עדכון תמונת פרופיל

בפעם הבאה שאתם מעלים לפייסבוק תמונה של עצמכם, נכנסים לקניון או טסים לחו״ל, זיכרו שאתם מוותרים עוד קצת על הבעלות על הפנים שלכם. מחשבות על זהות בעידן של מערכות לזיהוי פנים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשדוריאן גריי הסיט את הבד הסגול מעל תמונת הפורטרט שלו, זעקת כאב נשמעה מפיו. ״הוא ראה מבט ערמה בעיניים וקמט נפתל של צביעות בזויות הפה. הדיוקן היה נתעב, נתעב עוד יותר מקודם״. תמונת הפורטרט של דוריאן הצעיר כמו התעוררה לחיים, השתנתה והתעוותה עם חלוף הימים. היא רדפה אותו עד שכבר לא יכול היה לשאת בַּמַראֶה שלה. מרגע שהתעוררה לחיים, חייו של דוריאן כבר לא היו לחלוטין בידיו, פניו לא לחלוטין שייכים לגופו, וגופו לא לחלוטין שלו. הפורטרט של דוריאן אמנם לא היה מצולם אלא מצויר. אך לא בכדי כתב אוסקר ויילד את ״תמונתו של דוריאן גריי״ בימים בהם צלמי הרחוב פקדו את לונדון והציעו לעוברי אורח להיכנס למעבדות הניידות שלהם כדי להצטלם לתמונת פורטרט בפעם הראשונה. לא היה זה מקרה שוויילד כתב את הרומן באותה שנה שבה תצלומי פורטרט נכנסו לארכיוני המשטרה כמסמכים שסייעו לעקוב אחר פושעים ולמיין אותם. שם מצא את עצמו עומד דוריאן; כדימוי בעצמו.

אחרי שהתרגלנו להיות חשדנים כלפי מצלמות האבטחה שמוצבות במרחבים ציבוריים, מערכות זיהוי הפנים הפכו יעילות ושמישות יותר דווקא בתנאים האינטימיים והפרטיים של צפייה ממושכת במסכי המחשב הביתיים שלנו

אותו דיוקן מפואר הוא גם מקורו של תצלום הסלפי שלנו. זהו דוריאן גריי שמביט שוב ושוב בתמונת הפרופיל החדשה שלו, מציץ בה בדף הפייסבוק שלו ומחכה ללייק. בגלגולו הנוכחי הרי הוא דני באומן, נער בריטי כבן 19 שהופיע בכותרות העיתונים בשנה שעברה לאחר שבמשך שישה חודשים הסתגר בביתו וצילם כ-200 תצלומים של פניו בכל יום, במטרה ללכוד את תמונת הפורטרט המושלמת. ״אנשים לא מבינים שכשהם מעלים תמונות של עצמם לפייסבוק (...), זה יכול לצאת משליטה במהירות. זה הופך למשימה: להשיג צילום טוב ולקבל תגובות טובות – והמשימה הזו עלולה להרוס כל אחד״, הוא אמר. לילות ארוכים הוא הפך בדבר, עד שבאוגוסט 2014 התייאש וניסה לשים קץ לחייו. כמו דוריאן גריי.

חיים בצילום

אדם הרווי מעביר סדנאות על פרטיות ומלמד משתתתפים כיצד להטעות את התוכנות לזיהוי פנים. צילום: Southbank Central

אדם הרווי מעביר סדנאות על פרטיות ומלמד משתתתפים כיצד להטעות את התוכנות לזיהוי פנים. צילום: Southbank Central

ההכרה בכך שאין ברשותנו שליטה בצילום של פנינו מסייעת לתפוס את קיומם של חיים בצילום; חיים שלא זו בלבד שמתקיימים עצמאית, אלא שהם מקנים לדימוי הצילומי סמכות חדשה שבמרכזה האפשרות ״לראות״ טוב יותר מאשר באמצעות העין האנושית שלנו. הצילום הזה הוא ״חכם״ -- מצהירות חברות ענק כמו סמסונג וקאנון -- הוא יודע לבחור אילו רגעים לשמור ועל אילו לוותר, איך לשתף דימויים עם משפחתנו ואיך לתייג את שמנו באופן אוטומטי. כמו ״הטיל החכם״, ״הבית החכם״ או ״הרכב החכם״, הצילום החכם מפחית את ההתערבות האנושית בייצורו ובשמירתו ומניח שקיימת פונקציה מוגדרת לצילום. אם הטיל החכם מונחה באופן אוטומטי לבית שבו הוא אמור לפגוע, הצילום החכם מנותב אוטומטית לזהות שלנו.

