סקס ובבל הגדולה

טקסטים רפואיים ממסופוטמיה העתיקה מספקים לנו מרשמים וטיפולים למגוון מחלות ופציעות. אך הייתה מחלה אחת שלא נמצא לה מזור: אהבה יוקדת.

הנה פסקה מטקסט רפואי שנמצא בספריית אַשׁוּרבַּניפָּל בנינווה:

"כשמטופל מכחכח בגרונו ללא הרף, כשהוא מתבלבל לעתים קרובות במילותיו, כשהוא מדבר לעצמו גם כשהוא בגפו ועומד מצחקק בלי סיבה בקצה השדה, כשהוא מדוכא דרך קבע, כשהוא משתנק, כשהוא אינו נהנה מאוכל ומשקה וחוזר שוב ושוב באנחות גדולות, 'הו, לבי, לבי!' – אזי הוא מוכה אהבה. אצל גברים ונשים גם יחד הרי זו אותה מחלה" (בּוֹטֶרוֹ, 102-103).

במסופוטמיה העתיקה, נישואים היו חיוניים לחברה כיוון שהם הבטיחו את קיום השושלת המשפחתית והעניקו יציבות חברתית. מקובל היה להינשא בשידוך: לעתים קרובות הזוג כלל לא נפגש מראש, ולפעמים אף נערכו מכירות פומביות של כלות, שבהן נמכרו נשים למרבה במחיר. אבל מערכות היחסים במסופוטמיה העתיקה היו מורכבות ומרובדות לא פחות מאשר בימינו, והמורכבוּת הזו נבעה, בין היתר, מהאהבה. ההיסטוריונית קארן נֶמֶט-נֶג'אט מציינת כי "בדומה לאנשים מכל פינות העולם ומכל התקופות, גם תושבי מסופוטמיה העתיקה נפלו בשבי האהבה".

ערכות היחסים במסופוטמיה העתיקה היו מורכבות ומרובדות לא פחות מאשר בימינו, והמורכבוּת הזו נבעה, בין היתר, מהאהבה

הפופולריות של שירי האהבה (כפי שהם מכונים כיום) באותה תקופה מעידה גם היא על שכיחותם של קשרים רומנטיים עמוקים בין זוגות. מספר שמות שירים ממחישים זאת: "שינה, הסתלקי! רוצה אני להחזיק את אהובתי בזרועותיי!"; "כשאת מדברת אלי, לבי מתרחב עד להתפקע!"; "לא עצמתי עין אמש – כן, הייתי ער כל הלילה, יקירתי [וחשבתי עלייך]". לעומתם, שיר אכדי משנת 1750 לפנה"ס מתאר שני אוהבים המתווכחים ביניהם כי האישה מרגישה שהגבר נמשך לאחרת, והוא צריך לשכנע אותה שהיא אהובתו היחידה. לבסוף, לאחר דיון בבעיה, בני הזוג מתפייסים וממשיכים לחיות יחד באושר ועושר.

לוח טרקוטה ובו זוג במעשה אהבה. 1500-200 לפנה"ס. מוזיאון המזרח הקדום, איסטנבול. תצלום: Osama Shukir Muhammed Amin

עסקי הנישואים
אך לצד האהבה והחיים המשותפים, היה לנישואים ולסקס גם "צד עסקי". הרודוטוס מדווח שכל אישה הייתה צריכה, לפחות פעם אחת בחייה, לשבת מחוץ למקדש עִשְׁתָר (אינָנָה) ולהסכים לקיים יחסי מין עם כל גבר זר שיבחר בה. התפיסה אמרה שכך אפשר לוודא את פוריותה ולהבטיח את שגשוגה המתמשך של הקהילה. מכיוון שבתולים היו תנאי מקדים לנישואים, לא סביר שנשים לא נשואות היו מקיימות את המנהג הזה, אך הרודוטוס כותב כי "כל אישה" נדרשה לעשות זאת. חוקרים מודרניים הטילו ספק בקיומו של מוסד זה, שהרודוטוס מכנה "זנות מקודשת", אך לא באופן שבו הוא תיאר את מכירות הכלה הפומביות. הרודוטוס כותב:

