סרטן? נחכה ונראה

נוכח מחלה קשה, המתנה עשויה להיות מועילה לא פחות מהתערבות אגרסיבית. באילו מקרים? למי זה מתאים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נניח לרגע שיש לכם קשריר קטן אך מדאיג בַּריאה, או תפיחה בכלי דם מרכזי. אין לכם ברירה אלא להמשיך בחיים כרגיל: ללכת לעבודה, לעשות סידורים, לשלם מסים, לנהל עם הילדים משא ומתן על שעות הצפייה בטלוויזיה. אבל חייכם מתנהלים, לפחות במידת מה, בצלו המאיים של סימן שאלה רפואי.

גם ג'ודי רֶפְוּאֶרְזוֹ יצאה למסע האי-ודאות הזה. הקיץ אף הגדילה לעשות וצעדה את הדרך לסַנְטיאגוֹ דֶה קוֹמְפּוסטלָה שבספרד – יותר מ-800 קילומטרים ו-38 ימים המתחילים בצד הצרפתי של הרי הפירנאים – לכבוד יום הולדתה ה-60. לטְרֶק הזה, שתוכנן במשך זמן רב, היא יצאה עם תרמיל גב וחברה אחת. היא מתעקשת שאינה בהכחשה לגבי התאים הממאירים שהרופאים מצאו אצלה בשד לפני כמעט שנתיים.

היא עוברת בדיקות דימוּת קבועות כדי לוודא שהתאים – המכונים יחד Ductal Carcinoma In Situ, כלומר "סרטן שד לא חודרני", או סרטן שד שלב 0 – לא נדדו מעבר לתעלות החלב. אבל ג'ודי, מדריכת יוגה מקליפורניה, החליטה לא לקבל טיפול וגם לא לעבור ניתוח – לפחות עד כה. "אני פשוט לא רוצה שיחתכו אותי בלי סיבה", היא אומרת. כך הצטרפה ג'ודי לקבוצה גדלה והולכת של "ממתינים דרוכים", מטופלים הלכודים ברשת של בדיקות אגרסיביות וחוסר ודאות רפואי.

מספר גדל והולך של מטופלים לכודים ברשת של בדיקות אגרסיביות וחוסר ודאות רפואיעל-פי רופאים אחדים, "המתנה דרוכה" היא ביטוי נרדף ל"מעקב פעיל". זאת אינה גישה חדשה. תמיד היו רופאים שהמליצו לעשות הפסקה יזומה בטיפול. אך כיום, בייחוד במדינות כמו ארצות הברית, ששמות דגש על טכנולוגיות סינון ודימות מתקדמות, עוד ועוד אנשים מתגלגלים למסלול ייסורים משונה שעלול רק להוליד עוד בדיקות ועוד ספקות.

"אני חושבת שהטכנולוגיות מתקדמות מהר יותר מהיכולת שלנו להבין מה עלינו לעשות עם הבעיות שאנו מזהים", אומרת שלי הְוַואנְג (Hwang), מנתחת שד מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק וחוקרת בכירה של סרטן שד לא חודרני. "וברגע שמגלים דבר כזה, אי אפשר להתעלם מקיומו".

לפעמים, כמו שקרה לג'ודי, אנשים מחליטים לחכות ולראות. זו אמנם עדיין גישה שנויה במחלוקת, אך ישנם רופאים המוכנים לדחות ניתוחים וטיפולים אחרים בסרטן שד לא חודרני, אם אין סימנים לכך שהתאים הממאירים חודרים לרקמת השד שמסביב. בתרחישים רפואיים מסוימים אומרים למטופלות שהאפשרות המידית היחידה היא מעקב, כיוון שמסוכן מדי לנתח כל עוד חייהן אינם בסכנה מוחשית.

קרצינומה

קרצינומה כפי שהיא נראית במיקרוסקופ. תצלום: ייל רוזן

הרפואה נמצאת בצומת דרכים. כיום אנו מסוגלים לאתר צללים, קשרירים ושינויים אחרים מוקדם הרבה יותר מבעבר, עוד בשלב שבו עדיין לא ברור אם יש מקום לדאגה. בה בעת, חוקרים ורופאים מגלים שבמחלות מסוימות מוטב להתערב כמה שפחות, בטווח הקצר ואולי אפילו בטווח הארוך. נראה שאפילו תאים סרטניים עשויים לעתים להופיע ולהיעלם.

