עידן הכנות

כיצד קרה שהדבר החשוב ביותר בימינו הוא לשדר כנות? להעדפת הכנות על עומק, אמת ונימוקים יש מחיר כבד, בפוליטיקה, בדת ובחיינו האישיים
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

לפני כמה עשרות שנים טענה הפילוסופית ג'ודית שקלאר (Shklar) מאוניברסיטת הרווארד שצביעות היא מידה רעה שבשגרה. האדם הצבוע יוצר מראית עין של מידה טובה, הסבירה שקלאר, אך בעשותו כך הוא מכיר בפועל בקיומו של סדר חברתי ועוזר לשמר אותו בפומבי, אף שבאופן פרטי הוא מפר אותו. ייתכן שאפשר אפילו לשבח את האדם הצבוע על שאינו מוכן לשאת הפרות בוטות של הסדר המוסרי. ומכיוון שהצביעות נפוצה מאוד, כמעט לעולם אין לה חשיבות פוליטית אמיתית.

לפי דעה רווחת בימינו, כנות שקולה לדיבור בחופשיות. כלומר אדם יכול להיות כן רק כשהוא משוחרר סוף סוף מהתקינות הפוליטית

אבל מדי פעם בפעם זוכה הצביעות לחשיבות יוצאת דופן בפוליטיקה, וכך קורה גם היום. הצביעות מרתיחה הרבה אנשים. כיום, בארצות הברית ובמערב אירופה, הכעס על התנהגות צבועה, ובייחוד הכעס על צביעותם של הליברלים, הוא הכוח המניע את הפוליטיקה. גם משמאל וגם מימין, גם בארצות הברית וגם באירופה, מנסים כולם לגייס את תמיכת הציבור על-ידי גינוי הצביעות הליברלית. גם שמאל וגם ימין טוענים שהליברלים התעלמו מההשלכות הכלכליות והתרבותיות של ההגירה והגלובליזציה על מעמד הפועלים. בכל פעם שמישהו מעלה שאלות בנוגע לגלובליזציה ולהגירה, הליברלים מאשימים אותו מיד בגזענות ובבורות.

מבקרי הליברליזם טוענים שהם מנטרלים את הצביעות הליברלית בכוח הכנות. לפי תפישה זו, כנות שקולה לדיבור בחופשיות. כלומר אדם יכול להיות כן רק כשהוא משוחרר סוף סוף מהתקינות הפוליטית ("פוליטיקלי קורקט", שם נרדף לצביעות שיובא ממלחמות התרבות של שנות השמונים) המחניקה-כביכול של הליברלים.

הכנות החדשה הזאת אינה נוגעת להתאמה בין דיבורים למעשים, או בין תיאוריה לפרקטיקה – התאמה שהיעדרה הוא הגדרת הצביעות. הכנות של ימינו מתבססת על מערכת היחסים, ההרמוניה, בין מילה לאמונה. כלומר תוכן דברינו אינו חשוב כמו מידת האמונה שלנו בדברינו, הנאמנות שלנו לעצמנו. טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, סיפק את אחת הדוגמאות הראשונות במערב לחזרתה של הכנות למרכז הבמה הפוליטית. במסיבת עיתונאים מלוהגת ביולי 2016 הוא הגן על תפקידו המרכזי בפלישה לעיראק. בלייר דיבר על אמונתו הכנה, ערב מלחמת עיראק, בקיומו של איום בהול על המערב מצד משטרו של סדאם חוסיין. הוא לא עסק בנכונות או באי-הנכונות של תפישותיו, וגם לא בפעולות שנבעו מהן.

טוני בלייר

טוני בלייר: הכנות בעיניים, השכנוע העמוק. תצלום: Center for American Progress

יהיה זה שטחי מצדנו לחשוב שההתמקדות של בלייר בתפישותיו האישיות, באמונה הכמעט-דתית שלו, היא בסך הכול התחמקות שנועדה לפטור אותו מאחריות.