"פעם בשנה, בכל כפר, כונסו כל הנשים הצעירות בגיל הנישואים במקום אחד, והגברים הקיפו אותן במעגל. ואז קרא להן הכרוז אחת אחת והציע אותן למכירה. הוא התחיל ביפה ביותר. כשהיא נמכרה תמורת מחיר גבוה, הוא הציע למכירה את היפה ביותר אחריה. כולן נמכרו כך לבעלים עתידיים. תושבי בבל העשירים שהיו מעוניינים להתחתן התחרו זה בזה על הצעירות היפות ביותר, בעוד שפשוטי העם, שלא ייחסו חשיבות רבה ליופי, קיבלו את המכוערות יותר לצד פיצוי כספי... כל מי שרצה להשתתף היה מוזמן לבוא, אפילו מכפרים רחוקים, ולהתחרות על הנשים. היה זה הטוב מכל מנהגיהם, אך כעת הוא חלף מן העולם" (היסטוריה, ספר 1: 196).

אמנם היה לאהבה תפקיד מרכזי בנישואים המסופוטמים, אך המנהגים והציפיות של החברה המסופוטמית מלמדים אותנו כי נישואים היו חוזה משפטי – לעתים בין אבי הנערה לגבר אחר (החתן, בדומה למכירות הפומביות, משלם על הכלה לאביה), אך לרוב החוזה היה בין שתי משפחות (מוסד המשפחה היה עמוד התווך של הקהילה). ההיסטוריון סטיבן ברטמן כותב:

שינה, הסתלקי! רוצה אני להחזיק את אהובתי בזרועותיי!, כשאת מדברת אלי, לבי מתרחב עד להתפקע!, לא עצמתי עין אמש – כן, הייתי ער כל הלילה, יקירתי

"בשפת השׁוּמֶרים, המילה "אהבה" הייתה פועל מורכב שמשמעותו המילולית היא "למדוד את כדור הארץ", כלומר "לסמן אדמה". אצל השומרים והבבלים (וסביר להניח שגם אצל האשורים) היו הנישואים הסדר עסקי שנועד להבטיח את קיומה של חברה מסודרת. אמנם היה לנישואים רכיב רגשי בלתי נמנע, אך מטרתם העיקרית בעיני השלטון לא הייתה זוגיות וחברות, אלא רבייה – לא אושר אישי בהווה אלא המשכיות קהילתית בעתיד" .

אין ספק כי זו הייתה התפיסה ה"רשמית" של מוסד הנישואים, ואין ראיות לכך שאישה וגבר היו יכולים להתחתן על דעתם עצמם (אף על פי שיש ראיות לכך שזוגות אחדים חיו יחד בלי להתחתן). ברטמן כותב, "כל נישואים התחילו בחוזה משפטי. כפי שצוין בחוק המסופוטמי, אם גבר התחתן בלי להכין מראש חוזה נישואים רשמי, האישה שהוא 'התחתן' עמה אינה נחשבה אשתו... נישואים לא החלו כהחלטה משותפת של שני אנשים המאוהבים זה בזה, אלא כמשא ומתן בין נציגים משתי משפחות". ברגע שחוזה הנישואים נחתם בנוכחות עדים, היה אפשר להתחיל בתכנון הטקס.

כדי שיהיה לטקס החתונה תוקף רשמי, הוא היה חייב לכלול ארוחה. לתהליך החתונה היו חמישה שלבים רשמיים:

1. חוזה אירוסין/נישואים
2. תשלום של המשפחות זו לזו (נדוניה ומוהר)
3. טקס הכולל ארוחה
4. השתכנות הכלה בבית חמהּ
5. קיום יחסי מין בין בני הזוג, כאשר הכלה נדרשת להיות בתולה בליל כלולותיה ולהיכנס להיריון

אם לא בוצעו כל השלבים האלה, או אם לא בוצעו כהלכה (למשל, אם הכלה לא נכנסה להיריון), ניתן היה לבטל את הנישואים. אם התברר שהכלה אינה בתולה, או שאינה מסוגלת להרות, החתן היה רשאי להחזיר אותה למשפחתה. במקרה כזה, הוא נדרש להחזיר גם את הנדוניה, אך היה מקבל בחזרה את המוהר שמשפחתו שילמה.