חוקרים ורופאים מגלים שבמחלות מסוימות מוטב להתערב כמה שפחות, בטווח הקצר ואולי אפילו בטווח הארוך

אבל השינוי הזה בחשיבה הרפואית מעלה מספר שאלות גדולות: האם יש מי שקל להם יותר מלאחרים להתמודד, מבחינה פסיכולוגית, עם חוסר ודאות רפואי? האם רופאים מסוגלים לזהות אילו מטופלים יתמודדו עם חוסר הוודאות טוב יותר? וכיצד רופאים מתגברים על התשוקה האנושית הטבעית – של מטופליהם ושלהם גם יחד – "לעשות משהו"?
***

"אנשים לא אוהבים לחכות", אומרת ריטה רֶדְבֶּרְג (Redberg), קרדיולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. "כשאומרים לך לחכות ולעקוב... זה גורם לך להרגיש כאילו משהו רע עומד לקרות". בעיות רבות שאנו עוקבים אחריהן כלל לא מחריפות, היא אומרת, ובכל זאת ישנה ירידה באיכות החיים של המטופל כשהוא נכנס למצב של מעקב.

אם רק תרצה, רדברג תוכל לנפנף בקורות חייה מרשימים. היא חוקרת ותיקה בתחום הקרדיולוגיה, מתנגדת בולטת לבדיקות דימות מיותרות, והעורכת הראשית של כתב העת JAMA Internal Medicine.

בסוף שנות ה-70 למדו היא וחבריה לספסל הלימודים לבצע בדיקה גופנית, ולשם כך התאמנו זה על זה. אחת הסטודנטיות מצאה גוש בצווארה של רדברג. לאחר יותר מ-20 שנות מעקב ובדיקות דם היא עברה סוף סוף ביופסיה ב-2000. הסתבר שיש לה סרטן פָּפּילָרי של בלוטת התריס, הסוג השכיח ביותר של סרטן בבלוטה הזאת. זמן קצר לאחר מכן, עברה ניתוח.

לוּ הייתה עוברת את הביופסיה כיום, ייתכן שרדברג הייתה בוחרת באפשרות אחרת, שנויה במחלוקת: להמשיך לנטר את הסרטן וזהו. זה זמן רב שגישת המעקב נחשבת לאופציה טיפולית מקובלת במקרים של סרטן ערמונית בסיכון נמוך, וכעת חוקרים בוחנים את פוטנציאל השימוש בה בסוגי סרטן נוספים, כולל סרטן פפילרי של בלוטת התריס. סוג זה של סרטן נוטה להתפתח בקצב אטי כל כך, שלעתים חולפות שנים בלי שהוא מתפשט.

גישת המעקב עשויה להתאים גם לסרטן שד לא חודרני, הסרטן של ג'ודי. כיום, כשהממוגרפיות ובדיקות הדימות נפוצות ומדויקות כל כך, כרבע מהמקרים המאובחנים כסרטן השד הם מקרים של סרטן לא חודרני. בעבר כמעט שלא שמעו על כך.

השאלה היא: כמה מסוכן להניח לתאים האלה לנפשם?

מכיוון שנשים מעטות בלבד בוחרות להסתפק במעקב, המחקר בתחום מצומצם. אך לאחרונה התגלו תוצאות מעודדות, לאחר שחוקרים חזרו ובחנו מטופלות עבר מבוסטון: לאחר עשר שנים, יותר מ-98 אחוז מהמטופלות האלה לא מתו מסרטן שד לא חודרני מדרגה נמוכה, בין אם עברו ניתוח ובין אם לא.

מובן שהתוצאות הרפואיות חשובות, אך אין לזלזל בהשפעתה של גישת המעקב על איכות החיים של המטופלת. לדברי הוואנג, יש נשים שמחליטות לעבור ניתוח, הקרנות או טיפולים אחרים, ומתקשות במשך זמן מה להתמודד עם הכאב הנלווה ועם תופעות הלוואי האחרות. אבל מצד שני, היא אומרת, בלי ניתוח "ישנו גוון אחר של ייסורים, כיוון שאת פשוט חיה מדי יום עם החשש שתחלי בסרטן".

