עד 75, זה הכל

לחברה, למשפחה ואפילו לכם יוטב אם לא תיאבקו בטבע כשתגיע השעה ללכת
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

שבעים וחמש.

אני רוצה לחיות שבעים וחמש שנה וזהו.

הם חושבים שאיני מתכוון לזה. הם בטוחים שכאשר אתקרב לגיל שבעים וחמש, אני אדחה את הגיל הרצוי לשמונים, ואז לשמונים וחמש, ואולי אפילו לתשעים

הגישה הזאת מטריפה את הבנות שלי. היא מטריפה את האחים שלי. חבריי היקרים חושבים שאני מטורף. הם חושבים שאיני מתכוון לזה, שלא חשבתי על זה ברצינות. הרי יש עוד כל כך הרבה דברים לראות ולעשות בעולם. כדי לשכנע אותי בטעותי, הם מונים אנשים רבים מעל גיל שבעים וחמש שאני מכיר ושמצבם טוב למדי. הם בטוחים שכאשר אתקרב לגיל שבעים וחמש, אני אדחה את הגיל הרצוי לשמונים, ואז לשמונים וחמש, ואולי אפילו לתשעים.

אני בטוח בעמדתי. אין ספק שהמוות הוא אובדן. הוא גוזל מאיתנו חוויות, ציוני דרך וזמן יקר ערך שהיינו יכולים לבלות עם בני הזוג והילדים. בקיצור, הוא גוזל מאיתנו את כל מה שאנו מוקירים.

אבל הנה האמת הפשוטה שרבים מאיתנו מתכחשים לה: גם חיים ארוכים מדי טומנים בחובם אובדן. רבים מאיתנו יהיו נכים, ואם לא נכים, נגיע למצב של רפיון והידרדרות. גם אם מצב זה אינו גרוע יותר מוות, הוא בכל זאת מצב של קיפוח: הוא מקפח את היצירתיות שלנו ואת יכולתנו לתרום לעבודה, לחברה, לעולם. הוא משנה את האופן שבו אנשים רואים אותנו, מתייחסים אלינו, ומעל לכול – זוכרים אותנו. אנו לא ניזכר כאנשים נמרצים ופעלתנים אלא כחלשים, חסרי אונים ואפילו עלובים.

עד שאגיע לגיל שבעים וחמש, אוכל לומר בלב שלם שחייתי חיים מלאים. אהבתי, ואהבו אותי. ילדיי יהיו בוגרים, בעיצומם של חיים עשירים משלהם. אני אזכה לראות את לידת נכדיי ואת תחילת חייהם. אוכל לומר שעסקתי בנושאים שעניינו אותי ותרמתי להם את תרומתי, בין אם היא חשובה ובין אם לא. וכולי תקווה שלא יהיו לי מגבלות שכליות וגופניות רבות. מוות בגיל שבעים וחמש לא יהיה טרגדיה גדולה. אני מתכנן לערוך טקס אזכרה לפני מותי. ואני לא רוצה בכי או יללות, אלא התכנסות מלאה בחום ובזיכרונות נעימים, בסיפורים על התנהגותי המביכה, בהכרת תודה על חיים טובים. אחרי מותי, בני משפחתי יוכלו לערוך טקס אזכרה משלהם אם ירצו – זה כבר לא ענייני.

אני חושב שהייאוש המוטרף להאריך את החיים הוא מוטעה מיסודו ואף הרסני

אני רוצה להבהיר: איני מבקש חיים באורך מופרז, ואיני מבקש לגדוע את חיי בטרם עת. אני בריא מאוד, כך טוענת הרופאה שלי, ואין לי מחלות כרוניות. לאחרונה טיפסתי על קילימנג'רו עם שניים מאחייניי. כלומר איני מבקש מאלוהים שיעשה לי טובה וייתן לי לחיות עד שבעים וחמש למרות איזו מחלה סופנית. ואני גם לא מתכוון לקום בוקר אחד בעוד שמונה עשרה שנה ולשים קץ לחיי בהמתת חסד או בהתאבדות. מאז שנות התשעים אני מתנגד באופן פעיל להמתות חסד והתאבדויות בסיוע רופאים. רוב האנשים שרוצים למות באחת הדרכים האלה אינם סובלים מכאב, אלא מדיכאון ומייאוש. הם מפחדים לאבד את כבודם העצמי ואת השליטה בגופם. האנשים שהם מתכוונים להותיר אחריהם חשים, באופן בלתי נמנע, תחושת כישלון. התשובה לתסמינים האלה אינה לשים קץ לחייהם אלא לקבל עזרה. זמן רב אני טוען שעלינו להעניק לכלל החולים במחלות סופניות מוות טוב ורחום – במקום להעניק למיעוט קטן את האפשרות למות בהמתת חסד או בסיוע רופא.

עורב מזנק מסלע, קילימנג'רו

עורב על פסגת הר קילימנג'רו. תצלום: מוזר ויליאמס

הכוונה שלי היא להסביר כמה זמן אני רוצה לחיות, איזה סוג של טיפול רפואי אני אסכים לקבל אחרי גיל שבעים וחמש, ואיזה היקף של טיפול רפואי אסכים לקבל. לאמריקנים יש אובססיה להתעמלות, לביצוע תרגילי מחשבה, לצריכת מיצים ומרקחות חלבונים למיניהם, לדיאטות מחמירות ולהארכת חייהם ככל אפשר. התופעה הזאת נפוצה כל כך שכעת היא מגדירה טיפוס תרבותי חדש. אני מכנה אותו "אמריקני בן-אלמוות".

אני מתנגד לשאיפה הזאת. אני חושב שהייאוש המוטרף להאריך את החיים הוא מוטעה מיסודו ואף הרסני. מכל מיני סיבות, שבעים וחמש הוא גיל די טוב לשאוף לעצור בו.

