עומדים בשער

שירו של ביאליק "מאחורי השער" הוליד פרשנויות שונות על-פי תפיסתם הרוחנית של הקוראים. האם הוא משל קפקאי או המנון כנעני? צריך להאזין למוזיקה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לפני תשעים שנה כתב ביאליק את השיר "מאחורי השער", אשר נקרא כיום כיצירה ציונית-דתית שהלמה את אותם ימים. כך לפחות היא מצטיירת במבט ראשון: שיר מסע על הקולקטיב היהודי שמגלמת דמות הנער, ועל הכמיהה לשוב לארץ הבחירה שיועדה לעם סגולה. כמו נוח בתיבתו, הנער בסירה סומך על היונה שתסמן את דרכו אל הנחלה אך לבסוף, שניהם מגלים למרבה התסכול כי הכניסה עודנה חסומה. הלחן היפה של שם טוב לוי מ-1985 לוכד משמעויות אלה במדויק. עוד לפני שאריק איינשטיין מתחיל לשיר, ההקדמה המוסיקלית מסמנת תחילתה של צעידה, התקדמות מלאת כמיהה. ככל שהמלודיה מתפתחת, השיר מתעצם: מהכמיהה שנזרעה בהתחלה מתגבשת וצומחת התכוונות, הולכת ונטענת נחישות, עד השיא שבסיום בו הנער מתנפץ אל השער הנעול, קורא בדרמטיות ואינו נענה. גם העיבוד מסייע לשיר לצבור תנופה, ובשימוש נבון בכלי הקשה ובתוספת קול שני וחליל, הוא גודש את המסע ברגש מאופק גובר.

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

אבל איזה מן סיום משונה חיבר ביאליק, דווקא בתקופה בה התנועה הציונית צוברת השפעה והימים הם ימי העליה השלישית. מדוע הנער נותר בחוץ? מהו באמת הדבר שמונע בעדו להיכנס?

השיר של ביאליק, המספר אודות הגעתו של הגיבור אל מקום שנותר נעול למרות שנועד עבורו, מזכיר את תבנית סיפורו הקצרצר הנודע של קפקא, "בפתח החוק". בסיפור משונה זה גיבור הסיפור, "האיש מן הכפר", מגיע ל"שער החוק", שם ניצב שומר סף החוסם את הכניסה. גם כאן נוצרת אירוניה מתעתעת: למרות שבתום הסיפור נודע לאיש כי המקום נועד עבורו, חסימת הגישה אליו היא נצחית.

ביצירותיו של קפקא, ההגעה אל היעד הסופי תמיד חסומה. מבחינה עלילתית זה עשוי להיות בעטיים של פקידים מושחתים, בגלל מרחבים אינסופיים או מכשולים משונים אחרים, אך כפי שהראה אייל סגל בספרו "הרגע המכריע הוא נצחי", בהיבט הפואטי תמיד עולה אותה תמונה: הגיבורים אינם מגיעים ליעדם משום שהזמן אצל קפקא נעשה מעגלי וסטטי, עד שנוצר הרושם כאילו ההתקדמות אינה אלא אשליה. לכאורה, האיש מן הכפר אינו מוותר ועם הזמן הוא אף צובר מידע שנדמה כי הוא עשוי לקדם את העלילה ולקרב אותו אל יעדו. מתברר לו, למשל, כי מֵעֵבֶר לשומר הסף הראשון ישנם שומרי סף נוספים, כל אחד עצמתי יותר מקודמו. אולם העימות מול שומר הסף הראשון מעסיק אותו כל כך עד שכל השאר נשכח והשומר נעשה המכשול היחידי מולו הגיבור נותר תקוע.

