים מהמתלוננות נגד מרסי כבר עזבו את האסטרונומיה. כמה פוטנציאל אנושי יקר ערך יורד לטמיון כי גברים בעמדות כוח מרשים לעצמם לשלוף את הדחפים המיניים שלהם? בברקלי, שם התפטר לאחרונה דיקן בית הספר למשפטים לאחר שהוגשה נגדו תלונה בגין הטרדה מינית, הדוקטורנטים ארגנו בטוויטר עצומה הדורשת מהאוניברסיטה לנקוט עמדה נחרצת יותר. העצומה יצאה נגד "היררכיה אקדמית... שמציבה עובדים, דוקטורנטים, פוסט-דוקטורנטים וחברי סגל אחרים בעמדות פגיעות במהותן".

אחד המכשולים הניצבים בפני נשים בעולם המדע הוא הגישה הרווחת והמתמשכת שאומרת כי בתוך תוכנו אנחנו לא באמת מספיק טובות. מהגישה הזו משתמע כי שיעור נשירה גבוה של נשים אינו הפסד גדול לאקדמיה. ב-2005 באה העמדה הזו לידי ביטוי באופן מחריד, כאשר לורנס סאמרס, אז נשיא הרווארד, אמר בכנס, כי אם אין נשים רבות יותר בעמדות מדעיות בכירות באוניברסיטאות מובילות, אולי הדבר קשור לפערים שכליים בין המינים. המהומה שפרצה בעקבות הצהרה זו הובילה להתפטרותו ולמפגני דאגה רבים לגבי מצב הסקסיזם באקדמיה. מאז חלף עשור, ואנו ממשיכות לסבול מסקסיזם באקדמיה.

מה שמפתיע אותי לגבי סאמרס אינו העמדה שלו – מניסיוני, זו עמדה נפוצה למדי בקרב גברים בעמדות אקדמיות בכירות – אלא שהוא חשב שהוא יכול להביע אותה בקול רם. כנראה שלא הבין כמה אבסורדי להכריז, בפורום אינטלקטואלי, שלמחצית מאוכלוסיית הסטודנטים בהרווארד אין הכישורים המולדים המתאימים להשגת הצלחה אקדמית. כפי שאמר כביכול פיזיקאי מסוים, "רק בני זונות בוטים ומבריקים מצליחים בתחום הזה". על אף שזה מעולם לא היה נכון במאה אחוז (חשבו על הגאון העדין מייקל פאראדיי), האמירה הזו מתמצתת את התחושות שמורגשות היטב בקהילת המדעים והיוצרות מחסומים פסיכולוגיים וסוציולוגיים לא רק עבור נשים, אלא גם עבור גברים רבים. לאחרונה פרסם כתב העת Physics World דו"ח מיוחד על המכשולים הניצבים בפני פיזיקאים ופיזיקאיות לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ובני מיעוטים במוסדות כמו CERN. סטריאוטיפים של גבריות בוטה יוצרים סביבה שמדירה מדענים פוטנציאליים רבים.

אני נזכרת כאן ב"אטלנטיס החדשה" מאת פרנסיס בייקון (1624), הטקסט המכונן של המהפכה המדעית, המציג את אחד החזונות הראשונים למכון המדעי של העתיד: בספרו רב ההשפעה של בייקון, המחקר המדעי מבוצע על-ידי כמורה, קבוצה של 36 "כמרים". מובן שכולם גברים. בייקון היה גם הראשון שהציע שיטה מדעית, שתיושם על גופה של ה"טבע", דמות נקבית: "ניצב אני כאן בכוונה להובילכם אל הטבע ולכל ילדיה, כדי לכבול אותה לשירותכם ולהפכה לשפחתכם". כפי שג'ארן כותבת: "השיטה המדעית היא חסרת פניות, אבל התרבות המדעית? זה כבר סיפור אחר".