מהן הסיבות האלה? נתחיל בדמוגרפיה. אנחנו מזדקנים, ושנות חיינו המאוחרות אינן איכותיות במיוחד. מאז אמצע המאה התשע עשרה, אמריקנים חיים זמן רב יותר ויותר. ב-1900 הייתה תוחלת החיים הממוצעת בלידה 47 שנים בערך; ב-1930 היא הייתה 59.7 שנים; ב-1960, 69.7; ב-1990, 75.4. כיום, תינוק שאך נולד צפוי לחיות בערך 79 שנים (נשים חיות יותר מגברים, בממוצע. בארצות הברית, הפער הוא כחמש שנים. לפי National Vital Statistics Report, תוחלת החיים לזכרים אמריקנים שנולדו ב-2011 היא 76.3, ולנקבות 81.1).

בתחילת המאה העשרים גדלה תוחלת החיים כיוון שחיסונים, אנטיביוטיקה והשיפור באיכות הטיפול הרפואי הצילו עוד ועוד ילדים ממוות בטרם עת וריפאו זיהומים ביעילות. רוב האנשים שהיו חולים והבריאו, חזרו לחיות חיים נורמליים ובריאים ללא תופעות לוואי. אבל מאז 1960 תוחלת החיים הממוצעת גדלה, בעיקר מכיוון שאנו מאריכים חייהם של אנשים מעל גיל שישים. במקום להציל יותר צעירים, אנו מאריכים את הזקנה.

האמריקני בן האלמוות רוצה נואשות להאמין ב"דחיסת החולי" (compression of morbidity). תיאוריה זו, שפותחה ב-1980 על-די ג'יימס פ. פְרַייז (Fries), כעת פרופסור אמריטוס לרפואה בסטנפורד, אומרת שככל שנאריך את תוחלת החיים מעבר לגיל שמונים ותשעים, אנו נחיה חיים בריאים יותר – כלומר נחיה זמן רב יותר לפני שנתחיל לסבול מלקויות, ובאופן כללי נסבול מלקויות מעטות יותר. הטענה היא שבחיים ארוכים יותר, נבלה אחוז קטן יותר מחיינו במצב של שקיעה.

דחיסת החולי היא תיאוריה אמריקנית במהותה. היא אומרת לנו בדיוק את מה שאנו רוצים להאמין בו: שנחיה חיים ארוכים יותר ואז נמות בבת אחת, כמעט בלי כאבים ובלי הידרדרות גופנית – כלומר ללא החולאים המיוחסים בדרך כלל לתהליך ההזדקנות. היא מבטיחה לנו שנבלה את חיינו על גדת מעיין נעורים עד שנגיע לגיל המוות, שרק עולה כל הזמן. החלום הזה – הפנטזיה הזאת – הוא שמדרבן את האמריקני בן האלמוות, והוא שאחראי להשקעה הרבה בתחומי הרפואה הרגנרטיבית והחלפת האיברים.

החיים התארכו. אך האם הם אכן נעשו בריאים יותר? האם שבעים זה החמישים החדש?

לא בדיוק. נכון שבהשוואה לקשישים שחיו לפני חמישים שנה, הקשישים של ימינו ניידים יותר ויש להם פחות מגבלות. אבל במהלך עשרות השנים האחרונות, התארכות תוחלת החיים לוותה בעלייה בשיעורי הלקויות – לא בירידה. לדוגמה, איילין קרימינְס (Crimmins), חוקרת מאוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, השתמשה בנתונים מ-National Health Interview Survey כדי להעריך תפקוד גופני במבוגרים. היא בדקה אם הם מסוגלים לצעוד 400 מטר; לעלות עשר מדרגות; לעמוד או לשבת במשך שעתיים; ולקום לעמידה, להתכופף או לכרוע ברך בלי להשתמש בציוד מיוחד. התוצאות מלמדות כי ככל שאנשים מזדקנים, ישנה שחיקה מתמשכת של התפקוד הגופני. יתרה מזאת, קרימינס מצאה שבין 1998 ל-2006 גבר שיעור דעיכת הניידות בקרב קשישים. ב-1998, כ-28 אחוז מהגברים האמריקנים בגיל שמונים ומעלה היו בעלי מגבלה תפקודית. ב-2006 עלה הנתון כמעט ל-42 אחוז. אצל נשים התוצאה הייתה חמורה אף יותר: מעל למחצית הנשים בגיל שמונים ומעלה היו בעלות מגבלה תפקודית. קרימינס הסיקה שהייתה "עלייה בתוחלת החיים עם מחלות וירידה במספר השנים הבריאות. אותו דבר נכון גם באשר לפגיעה בתפקוד – הייתה עלייה במספר שנות החיים ללא יכולת תפקוד".

ממצא זה אושש על-ידי בדיקה גלובלית של "תוחלת חיים בריאה" שערכו בית הספר לבריאות הציבור של הרווארד והמכון למדידה והערכת בריאות של אוניברסיטת וושינגטון. לא רק שהחוקרים כללו בבדיקתם לקויות גופניות, אלא שהם כללו גם לקויות שכליות כגון דיכאון ודמנציה. אבל הם לא מצאו "דחיסת חולי", אלא  דווקא התרחבות של החולי – "עלייה במספר האבסולוטי של השנים שיורדות לטמיון בגלל לקויות, לנוכח העלייה בתוחלת החיים".