שירו של ביאליק מספר סיפור קפקאי זה, במיוחד כאשר מאזינים לו בלחן אחר שנוצר עבורו מאת אבנר קנר, גם הוא בביצועו של איינשטיין. בעוד שהלחן של לוי מזרים רוח במפרשי סירתו של הנער, והים כמו נהפך לנתיב האצה חד-כיווני, בלחן של קנר נעדרת הרוח ואין כלל מפרש, רק שוטטות נצחית. במקום התזוזה קדימה שמתניעה ההקדמה של לוי, שני האקורדים בהקדמה של קנר משרטטים היסחפות חסרת כיוון, מעלה מטה על גלי ים שקט. אבל רק לכאורה נוצרים כאן נינוחוּת ורוגע. כמה תוספות צלילים לא שגרתיות שקנר מוסיף לאקורדים הללו, מספיקות כדי לייצר אווירה משונה מעט, אפילו מסתורית. תחושת חוסר האוריינטציה גוברת כאשר איינשטיין מתחיל לשיר והלחן עובר פתאום לסולם אחר. וכשהנער מתדפק על השער הנעול, במקום הפאתוס שנבנה אצל לוי, אצל קנר אין שמץ של דרמה, אלא רק נימת שאלה, אירוניה. לאחר מכן, הלחן חוזר לתחילת השיר, תחילת החיפוש. שם הוא גם מסתיים, נוטע בנו את התחושה כי יכול היה להמשיך ולהיסחף מבלי להגיע לכלל מיצוי. אצל קנר, מצב הביניים בו שרוי הנער הוא חסר התחלה וחסר סוף. הרגע המכריע אינו אלא המתנה נצחית.

האם המאזינים לשיר בשנת 1977 הזדהו עם מצבו של הנער בהיותם במעין שלב ביניים, ממתינים עוד להגשמתה של הארץ אותה הם ראו בעיני רוחם? האם גם רוב המאזינים ב-2013 חש כך? אם כן, הרי זו המְתנה אירונית למדי בתחשב בעובדה שהשיר נכלל באלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה", שֵם שהפך למטבע לשון של נוסטלגיה ציונית. כאילו הוגשם החזון זה מכבר והספיק להתקלקל מבלי שנרגיש וכעת נותר רק להתגעגע.

נדמה שהכניסה איננה אפשרית משום שהיא כרוכה בוויתור על מצב קיומי מהותי, מותנית בסופו של חלום. כלומר, וויתור כזה עשוי לאפשר את פתיחת השער אך הדמות שתיכנס כבר לא תהיה הנער אלא ישות אחרת

מובן שרוב בני האדם מתקיימים ב"מצב ביניים" במובן שהם עורגים בנוסטלגיה אל עָבָר מדומיין ומבקשים קיום עתידי אחר, טוב יותר, במדינה בה הם חיים. אך האם ישנה עוד מדינה, שמחילה על עצמה תקנות לשעת חירום במשך 65 שנה, למשל, או שעצם גבולותיה והמצב המשפטי בחלק מהשטחים בשליטתה הם כל כך שנויים במחלוקת? חילונים ודתיים, ימניים ושמאלנים, נדמה לי שהרוב יתקשה להתכחש לתפיסת מצבה של ישראל כמצב המתנה ל"דבר האמיתי", תוך וויכוח כמובן על מהו אותו "דבר אמיתי". ואם כך, איזה מין פסקול מתלווה להמתנה הזו? באופן רשמי, אם להתרשם ממה שאנחנו קוראים ורואים בתקשורת ובכנסת, נדמה כי זהו הפסקול של שם טוב-לוי: גדושי נחישות ומתמלאים בפאתוס, אנחנו מתנפצים שוב ושוב אל השער הנעול. בפועל, הפסקול בחיי השגרה נשמע יותר כמו הלחן של קנר: היסחפות מטרידה, שאלה מתמשכת ללא תשובה.
האם עשויה בכלל להיות תשובה?