הוואנג עומדת בראש ניסוי COMET, המחקר האקראי המקיף הראשון לסרטן שד לא חודרני בארצות הברית. המחקר יבחן שיעורי סרטן וכן תופעות לוואי פסיכולוגיות. מחקר דומה בשם LORIS, שהושק ב-2014 בבריטניה, בוחן את מצבן הפסיכולוגי ואת איכות חייהן של המטופלות.

מחקרים קודמים מלמדים שנשים עם סרטן שד לא חודרני חוששות מפני הישנות המחלה ומוות לא פחות מאשר נשים החולות בסרטן שד חודרני, אף על פי שהמחלה שלהן חמורה פחות. "יש לנו הרבה חששות ואנחנו אפילו לא יודעים אם הטיפול שהן מקבלות עוזר להן", אומרת לסלי פאלוֹפילְד (Fallowfield), האחראית לתחום איכות החיים במחקר LORIS.

במהלך הדיונים שהתנהלו לאחר שג'ודי אובחנה ב-2014, המליצו רופאיה על מגוון אפשרויות טיפול במגוון שילובים: כריתת שד, ניתוח להסרת הגידול, הקרנות וטָמוֹקְסיפֶן. לבסוף הציע לה מנתח שתדבר עם רופאים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, מחסידיה הראשונים של גישת המעקב. "הוא אמר: 'הגישה שלהם לסרטן שד לא חודרני שונה מזו של שאר העולם'", נזכרת ג'ודי.

ג'ודי שקלה את האפשרויות השונות. היא חששה מהסיכונים הכרוכים בניתוח ובהקרנות, כולל אי-נוחות בטווח הקצר ותופעות לוואי פוטנציאליות בטווח הארוך. יתרה מזאת, אף אחד לא היה יכול להבטיח לה שהתאים הממאירים יחוסלו אחת ולתמיד. האם אני רוצה לחיות חיים בריאים ולהרגיש טוב, היא שאלה את עצמה, או שאני רוצה לחיות חיים אומללים ולא להרגיש טוב, אף שהתוצאה תהיה זהה?

ג'ודי, שכבר קודם לכן הפסיקה לאכול בשר, החליטה לאחר האבחנה לוותר גם על חיטה ומוצרי חלב. היא החלה לקחת ויטמין די כיוון שהרמה הטבעית שלה נמוכה. היא מאמינה שאצל רבים מאיתנו מתחבאים בגוף, בתקופות שונות, גורמים מזיקים – תאים שאפשר להביס ולהניס בעזרת התעמלות, תזונה והרגלים בריאותיים נכונים. אבל היא מתוודה שפה ושם עולה בה ספק: "לפעמים אני חושבת, 'למה נדמה לי שאני מיוחדת?'"
***

ירקות בריאים

מרכיבי תזונה בריאה. תצלום: Olearys

תרזה מוֹנְק, בת 63 מברוקלין, מתענגת על שנותיה הראשונות בפנסיה, ובייחוד על ההזדמנות לטייל בעולם. אבל המחשבה על סריקת הריאות הבאה אינה מרפה ממנה. תרזה, מעשנת לשעבר, החלה לעבור סריקות CT שנתיות ב-2013, כדי לאתר סימנים ראשונים לסרטן ריאות. שני קשרירים קטנים התגלו. בשנים האחרונות הם לא גדלו, וזה סימן מבטיח.

תרזה עדיין לא עברה ביופסיה. רופאים אמרו לה שהקשרירים קטנים מכדי להסתכן בביופסיה, הליך הכולל החדרת מחט לריאה. "אני לא שמחה שהם שם...", היא אומרת. "אבל מה אני יכולה לעשות".

תרזה ומטופלים כמוה מסייעים לנו להבין באיזו חרדה מצויים גברים ונשים החיים בלימבו הרפואי. ב-2013 המליץ ה-US Preventive Services Task Force לערוך סריקות CT למעשנים ותיקים ומעשנים לשעבר (מדינות אירופיות עדיין לא המליצו על סריקות מחוץ למחקרים רפואיים). המטרה היא למצוא סרטן בשלב מוקדם ככל האפשר, כשקל יותר לטפל בו.