כיצד זה ייתכן? אבי הוא דוגמה מצוינת לתופעה הזאת. לפני כעשר שנים, רגע לפני יום הולדתו השבעים ושבע, הוא התחיל לסבול מכאבים בבטן. כמו כל רופא טוב, הוא טען שזה לא משהו רציני. אבל אחרי שלושה שבועות ללא שיפור, הוא השתכנע ללכת לבדיקה. התברר שהיה לו התקף לב, והוא נאלץ לעבור צנתור, ובהמשך גם ניתוח מעקפים. מאז הוא אינו כפי שהיה. בעבר הוא היה ממש היפראקטיבי – כמו רוב בני משפחת עמנואל – אך לפתע קצב ההליכה שלו הואט, קצב הדיבור שלו הואט, מהירות המחשבה שלו הואטה. היום הוא מסוגל לשחות, לקרוא עיתון, להציק לילדים שלו בטלפון, והוא עדיין חי לצד אמי, בביתם. אבל כל השאר נראה אטי. התקף הלב לא הרג אותו, אבל אי אפשר לומר שהוא חי חיים פעלתניים. כשדיברנו על זה, הוא אמר לי, "נעשיתי אטי מאוד. זאת עובדה. אני כבר לא מלמד או עורך סבבי ביקור בבית החולים". אבל הוא גם אמר שהוא מאושר.

כפי שאומרת קרימינס, במהלך חמישים השנים האחרונות, הרפואה לא האטה את תהליך ההזדקנות, אלא האטה את תהליך הגסיסה. וכפי שאפשר ללמוד מהמקרה של אבי, תהליך הגסיסה אכן התארך. מוות נובע בדרך כלל מסיבוכים של מחלות כרוניות – מחלות לב, סרטן, נַפַּחַת, שבץ, אלצהיימר, סוכרת.

בואו נבחן לרגע את נושא השבץ. החדשות הטובות הן שהצלחנו להפחית משמעותית את שיעור התמותה משבץ מוחי: בין 2000 ל-2010 הוא ירד ביותר מעשרים אחוז. החדשות הרעות הן שחלק גדול מ-6.8 מיליון האמריקנים ששרדו אחרי שבץ סובלים משיתוק או מחוסר יכולת לדבר. ורבים מ-13 מיליון האמריקנים הנוספים שלפי ההערכות שרדו שבץ "שקט", סובלים מבעיות קלות יותר בתפקוד המוחי, כגון ליקויים בתהליכי החשיבה, בוויסות מצב הרוח ובתפקוד הקוגניטיבי. יתרה מזאת, ההשערות אומרות שבחמש עשרה השנים הבאות תהיה עלייה של חמישים אחוז במספר האמריקנים הסובלים מלקויות הנובעות משבץ. למרבה הצער, אותה תופעה נכונה גם למחלות נוספות רבות.

גבר זקן, מעשן, משחק שחמט

"המהלך הבא", תצלום: דיוויד רוברט בילוואס

אז האמריקנים בני האלמוות יחיו זמן רב יותר מהוריהם, אבל גם סביר להניח שהם יהיו מוגבלים יותר. האם זהו גורל מפתה? לא בעיניי.

המצב מדאיג אף יותר כשאנו ניצבים בפני האפשרות הנוראה מכול: החיים עם דמנציה או לקויות שכליות נרכשות אחרות. נכון לעכשיו, בערך חמישה מיליון אמריקנים מעל גיל 65 סובלים מאלצהיימר. אחד מכל שלושה אמריקנים מעל גיל 85 סובל מאלצהיימר. ולא נראה שמצב עניינים זה עומד להשתפר בעשורים הקרובים. אינספור ניסויי תרופות שהתיימרו לעכב את התפתחות האלצהיימר – ואף לבלום את המחלה או למנוע אותה – נכשלו כישלון חרוץ כל כך, שהחוקרים בוחנים כעת שוב את הפרדיגמה שעליה התבסס חקר האלצהיימר בעשרות השנים האחרונות. רבים אינם חוזים עוד שנמצא תרופה בעתיד הנראה לעין, ומזהירים מפני נחשול של דמנציה – עלייה של כמעט 300 אחוז עד שנת 2050 במספר האמריקנים המבוגרים הסובלים מדמנציה.

חצי מבני השמונים ומעלה סובלים ממגבלות תפקודיות. שליש מבני השמונים וחמש ומעלה חולים באלצהיימר. עדיין נותרנו עם קשישים רבים שאינם סובלים מלקויות גופניות או שכליות. אם התמזל מזלנו, למה לעצור בגיל שבעים וחמש? למה לא לחיות כמה שיותר?

אפילו אם אין לנו דמנציה, התפקודים השכליים שלנו מידרדרים ככל שאנו מזדקנים. כבר הוכח שההזדקנות פוגעת במהירות העיבוד השכלי, בזיכרון העבודה, בזיכרון ארוך הטווח וביכולת פתרון הבעיות. בנוסף לכך, קשה לנו יותר למקד את הקשב. אנחנו מתקשים יותר  להתרכז ולהתמיד במשימות. ככל שאנו מזדקנים אנו זזים לאט יותר, אבל גם חושבים לאט יותר.

אין מדובר אך ורק בהאטה שכלית. היצירתיות שלנו מידרדרת. לפני כעשור התחלתי לעבוד עם כלכלן בריאות בולט שעמד להגיע לגבורות. שיתוף הפעולה בינינו היה פרודוקטיבי להפליא מהתחלה. פרסמנו מאמרים רבים שהשפיעו על דיונים בנושא רפורמות במערכת הבריאות. עמיתי הוא אדם מבריק, שממשיך לתרום רבות בתחום זה אף שחגג תשעים השנה. אבל הוא מקרה חריג – אדם נדיר מסוגו.