הכנות הופכת חשובה יותר מהעמדות עצמן, חשובה יותר מקבלתן או דחייתן של עובדות מוצקות

דבריו של בלייר תואמים את רוח התקופה. לא רק שהם נוגעים למלחמת עיראק ההיסטורית, אלא שהם מתבססים על ההנחה שכאשר ה"עובדות" אינן נגישות, או כאשר הן מוטלות בספק, אין לנו אלא להיות נאמנים לעצמנו. הכנות הופכת חשובה יותר מהעמדות עצמן, חשובה יותר מקבלתן או דחייתן של עובדות מוצקות. מובן שהעידן הנוכחי, הרווי בכלי תקשורת וברשתות חברתיות, אינו מעודד את הפצתן של עובדות מוצקות, אלא עושה כמעט את ההיפך. עכשיו אפשר להטיל ספק בכל עובדה ועובדה, בדיוק מכיוון שנדמה שלעובדות אין קיום שניתן לאשרו מחוץ לאותם כלי תקשורת ורשתות חברתיות. וכך האמת נקבעת כמין הימור, ואינה מתבררת עוד בוודאות באמצעות כלים של ידע.

לנוכח הספק האופף את העובדות, הכנות החדשה אינה מתאימה לכולם. היא דורשת נטילת סיכון הרואי. הכנות הזאת נוטעת את האדם בעמדה שאין לזוז ממנה, אף שעולמנו כיום הפכפך מטבעו. וכך ההחלטה להיות כן רוכשת לה אופי של הקרבה. אחרי ככלות הכול, מחויבות כנה לעמדה נתונה חושפת אותנו, באופן בלתי נמנע, ללעג ואף למתקפה. לעתים קרובות, את המתקפות האלה מבצע "ממסד" כלשהו. ולאחר שהאדם הכן דוכא או הושתק על-ידי לעג ומתקפה, הוא חווה את ההתעלות שבחריגה. הרי יש לזכור שהוא מביע כאן מילים אסורות ותחושות אסורות. במהלך הקמפיין הנשיאותי האחרון בארצות הברית, רוב החריגות האלה, המובילות את האדם לתחושת התעלות, היו התבטאויות שליליות ביחס לאפרו-אמריקנים, היספנים והיספנים-אמריקנים, מוסלמים ומהגרים באופן כללי.

הכוח המניע את הפוליטיקה כעת אינו שקרים, אלא מפגנים משכנעים של כנות

יש לציין שהכנות המאפיינת את רגעי השחרור האלה, שבהם מחליט האדם לדבר סוף סוף בחופשיות, אינה קשורה לתחושות מגובשות או לאמונה עמוקה בדברים הנאמרים. ולכן הפופולריות של דונלד טראמפ כלל לא הייתה תלויה בטענתו שברק אובמה נולד מחוץ לגבולות ארצות הברית, וגם לא בנסיגתו מטענה זו לאחר מכן. הדבר החשוב היה הכנות שהוא הביע ביחס לשינוי בעמדותיו. אנשים חשבו שהוא כן כיוון שהפוליטיקה של עידן ה"פוסט-אמת" אינה עוסקת כלל בשקרים. במובן זה, "פוסט-אמת" אינו ביטוי מוצלח, כי הכוח המניע את הפוליטיקה כעת אינו שקרים, אלא מפגנים משכנעים של כנות. והכנות הזאת יכולה להיות זמנית. למעשה, יכול להיות שעצם הבעתה של עמדה חריגה ומשונה כזו באשר למקום לידתו של אובמה, מוכיח את כנותו של האדם המביע אותה.

חשוב להבהיר שכנות אינה שקולה לשקיפות. בעוד הכנות שולטת, השקיפות – ממש כמו השקר – משתייכת למסורת מוסרית שחלפה מהעולם. הילרי קלינטון, למשל, פרסמה את דו"חות המס שלה במהלך הבחירות לנשיאות, ודרשה מטראמפ לנהוג כמוה. קלינטון פעלה לפי מוסכמות השקיפות, ושקיפות אמורה לתת הזדמנות לוודא את אמיתותן של טענות על בסיס ראיות חיצוניות. במובן זה, דו"חות מס הם כמו תעודות לידה. הם מתעדים, הם מוכיחים, אבל רק לפי אמות המידה של "המערכת" שמייצרת את המסמכים האלה.

הילרי קלינטון ערב בחירות 2016. תצלום: ג'ייג' סקידמור, ויקיפדיה

הכנות החדשה אינה דורשת סימוכין חיצוניים מסוג זה. היא אינה דורשת תיקוף חיצוני. יש לשפוט אותה אך ורק בהתייחס לדובר עצמו. התוצאה המשונה היא שכנוּת אינה נדרשת לציית לעקרונות ולתפישות יסודיות. היא יכולה להיות שטחית, והיא מאפשרת נסיגה מטענות קודמות. שהרי מכיוון שהכנות הזאת מתבססת על הטלה של ספק, היא חשובה יותר מכול כאשר מדובר באמונות ובתפישות שוליות או בכאלה שאינן עקרוניות מבחינתנו, כמו למשל בכל הקשור למקום לידתו של אובמה.