האירוסין בשעה טובה
תשומת לב רבה הוקדשה לנושא האירוסין. ברטמן כותב:

"תושבי בבל התייחסו למוסד האירוסין ברצינות רבה, בייחוד אם הייתה סכנה שאחד הצדדים יתחרט. לפי חוקי חמורבי, מחזר ששינה את דעתו היה מוותר על המוהר והפיקדון (מתנת האירוסין) שנתן. אם אבי הכלה המיועדת התחרט, היה עליו לשלם למחזר המאוכזב פי שניים מגובה המוהר. יתרה מזו, אם מחזר מתחרה שכנע את אבי הכלה לשנות את דעתו, לא זו בלבד שאבי הכלה נדרש לשלם כפול, אלא שנאסר על היריב להינשא לבתו. העונשים המשפטיים האלה הרתיעו את התושבים מפני קלות ראש, ועודדו אותם לקבל החלטות אחראיות ולהתנהג בהתאם לכללים החברתיים".

התמריצים והעונשים האלה היו חשובים במיוחד מכיוון שצעירי מסופוטמיה, כמו צעירי ימינו, לא תמיד רצו לציית להוריהם. צעיר או צעירה היו עשויים להתאהב באדם שלא היה "השידוך הטוב ביותר" עבורם. שיר המדבר על האלה איננה, הידועה בחיבתה ל"אהבה חופשית" ובנטייתה לממש את תאוותיה, ועל מאהבה האל תמוז, מלמד כי לעתים היה קשה להורים להנחות את ילדיהם – ובייחוד את בנותיהם – בהתנהגות נאותה המובילה לנישואים מאושרים (אם כי, מכיוון שאיננה ותמוז היו זוג פופולרי מאוד בספרות הדתית והחילונית, ספק אם צעירי התקופה פרשו את השיר כפי שהוריהם פירשו אותו). ז'אן בוטרו מתאר את השיר ומציין כי הוריה של איננה רצו שהיא תתחתן עם אל החקלאות המוצלח אנְקימְדוּ, אבל היא אהבה את האל הרועה תמוז ולכן בחרה בו. בוטרו כותב:

"היא עזבה את הבית בחשאי כמו מתבגרת מאוהבת והלכה לפגוש את אהובה תחת הכוכבים, 'שנצצו כמוה', ולהתעלס עמו. אך לפתע היה תהתה, כשהבינה שהלילה חולף והולך, כיצד תסביר לאמה את היעדרה: 'תן לי ללכת! אני חייבת לחזור הביתה! תן לי ללכת, תמוז! אני חייבת לחזור! / איזה שקר אספר לאמי? / איזה שקר אספר לאמי נינְגָל?'. ותמוז מציע הצעה: עליה לומר שחברותיה שכנעו אותה ללכת לשמוע מוזיקה ולרקוד".

אם כן, העונשים והתמריצים נועדו לדאוג שצעירים יישארו על דרך הישר המובילה לנישואים ולמנוע מהם להשתובב תחת הכוכבים. ברגע שהזוג נישא כהלכה, המשפחות ציפו מהם להביא ילדים לעולם במהירות. סקס היה בסך הכול אחד מהיבטי השגרה, וחיי המין של המסופוטמים לא התאפיינו במבוכה וביישנות כפי שקורה לעתים כיום. בוטרו כותב כי "היה מותר ליהנות מאהבה הומוסקסואלית" בלי פחד מסטיגמה חברתית, וטקסטים שונים מדברים על גברים "המעדיפים למלא את תפקיד האישה" בסקס. יתר על כן, הוא כותב, "היו שהתנסו במגוון תנוחות בלתי רגילות: 'עמידה'; 'על כיסא'; 'לרוחב המיטה או בן הזוג'; 'מאחור'; ואף 'לבצע בה מעשה סדום'. מעשי סדום, שהוגדרו כיחסי מין אנאליים, נחשבו לאמצעי מניעה מקובלים. נוסף לכך:

"לעתים נבחרה סביבה חריגה... במקום לקיים יחסי מין במקום החביב עליכם, חדר השינה. אולי התחשק לכם 'להתעלס במרפסת על הגג', או 'על מפתן הבית', או 'באמצע שדה או גן', או 'במקום נטוש כלשהו', או 'בדרך ללא מוצא', עם אישה כלשהי שפשוט 'זינקתם עליה' או עם זונה" (בוטרו, 100).

בוטרו מוסיף כי "יחסי מין היו פעילות טבעית המקובלת בחברה כמו לאכול אוכל טוב. מדוע שתהיו מושפלים או מבוזים, או אשמים בעיני האלים, רק מפני שמימשתם את תאוותכם, אם שום צד שלישי לא נפגע, או אם לא הפרתם את אחד האיסורים המקובלים". אין הכוונה שהמסופוטמים מעולם לא ניהלו רומנים או בגדו. ישנן ראיות רבות בכתב המוכיחות שכן. עם זאת, כותב בוטרו, "כשהפשעים האלה התגלו, השופטים הענישו בחומרה ולעתים אף גזרו עונש מוות: לגברים אם הם גרמו נזק חמור לצד שלישי; לנשים כיוון שגם אם הן שמרו על חשאיות, הן היו עלולות לפגוע בלכידות המשפחה". בוטרו מוסיף ומאיר:

"במסופוטמיה, מגבלות קולקטיביות ריסנו את הדחפים והכישורים הרומנטיים של התושבים כדי להגן על עמוד התווך של החברה – המשפחה – וכך להבטיח את המשך קיומה. על כן הייעוד של כל גבר ואישה, ה"גורל" שלהם, היה להתחתן, והנישואים הוצגו כרצון האלים. כפי שנכתב בטקסט קדום, 'גבר צעיר שנשאר לבדו... בלי אישה או ילדים, ואישה צעירה שעוד לא איבדה את בתוליה, או הרתה, אישה ששום בעל לא הסיר מעליה את שמלתה וחיבק אותה והסב לה הנאה עד ששדיה התמלאו חלב והיא הפכה לאם' – צעירים אלה הודרו לשולי החברה ונידונו לקיום אומלל".

ילדים זה שמחה
ילדים היו התוצאה הטבעית והנחשקת של הנישואים. חיים ללא ילדים נחשבו לאסון, וגבר היה יכול לקחת לו אישה שנייה אם התברר שכלתו הראשונה עקרה. בוטרו כותב: "החומר המשפטי שברשותנו מלמד כי מרגע שהכלה הפכה לאשת בעלה, היא נמצאה תחת מרותו, והמגבלות החברתיות – שבגינן הייתה לבעל שליטה מלאה עליה – לא היטיבו עמה".

"אף על פי שהמונוגמיה הייתה נפוצה, כל גבר היה יכול – בהתאם לגחמותיו, צרכיו ומשאביו – לקחת לו "נשים שניות", כלומר שפחות, בנוסף לאשתו הראשונה". במקרים רבים התייעץ הבעל עם האישה הראשונה בבחירת הנשים הנוספות, ובאחריותה היה לוודא שהן ממלאות את החובות שלשמן נבחרו. אם הגבר צירף שפחה למשפחה כי האישה הראשונה אינה מסוגלת להביא ילדים, ילדיה של השפחה היו הופכים להיות ילדיה של האישה הראשונה ויורשים את שם המשפחה.

מכיוון שהמטרה העיקרית של הנישואים בעיני החברה הייתה להביא ילדים לעולם, היה מותר לגבר להוסיף לביתו שפחות ככל שהוא יכול להרשות לעצמו. המשכיות השושלת המשפחתית הייתה הדבר החשוב ביותר, ולכן שפחות היו תופעה שכיחה למדי במקרים שבהם האישה הייתה חולה, אם בריאותה הייתה רעועה באופן כללי, או אם היא הייתה עקרה. אך גבר לא היה יכול להתגרש מאשתו רק בגלל בריאותה. היא שמרה על מעמד האישה הראשונה עד מותה. אך כאשר האישה הראשונה מתה הייתה השפחה תופסת את מקומה, ואם היו בבית נשים נוספות, כל אחת הייתה זזה שלב אחד למעלה בסולם ההיררכי.