תקופה של סילוק נבואה

בסיפורו של קפקא, אפשר לראות בגיבור ובשומר הסף מעין יריבים-שותפים. כיוון שהכניסה נועדה אך ורק לאותו "איש מן הכפר", אפשר לומר שאי-קיומו או אי-הגעתו של האיש היו מייתרים את קיומו של שומר הסף. אך התלות היא הדדית: הגיבור נותר להמתין בפתח החוק בזכות התקווה שהשומר נוטע בו שאולי אחר כך, יום אחד, יותר לו להיכנס. וכך השומר והאיש אחוזים זה בזה במעגליות: עצם המכשול מטפח את האשליה כי יום אחד יוסר, וזוהי אשליה המזינה את המתנתו של האיש, המתנה שממשיכה לתת תוקף למכשול. הלחן של קנר מזמין להניח את סיפורו של קפקא ושירו של ביאליק זה על זה כמו שני שקפים, מה שגרם לי לחשוב שאולי האיש והשומר מתגלמים שניהם בדמותו של הנער. שכן בדרך להוויה שנועדה לו ורק לו, גיבורו של ביאליק נושא עמו מראש את המכשול (ספקותיו ומפתחו השבור). השאלה היא מדוע.

אולי הנער שרוי בחלום שקיצו הוא הכניסה לארץ הבחירה. ואולי הוא אינו באמת מעוניין, או לא מאמין שהוא מסוגל בכלל, להגיע ליעדו. שכן עובדה שבמקום להפנות את שאלת הכניסה ("איך אבוא בשערי ארץ הסגולה") ליונה שמובילה אותו, במקום לשאול את עצמו מדוע המפתח שבידיו שבור, הוא מפנה שאלות אלה דווקא אל הים העומד בדרכו, אל הדגים השותקים במצולה. נוצרת כך תחושה שהמסע נכשל מראש. ואולי המפתח חייב להיות שבור משום שאת הגאולה הטמונה ב"ארץ הסגולה" בלתי אפשרי למצות בהווה אלא רק בעתיד דמיוני. במובן הזה הנער הוא כְּמֹשה רבינו המגיע לפתח הארץ המובטחת, כפי שתיארו אחד העם:

"כשהגיעה השעה להגשים את האידיאל במעשה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפנות מקומו לאחר. לפי שמאותה השעה מתחילה תקופה חדשה, תקופה של סילוק נבואה, של ויתורים ופשרות המונחים בטבע מלחמת-החיים, וסוף סוף מקבלת המציאות צורה שונה מאוד מזו שראה הנביא בחזון, ונוח לו על כן למות במדבר משיראה כל זאת בעיניו. מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא".

כך או כך, נדמה שהכניסה איננה אפשרית משום שהיא כרוכה בוויתור על מצב קיומי מהותי, מותנית בסופו של חלום. כלומר, וויתור כזה עשוי לאפשר את פתיחת השער אך הדמות שתיכנס כבר לא תהיה הנער אלא ישות אחרת, וכיוון שהדמות נותרת היא עצמה, עם אותם לבטים ואותו מפתח שבור, השער ימשיך להיות נעול.

רעיון משונה למדי. האם הדרך היחידה לפתור את הקונפליקט בסיפור, היא שגיבורו יואיל לנטוש את עצמו? מה שמטריד ברעיון זה הוא היומרה לוותר על זהות, או לכל הפחות לשנותה. הרי הקוהרנטיות של מרכיבי זהותו של הנער – שאיפותיו, שורשיו ההיסטוריים, מקומו בעולם – היא זו שהחזיקה יחד את חומרי הסיפור ויצקה בו משמעות. אם נוותר על זהות זו, מה היה הטעם בסיפור מלכתחילה?

מצד שני, "הזהות ששינתה את ההיסטוריה אתמול מיותרת כיום", טוען ליאון ויזלטיר, "חוסר ההמשכיות החיצוני תובע חוסר המשכיות פנימי וזה מטלטל. אם לא ייווצר הקרע בזהות ,יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום". האם גיבור השיר המתדפק על שערי ארצו יצליח לאפשר את הקרע הזה? אחד הניסיונות הבולטים והמוכרים לעשות כן במציאות שמחוץ לשיר, היה ניסיונם הרדיקאלי של הכנענים. נדמה לי שהסיבות לכישלונם רלוונטיוֹת להווה שלנו יותר מאי פעם.