מדכאת מכול היא יכולתו של הסקסיזם להמציא את עצמו מחדש וללבוש צורות חדשות, בדיוק כשנדמה שאנחנו עומדים להתגבר על הצורות הישנות. יש סימנים לכך שהפסקנו להתקדם מבחינת ייצוג נשים במדעים המדויקים ומדעי הטבע, ומכאן אנו לומדים שהבעיות המבניות היסודיות עוד לא נפתרו. לפי הקרן הלאומית למדע של ארצות הברית, רק 20 אחוז מהדוקטורנטים לפיזיקה בארצות הברית הם נשים, והנתון הזה לא השתנה באופן משמעותי כבר 20 שנה. במדעי המחשב, שיעורן עומד על 21 אחוז: פחות מאשר לפני 20 שנה. כשלמדתי מדעי המחשב, הנחנו שהתחום החדש הזה יהפוך במהרה למרחב של שוויון. אבל עולם הטכנולוגיה, ובראשו ה"משבשים" מעמק הסיליקון, הוא גברי ביסודו ורווי תוקפנות מינית מהסוג הישן.

העוינות של עמק הסיליקון לנשים נחשפה באופן מחריד בסיקור התביעה של אלן פּאו מ-2015. פאו, שעבדה עבור חברת הון הסיכון הטכנולוגית המובילה "קליינר, פרקינס, קולפילד אנד באיירס", תבעה את מעסיקיה משום שלא מינו אותה לשותפה. במשפט נחשפו פרטים המעידים על תוקפנות מינית נרחבת בתעשייה (אחד מעמיתיה של פאו דפק לילה אחד על דלת חדר המלון שלה כשבידיו בקבוק שמפניה ולגופו חלוק אמבטיה בלבד), וסקסיזם בלתי נתפש (במקרים רבים, נשים בחברות הון-סיכון אינן מוזמנות לארוחות ערב עסקיות עם יזמי סטארט-אפ מתוך פחד שהן יקלקלו את האווירה). המוסכמות ותחושות הזכאות הגבריות של העולם הישן פשוט נדדו לעולם הטכנולוגיה.

יום לעידוד נערות ללמוד מקצועות הייטק. תצלום: United States Mission, Geneva

כשהחלטתי להיות כתבת מדע, נשבעתי לעצמי שאמצא דרכים לעניין נשים במדע. במשך עשר שנים כתבתי טורים קבועים על מדע וטכנולוגיה עבור עיתוני נשים, בהם "ווג" האוסטרלי ו-Elle. פעילות מסוג זה לא זוכה לשבחים בעולם המדע והמדע הפופולרי, אך זו הייתה אחת המשימות המאתגרות ביותר שהיו לי. בעזרת הטורים האלה הגעתי לקהל נשי גדול שלעולם לא היה רוכש מנוי לעיתון מדעי. אם אנחנו באמת רוצים נשים רבות במדע, אנחנו צריכים להפסיק לבקש מנשים "לבוא למדע" ולהתחיל להבין איך המדע יכול לבוא לנשים.

אין הכוונה שנשים אינן עשויות להתעניין בערוצים המדעיים המוכרים – אני עצמי קוראת מגזינים מדעיים. אבל העמדה הזו מכירה בעובדה קיימת שאנו נוטים להתעלם ממנה: רוב הפורומים המדעיים הומצאו על-ידי גברים ומנוהלים על-ידי גברים, באופן המשמר את האינטרסים של קהל שרובו המכריע גברי. לא רק נשים אמורות לדרוש שינוי.

הכתיבה ב"ווג" לא עוזרת ישירות לנשים המנסות לטפס בסולם המקצועי של עולם המדע, אך היא מעודדת אתוס תרבותי רחב יותר שבסופו של דבר, באופן עקיף אך מוחשי, עוזר לסדוק את החזות הציבורית הגברית-להפליא של המדע. עולם המדע מיוצג לעתים קרובות כל כך על-ידי דברים כמו רובוטים וגשושיות, ואף על פי שאלה כלים נטולי מגדר, הם אינם מעניינים מבחינת נערות רבות (ובלי ספק לא עניינו אותי כשהייתי בבית הספר).