גירושים ובגידות
גירושים לא היו תופעה נפוצה במסופוטמיה העתיקה. סטיגמה חברתית חריפה דבקה בגרושים, ורוב האנשים נשארו נשואים לכל החיים גם אם הם לא היו מאושרים. כתובות מלמדות כי היו נשים שברחו מבעליהן כדי לשכב עם גברים אחרים. אלה שנתפסו היו עלולות להיזרק לנהר יחד עם מאהבן כדי שיטבעו, וחלקן אף שופדו למוות, אם כי היה סיכוי לחנינה. חוקי חמורבי מציינים: "אם בעלה של האישה מעוניין להשאירה בחיים, המלך יחון גם את מאהבה".

רוב מקרי הגירושים התרחשו ביוזמת הבעל, אך גם לנשים היה מותר להתגרש מבעליהן במידה שהיו ראיות להתעללות או הזנחה. בעל היה יכול להתגרש מאשתו אם התברר שהיא עקרה, אך מכיוון שבמקרה כזה היה עליו להחזיר את הנדוניה, היה סביר יותר שבמקום להתגרש הוא ייקח לו שפחה. נדמה כי מעולם לא עלה בדעתם של אנשי מסופוטמיה העתיקה שגם הגבר עלול להיות עקר – האשמה תמיד הייתה תלויה באישה. נוסף לכך בעל היה רשאי להתגרש מאשתו בגין ניאוף או הזנחת הבית, אבל גם אז היה עליו להחזיר את רכושה למשפחתה ולחיות עם סטיגמת הגרוש. רוב הזוגות החליטו להפיק את המרב מהמצב הקיים, גם כשהוא אינו מיטבי. בוטרו כותב:

"אישה נשואה עם מעט תעוזה וערמומיות אשר יודעת כיצד להשתמש בקסמיה הייתה מסוגלת "להחזיק את בעלה קצר". אדם שהוא אורקל מספר על אישה שהרתה לגבר אחר והפצירה בעשתר, אלת האהבה, שוב ושוב: "בבקשה, עשי שהילד ייראה כמו בעלי!". מסופר גם על נשים שעזבו את בתיהן ובעליהן כדי ללכת להשתעשע לא פעם, פעמיים או אפילו שלוש... אלא שמונה פעמים. חלקן חזרו הביתה בהמשך, בראש מורכן, וחלקן לא חזרו לעולם".

תבליט Burney ובו ככל הנראה דמותה של האלה עשתר (1800 לפנה"ס). תצלום: ויקיפדיה

מעטות היו הנשים שנטשו את משפחותיהן, אך גם מקרים כאלה תועדו. יתרה מזו, היו מקרים נדירים של נשים אשר נסעו לבדן לאזור אחר או עיר אחרת כדי להתחיל חיים חדשים – מעשה שהיה נפוץ יותר בקרב זונות. הנשים שעשו זאת היו אומללות בנישואיהן ורצו להימנע מההשפלה שבגירושים פומביים. מכיוון שחוקי הגירושים היטיבו עם הגבר, הרי ש"אם אישה הביעה רצון להתגרש, היא הייתה עלולה להיזרק מהבית חסרת כול ועירומה" (נמט-נג'אט, 140). הגבר היה ראש המשפחה והסמכות העליונה בבית, ואם אישה רצתה להתגרש היה עליה להוכיח חד-משמעית שבעלה לא מילא את חובותיו כמצוין בחוזה הנישואים.