בלוז כנעני

תנועת הכנענים, שהחלה את דרכה בסוף שנות השלושים תחת השם "הוועד לגיבוש הנוער העברי" אך הגיעה לבשלות רק עשור לאחר מכן, זיהתה דיסוננס בין התודעה היהודית שהתעצבה בגולה לבין מימוש הקמת מדינת ישראל. מבחינתם, כדי להכות שורשים ולקיים חיים נורמליים במולדת החדשה, יש להשיל את היבטי הגאולה הדתית מחד (כלומר, אין "ארץ סגולה", ישנה רק ארץ), ואת יומרת הפתרון הציוני ל"שאלת היהודים" מאידך (שכן ממילא "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"). במניפסט התנועה שניסח המשורר יונתן רטוש ב- 1943, היבטים אלה – האחד כמיהה לבלתי אפשרי והשני צלקת נפשית של קורבן נצחי – מצטיירים כמשקולות מכבידות להחריד, סד מצמית המנכיח עתיד ועבר אך אינו מותיר הרבה מקום להווה.

כיום זהות פוליטית בישראל היא קפוצה ופשטנית בערך כמו זהות במועדוני אוהדי קבוצות ספורט. בזהות צרה כל כך מרחב התמרון הוא אפסי

בהקשר הזה אפשר גם להסביר את הזיקה התמוהה לארץ כנען העתיקה והטרום יהודית, זיקה שחברי התנועה ניסו ליצור באמצעות כתבים ומחקרים היסטוריים לצד מיתולוגיות ומיתוסים. תוך ניסיון ליצור עַם "יש מאין", הכנענים דחקו הצידה נרטיב היסטורי אחד – היהודי-דתי-ציוני – כדי לבנות במקומו נרטיב היסטורי אחר. בכך הם נקטו באסטרטגיה עליה מדבר וולטר בנימין במסתו "על מושג ההיסטוריה". בעיני בנימין אין חשיבות להכרה בדבר כפי שאכן באמת אירע בעבר. הכרה זו היא ממילא אשליה, גם כאשר מדובר בנרטיב הקנוני. תחת זאת, הוא רואה בתודעת ההיסטוריה אתר חורבות, שאותו כל הווה סוקר מחדש במטרה לעצב את העתיד.

כלומר, יכול להיות שהכנענים עלו על הפתרון לקונפליקט שמציג השיר של ביאליק: התנאי למציאת מפתח תקין לשער הנעול, הוא לאפשר לעצמנו גישה מחודשת לתפיסת ההיסטוריה. אבל הכנענים נכשלו משום שהנרטיב ההיסטורי בו בחרו גדע באחת מרכיבי זהות שאיש כמעט לא היה מוכן לוותר עליהם. באופן דומה, נרטיבים היסטוריים הסוטים כיום מהנרטיב הקנוני – נניח כמו זה שבספרו של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" – נדחים על ידי הרוב באופן רפלקסיבי, בין אם משום שהם זוכים למעמד אנטי ציוני ואף אנטישמי, ובין אם כי הם נחשבים לאנקדוטות אזוטריות.

ייתכן שבאופן עמוק יותר, הכישלון של הכנענים נבע מהתפיסה שכדי לבנות דבר חדש צריך קודם כל להחריב לגמרי את הישן. זו תפיסה אינטואיטיבית אך שגויה. כי מה אם מנגנון הזהות אינו פועל כך והוא יכול להכיל הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנסה להמחיש זאת.

התקווה בת שנות אלפיים לשוב ולהיות עם חופשי בארצנו, נשענת על הנרטיב לפיו לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, הרומאים היגלו את עם ישראל מארצו ובשל כך, מאז לא חדל לפעום החלום לשוב למולדת

התקווה בת שנות אלפיים לשוב ולהיות עם חופשי בארצנו, נשענת על הנרטיב לפיו לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, הרומאים היגלו את עם ישראל מארצו ובשל כך, מאז לא חדל לפעום החלום לשוב למולדת. אם ניקח בחשבון את מחקרו של פרופ' ישראל יובל, לפיו לא היתה הגליה כלל וכי למעשה מדובר במיתוס, האם באמת יש בכך כדי להטיל דופי בכמיהתם של יהודים במשך מאות שנים להגר לישראל? אילו סיכונים טמונים בקבלת ממצאים אלה? שנבחן מחדש את חוק השבות ואת היומרה של ישראל להיות ביתם של כל היהודים בעולם; שנכיר בכך שהכמיהה ההיסטורית לארץ אינה בהכרח בלעדית ליהודים? האם יש בכל אלה שמץ של איום?