אמריקנים בני אלמוות נוהגים כפי שהם נוהגים מתוך ההנחה שגם הם יהיו מקרים חריגים כאלה. אך עובדה היא שאצל רובנו המכריע, היצירתיות, המקוריות והפרודוקטיביות נעלמות כמעט לגמרי עד גיל שבעים וחמש. ידוע שאיינשטיין אמר, "אדם שלא תרם תרומה גדולה למדע עד גיל שלושים, כבר לא יעשה זאת בעתיד". הייתה זאת הערכה קיצונית, ושגויה. דין קית סימונטון (Simonton) מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, מגדולי החוקרים בתחום הגיל והיצירתיות, בנה עקומת גיל-יצירתיות טיפוסית על סמך מיזוג של מחקרים רבים: היצירתיות עולה במהירות בתחילת הקריירה, מגיעה לשיא בערך עשרים שנה לאחר תחילתה, בסביבות גיל 40 או 45, ואז מתחילה לשקוע לאט, מסיבות הקשורות להזדקנות. ישנם הבדלים לא גדולים בין התחומים השונים. הגיל הממוצע שבו חתני וכלות פרס נובל מגלים את התגלית המזכה אותם בפרס הוא 48. כימאים תיאורטיים ופיזיקאים תיאורטיים מגלים את התגלית המשמעותית הראשונה שלהם מוקדם יותר מאשר חוקרים העוסקים במחקר אמפירי. משוררים נוטים להגיע לשיא מוקדם יותר מאשר סופרים. סימונטון עצמו חקר מלחינים קלאסיים וגילה כי המלחין הטיפוסי כותב את יצירתו החשובה הראשונה בגיל 26, מגיע לשיא בסביבות גיל 40 – הן מבחינת איכות יצירתו והן מבחינת התפוקה – ואז מתחיל לדעוך, ומחבר את יצירתו המוזיקלית המשמעותית האחרונה בגיל 52 (כל המלחינים שנבדקו היו זכרים).

הקשר הזה, בין גיל ויצירתיות, הוא קשר סטטיסטי המבוסס על ממוצעים. בני אדם ממוקמים בנקודות שונות ביחס לעקומה הזאת. כל מי שנמצא במקצוע הדורש יצירתיות, חושב שהוא ישמור על יכולותיו זמן רב מהממוצע, ממש כמו שותפי למחקר. מובן שיש אנשים הפורחים בגיל מאוחר. באנשים האלה אנו נאחזים לשם תקווה, ממש כפי שעושים חבריי, המונים אותם באוזניי. נכון, יש מי שממשיך להיות פרודוקטיבי גם אחרי גיל שבעים וחמש – לכתוב ולפרסם, לצייר, לגלף, לפסל, להלחין. אבל אי אפשר להתכחש לנתונים. בהגדרה, מעטים מאיתנו הם יוצאי דופן. יתרה מזאת, עלינו לשאול איזה שיעור מהתוכן שמייצרים ה"הוגים הזקנים" (“Old Thinkers”) - כפי שקורא להם הארווי כ. ליהמן בספרו Age and Achievement משנת 1953 – הוא תוכן חדשני ולא לעיסה מחדש של רעיונות קודמים. התברר כי עקומת הגיל-יצירתיות, בייחוד בשלב הדעיכה, נכונה באופן כללי לכל התרבויות ולכל התקופות, ומכך אפשר ללמוד שישנו דטרמיניזם ביולוגי בסיסי הקשור ככל הנראה לגמישות המוחית.

אין לנו אלא להעלות השערות לגבי הגורמים הביולוגיים. הקשרים בין הנוירונים עוברים תהליך בלתי נלאה של ברירה טבעית. הקשרים הנוירולוגיים השימושיים ביותר נשמרים ושורדים, והקשרים שאנו כמעט לא מפעילים, מתנוונים ונעלמים עם הזמן. אף על פי שהגמישות המוחית נשמרת לאורך החיים, היא אינה מתחדשת. עם הגיל, אנו מייצרים רשת נרחבת של קשרים על בסיס חוויות חיינו, מחשבותינו, תחושותינו, מעשינו וזיכרונותינו. אנחנו נגזרת של מי שהיינו. קשה ואף בלתי אפשרי לייצר מחשבות יצירתיות חדשות, מכיוון שאנו לא מפתחים קשרים נוירולוגיים חדשים שיכולים להחליף חלקים ברשת הקיימת. למבוגרים קשה הרבה יותר ללמוד שפות חדשות. כל תרגילי החשיבה האלה שאנחנו עושים אינם אלא ניסיון להאט את שחיקת הקשרים העצביים הקיימים. ברגע שסחטתם את כל היצירתיות מהרשתות הנוירולוגיות הקיימות בראשית הקריירה, לא סביר להניח שהן יפתחו קשרים מוחיים חדשים שיאפשרו לכם לייצר רעיונות חדשניים – אלא אם מדובר ב"הוגה זקן" כמו שותפי החריג, המשתייך למיעוט שניחן בגמישות מוחית מופלאה.

יכול להיות שהתפקודים השכליים – עיבוד, זיכרון, פתרון בעיות – מאטים בגיל שבעים וחמש. יכול להיות שמעטים בלבד מצליחים לחדש בעבודתם לאחר הגיל הזה. אבל האם לא מדובר בבעיה בעלת חשיבות מועטה? האם החיים באמת מסתכמים בבריאות גופנית מושלמת ובהעשרה מתמשכת של המורשת היצירתית?

אישה זקנה, דמנציה

"לא, אני לא זוכרת", תצלום: ניל מורלי

מכר אקדמאי אמר לי פעם שלאורך השנים (הוא בן שבעים) הוא פרסם פחות ופחות, אבל כעת הוא תורם בדרכים אחרות. הוא מדריך סטודנטים, עוזר להם לתרגם את התשוקות שלהם לפרויקטים מחקריים ומייעץ להם כיצד לאזן בין קריירה למשפחה. ואנשים מתחומים אחרים עושים אותו דבר: מייעצים לדור הבא.

משימת ההדרכה וההנחיה חשובה ביותר. היא מסייעת לנו להעביר הלאה את הזיכרון הקולקטיבי ולהפיק תועלת מחוכמתם של זקני השבט. לעתים קרובות מזלזלים בה ורואים בה דרך להעסיק קשישים שמסרבים לפרוש וחוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים. אבל היא גם ממחישה בעיה מרכזית הקשורה להזדקנות: הצטמצמות טווח השאיפות והציפיות שלנו.