כמו ״הטיל החכם״, הצילום החכם מפחית את ההתערבות האנושית בייצורו ובשמירתו ומניח שקיימת פונקציה מוגדרת לצילום. אם הטיל החכם מונחה באופן אוטומטי לבית שבו הוא אמור לפגוע, הצילום החכם מנותב אוטומטית לזהות שלנו

המוח הקודח של הצילום החכם מתגלם בצורת מערכת זיהוי הפנים. טכנולוגיות זיהוי הפנים מחוללות שינויים דרמטיים בהבנייה של שליטה ומשטור של פעולות יומיומיות במרחבים פרטיים. אחרי שהתרגלנו להיות חשדנים כלפי מצלמות האבטחה שמוצבות במרחבים ציבוריים, מערכות זיהוי הפנים הפכו יעילות ושמישות יותר דווקא בתנאים האינטימיים והפרטיים של צפייה ממושכת במסכי המחשב הביתיים שלנו. דווקא אז, כשהגוף במנוחה והעיניים בבהייה, קל לזהות אותנו. תוכנות אלו כבר מוטבעות לתוך רשתות חברתיות ומציעות לנו לתייג את המצולמים ללא כל ניסיון לטשטש את המבט המארכב של ה״צילום החכם״. בעוד שטכנולוגיות ביומטריות כמו טביעת אצבע או סריקת הרשתית יכולות להתבצע רק מקרוב ותוך כדי שיתוף פעולה חלקי מצדו של סובייקט נתון, מערכות זיהוי הפנים הצילומיות מסוגלות לשלוף יחידים מתוך ההמון, לזהות את הפרופיל שלהם, לבודדו ולהציבו לצד כל אותם נתונים שכבר נשמרו במערכת. התהליך הזה פורט את רגע הצילום לסדרה של פעולות ממוחשבות שמתבצעות כהרף עין.

על פי דוח שפורסם על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת ניו יורק, השכלול המכריע שהופך את מערכת זיהוי הפנים ליעילה יותר מכל עין אנושית הוא היכולת שלה לערוך השוואה בין דימויים שכבר קיימים בתוך המאגר לבין ״דימוי הגישוש״, כפי שהוא נקרא בעגה המקצועית של תעשיות האבטחה. דימוי הגישוש (Probe Image) מגשש אחר עקבות קיימות של אינפורמציה על ידי שליחת אותות אל מאגר נתונים קיים המכונה בשם ״הגלריה״ (בדומה לשם התיקייה במחשב שלנו). אותה ״גלריה״ -- השם המעודן של המאגר הביומטרי -- ניזונה מכמה שיותר שלוחות מידע, אשר חלקן מוכרות לנו יותר כרשתות חברתיות שאליהן אנחנו מעלים את תמונות הפרופיל שלנו ומוסיפים תיוג. הגלריה מושתתת על העקרון הפשוט שבו אנחנו -- אותם אזרחים מפוקחים שלמדו כיצד גופנו נתון למבטו של סוכנות ממשטרת -- חוזרים הביתה ו״מתנדבים״ להאכיל את המערכת בתמונות הסלפי של פנינו ולשפר את ביצועיה. לאחר שהיא אוגרת את המידע הדרוש כדי לגזור מתוכו את תווי פנינו, תהליך הצילום במערכת זיהוי הפנים יכול להתחיל. על פי הדוח, השלב הראשוני בתהליך הצילום החדש הוא זיהוי הפיקסלים של פני שטח הפנים. תוכנת הזיהוי יכולה להיאחז ב״זיזים״ חזותיים כגון אף, אוזניים או שקעי עיניים. לאחר שהושלמה גזירת הפנים מתוך הדימוי הכולל, מתחיל תהליך של ריטוש שבו רקע התמונה נחתך ונמחק, גווניה וניגודיותה משתנים, וגודלה מותאם לסטנדרט המוסכם. רק אז תהליך הגישוש מתחיל את השלב המכריע שבו פני שטח הפנים נסרקים, נמדדים ומפורקים לנוסחאות מתמטיות לפני שהם נשלחים לגלריה כדי לאתר התאמות. שלושה שלבים אלו של איתור, ריטוש והשוואה נערכים במהירות מואצת וללא גישור או התערבות של סוכן אנושי.