בהקשר היסטורי רחב יותר, פרופ' יובל מעוניין גם לאמץ את הגישה כי כדי לבחון את סבלותיהם של היהודים בהיסטוריה, ראוי להשוותם לסבלותיהם של מיעוטים אחרים בעולם הנוצרי והמוסלמי. אנחנו מגלים תוך כך כי בקנה מידה של מאות שנים היהודים לרוב לא היו נרדפים אלא דווקא להיפך- הם נהנו מזכויות שאף מיעוט אחר לא נהנה מהם. האם יש בכך כדי להטיל דופי בציונות? אם כבר, ממצאים כאלה מסייעים להבליט את ייחודיות הנסיבות ההיסטוריות הלגיטימיוֹת והלא קולוניאליסטיות, שהביאו לצמיחת הפרויקט הציוני. בתמורה, הדגשת ייחודיות נסיבות אלה תנכיח את העובדה שהפרויקט ההוא הסתיים והמושג "ציונות" כיום כורע תחת משמעויות שונות- סוגים שונים של פטריוטיות, נוסטלגיה, התנחלות ועוד.

אין גם צורך להיות מכחיש שואה כדי לתפוס אותה, לא כאירוע סינגולרי שאירע על "פלנטה אחרת", כלשונו של קצטניק, אלא כאירוע שנסיבותיו ארציות ביותר ואינן חד-פעמיות, כפי שהראו חוקרים מאז שנות השישים (חנה ארנדט) ועד ימינו (סטיבן פינקר, למשל). אלה עשויים אולי לעמעם את הטראומה אך לא לרופף את תפיסת השפעת השואה על העם היהודי.

ולא רק ציונות או הטראומה היהודית נבחנות מחדש באמצעות ההיסטוריה, אלא גם שאלת טבעה של הריבונות היהודית. כמו למשל באמצעות המהלך של יותם יזרעאלי, המראה שהתפיסה היהודית דווקא קשורה קשר הדוק עם ערכי הדמוקרטיה ועל כן הביטוי "מדינה יהודית דמוקרטית" אינו צריך להיות אוקסימורון. או במחקר של פרופ' דורון מנדלס, המראה באמצעות ספר מקבים א' עד כמה שלטון החשמונאים היה ככל הנראה שלטון יהודי-חילוני, שלטון בו אלוהים מפסיק להיות הריבון ההיסטורי האולטימטיבי של עם ישראל ובו המנהיגות היהודית מחליטה ללא נביא, על פי אפשרויות הנקרות בדרכה.

כיום זהות פוליטית בישראל היא קפוצה ופשטנית בערך כמו זהות במועדוני אוהדי קבוצות ספורט. בזהות צרה כל כך מרחב התמרון הוא אפסי. גישה מחודשת להיסטוריה אינה חייבת לשמש כדי להקשיח זהות קיימת, אלא דווקא כדי להעמיק את מורכבותה. אולי אז, מה שנחשב כיום למוטציה נדירה (דתי-פמיניסט למשל, או פטריוט-שמאלני) יהיה הרבה יותר נפוץ. כי ביום שגישות אלה יפסיקו להיתפס כמאיימות או אנקדוטיות, נוכל להתחיל לדמיין אפשרויות קיום סובלניות יותר, שוויוניות יותר. כלומר לדמיין עתיד, לא משיחי או נוסטלגי מדומיין, אלא ממשי ונורמטיבי.