אנחנו מסתגלים למגבלות גופניות ושכליות. ציפיותינו מצטמקות. אנו חשים בדעיכה ביכולותינו ולכן לוקחים על עצמנו פעילויות ופרויקטים מצומצמים מתמיד, כדי להיות בטוחים שנעמוד בהם. ההצטמצמות הזאת מתרחשת כמעט בלי שנבחין בכך. עם הזמן, באופן בלתי מודע, אנחנו משנים את חיינו. איננו שמים לב שהשאיפות שלנו מצטמקות ושהיקף הפעילות שלנו מצטמק גם כן. לכן אנו ממשיכים להיות שבעי רצון, אלא שכעת יריעת חיינו קטנה לממדים זעירים. האמריקני בן האלמוות, שהיה בעבר אדם חיוני ופעלתן במקצועו ובקהילתו, מסתפק בטיפוח תחומי עניין בלתי מקצועיים, בצפייה בציפורים, ברכיבה על אופניים, בקדרות וכדומה. ואז, ככל שההליכה נעשית קשה יותר ודלקת המפרקים מגבילה את תנועת האצבעות, החיים מצטמקים אף יותר, וכעת מתמצים בישיבה בבית, בקריאה או בהאזנה לספרים מוקלטים, בפתרון תשבצים. ואז...

אולי אני מזלזל יותר מדי בהוויה הזאת. אולי החיים אינם מסתכמים בתשוקת נעורים לעשייה מקצועית וליצירה. הרי ישנם גם הדורות הבאים: ילדים ונכדים ונינים.

אבל גם בחזית הזאת יש להארכת החיים חסרונות שאיננו מוכנים תמיד להודות בהם. בואו נשים בצד את העול הכלכלי והטיפולי המכביד שמוטל על רוב – אם לא על כל – המבוגרים הנדרשים לטפל בילדיהם ובהוריהם בעת ובעונה אחת. חיים ארוכים מדי מקשים על צאצאינו גם במובן רגשי עמוק.

מלבד ילדים שחוו התעללות נוראה, אף אחד אינו רוצה שהוריו ימותו. זהו אובדן עצום בכל גיל. הוא מותיר בנו חור ענק שאי אפשר למלא. אבל הורים גם מטילים צל כבד על רוב ילדיהם. הורים מכל הסוגים – מנוכרים, מנותקים, חמים, אוהבים – מציבים ציפיות, שופטים, כופים את דעתם, מתערבים, ובאופן כללי תופסים נפח גדול ביותר בחיי ילדיהם, אפילו בבגרות. לפעמים נוכחותם נהדרת, לפעמים מטרידה. לפעמים היא הרסנית. אבל אי אפשר להימלט ממנה כל עוד ההורה בחיים. יש לכך אינספור דוגמאות בחיים ובספרות: המלך ליר, האם היהודייה הטיפוסית, האמא הנמרה. ואף על פי שהילדים אינם מסוגלים להוריד מעליהם כליל את העול הזה אפילו לאחר מות ההורה, הרי שאחרי לכתו הם חשים הרבה פחות לחץ לעמוד בציפיותיו ובתביעותיו.

הורים חיים גם תופסים את תפקיד ראש המשפחה. הם מקשים על ילדיהם הבוגרים להפוך לפטריארכים ומטריארכיות. בעולם שבו רוב ההורים יחיו עד גיל תשעים וחמש, ילדיהם יידרשו להמשיך לטפל בהם גם כשהם עצמם כבר יהיו בגיל הפנסיה. כך לא יישאר להם זמן רב ללא הנטל, והזמן שיישאר יהיה כולו בזקנה. אם הורים יחיו עד שבעים וחמש, ילדיהם יספיקו ליהנות ממערכת יחסים עשירה עמם, ובנוסף לכך יישאר להם זמן רב לחיות את חייהם ללא הצל שהטילו עליהם הוריהם.

אבל יש דבר חשוב הרבה יותר מהצל שמטילים עלינו ההורים: זיכרונות. איך אנו רוצים שילדינו ונכדינו יזכרו אותנו? אנחנו רוצים שהם יזכרו אותנו בשיאנו. פעילים, נמרצים, מעורבים, מלאי חיים, חדים, נלהבים, מצחיקים, חמים, אוהבים. לא כפופים ואטיים, לא שכחנים וברברנים, לא כזקנים השואלים ללא הרף "מה היא אמרה?" אנחנו רוצים שיזכרו אותנו כאנשים עצמאיים, ולא כעול.

בגיל שבעים וחמש אנו מגיעים לרגע ייחודי, גם אם שרירותי משהו, שבו אפשר לומר שחיינו היו עשירים ומלאים, ושאנו מקווים כי השארנו את ילדינו עם הזיכרונות הנכונים. הגשמת חלומו של האמריקני בן האלמוות מגדילה משמעותית את הסיכוי שלא נגשים את משאלתנו – שזיכרונות החיוּת יתחלפו בחבלי ההידרדרות. נכון, עם מספיק מאמץ ילדינו יצליחו להיזכר בחופשה המשפחתית הנהדרת ההיא, באירוע מצחיק מארוחת החג, בתקרית המביכה בחתונה. אבל השנים האחרונות, הטריות – שנים של לקויות ונכויות, של חובת הטיפול – יהפכו באופן בלתי נמנע לזיכרונות הבולטים והמוחשיים ביותר. את השמחות הישנות נצטרך להעלות בזיכרוננו בכוח.

הילדים שלנו, כמובן, לא יודו בכך. הם אוהבים אותנו ופוחדים מתחושת האובדן שתבוא עם מותנו. וזה אכן יהיה אובדן. אובדן אדיר. הם אינם רוצים להכיר בהיותנו אנשים בשר ודם, ועל אחת כמה וכמה אינם מייחלים למותנו. אבל גם אם נצליח לא להכביד עליהם בזקנתנו, נמשיך להטיל עליהם צל עד שהם עצמם כבר יהיו זקנים, והצל הזה טומן בחובו אובדן. להשאיר להם ולנכדינו זיכרונות של שבריריות וחולשה – הרי זאת הטרגדיה הנוראה מכול.