אבל זה בעייתי: 20-50 אחוז מהנבדקים – הנתונים משתנים ממחקר למחקר - יקבלו חיובי-כוזב. כלומר יימצא אצלם קשריר בלתי סרטני. חלקם ימשיכו לחיות שנים בלי לדעת בוודאות אם יש להם סרטן, וימשיכו לעבור בדיקות דימות קבועות כדי לראות אם הקשריר גדל.

יש מי שאצלם המעקב הופך למעגל מסחרר אינסופי, אומרת רֶנְדָה סוֹיְלֶמֶז וינר (Wiener), מומחית למחלות ריאה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון. אמנם מקובל להפסיק את הבדיקות כעבור מספר שנים, במידה שהקשריר לא השתנה, אבל באחת הסריקות עלול להתגלות קשריר נוסף, ואז השעון מתחיל לתקתק מחדש. "מטופלים מוצאים את עצמם בתקופות ארוכות של אי-ודאות", היא אומרת.

עדיין לא ברור איזו מצוקה הבדיקות האלה מסבות למטופלים. מחקר ה-National Lung Screening Trial מארצות הברית עקב אחרי יותר מ-2,800 איש. החוקרים גילו שנבדקים בעלי קשריר חשוד (שלאחר מכן התברר שאינו סרטני) לא חשו חרדה רבה יותר מנבדקים שדבר לא התגלה בבדיקותיהם.

גם אצל ג'ואן מַרְשֶׁל, מעשנת לשעבר, נמצאה סיבה לדאגה. ב-2012 התגלה סרטן ריאות אצל אמהּ. זמן קצר לאחר מכן עברה ג'ואן סריקה ראשונה שבה התגלו שלושה קשרירים קטנים. אבל הם לא גדלו, והיא שלווה למדי. "יש אנשים שחיים בחרדה – אני פשוט לא הטיפוס", אומרת ג'ואן בת ה-54, שגרה לא רחוק מלוס אנג'לס. "אני צריכה לעקוב אחריהם כי אני רוצה שיהיה לי סיכוי טוב להחלים, ואני לא יכולה למחוק את כל הסיגריות שעישנתי".

אבל וינר אומרת כי לפי המחקר שלה, לא כולם שומרים על הלך רוח חיובי כל כך לאחר גילוי קשריר. לפעמים מטופלים מגיבים כאילו כבר הודיעו להם שהם חולים בסרטן ריאות. אישה שהשתתפה באחד ממחקריה התפטרה מעבודתה כדי למצוא משרה שתאפשר לה לבלות זמן רב יותר עם משפחתה.

במחקר אחר בחנה וינר את תפישותיהם של 122 יוצאי צבא, שגילו כי יש להם קשריר במהלך בדיקה של בעיה רפואית אחרת. כמעט 40 אחוז מהם דיווחו על חרדה קלה לפחות לאחר גילוי הקשריר. 16 אחוז הגדירו את החרדה שלהם בינונית עד קשה.

ואפילו כשהרופאים אומרים שאין צורך להמשיך בסריקות CT לניטור, 29 אחוז מהמטופלים מדווחים כי הם "חוששים במידת מה" להפסיק את המעקב. 10 אחוז "חרדים ביותר".

תרזה, הפנסיונרית מברוקלין, הגיבה באופן דומה כשגילתה כי לא מקובל להמשיך לעקוב אחר קשריר שלא גדל במשך שנים אחדות. היא טוענת שתמשיך לעבור סריקות, גם אם תיאלץ לעבור לטיפול בבית חולים אחר, ואפילו אם הביטוח שלה לא ישלם עבורן. אחרת איך תדע אם אחד הקשרירים האלה התחיל לגדול?

לתרזה וג'ואן יש מספר קשרירים בריאות, ברמת סיכון נמוכה יחסית. אך התגובות שלהן היו שונות בתכלית. לפי פאלופילד, האחראית לתחום איכות החיים במחקר LORIS, מחקרים מלמדים שלכולנו יש פילטרים אישיותיים, שבאמצעותם אנו מעבדים מידע רפואי, לעתים באופנים מפתיעים.