תרזה מיי, העומדת כיום בראשות ממשלת בריטניה, מדגימה באופן מעניין כיצד לעומק האמונה, ואף לאמונה עצמה, אין חשיבות בפוליטיקה של הכנות. לפני שמיי נבחרה, היה ידוע שהיא מתנגדת לברקזיט. מאז הבחירות היא זנחה את עמדתה העקרונית הזאת, ואף את ההוויה הסובייקטיבית שלה, כדי "לציית" לתוצאות משאל העם. היא חוזרת שוב ושוב על המשפט הטאוטולוגי "ברקזיט הוא ברקזיט", ומעולם לא אמרה מה היא עצמה חושבת שנכון לעשות. בין אם יש כאן מקרה של דו-פרצופיות או של אופורטוניזם פוליטי, הרי שתרזה מיי ממחישה לנו שכנות מסוג זה אינה מייצרת עומק סובייקטיבי, אלא דווקא מחסלת אותו. בכנות החדשה, הלהט נותר על פני השטח, ובמקרה של מיי הכנות אף מובילה להתכחשות לעצמי. וכשעמדה הופכת כך לעניין פורמלי, מתברר שהדבר המהותי בפוליטיקה של הכנות הוא האופן הפנימי או האימננטי לחלוטין שבו העמדה תואמת את אופן ביטויה.

בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית נכנסה הצביעות לראשונה לחיים הפוליטיים במערב אירופה והשפיעה עליהם באופן משמעותי. לקתוליוּת של ימי הביניים היו פרקטיקות פשוטות, ולעתים נוקשות – כמו משפט האל, או וידוי בכפייה – לקביעת מידת אמונתו של האדם. הממסד הקתולי דרש מהמאמינים להביע באמצעים טקסיים את נכונותם לציית ולקבל את הדת, אך לא דרש מהם לדבר במפורש ובכנות על איזושהי אמת פנימית.

המונח sincerity (כנוּת) חדר לשפה האנגלית עם עליית הדת הפרוטסטנטית והוא נועד לתאר את ההתאמה בין המילים לאמונה. אבל לא היה פשוט לוודא את כנותם של הדוברים. את הכנות היה ניתן להפגין רק באופן תיאטרלי, כלומר "להציג" אותה. אמנם תמיד היה החשש שקל מדי להציג כנות ולכן "הצגות" אלה עלולות להיות דו-פרצופיות, ואף-על-פי-כן, בדת כמו בתיאטרון היה על האדם להביע כנות, לא אמת, באמצעות אוצר מילים שיוכיח התאמה בין המילים לעצמי, ולא באמצעות אוצר מילים שיוכיח את אמיתוּתה ה"אובייקטיבית" של הטענה. הן השחקן והן הקדוש המעונה נשפטו לפי נאמנותם לעצמם ולדבריהם – ולא על פי אמיתות מילותיהם.

ללא עולם פנימי שאינו גלוי לציבור או לממשלה, לא ייתכנו חופש רצון או דעה עצמאית

המהפכה הצרפתית הייתה אבן דרך בפוליטיקה של הכנות. הפילוסופית חנה ארנדט כתבה בספרה "על המהפכה" (1963) שלאור אי-השוויון הרב ששרר במשטר הישן הפכה הכנות לערך רב-חשיבות בפוליטיקה של המהפכה. לנוכח אי-הצדק המשווע בצרפת שלפני המהפכה, הטרור הפך לדרך יעילה להחריד ליצירת שוויון. הטרור היה יכול לתלוש את מסיכות הפריבילגיה והקונספירציה. לכן בחברה כזאת רק הכנות יכלה להבטיח שוויון. לא זאת בלבד שגברים ונשים היו צריכים לחשוף את הצביעות של אויבי המהפכה באמצעות אלימות, אלא שהם היו צריכים גם לבלום את הצביעויות הפוטנציאליות האורבות בתוך עצמם באמצעים אלימים לא פחות.