ביצועים אלו הופכים את המערכת ליעילה במיוחד בניסיונות לאתר סובייקטים חשודים ש״עלולים״ לבצע עברה בעתיד הקרוב ולעצור אותם. אך באופן יומיומי יותר, מערכות אלו מאפשרות את התפירה האישית של מוצרים למאווייהם של צרכנים פוטנציאליים ומגדירות לנו מה כדאי לנו לרכוש. העיתונאי איבור טוסל מדווח כי אינטל, יצרנית לוחות האם למחשביםֿ, מפתחת מערכת לזיהוי פנים שתותקן על גבי מסכי פרסום ממוחשבים ותהווה מרגל עסקי אינטראקטיבי. המצלמה שעל מסך המחשב תזהה את מי שיתקרב למרחק של 6-4 מטרים ותתאים את הפרסומת שתוקרן לסוג הפנים שיופיעו מולה.

כימות המידע שנדרש על מנת לזהות פנים. המערכת מזהה שליש מהפנים שמצולמים באיכות של 40% עד 60% בהירות.

כימות המידע שנדרש על מנת לזהות פנים. המערכת מזהה שליש מהפנים שמצולמים באיכות של 40% עד 60% בהירות.

על מנת שתוכנת הזיהוי תתפקד באופן אופטימלי, פניהם של המצולמים מחולקים לשלוש קטגוריות מרכזיות כמיון ראשוני: גזע, מין וגיל (על אף שתוצאות הזיהוי הסופיות אינן תלויות בהן)

הדוח היבש של אוניברסיטת ניו יורק מונה גם את המגבלות הרבות של מערכות זיהוי הפנים. על פי הדוח, על מנת ש״דימוי הגישוש״ יוכל לגשש את דרכו לתוך הגלריה, איכותו צריכה להיות מספקת. נכון לשנה שבה נכתב הדוח (2012), הסטנדרט של "דימוי איכותי" הוא תשעים פיקסלים לרוחב התמונה. כמו כן, במידה והפנים מוסתרות חלקית על ידי כובע, רעלה, משקפי שמש או שיער סתור, שלב האיתור עלול להשתבש ולמנוע זיהוי. תיאורטיקנית הצילום שרה קאמבר מוסיפה שעל מנת שתוכנת הזיהוי תתפקד באופן אופטימלי, פניהם של המצולמים מחולקים לשלוש קטגוריות מרכזיות כמיון ראשוני: גזע, מין וגיל (על אף שתוצאות הזיהוי הסופיות אינן תלויות בהן). היא מדגישה כי מערכות זיהוי הפנים העכשוויות מוטבעות בתוך ה״מסורת של המגבלה הטכנית והפסאודו-מדעית של צורות ראייה״, למרות הטענות לניטרליות חדשה ויעילות מחודשת. על פיה, לא ניתן לנתק מערכות אלו מהאופן שבו טכנולוגיות צילומיות מקעקעות הגדרות של גזע ומגדר בעת שהן נבדקות על גבי הגוף האנושי וארשת פניו. אותה ראייה עלולה לשמש כעילה לגזילתן של זהויות פרטיות לצורך ההתאמה שלהן לקטגוריות ביולוגיות רחבות יותר.הצורך בתאורה נכונה, בזווית צילום ישירה ובניהול הופעה חיצונית אינו משנה את המהות של מערכות הזיהוי ככלי שנותן לגיטימציה לנתק את הפנים מהגוף שמחובר אליהם, וכן את הגוף מהקונטקסט הסוציו-פוליטי שבו צולם. כל צורות הניתוק האלו מתגבשות לכדי כינון מחודש של זהות מלאכותית שבמקרים רבים נמצאת ״אשמה״ כבר בטרם ביצעה את הפשע שייעדו לה.