לפני שנים הייתה פאלופילד מעורבת במחקר שבחן את סגנונות העיבוד של 154 נשים, המתמודדות עם החלטה כבדת משקל: האם לעבור ניתוח מונע לכריתת שני השדיים. מעט יותר ממחציתן  – כולן נשים בעלות סיכון גבוה לחלות בסרטן שד, בהסתמך על היסטוריה משפחתית וגורמי סיכון אחרים – בחרו לעבור את הניתוח. מרבית האחרות ויתרו על ניתוח, ומעטות דחו את ההחלטה מסיבות שונות.

שתי הקבוצות דיווחו בתחילה על רמות חרדה גבוהות. אך בקרב הנשים שהחליטו לעבור את הניתוח שככה התחושה הזאת "באופן כללי" לאורך השנה וחצי הבאות, אומרת פאלופילד, ואילו הנשים שבחרו בגישת המעקב המשיכו לחיות בחרדה.

כיצד זה ייתכן? חוקרים מצאו תשובות אפשריות בשאלון "דרכי התמודדות" שחילקו לנשים בשתי הקבוצות. לנשים שבחרו בניתוח הייתה גישה פרואקטיבית יותר לפתרון בעיות, וסביר להניח שזה עזר להן להפיג את החרדה בהמשך הדרך, אומרת פאלופילד.

לנשים שסירבו לניתוח הייתה נטייה להשתמש "בהתנתקות רגשית או בהסחות דעת כדרכי התמודדות עם טראומה", היא אומרת. "אלה בנות יענה, טיפוסים שטומנים את הראש בחול". אבל במנגנון ההתמודדות הזה יש פגם מהותי. הסריקות ושאר הבדיקות התקופתיות הזכירו להן שוב ושוב את סכנת הסרטן.

סוזן מילר (Miller), פסיכולוגית קלינית החוקרת קבלת החלטות רפואית, אומרת כי הנשים שסירבו לניתוח שייכות לקבוצה המכונה "מנטרים". מדובר באחד משני סגנונות התמודדות שהיא תיארה לראשונה בסוף שנות ה-70. חברי הקבוצה האחרת – "מרככים" – מעדיפים להתעמק בפרטים הרפואיים רק אם יש צורך. "הם מפנימים את מה שאומרים להם", היא אומרת, אבל אינם מעוניינים להעמיק ולחקור.

המְנטרים נוטים לחקור את מחלתם לפני פגישות עם רופאים, ולהמטיר שאלות בזמן הפגישה. הם נוטים גם לנפח את הסיכונים הרפואיים, ולכן מְנטרות שבוחרות בגישת המעקב במחלה כמו סרטן שד לא חודרני, עלולות לחוש חרדה רבה. חלקן בוחרות בגישת המעקב "על סמך שיקולים רציונליים של בעד ונגד", היא מוסיפה. "אך רבות מהן מבינות שהבחירה הזאת תגבה מהן מחיר רגשי כבד".

בשנים האחרונות השתכנעה מילר שניתן לחלק את המנטרים לתת-קבוצות נוספות. "מנטרים לא-אסטרטגיים" הם מי שככל הנראה לא ינקטו צעדים לשיכוך העול הרגשי בין סריקות ובדיקות. הם ימשיכו להתבשל במיץ של עצמם, וחרדתם עלולה להפוך לחרטה על כך שלא נקטו צעדים "אקטיביים" יותר, אומרת מילר. זה מקור החרדה הרווחת בקרב הנשים שסירבו לניתוח כריתת השד במחקר של פאלופילד. דוגמה נוספת היא גברים עם סרטן ערמונית בשלב ראשוני, המתחייבים תחילה למעקב, אך בסופו של דבר פונים לניתוח כי אינם מסוגלים לשאת את חוסר הוודאות.

ג'ודי רפוארזו שייכת לקטגוריה שמילר מכנה "מנטרים אסטרטגיים". אלה אנשים המסתמכים על תמיכה מחברים, על טיפול עצמי ועל אסטרטגיות נוספות כדי לשכך את נטייתם הטבעית לנטר את המחלה. לא זאת בלבד שג'ודי שינתה את תזונתה והחליטה להפיק את המרב מהזמן שנותר לה – היא אומרת שהיא ספונטנית יותר משהייתה – אלא שהיא מנסה לא לחשוב יותר מדי על סכנת הסרטן. ולמרות זאת היא ממשיכה לעבור סריקות מדי חצי שנה.