Louis-Léopold Boilly, sans-culotte

דימוי אידאלי של צרפתי פשוט, כן ואותנטי, sans-culotte, ציור של Boilly, תצלום: ויקיפדיה

ארנדט טענה שטקטיקות הטרור של המהפכנים הצרפתיים חיסלו את האדם הציבורי או המשפטי. במילים אחרות, המסכות שהמהפכנים קרעו מעל פני אויביהם הסתירו גם את כל הצדדים האישיים או הפרטיים שלהם. הסרת המסכה חשפה את עולמו הפנימי של האדם ובכך חיסלה אותו, ועם חיסולו של העולם הפנימי חוסלה גם האפשרות לאוטונומיה, ואפילו האפשרות להתנגד למדינה – מצב עניינים שארנדט ראתה בו תנאי מקדים לטוטליטריות. שהרי ללא עולם פנימי שאינו גלוי לציבור או לממשלה, לא ייתכנו חופש רצון או דעה עצמאית.

ב"יסודות הטוטליטריות" (1951) קשרה ארנדט בין השלכות הטרור של המהפכה הצרפתית לבין מה שהיא כינתה הדיקטטורה הטוטליטרית של הנאציזם והסטליניזם. בדומה למהפכה הצרפתית, הנאציזם והסטליניזם מיסדו את ציד הבוגדים הסמויים והפכו אותו לחלק מחוקי ההיסטוריה. האידיאולוגיות שלהם חזו את הופעתם של בוגדים שיש לחשוף ולהעניש, ולמעשה דרשו זאת – שהרי אחרת לא יוכלו להגשים את ייעודם ההיסטורי. טיבם של משפטי הראווה, החשובים כל כך לסטליניזם, לא חייב אמונה רבה באשמת הנאשמים. חפותם או אשמתם הייתה עניין שולי. לפי הגישה הסטליניסטית למושג ההיסטוריה, קיומם של בוגדים במעמד הוא דבר הכרחי. משפטי הראווה המחישו את המודעות לכך. הם אישרו את הגישה ההיסטורית הזאת.

המשפטים הסטליניסטיים, שבהם הנאשמים התוודו על פשעיהם וכפרו באמונותיהם הקודמות, הביאו לפוליטיקה המודרנית כנות בעלת ממד של הקרבה. וסוג זה של כנות עודו עמנו. כשתומכיו הנלהבים של טראמפ קראו בעצרות הבחירות שלו לכלוא את קלינטון, אפשר היה לזהות אצלם חרדה מפני קיומו של עולם פנימי אוטונומי. הרי כאשר קיים עולם פנימי אוטונומי, העולם הציבורי המקביל לו צבוע בהגדרה. ההפרדה שעשתה קלינטון בין חייה הציבוריים לחייה הפרטיים, כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בשימוש שלה בשרת אימיילים פרטי, עמדה בניגוד גמור לגישה של טראמפ. הוא סירב להפריד את חייו הציבוריים או הפוליטיים מקיומו הפרטי כאיש עסקים העומד בראש עסק משפחתי. בכל הזדמנות הוא אותת לנו ששמו, משפחתו, המותג שלו, חייו וגישתו הפוליטית – כל אלה נמצאים על רצף יחיד.

דונלד טראמפ, כנות

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ: מופע של כנות. תצלום: מייקל ויידון

בספר Sincerity and Authenticity (משנת 1972), טען תיאורטיקן הספרות ליונל טרילינג (Trilling) שהאותנטיות החליפה את הכנות. לפי טרילינג, במאה התשע-עשרה תפסה האותנטיות את מקומה של הכנות בתור המערכת המסמלת התאמה בין החיים בציבור לאמונות הפנימיות. לטענתו, האותנטיות חיסלה את ההיגיון הבסיסי של הכנות, המכתיב התאמה וקוהרנטיות בין פנים לחוץ, בין העצמי לעולם. במקום זאת היא ביכרה את יכולתם של גורמים כמו אהבה, שנאה, פחד או בוז – אלה שבאמת מגדירים ומעצבים את בני האדם – לנפץ את הזיוף של חיי היומיום ולחולל בהם שינוי. במילים אחרות, במקום לנסות, כמו הכנות, לייצר התאמה בין פרקטיקות לאמונות, האותנטיות הכירה בכוחות עמוקים וקמאיים ואף אפשרה להם, מפעם לפעם, להרוס נורמות חברתיות כדי ליצור נורמות חדשות במקומן.

עליית האותנטיות היא תופעה הגיונית לגמרי בעידן קפיטליסטי, שבו מושלות טלאולוגיות היסטוריות ומהפכניות המניחות את קיומו של שינוי חברתי וכלכלי בלתי פוסק. האותנטיות, כמו הקפיטליזם או החירות, נתפשה כרעיון שהורס את הקיים במטרה ליצור עתיד חסר תקדים. ועל מה מעידה חזרתה של הכנות לחיינו הפוליטיים?