האיש מן הכפר אצל קפקא נידון להמתין עד יום מותו. לקראת סוף הסיפור מיטשטש הגבול בין החוץ לַפְּנים כאשר נחלש מאור עיניו של האיש, "עד שאינו יודע אם אכן החשיך סביבו או שעיניו מטעות אותו". האם זה גורל גיבורו של ביאליק? אני רוצה להאמין שלא, פשוט משום שהוא עדיין נער והוא עוד עשוי להתבגר. על מנת שזה יקרה, ייתכן כי נצטרך להפוך על ראשה את התובנה הרווחת לפיה זהות מגובשת וקשיחה היא מבחן ההתבגרות. התבגרות אמיתית היא דווקא היכולת לרופף את גבולותיה הנוקשים של הזהות, להניח לה להיות חלק מרצף זהויות. להתדפקות הנער על שערי ארצו, כזכור, יש שני לחנים, שתי אפשרויות. זו מלאת הפאתוס העולה בלחן של לוי, תשאיר אותו נער לעד. בלחן של קנר, עם זאת, המתנתו בפתח השער הנעול היא אולי המתנה להבשיל ולהתבגר. האם לא הגיעה העת?

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על עומדים בשער

01
משה זהבי

מאמר מעולה. אני חשבתי על רבי נחמן מברסלב שעשה מסע לארץ ישראל, כנראה מתוך כוונה לחיות כאן וחזר לאחר שלושה חודשים בחזרה ועיקר סיפוריו לאחר מכן היו על הדרך אל... ולא על החוויה של להיות ב... א"י

    02
    בר חיון

    מעניין. תודה משה.
    ואני נזכרתי עכשיו במסעות בנימין השלישי, הסאטירה המושחזת של מנדלי מוכר ספרים אודות מסעו התלוש מהמציאות של היהודי בגולה ועל התקוות שהן תמיד גדולות ממה שההווה יכול להכיל. רבים ראו ביצירה הזו גם סאטירה על המפעל הציוני בראשית דרכו ויכול להיות שהיא הסתובבה לביאליק בראש כשהוא כתב את השיר הזה.

03
אברום רותם

לטעמי האישי, הדל באלפי מנשה, נראה לי שהגישה כאן נמתחה למחוזות שביאליק לא היה בהם כלל כשכתב שיר מופלא זה. הרעיון שברגע שתשיג את המטרה, זה לא יהיה האידיאל שנכספת אליה ואוית, אוניברסלי למדי כמעט בנלי, ולא תואם את השיר שבו הנער לא יבא בשער, כמו גם הביטוי הכל כך אישי ופרטי. גם החיבור עם קפקא מקורי, מעניין אך נראה קצת מאולץ מדי. לטעמי מדנדן כאן קול נהי ואבל על ההכרה האכזרית שלעולם לא יוכל להיות במקום/ בהקשר בו הוא באמת נכסף ורוצה להיות, בגלל כבלי המציאות, אולי המשפחה החברה וכד', ושמא גם שאיפה להבנה רוחנית רחבה יותר וכיוצא באלה דברים. אסוציאטיבית הוא הביא זאת למקום מוכר בו הסגנון והדמויות (יונה (השכינה) ונער) מיד מחבר זאת להוויה, כנראה הטראומטית שלו כתלמיד בבית המדרש שלא מוצא ולא יודע נפשו במציאות המשתנה. נראה שעיון בחייו הפרטיים עשויים לאשש זאת מאד.

    04
    בר חיון

    לא דל טעמך אברום ולעיתים בהחלט לגיטימי לגשת לביוגרפיה של היוצר, אם כי בשיר הספציפי הזה אין כל כך הפניות אוטוביוגרפיות כמו בשירים רבים אחרים של ביאליק. אבל לגיטימי. העניין הוא, שברגע שמלחינים שיר מלבישים אותו במשמעויות חדשות; ברגע שכוללים אותו במסגרת אמנותית חדשה (האלבומים "ארץ ישראל הישנה והטובה"/"תוצרת הארץ") בזמן אחר (שנים אחרי קום המדינה)אז גם נוטעים אותו בהקשרים חדשים. השיר הוא אותו שיר אבל אותי עניינו גם המשמעויות וההקשרים שנוספו לו בעקבות כל אלה. עניינה אותי התקיעות הנצחית הזו, אז והיום.