"אני במעקב", אומרת ג'ודי. "אני לא מטומטמת – אני פרואקטיבית". בפברואר 2016 היא עברה סריקת MRI ואז התגלתה צמיחה קלה, אך עדיין אין סימן לסרטן חודרני.
***

גבר רץ בפארק

ריצה בפארק. תצלום: דייויד רואו

החלוקה שפיתחה מילר בין מנטרים למרככים היא אחד הכלים שבאמצעותם יכולים רופאים להבין כיצד המטופל יתמודד עם אבחנתו ועם אופני הטיפול השונים. שלי הוואנג מוסיפה כי כדאי שרופאים יקבלו מושג לגבי יכולתו של המטופל להתמודד עם סיכונים – בדומה לאופן שבו יועצים פיננסיים מעריכים אם לקוחותיהם מסוגלים לקבל על עצמם סיכון פיננסי נוסף, או אם הם מעוניינים בכך.

מטופלים ורופאים שבחרו בגישת המעקב, מנסים בפועל להתגבר על אחת הנטיות האנושיות הטבעיות ביותר: הרצון לפעול, אומר פול האן (Han), רופא וחוקר המתמקד באי-ודאות רפואית ובתקשורת בין רופאים למטופלים בכל הקשור לסיכון. האן טוען כי הדחף הזה עלול להזיק לנו גם במצבים יומיומיים הרבה יותר, ולא רק כשיש לנו מפרצת באבי העורקים או סרטן בשלבים ראשוניים. הוא מציין, למשל, כי רופאים נדרשים להחליט מדי יום אם לרשום אנטיביוטיקה למטופלים הסובלים מתסמינים הקשורים למערכת הנשימה.

"כולם רוצים לעשות משהו, כשלפעמים לא באמת צריך לעשות שום דבר מלבד לעקוב אחר המצב ולתת לגוף להגיב באופן טבעי", הוא אומר. "אבל יש רוח של אי-סבלנות בתרבות הרפואית שלנו, ובתרבות שלנו בכלל".

האן משער כי גישת ההמתנה הדרוכה מעוררת אי-נוחות רבה יותר בארצות הברית מאשר באירופה ובמקומות אחרים, שבהם עלויות ושקלולי תמורות במערכת הבריאות נדונים באופן פומבי וגלוי יותר. פאלופילד מסכימה. יתר על כן, היא חושבת שלאמריקנים יש סלידה רבה יותר מסיכונים, ולכן תוהה אם מחקר COMET האמריקני עלול להיתקל ביותר קשיים בגיוס מטופלות המוכנות שיפנו אותן לטיפולים באקראי לטובת הניסוי, ממחקר LORIS הבריטי, שהיא חברה בצוות חוקריו.

פאלופילד, כמו רופאים אחרים, חוששת שחוסר דיוק בלשון הרפואית עלול להפחיד מטופלים יתר על המידה, לעוות את תפישת הסיכון העצמי שלהם וכך להשפיע על קבלת ההחלטות בכל הקשור לטיפולים. כשהרופאים מדברים עם המשתתפות במחקר LORIS, הם משתמשים במונח "ניטור פעיל", במקום להשתמש ב"המתנה דרוכה", כיוון שביטוי זה "נשמע פסיבי למדי – את יושבת שם וממתינה שמשהו יקרה", היא אומרת.

בתחום סרטן הערמונית ישנה אבחנה מקבילה לסרטן שד לא חודרני, מצב טרום-סרטני המכונה high-grade prostatic intraepithelial neoplasia. המילה "נאופלזיה" היא ש"עלולה להרתיע את המטופל", אומר איאן תומפסון (Thompson), חוקר סרטן ערמונית מהמרכז למדעי הבריאות של אוניברסיטת טקסס בסן אנטוניו. טרמינולוגיה משפיעה על התנהגות ויוצרת תגובה רגשית.

כדי לשכך את פחדי המטופלים, רופאים צריכים להיטיב להסביר את הסיכון הרפואי הקיים, אומרת רנדה סוילמז וינר. היא מציינת שרבע בלבד מבין 244 המטופלים שאצלם התגלו קשרירים בריאה, הצליחו להעריך ברמת דיוק כלשהי את הסבירות שהקשרירים שלהם סרטניים. בסך הכול הם העריכו כי הסיכון הוא 20 אחוז, אך הסיכון האמיתי על סמך גודל הקשריר היה 7 אחוז בלבד. כמעט שלושה רבעים מהם כלל לא הבינו שקשרירים מסוימים גדלים לאט כל כך שלעולם לא יהפכו למסוכנים.