הכנות של ימינו אינה מתבססת כבעבר על התאמה בין פנים לחוץ, אלא על חיסול מוחלט של העולם הפנימי – אותו עולם פנימי שבלעדיו אין אותנטיות ואין הלימה לעולם חיצוני. והיעלמו של העולם הפנימי הוא היעלמו של אחת ממקומות המחבוא המסורתיים של האמת.

אפשר לומר שהיעלמות העולם הפנימי מתאימה מאוד לעולם חיצוני הנשלט על-ידי מופעי ראווה תקשורתיים. יתר על כן, היעלמות זו מעידה על קיומו של סדר קפיטליסטי שאינו מוגדר עוד על ידי הבחנות בין בעלים לפועלים, בין הון לעבודה, בין סחורות לסתם חפצים. בכלכלה גלויה לגמרי, שבה כל דבר הוא סחורה, פנימיות ועמימות מעידות על דבר שאינו ניתן למסחור. ודברים שאינם ניתנים למסחור הם בבחינת איום – ואם אינם איום, הרי הם מיותרים.

[אדם וחוה בגן עדן]

אמיתותה או שקריותה של טענה חשובה פחות מאשר הכנות שמשדר הדובר. זה מה שחשוב

הלוגיקה של הכנות בחיים הפוליטיים של ימינו מייצרת מין קצר חשמלי: הנאמנות לעצמך אינה מעידה על נאמנות לאידיאל חברתי כלשהו וגם לא על התנגדות אותנטית לאידיאל חברתי. הכנות דורשת רק אמונה עיקשת בדבר בלתי מוכח או בלתי ודאי. אבן הבוחן של הכנות היא יכולתו של האדם להקריב את עצמו למען אמונתו, ואף ליהנות מכך. הפילוסוף איש הזרם הפרגמטיסטי ויליאם ג'יימס (James) עוזר לנו להבין את המצב לאשורו, בייחוד במאמרו "הרצון להאמין" (משנת 1896). ככל שטענה היא קלושה או חלשה יותר, כך האתגר שהיא מציבה בפני הכנות הוא חשוב ומופרז יותר. טענות כוזבות או חלשות עלולות לצבור חשיבות פוליטית אם הדוברים מצליחים לגייס מידה מספקת של כנות. אבל משמעות הדבר היא שבאותה קלות הדובר יכול גם לזנוח כל טענה התלויה בכנותו. הפוליטיקה של ימינו אינה פוליטיקה של "פוסט-אמת", כפי שטוענים אחדים, אלא פוליטיקה של כנות. אמיתותה או שקריותה של טענה חשובה פחות מאשר הכנות שמשדר הדובר. זה מה שחשוב.

במונחים של הפוליטיקה האמריקנית העכשווית: את תמיכתם הנלהבת והבלתי מובנת, לכאורה, של חסידי "מסיבת התה" וטראמפ בטענות מופרכות (ולאחרונה אפשר לכלול בקבוצה זו גם דמוקרטים המאמינים בתיאוריות קונספירציה לגבי הבחירות) אין לייחס לטיפשות, למניפולטיביות, לדו-פרצופיות או לרשעות. לא. הסיבה לכך היא ספקנות, אי-ודאות, ורדוקציה של החיים למה שמתרחש על פני השטח. ככלות הכול, רק בהיעדר אמונה במקורות ידע מהימנים, טענות שטחיות כמו זו שמתייחסת למקום לידתו של אובמה עלולות לצבור חשיבות רבה כל כך. טענות אלה מקבלות מראית עין של עומק, ולעתים מחפות על היעדר עומק על-ידי האשמת הצד השני בטיוח. בעידן הפוסט-בורגני שלנו, קיומו של עולם פנימי חזר להיות תופעה מעוררת חשד, אף שכעת החשד הזה לובש צורה שונה לגמרי מזו שלבש תחת המשטרים הטוטליטריים.

לכנות במערב אירופה ובארצות הברית יש עקביות היסטורית ולוגית משלה. אבל תופעת הכנות החדשה היא תופעה כלל-עולמית, והפוליטיקה של הכנות חיה וקיימת גם במזרח התיכון. כאן אנו עדים שוב להתנגשות בין הצביעות הפושה לכאורה בממסד, לבין הכנות השבה ומתחזקת. כוונתי היא לצביעותם-כביכול של מוסלמים פשוטים בכל הקשור לחובותיהם הדתיות, ובייחוד בכל הקשור לחובת הג'יהאד נגד כופרים. מיליטנטים מוסלמים משתמשים בכנותם הקיצונית כדי להוקיע מוסלמים מהשורה.