בעוד היומרה הפסאודו-מדעית של הצילום מתבססת לעתים קרובות על יכולתו של הדימוי הצילומי לחשוף את הפרטים הקטנים שחמקו מהעין האנושית, דימוי הגישוש שומט את תפקיד ההיסטוריה של הראייה לטובת ״גישוש״ אחר מה שנמצא תמיד מחוץ לפריים של התמונה. פעולת הגישוש (probing) כמו מעניקה לדימוי את היכולת לגייס חושים אחרים, כעיוור שממשש את פנינו בתוך האפלה.

הצילום החכם

התבונה של הצילום, אם אפשר לייחס לו כזו, היא יכולתו לשלוח אותות דיגיטליים אל אי אלו תצלומים אחרים שמתקבצים לאִטם בעננות מידע ונאגרים כנתונים אודות המקום והזמן בו שצולמו ואודותינו, המצולמים. דרך ההתקשרות ו״הדיבור״ עם דימויים אחרים, הדימוי החכם מתאחד עם ״קהילת הדימויים״ הקיימת כדי לשפר את האלגוריתמים דרכם אנחנו מקוטלגים, מתוייגים, מאורכבים, ומתוייקים. בהתחשב בשינויים אלו, הצילום איננו עוד צילום אחד, סינגורלי העומד לבדו ובפני עצמו כראייה חזותית, כשם שאין הוא התצלום שבו הבטנו כשרצינו להיזכר בפניו של קרוב משפחה. למעשה, הצילום אינו אלא צילומים; מהותו צריכה להתנסח מחדש דרך לשון הרבים שמכירה במהותו כמקבץ, כסדרה, כלהקה של דימויים שהולכת וגדלה, לוקחת סמכות ומנצלת אותה. הצילום הזה אינו מכונן דרך פעולת צילום מוגדרת: הרגע בו אנחנו מכוונים את הטלפון הנייד שלנו אל פנינו ולוחצים על הכפתור. הוא גם לא יכול להיות מובן כאמנה אזרחית כלשהי שקושרת בין המתבונן בצילום, הצלם שצילם אותו והמצולם שנראה בתוכו. לחלופין, הצילום שאליו אנחנו נדרשים היום הוא כבר תמיד ״דימוי גישוש״ שבו הצלם והמתבונן מתייתרים ובמקומם יושב סוכן לא אנושי.

מנקודת מבטה של המשטרה וחברת ביטחון שדות התעופה, אירועי 9/11 נתפשו ככישלון חרוץ בתהליך הזיהוי של מוחמד אטה ושותפיו, שכבר נלכדו בעבר במצלמות האבטחה וקוטלגו כדימוי במאגרי המידע, אך לא זוהו לפני שעלו למטוס

למרות כל זאת (ואולי בזכות), אחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001, הדרישה למערכות זיהוי הפנים גדלה ללא היכר. מנקודת מבטה של המשטרה וחברת ביטחון שדות התעופה, אירועי 9/11 נתפשו ככישלון חרוץ בתהליך הזיהוי של מוחמד אטה ושותפיו, שכבר נלכדו בעבר במצלמות האבטחה וקוטלגו כדימוי במאגרי המידע, אך לא זוהו לפני שעלו למטוס. יותר מכל, הכישלון הכריע את זירת המאבק שבין העין האנושית ובין עין המכונה והכריז על נחיצותו של ״צילום חכם״ יותר. "הצילום החכם" נדרש להחליף את מפגש ה״פנים-אל-פנים״ שמאז ומתמיד הכריע את רגע הזיהוי כרגע של עדות. במקומו הצילום החכם "העתיק-והדביק" אלגוריתמים מתמטיים שמרדדים את ריבוי המשמעות והמורכבות של ארשת הפנים אל חישובים שמתוכם ניתן לצפות קדימה, אל עתיד דטרמיניסטי של מימוש פונטציאל, אם כצרכן או כפושע. גם הקונטקסט שבו נלכד תצלום לצורך זיהוי פנים מודח מהחישוב הכולל כדי להתמקד אך ורק בווקטורים של מפת הפנים. מערכת זיהוי הפנים צריכה להיות מובנת לא רק מבעד לתפקוד המיידי שלה, אלא גם ככלי נוסף שנועד להשתלט על עתיד שנתפש כהרה אסון ולהבטיח לחברה המערבית ביטחון מפני הטרור הבלתי נראה לעין. זיהוי פנים, אם לצרכים ביטחוניים או מסחריים, מייצר קלסיפיקציה שמטרתה לקבץ אינדיבידואלים תחת קטגוריות ביולוגיות שמתוכן נגזרים התנהגויות ומעשים שטרם נעשו. הנטייה להעניק למערכות זיהוי הפנים את היכולת לראות את מה שטרם התרחש קושרת את הדימויים אל פרקטיקות של אמונה וציפייה, לסמכות איקונופילית של דימוי שכבר איננו נקשר בקשר אינדקסיאלי אל העבר, אלא מנבא עתידיות פושעת.