יש לציין כי רוב המיתוסים של מסופוטמיה העתיקה, ובייחוד הפופולריים ביותר (כמו "ירידת איננה לשאול", "איננה ועץ ההחוּלוּפּוּ", "נֶרגל ואֶרשכיגל"), מציגים נשים באופן מחמיא, ולעתים קרובות יש להן יתרון על פני גברים. בעוד שהגברים היו בעלי הסמכות בממשל ובבית, נשים היו יכולות להיות בעלות אדמה ובעלות עסקים, לקנות ולמכור עבדים וליזום גירושים. בוטרו מציג ראיות (כמו המיתוסים הנ"ל וחוזים עסקיים) לכך שנשים בשׁוּמֶר נהנו מחירויות רבות יותר משהיו להן לאחר עליית האימפריה האכדית (סביבות 2334 לפנה"ס). על אכד הוא כותב כי "אף על פי שנשים במסופוטמיה העתיקה נחשבו נחותות לגברים בכל המובנים, הן זכו גם להערכה, זכויות וחירויות. ייתכן כי אלו עקבותיה של התרבות השומרית העתיקה והמסתורית". נראה כי לאורך ההיסטוריה של מסופוטמיה היה לנשים מספיק חופש פעולה להימלט מנישואים אומללים ולעבור למקום אחר במטרה לפתוח דף חדש.

באושר ועושר
למרות כל הקשיים והכללים של חיי הנישואים במסופוטמיה, היו אז זוגות מאושרים רבים שחיו באושר כל חייהם ונהנו מילדים ונכדים. ממש כמו בימינו. נוסף לשירי האהבה שהזכרתי קודם לכן, יש ברשותנו מכתבים, כתובות, ציורים ופסלים המעידים על חיבה כנה בין בני זוג. המכתבים שהחליפו ביניהם זימרילים, מלך מארי, ואשתו שׁיבְּתוּ, הם נוגעים ללב כיוון שניכר כמה היה להם אכפת זה מזה, וכמה הם בטחו זה בזה והסתמכו זה על זה. נמט-נג'אט כותבת, "זוגות רבים היו נשואים באושר במסופוטמיה העתיקה. פתגם שומרי מספר על בעל המתרברב שאשתו הביא לו שמונה בנים ועודה נכונה לתנות אהבים", וברטמן מתאר פסל שומרי של בני זוג מ-2700 לפנה"ס: "בני זוג קשישים היושבים זה לצד זה, מאוחדים בתוך סלע של גבס. זרועו הימנית כרוכה סביב כתפה, השמאלית אוחזת ברכות את יד ימינה, עיניהם הגדולות מביטות אל העתיד ולבבותיהם הזקנים צופנים את העבר".

אף על פי שלעיניים מערביות מודרניות מנהגי המסופוטמים נראים מוזרים, ולעתים אף אכזריים, הרי שאנשי העולם העתיק לא היו שונים מאיתנו. גם כיום נישואים רבים מתחילים בתחושת הבטחה ומסתיימים במפח נפש, בעוד שבני זוג אחרים המתקשים בתחילה שורדים חיים שלמים יחד. טקסי אירוסין וחתונה חשובים פחות מהאופן שבו בני הזוג נוהגים זה בזה, ובמסופוטמיה העתיקה – ממש כמו בימינו – נישואים טומנים בחובם אתגרים רבים שבני הזוג מתגברים עליהם או נכנעים להם.

ג'ושוע ג' מארק הוא ממייסדי Ancient History Encyclopedia. הוא כותב פרילנס ומרצה לפילוסופיה במשרה חלקית במריסט קולג' בניו יורק.

This article "Love, Sex and Marriage in Ancient Mesopotamia” by Joshua J. Mark was originally published on Ancient History Encyclopedia. Translated and reprinted with permission (Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike).

מקורות:

Bertman, S, Handbook to Life in Ancient Mesopotamia (Oxford University Press, 2003)
Bottéro, J, Everyday Life in Ancient Mesopotamia (Johns Hopkins University Press, 1992)
Nemet-Nejat, K.R, Daily Life in Ancient Mesopotamia (Greenwood Press, CT, 1998)

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "שוק הנישואין בבבל", אדווין לונג (1875). תצלום: ויקיפדיה