שבעים וחמש. שבעים וחמש שנות חיים הן כל מה שאני מייחל לו. אבל אם איני מתכוון למות בהמתת חסד או בהתאבדות – ואני לא – האם יש טעם ומשמעות לכל הדיבורים האלה? האם לא חסר לי האומץ לממש את אמונותיי?

לא. לגישה שלי יש שלוש השלכות מעשיות חשובות. אחת היא אישית, ושתיים נוספות קשורות לסוגיות של מדיניות.

כשאגיע לגיל שבעים וחמש, הגישה שלי לטיפול בריאותי תשתנה לחלוטין. לא אסיים את חיי באופן יזום. אך בה בעת לא אעשה מאמץ להאריך אותם. כיום, כשרופאים ממליצים על בדיקה או טיפול, בייחוד בדיקה או טיפול שמטרתם הארכת חיים, אנו חשים מחויבים לתת סיבה טובה למה איננו מעוניינים בהם. הלחצים של המשפחה והמערכת הרפואית משמעם שכמעט תמיד נסכים לבצע את הבדיקה או לקבל את הטיפול.

העמדה שלי הופכת את ברירת המחדל הזאת על פיה. אני פועל ברוח הדברים שכתב סר ויליאם אוסלר בספרו הרפואי הקלאסי The Principles and Practice of Medicine (משנת 1892): "ניתן לומר שדלקת ריאות היא ידידתם של הקשישים. כשאדם זקן מחוסל על-ידי מחלה חריפה וקצרה זו, שלרוב אינה גורמת כאב, נחסכת ממנו הדעיכה הקרה וההדרגתית המסבה מצוקה רבה כל כך לו ולחבריו".

הנה הגישה שפיתחתי בהשראת אוסלר: החל מגיל שבעים וחמש אני אזדקק לסיבה טובה מאוד לעבור בדיקות וטיפולים, קלים ככל שיהיו, ואפילו ללכת לרופא. והסיבה הטובה הזאת אינה "זה יאריך את חייך". אני אפסיק לעבור בדיקות וטיפולים מניעתיים שגרתיים. אני אסכים לקבל רק טיפולים פליאטיביים – קרי טיפולים להקלת תסמינים, ולא טיפולים שמטרתם הבראה – במידה שאסבול מכאב או מלקות אחרת.

משמעות הדבר היא שלא אסכים לעבור קולונוסקופיות או בדיקות סרטן אחרות, וזאת עוד לפני גיל שבעים וחמש. לוּ הייתי מאובחן כחולה סרטן עכשיו, בגיל חמישים ושבע, סביר להניח שהייתי מקבל טיפול, אלא אם הפרוגנוזה הייתה רעה מאוד. אבל בגיל שישים וחמש אני מתכוון לעשות את הקולונוסקופיה האחרונה שלי. לא אעבור עוד בדיקות סרטן ערמונית (כשאורולוג ערך לי בדיקת PSA גם לאחר שאמרתי שאיני מעוניין בכך, ואז התקשר כדי לתת לי את התוצאות, ניתקתי לו בפנים לפני שהספיק לתת אותן. אמרתי לו שהוא הזמין את הבדיקה בשביל עצמו, לא בשבילי). אחרי גיל שבעים וחמש, אם אחלה בסרטן, אסרב לקבל טיפול. אסרב גם לעבור בדיקת ארגומטריה. לא אסכים לקבל קוצב לב, ועל אחת כמה וכמה לא אסכים שישתילו בי דפיברילטור. לא אסכים לעבור החלפת מסתם בלב או ניתוח מעקפים. אם אחלה בנַפַּחַת, או במחלה דומה שגורמת התקפים תכופים המובילים לאשפוזים חוזרים ונשנים, אסכים לקבל טיפול שיפחית את הכאב הנובע מתחושת החנק, אבל לא אסכים שיגררו אותי לבית החולים.

ומה לגבי מחלות קלות? אפסיק להתחסן נגד שפעת. מובן שבמקרה של מגפת שפעת, אדם צעיר שעדיין לא חי חיים מלאים צריך להתחסן או לקבל טיפול הולם. אחד האתגרים הגדולים לגישה שלי הוא האנטיביוטיקה נגד דלקת ריאות, זיהומי עור וזיהומים בדרכי השתן. אנטיביוטיקה היא תרופה זולה, ולרוב מרפאת זיהומים ביעילות. קשה מאוד לסרב לה. אפילו אנשים הבטוחים שאינם מעוניינים לעבור טיפולים שיאריכו את חייהם, מתקשים לסרב לה. אך כפי שאוסלר מזכיר לנו, המוות שגורמים זיהומים אלה הוא מהיר ואינו מסב כאב רב, זאת בניגוד למחלות כרוניות. לכן – בלי אנטיביוטיקה.

מובן שהצהרתי באופן רשמי שלא ארצה החייאות, וגם שלא ארצה מכשירי הנשמה, דיאליזות, ניתוחים, אנטיביוטיקה או כל תרופה אחרת – רק טיפולים פליאטיביים, אפילו אם אהיה בהכרה אך לא כשיר שכלית. בקיצור, בלי טיפולים שמטרתם להשאיר אותי בחיים. אני אמות מהבעיה החמורה הראשונה שתתקוף אותי.