פרנסואה רוקה וג׳פה הוקנדייק מדגימים כיצד המערכת מזהה פנים. באדיבות Arts Electronica

פרנסואה רוקה וג׳פה הוקנדייק מדגימים כיצד המערכת מזהה פנים. באדיבות Arts Electronica

ה״צילום החכם״ אמנם נחגג על ידי חברות פרטיות כחידוש טכנולוגי, אבל מהותו כאפרטוס מכוננת כבר מימיו הראשונים של הצילום. ההיסטוריה של הצילום קושרת אותו מלכתחילה לטכנולוגיה שפועלת יד ביד עם מוסדות הפיקוח של המאה ה-19. חוקרי צילום כמו אלן סקולה וג׳ון טאג פירשו את הקשר האינהרנטי בין הצילום לבין תהליך המיון והקִטלוג של הגוף האנושי ו״תכונותיו הטבעיות״. בקונטקסט של המהפכה התעשייתית במערב ולאור תהליכים מואצים של הגירה ואורבניזציה נולד צורך לשכלל את אופני השליטה הממסדיים בהמון ולערוך רפורמציות כנגד העוני הגואה, המחלות והפשיעה שנתפסו כתוצאה ישירה של סובייקטים בלתי יצרניים, בעלי צבע אור ספציפי וזהות מינית מוגדרת. למעשה אחד מהאלגוריתמים שעליהם מבוססות תוכנות זיהוי הפנים העכשוויות הוא ה-Principal Component Analysis שמפיק דימויים באופן זהה לטכניקה שבה השתמש הביולוג האנגלי פרנסיס גלטון כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19.

סוגים של בני אדם

לפני מספר חודשים ביקרתי בארכיון הצילומים של פרנסיס גלטון בתקווה לגלות את מקורותיה של מערכת זיהוי הפנים. בטרם קיבלתי רשות להיכנס לארכיון, נדרשתי להצטלם. כך קרה שעוד לפני שדרכתי בתוך הארכיון עצמו, הפכתי להיות האובייקט שטמון בתוכו. בדומה לארכיונים רבים אחרים, הארכיון של הצלם הויקטוריאני סר פרנסיס גלטון מוגן על ידי מערכות אבטחה משוכללות ששומרות על האובייקטים יקרי הערך שחבויים בו. כל מבקר שמגיע לארכיון מחויב לעמוד מול המצלמה ולהיות מושא למבטה של המכונה המארכבת תמורת מתן רשות למבטו. ״עין תחת עין״, אמר לי הארכיבאי וחייך כשתמונת הפורטרט שלי הופיעה על מסך המחשב ושוב נעלמה לתוך המאגר כלא הייתה. אחר כך היא הוצגה בפניי שוב בצורת כרטיס מגנטי שהקנה לי גישה לחללים הפנימיים שמאחורי המחסום האוטומטי.

הדרישה להצטלם על מנת לקבל הרשאת כניסה לארכיון הצילומים של פרנסיס גלטון מייצרת אירוניה מטרידה, אם כי שנונה באופן חשוד. שלא כמו רוב הארכיונים של "יוניברסיטי קולג׳" שבלונדון, הארכיון הספציפי הזה מציע התבוננות בתצלומי הפורטרט שהצלם פרנסיס גלטון אסף במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-19. בתוך הארגזים שהונחו על שולחנות העיון לפני הגעתי המתינו עשרות אלבומים מקושטים בעיטורים כסופים ובהם סדרות אינסופיות של תצלומי פורטרט שונים, ששובצו כולם זה לצד זה בידו העדינה של גלטון.