חוזה מעקב יסייע למנוע אי-הבנות בין מטופלים לרופאים, אומר ברנדן סְטאק (Stack), מומחה לסרטן בלוטת התריס מארקנסו. הסכם כתוב בין מטופלים השוקלים לנטר את מצב בלוטת התריס יבטיח דיון ישיר בסיכונים הכרוכים במצבם, הוא אומר. הוא יבהיר גם את הנסיבות שבהן יהיה צורך לשקול מחדש את החלטת המטופל.

לעתים, לאחר שמטופל החליט כי מעקב הוא הגישה הטובה ביותר, קשה לשכנע אותו לשנות כיוון אפילו אם יש סימנים לכך שהגידול נעשה אגרסיבי יותר, אומר תומפסון. "לפעמים קשה לנו לשנות גישה מ'לא לעשות כלום' ל'לעשות משהו' – לא קל לנו לאתחל את המחשב ולבצע הערכה מחודשת".
***

לדעת ריטה רדברג, יש דרך קלה להפחית את מאגר הממתינים הדרוכים, שרק גדל והולך: להפסיק לחפש מחלות בנחישות מופרזת מלכתחילה.

כעת היא מתחרטת שחפרה עמוק כל כך, מילולית, בבלוטת התריס שלה.

לאחר שהתגלה אצלה הגוש בזמן שהייתה סטודנטית לרפואה, היא עשתה סריקת יוד רדיואקטיבי שהראתה כי ככל הנראה אין מדובר בקשריר "חם" – כלומר כזה שמייצר הורמון עודף – אלא בקשריר שפיר. ב-20 השנים הבאות הסתפקה רדברג בבדיקות דם תקופתיות, עד שרופא המשפחה שלה התחיל לחשוש שהקשריר גדל. היא הסכימה לעשות ביופסיה עם מחט, וכעת היא מתחרטת על כך. הניתוח שעברה בשנת 2000 הותיר צלקת בצווארה. מדי יום היא נוטלת כדור של הורמון בלוטת התריס.

מסתבר שגם לברנדן סטאק יש סיפור דומה. יום אחד הוא לימד מתמחים ברפואה על טכנולוגיית אולטרסאונד, וכאשר תרגלו את השימוש במכשיר על הצוואר שלו התגלה קשריר בבלוטת התריס. הוא עבר שתי ביופסיות, אבל למרות זאת, רופאיו לא הצליחו לשלול חד-משמעית את האפשרות שמדובר בסרטן.

המתנה דרוכה הייתה אחת האפשרויות. "לא יכולתי לסבול את המחשבה שאצטרך להמתין", נזכר סטאק. "אמרתי, 'אנחנו מוציאים אותה'". ב-2006 הוא עבר ניתוח להסרת חצי מבלוטת התריס. הבדיקה לא הראתה שום סימן לסרטן. ובכל זאת, הוא אינו מתחרט: "הייתי נוהג כך שוב".

ורדברג? לאור קצב ההתפתחות האטי המאפיין בדרך כלל את סרטן בלוטת התריס, היא אינה נחרצת כל כך. "בסופו של דבר", היא אומרת, "נראה שהייתי שמחה יותר לולא ידעתי".

 

שרלוט האף (Huff) היא עיתונאית הכותבת על אודות רפואה מזה 20 שנה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרלוט האף, Mosaic.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על סרטן? נחכה ונראה

כמי שהגיע לאונקולוגים עם סרטן ב"שלב 4", אני מבין לצערי מעט בנושא. סרטן "לא חודרני" יכול מהר מאוד להפוך לחודרני וכשהוא הופך לחודרני, הוא גם יכול להפוך בקלות לסופני. בשלב 0 ושלב 1 לא נדרשים כלל כימו והקרנות ודי בניתוח. מה ההגיון להימנע ממנו? נשים נהנות להיות באי ודאות מתמדת ולהיבדק שוב ושוב כשהן משחקות בגורלם? אני מתקשה להבין את ההגיון. סרטן מרוצצים כשהוא קטן. כשהוא גדול המחיר קשה מאוד (מנסיון)