לגבי שתי ההשלכות הקשורות למדיניות: אחת קשורה לשימוש בתוחלת חיים כמדד לאיכות הטיפול הרפואי. תוחלת החיים ביפן היא השלישית באורכה בעולם – 84.4 שנים, כשלפניה רק תוחלת חייהם של תושבי מונקו ומקאו – ואילו ארצות הברית נמצאת במקום ארבעים ושניים המאכזב, עם 79.5 שנים. אך אל לנו לנסות להדביק את הפער, או למדוד את עצמנו כנגד יפן. אם תוחלת החיים לנשים וגברים במדינה מסוימת עברה את שבעים וחמש השנים, יש להתעלם ממנה. יוצא הדופן היחיד הוא העלאת תוחלת החיים לקבוצות מסוימות, כמו זכרים שחורים, שתוחלת החיים הנוכחית שלהם עומדת על 72.1 שנים בלבד. זה נתון נוראי שעלינו להשקיע מאמצים רבים כדי לתקנו. אך מעבר לכך, עלינו להתמקד במדדי הבריאות של ילדים, שבהם ארצות הברית נמצאת בפיגור מביש אחרי מדינות אחרות: עלינו להתמקד בלידות פגים לפני השבוע השלושים ושבעה להיריון (אחת מכל שמונה לידות בארצות הברית), המובילות במקרים רבים לבעיות ראייה, לשיתוק מוחין ולבעיות שונות בהתפתחות המוח; בתמותת תינוקות (בארצות הברית מתים 6.17 תינוקות על כל 1,000 לידות של תינוקות חיים, בהשוואה ל-2.13 ביפן ו-2.48 בנורבגיה); ובתמותת מתבגרים (שם מצבה של ארה"ב מזעזע – אנו נמצאים בתחתית הדירוג מבין המדינות המוגדרות בעלות הכנסה לאומית גבוהה).

השלכה שנייה בתחום המדיניות קשורה למחקר הביו-רפואי. אנו זקוקים למחקר רב יותר שיעסוק באלצהיימר, בלקויות המחריפות והולכות של הזקנה, ובמחלות כרוניות. אנו לא זקוקים למחקר רב יותר שיאפשר הארכת תהליך הגסיסה.

רבים, ובייחוד מי שמזדהים עם הלך הרוח של האמריקני בן האלמוות, יזדעזעו למשמע עמדתי וידחו אותה. הם יציגו כל יוצא דופן אפשרי, כאילו מקרים אלה מוכיחים שהתיאוריה שגויה מיסודה. כמו חבריי, הם יחשבו שאני מטורף, שאני לא באמת מאמין בדברים שאני אומר, ואף חמור מכך – הם עלולים להאשים אותי בשנאת זקנים.

שוב, הרשו לי להבהיר: איני טוען כי אנשים שרוצים לחיות כמה שיותר הם בלתי מוסריים או טועים בעמדתם. ובהחלט איני בז למי שרוצה להמשיך לחיות גם עם מגבלות גופניות ושכליות. אני אפילו לא מנסה לשכנע אף אחד שאני צודק. למען האמת, לעתים קרובות אני מייעץ לאנשים בקבוצת הגיל הזאת לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שארצות הברית מסוגלת להציע להם. זוהי ההחלטה שלהם, ואני רוצה לתמוך בהם.

ואיני טוען ששבעים וחמש הוא הגיל המושלם לחיים שלמים וטובים מפני שכך נוכל לחסוך משאבים, להקצות ביעילות רבה יותר את השירותים הבריאותיים או לתת מענה לסוגיות של מדיניות ציבורית הנובעות מהעלייה בתוחלת החיים. מה שאני מנסה לעשות הוא להציג את האופן שבו אני חושב שחיים טובים צריכים להתנהל, ולדרבן את חבריי, או כל אחד אחר, לחשוב כיצד הם רוצים לחיות בזקנה. אני רוצה שהם יחשבו על חלופה לדרך המקובלת. אני רוצה שהם יחשבו על חלופה להשלמה עם ההצטמקות האטית של טווח הפעילויות והשאיפות שלנו, אותה השלמה שתהליך ההזדקנות כופה עלינו בלי שנבחין בכך. האם עלינו לאמץ את גישת "האמריקני בן האלמוות", או את גישת "שבעים וחמש וזהו"?

איש זקן

איש זקן. תצלום: reynermedia

אני חושב שההתנגדות לתפישה שלי היא תגובה טבעית לחלוטין. ככלות הכול, האבולוציה החדירה בנו את הדחף לחיות כמה שיותר. אנחנו מתוכנתים להילחם כדי לשרוד. לכן רוב האנשים מרגישים שהרצון לעצור בגיל שבעים וחמש הוא שגוי מיסודו, גם אם לא ברור בדיוק באיזה מובן הוא שגוי. אנחנו, האמריקנים, אופטימיים להפליא. אנחנו סולדים מגבולות, ובייחוד מהגבולות שנכפים על חיינו. אנחנו בטוחים שאנו יוצאי דופן.

בנוסף לכך, יש החושבים שהגישה שלי נלעגת ושגויה מסיבות רוחניות וקיומיות. רבים מאיתנו נמנעים, באופן פעיל או סביל, מהמחשבה על אלוהים, על גן עדן וגיהינום, ועל חזרתנו האפשרית אל העפר והתולעים. אנחנו אגנוסטיקנים או אתאיסטים, ואולי אנחנו פשוט לא שואלים את עצמנו אם אלוהים קיים, ולמה שיהיה לו, או לה, אכפת מבני תמותה כמונו. אנו גם נמנעים מלחשוב על תכלית חיינו ועל החותם שנשאיר. האם הגדלת חשבון הבנק, או החתירה להגשמת חלום הן תכליות ראויות? רובנו מצאנו דרך לחיות את חיינו בנוחות בלי להכיר בקיומן של השאלות הגדולות בחיי היומיום, וקל וחומר בלי למצוא להן תשובה. שקענו בשגרה פרודוקטיבית שעוזרת לנו להתעלם מהן. איני מתיימר לדעת את התשובות לשאלות האלה.