פורטרטים מתוך מאגר הצילומים שאסף פרנסיס גלטון במאה ה-19.

פורטרטים מתוך מאגר הצילומים שאסף פרנסיס גלטון במאה ה-19.

דרך צילומים, גרס גלטון, ניתן לקשור בין הווייתו הפנימית של אנדיבידואל לבין הופעתו הפיזית

גלטון האמין שהפורטרט המצולם יכול להוות הוכחה לתיאוריה ביולוגית שכינה “אאוגניקה" (יוונית: "השבחת הגזע”). גלטון -- ביולוג, אנתרופולוג, חוקר יבשות, ממציא, מטאורולוג, מומחה לסטטיסטיקה ואחיינו הצעיר של צ׳רלס דרווין -- ביקש לקנות לעצמו שם כמומחה בסוגיות תורשה. באנגליה של אמצע המאה ה-19, השקיע גלטון מאמציו בביסוס תיאוריה מהפכנית שתשנה את האופן שבו המדע מתייחס להתנהגות האנושית: תורשה, טען גלטון, היא שמכתיבה את "הצלחותיו" של אדם ולא, כפי שנטו לחשוב, חוויות נרכשות במהלך חייו. בקיץ של שנת 1877 מצא עצמו גלטון עומד מול האגודה לאנתרופולוגיה של בריטניה כשהוא מציג בפני קהל מכובד את עניינו החדש בצילום פורטרטים. דרך צילומים, הוא גרס, ניתן לקשור בין הווייתו הפנימית של אנדיבידואל לבין הופעתו הפיזית. באמצעות הדגמה שבה השווה את צילומי פניהם של מאות אסירים, גלטון טען כי ״הקשרים טבעיים החלו להופיע מתוך התצלומים, חלקם בולטים באופן יוצא דופן״. הוא פיתח טכניקה אותה כינה "קומפוזיציית פורטרט" (Portrait Composition) אשר הסתמכה על חשיפתם של מספר פורטרטים, זה על גבי זה, עד להופעה של ממוצע ביניהם: הפנים הממוצעות. הממוצע, טען גלטון, הוא העבריין המושלם. התזה המרכזית שלו התבססה על כך שצילום פורטרט חושף את זהותו החבויה של אדם, זו שניתן לחשוף דרך הדמיון הפיזי בין קבוצות שונות של סובייקטים: חולה הרוח, האישה ההיסטרית, העבריין, עורך הדין, היהודי.

תהליך הגזירה וההדבקה

תהליך הגזירה וההדבקה של גלטון

את הרעיון המסוכן של יצירת פרופילים חברתיים שאל גלטון מהפיזיולוג גזבייה בישא (Xavier Bichat) שבתחילת המאה ה-19 ניסח היפותזה לפיה אפשר למיין את כל בני האדם לשלושה סוגים שנגזרים משלושה תחומי חיים שונים: תחום הפעולה, תחום המחשבה ותחום רגש. חלוקה זו נבעה מתוך המאבק להפוך את המודרנה -- עידן של יחידים שמופרדים זה מזה -- ליחידה אחת אורגנית ולגזור מתוכה סובייקט קולקטיבי.

את הרעיון המסוכן של יצירת פרופילים חברתיים שאל גלטון מהפיזיולוג גזבייה בישא, שבתחילת המאה ה-19 ניסח היפותזה לפיה אפשר למיין את כל בני האדם לשלושה סוגים שנגזרים משלושה תחומי חיים שונים: תחום הפעולה, תחום המחשבה ותחום רגש