06
יותם יזרעאלי

מאמר נהדר ומגוון. תודה. הניתוח של הלחנים יפה ומעורר מחשבה, ואהבתי את ההבחנה בין הפאתוס של האתוס התקשורתי והממלכתי לבין השגרה היומיומית של העולם הקפקאי.
אני מסכים איתך שהפניה אל הלחנים עומדת בפני עצמה, ואינה מחויבת להצטמצם למידות שבהן נדרש שירו של ביאליק כשהוא עומד בפני עצמו. ואני משתכנע מהניתוח שלך של הלחנים, ומצטרף אל השאלות הגדולות שאתה שואל.
עם זאת, ומבלי לגרוע, נדמה לי שביאליק הקדים את כולנו כאן בכמה צעדים. כשאני קורא את השיר הזה אני מזהה בו משהו הרבה יותר דתי מכל הגות שרב מגוש אמונים כיום מסוגל לייצר, הרבה מעבר לאופק של ההגות הציונות על שלל צורותיה, ומשהו שהוא יותר מקפקא ומברסלב.
בשילוב של סמנטיקה קבלית, סימבוליזם מן התפילה ומן הזכרון הקולקטיבי (מיתי או היסטורי זה לא משנה), ביאליק לוכד משהו שהוא בלתי נתפס בכאב שלו. השאלות שעולות מקריאה בשירו אינן שאלות של פאתוס מול קפקא. אלה שאלות קואניות. אלה שאלות שמי שרק שומע אותן אוזניו נצלות, אלה שאלות שאין להן תשובה, יש להן רק תגובה, תמורה, טרנספורמציה מיידית. להישבר, להתנפץ מרוב עצב.
החזרה אל הארץ מן המסע הארוך ביותר שניתן להעלות על הדעת, היא חזרה חסרת סיכוי. המפתח השבור זה לא דימוי. אין לנו את הכלים לעשות את מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לעשות. הדלת הנעולה זה לא דימוי. אי אפשר להיכנס אל המקום שאליו באמת רצינו להיכנס. מצד שני אין לנו בית אחר. מה נותר לנו לעשות מלבד לצוף מחוץ להריסות. לאן נלך?
ביאליק כותב מתוך הבנה עמוקה מאוד של הגנום המיתי, ובגלל זה השיר כולו בנוי מדימויים מיתיים שמבקשים לחזור אל מקומם, כמובן ללא סיכוי.
ואולי זו הזהות שלנו, צפה בחוסר וודאות, לא סגורה על עצמה, פוסט טראומתית, על הגלים של אחרי המבול, רסיסים של חלומות וזכרונות, ציפיות שיונות לבנות אמורות לבשר דברים שמחים יותר, צפה ועדיין מחכה לברית, אולי משוועת לברית, שנים אחרי שאחרון האורחים עזב את המסיבה. אולי ההמנון, שגם הוא מהודהד בשיר של ביאליק, בעצם צריך להיות "שמתי לי פודרה".

    07
    בר חיון

    תודה יותם! הקריאה שלך מעניינת ומוסיפה. מפליא, אגב, כמה אפשר לחלץ מהשיר הזה שנועד בכלל עבור קהל יעד אחר- ילדים/נוער (כך לפי דן מירון לפחות).

    השאלות הקואניות שאתה מתאר (שהלחן של קנר מעצים אותן לדעתי) הן מה שהניע אותי לא להסתפק בדיון בשיר אלא להמשיך למהלך השני של המאמר. אני חושב שזו לא חוסר וודאות או זהות "לא סגורה על עצמה" שמונעים את הכניסה, אלא להפך, זהות וודאית וצרה מדי, מאוימת ותקועה מדי. אני חושב שאתה צודק, וכיום עדיין "אין לנו את הכלים לעשות את מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לעשות". צריך לבנות את הכלים האלה באמצעות ההיסטוריה, באמצעות העשרת הזהות והגמשתה.