אבל גיל שבעים וחמש מסמן נקודה ברורה בזמן: בשבילי הנקודה הזאת היא שנת 2032. היא מפזרת את הערפל שאופף את הניסיון לחיות כמה שיותר. עצם קיומה של נקודה מדויקת בזמן מאלץ אותנו להתחיל לחשוב על סוף חיינו, לעסוק בשאלות הקיומיות העמוקות ביותר ולשאול מה אנו רוצים להשאיר לילדינו ולנכדינו, לקהילתנו, לבני מדינתנו, לעולם. תאריך היעד הזה גם מאלץ אותנו לשאול אם היקף צריכתנו שקול להיקף תרומתנו. כפי שאמריקנים רבים למדו באוניברסיטה, במפגשי קבוצות לימוד שנמשכו עד השעות הקטנות, השאלות האלה מעוררות בנו חרדה עמוקה, אי נוחות רבה. הספציפיות של המועד הזה, גיל שבעים וחמש, אינה מתירה לנו להמשיך להתעלם מהן ולהיאחז בגישה האגנוסטית הנוחה שהחברה משלימה איתה. באופן אישי אני מעדיף שמונה עשרה שנים נוספות של עיסוק בשאלות האלה, על פני שנים ארוכות שבמהלכן אנסה להיאחז בכל יום נוסף ולשכוח את הכאב הנפשי שהן מסבות, כל זאת בשעה שאני סובל מהכאב הפיזי שתהליך הגסיסה המוארך מביא עמו.

אני רוצה לחיות שבעים וחמש שנה וזהו. אני רוצה ליהנות מחיי ולהוקיר אותם כל עוד כוחי במותניי. בנותיי וחבריי היקרים ימשיכו לנסות לשכנע אותי שאני טועה, שאפשר לחיות חיים בעלי ערך גם שנים רבות לאחר מכן. ואני שומר לעצמי את הזכות לשנות את דעתי ולהגן בנחישות ובאופן מושכל על הרצון לחיות חיים ארוכים ככל האפשר. הרי אם אעשה זאת, משמעות הדבר היא שהמשכתי להיות יצירתי גם אחרי גיל שבעים וחמש.

אֶזִיקִייֶל ג'. עמנואל (Emanuel) הוא אונקולוג, ביו-אתיקן והממונה על יוזמות גלובליות באוניברסיטת פנסילבניה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: כיסא גלגלים בין כיסאות עץ. תצלום: Walter Zerla, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אזיקייל ג'. עמנואל, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על עד 75, זה הכל

מאכזב מאד ברמתו. לכאורה מביא טיעונים מבוססי-מדע, אך לא מכיר כלל בדינמיקה המשתנה (והמאיצה) של תחומי הביו-טכנולוגיה והרפואה המתקדמת. כמו כן נכשל בהצגת מדד עקבי לפיו הוא מעריך האם חיים מסויימים הם כדאיים לחיותם: נוגע בשאלת האושר, ואז שוכח ממנה; נוגע בקריטריון הסבל - ואז פונה למקומות אחרים.

בעיקר, נכופובי באופן יוצא מן הכלל. אם הכותב היה מכיר מקרוב א/נשים עם מוגבלויות, או אפילו רק את תחום לימודי-המוגבלות, היה יכול להירגע, ולפחד פחות מהרגע שבו יכולותיו הקוגנטיביות ו/או הפיסיות ישתנו.

לגבי שלוש ההשתמעויות המעשיות שלו: הראשונה כמובן היא רצונו-כבודו ואין מה להתווכח.

על השנייה אפשר לומר רק שהארכת תוחלת החיים כמעט מעולם לא מוצבת כמטרה מוצהרת של מחקר כלשהו (יש כמה כאלה, נדירים). לרוב שיפורים בתוחלת החיים נבעו ועדיין נובעים ממחקרים שמטרתם ריפוי מחלות ספציפיות או הגעה לבריאות אופטימלית, או אפילו סתם במקרה.

על השלישית אפשר רק לומר שהיא מזמן התגשמה. סכומי עתק ומאמץ מדעי רב מושקע בתחומים שהוא מציע לתגבר (אלצהיימר ושאר מחלות הגיל המבוגר-מאד). רק אזהיר אותו שהתוצאות לא יהיו לרוחו. הן יגרמו להארכת החיים. ואפילו לשדרוג של יכולותיהם של אנשים שאינם חולים. ככה עובד השוק הקפיטליסטי עם השיטה המדעית (ראו הויאגרה, למשל). אם יש למישהו אשלייה שממשלה כלשהי היא סוברנית מספיק ומושלת מספיק בשביל לשנות את התנאים האלה הוא שוגה באשליות.

השאלה על משמעותם של החיים ולכאורה הסבל שנובע מכך וכו' - על כך נאמר רק: צרות של אשכנזים. אם המחשבות הללו גורמות לו סבל שילך לסרט תלת-מימדי טוב. אני הפסקתי להתעסק בפרדוקסים פילוסופיים "מגניבים" כשהייתי בן 17.

05
אלי בן דוד

אין כמו מבחן התוצאה
הבה נמתין עד שיגיע לגיל 75 וניראה איזה תירוץ מעניין ישלוף משרוולו
חפירה ארוכה מאוד ללא תכלית אמיתית, מותרות שרק אמריקני מרוצה בחלקו שבע רצון מעצמו ועשיר מאוד יכול להרשות לעצמו להגג, נכים מוגבלים וסובלים אחרים עסוקים בלחיות כל רגע ולהתגבר על המכשול הבא

06
דני

אמרתי לרעייתי שכשאתחיל להיות דמנטי ולדבר שטויות - שתשים לי רעל בקפה. היא ענתה שאם זה הקריטריון - היה עליה לעשות זאת ביום שהכירה אותי. מסכים בהחלט עם אנשים שמבקשים לא לנקוט פעולות מאריכות חיים לגביהם אלא רק מניעת סבל. מבין גם את אלה המבקשים פעולה אקטיבית להפסקת החיים, אבל לקבוע בגיל 57 שגיל 75 יהיה הגבול? בלי קשר למצבו בגיל זה? לפני הקריאה זה נראה לי מנוגד לאינטואיציה ולשכל הישר. לאחר הקריאה - גם.