פרנסיס גלטון הכיר היטב את עבודתו של בישא בעת שהשלים את ספרו Inquiries into Human Faculty and Development שעוסק בתופעות של תורשה וגזע. באותן שנים הוא מצא עצמו עסוק בפיזיוגנומיה של קבוצות של אינדיבידואלים שחלקו תכונות מנטליות משותפות שהשפיעו, לטענתו, על ארשת פניהם. מתוך אובייקט מחקרי זה, הגה גלטון את הרעיון לייצר מכשיר שיסרוק את שטח הפנים וייפרק אותו ל-30,000 קורדינטות שונות שדרכן יופיעו אלגוריתמים שיאששו את מחקרו באופן בלתי מעורער. גלטון מעולם לא צילם בעצמו את מושאי המחקר שלו. לחלופין, הוא זיהה כי ארכיונים קיימים יכולים להקל על עבודתו ולשמש כחומר גלם קיים לתהליכי ההשוואה שיצר. הוא אסף תצלומים אלו מחברים ומקרובי משפחה אמידים בסביבתו, מבית המשפט, מקליניקות לחולי נפש וממעבדות ביולוגיות. הוא גזר את הפנים מתצלומים אלו וניתק אותם מהקשרם. הוא ביסס הנחה לפיה רק הריבוי וההשוואה מבעד למונטאז׳ יכולים לסייע לו בתהליך מחקרו. בטכניקה שלו התצלום הבודד אינו אלא מסמן אחד בשרשרת אינסופית של תצלומים אחרים, בסדרה האינסופית שבלבה של התשוקה לארכב ולקטלג.

אחד התצלומים מתוכם גזר גלטון את הפנים. צילום: דניאל מן

אחד התצלומים מתוכם גזר גלטון את הפנים. צילום: דניאל מן

בארכיון צילמתי ביסודיות את צילומי הפורטרט של גלטון עם האייפון שלי. הגונב מגנב פטור. בין הסדרות הארוכות ששובצו לתוך האלבומים, מצאתי את התצלומים מתוכם גזר גלטון את הפנים. אלו נמצאו קבורים בתחתיות הארגזים, ללא נמען וללא זהות. הנפולת של הארכיון; עשרות נשלים של תצלומים של אירועים משפחתיים, חגיגות ויקטוריאניות בפארקים של לונדון, בני משפחה וחברים עומדים גאים בבגדי חג. אך במקום פנים נפערו חורים. באחד מתצלומים אלו נותרה אישה אחת שלמה. פניה נראו מעומעמים מאחורי התחרה העדינה שכסתה את הכובע שחבשה באותו אחר צהריים של קיץ כלשהו ב-1870. האנשים מסביבה נפלו קורבן לסכין החיתוך של גלטון, אבל בה הוא לא נגע. לא היה לו שימוש בפניה, אז היא ניצלה.

ככל שתמונת הפורטרט תהיה מרהיבה ומדויקת יותר, כך הפוטנציאל שלה להשפיע עלינו יגדל והשימוש בה יתרחב

כפי שאנו נמצא את תמונת הפורטרט שלנו עמוק בתוך הגלריות והמאגרים הביומטריים, דוריאן גריי מצא את תמונת הפורטרט שלו בעליית הגג. כמוהו, אנחנו עוד נגלה שתמונות אלו אינן אדישות, אלא ממשיכות להתקיים בלעדינו. אך כמו דוריאן גריי, נגלה את כל זה מאוחר מדי, כאשר התמונות יהיו חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו וממה שאנחנו רוצים להיות. ככל שתמונת הפורטרט תהיה מרהיבה ומדויקת יותר, כך הפוטנציאל שלה להשפיע עלינו יגדל והשימוש בה יתרחב. ולבסוף, כמו דוריאן גריי, נמצא את פנינו ב״עליות הגג״ של האינטרנט. פנים ששונו, שהזדקנו, שקובצו, שהתעוותו, ששומשו מחדש לצרכים אחרים ונעלמו.

השאלה הנותרת היא כיצד ומתי נדרוש את הבעלות המוחלטת על פנינו. האם בעתיד הקרוב נחבוש כובע? נכסה את הפנים בתחרה? נצלם באיכות נמוכה? אולי דרישה כזו תשנה באופן מהותי את האופן שבו אנחנו מצלמים צילומים ומתבוננים בהם, כי הפנים שלנו הם מוצר יקר למדי, ואנחנו נותנים אותם כל יום ובחינם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על עדכון תמונת פרופיל