המדע נוגע במגוון גדול של פעילויות אנושיות, אז למה שלא נציג את הגיוון הזה בעיתוני נשים ובמקורות אחרים שנשים רבות ונערות רבות קוראות ונהנות מהם?

טווח העיסוק שלי ב"ווג" היה רחב: כתבתי על הקוסמולוגיה של המפץ הגדול, פסולת גרעינית, "ריפוי" ביולוגי של קרקעות והנדסה גנטית, ומעולם לא חששתי לתאר את העקרונות המדעיים עצמם. עם זאת, תמיד הקפדתי לכלול בתיאורים שלי ממד אנושי ולשלב הומור והנאה כשהדבר התאפשר לי. אני יכולה להעיד שקשה יותר לכתוב על מדע עבור "ווג" מאשר עבור מדור המדע של הניו יורק טיימס. ומבחינתי זו הייתה, למעשה, שליחות מיסיונרית: כמו ג'ארן, גם אני מאמינה שאם ברצוננו לתמוך בנשים במדע, אסור לנו להסתפק בפעילויות שמושכות את תשומת לבן של וועדות הקביעות האקדמיות.

השאלה הגדולה יותר היא: מה נחשב ל"מדע" בזירה הציבורית? ומי מגדיר זאת?

באופן כללי, הגברים מגדירים זאת. לפני עשר שנים, כחלק ממשימתי להנגיש את המתמטיקה והמדע לנשים, השקתי פרויקט המשלב בין מתמטיקה למלאכת יד. בעזרת טכניקה המשלבת בין גיאומטריה היפרבולית לקְרוֹשֶׁה, שהומצאה על-ידי המתמטיקאית דַיְינה טאימינה (Taimina) מאוניברסיטת קורנל, התחלתי לעבוד עם קהילות של נשים מכל העולם על יצירת הדמיות קרושה של שוניות אלמוגים. שוניות חיות (הנמצאות כעת בסכנה בגלל שינוי האקלים), עם פני השטח מלאי הבליטות והחריצים שלהן, הן ההתגלמות הביולוגית של הגיאומטריה ההיפרבולית. קשה לבני אדם ליצור מודלים של המבנים האלה, אבל ניתן לעשות זאת בעזרת קרושה.

מיליוני נשים בארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה ואיחוד האמירויות הערביות נחשפו לשוניות הקרושה האלה, אך אף אחד מגופי המימון שפניתי אליהם לא מצא לנכון לממן את הפרויקט. כפי שאמר לי בבוטות מנהל פרויקטים בקרן מדע אמריקנית גדולה: "קשה לי להאמין שחבורה של נשים שיושבת וסורגת זה מדע אמיתי". אם זו הגישה הרווחת בקרן שאחת ממטרותיה המוצהרות היא עידוד השתלבות נשים במדע, לא פלא שאנו הנשים נאלצות לצעוד נגד הרוח בחזיתות רבות כל כך.

מרגרט ורטהיים היא כתבת מדע, אמנית ואוצרת ילידת אוסטרליה. היא חיברה שישה ספרים, בהם Pythagoras’ Trousers (משנת 1996), סקירה היסטורית של פיזיקה, דת ונשים. פרויקט Crochet Coral Reef, שאותו יצרה יחד עם אחותה התאומה כריסטין ורטהיים, הוא מיזם פורץ דרך המשלב בין מדע ואמנות, שבו השתתפו כבר אלפי נשים מ-35 ערים ומדינות בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ואיחוד האמירויות הערביות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "אנשי קידמה" (Men of Progress), כריסטיאן שוסלה (1857). תצלום: Google Art Project

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save