בתולדות האסלאם, הצביעות התגלתה כאיום פוליטי כבר כאשר מוחמד הקים את מדינתו בעיר מדינה. צביעות, או "נִפאק" (نفاق), היה המונח ששימש בקוראן לתיאור אלה שהמירו דתם מטעמי נוחות. צביעותם איימה לפגוע באסלאם מבפנים. עם הזמן החלה צביעות זו להיתפש ככפירה (כפי שקרה בנצרות), בייחוד במקרה של השיעים. גם כיום, הסוּנים נוטים להאשים את השיעים, המעטים מהם, בהסתרת זהותם, וכפועל יוצא בהסתרת כוונותיהם. כשבוחנים את ההיסטוריה של המזרח התיכון במבט רחב, מתברר שברוב המכריע של המקרים, האשמות אלה בהתחזות ובצביעות לא היו בעלות השלכות פוליטיות חשובות. אבל בימינו, הצביעות איבדה את מעמדה כמידה רעה שולית, בדיוק כמו במערב. בימינו, במזרח התיכון, בדיוק כמו בארצות הברית ובמערב אירופה, הצביעות הפכה לחטא בסיסי. המיליטנטים המוסלמים בייחוד, ממש כמו חברי השמאל והימין בארצות הברית, מרבים להאשים אחרים בצביעות ומפיקים מכך תועלת גדולה.

מטיף אסלאמי, לונדון, הייד פארק

מטיף אסלאמי נואם בהייד פארק, בלונדון. תצלום: Feggy Art

השיעים, כמיעוט בעולם המוסלמי, פיתחו דוקטרינה מטאפיזית מורכבת הידועה בשם "תקיה" (تقیة), כלומר "הסתרה", שהתחילה כמצווה רוחנית אזוטרית ומשם צמחה והתפתחה. בעידן הכנות של ימינו, ה"תקיה" הפכה לתופעה מקבילה ל"נפאק", או לצביעות. המיליטנטים מאל-קאעידה, וכמוהם גם המיליטנטים מדאעש (ארגון שונה מאוד בכל מובן אחר), חושבים שהשיעים הם מייצגיו המקוריים של חטא ה"נפאק", ומייצגיו העיקריים גם כיום.

אבל ה"נפאק" מייצג גם את כל שאר אויביהם – כולל הבוגדים הפוטנציאליים המסתתרים בשורות האסלאם המיליטנטי. כמו בפוליטיקה העכשווית בארצות הברית ובמערב אירופה, מפגני הכנות באסלאם המיליטנטי הם מעשים של הקרבה, כיוון שהם נענים בלעג ואף באלימות מצד הממסד. אמנם הטקטיקות שלהם שונות מאלה של יריביהם המערביים, אבל המשטר הרטורי המשונה שהם מחילים הוא זהה. גם הם חותרים להוכיח את צדקתם לא באמצעות סיבות, ומובן שלא באמצעות עובדות, אלא באמצעות מפגנים של אלימות והקרבה ששום אויב אינו יכול להשתוות להם. פיגועי ההתאבדות, כמעשים של קדושים מעונים, הם הבולטים שבמעשי ההקרבה האלה. אבל מה שחשוב לא פחות הוא השימוש בעונשים אכזריים ובלתי נתפשים לאויבים, כמו למשל כשדאעש השליך הומואים מבניינים או שרף בתוך כלוב טייס ירדני שנפל בשבי, כאילו כדי להוכיח שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. את מפגני הכנות האלה אפשר להשוות לנטייתם של אמריקנים להתבטא באופן מזעזע או לא מקובל, וכן את נטייתם ההולכת וגוברת לעשות דברים שכאילו מעידים על ההשתחררות מכבלי צביעותה של התקינות הפוליטית.

בעידן זה של נראוּת בלתי פוסקת ופיקוח בלתי פוסק, ייתכן שהפנימיות או הפרטיות במובנן הישן, ממשיכות להתקיים אך ורק במידע הסודי שהמדינות והתאגידים אוספים עלינו

הכנות של המיליטנטים המוסלמים אינה מחייבת אמת אחת ויחידה, והאמת היא שמבחינתם האדם הצבוע כלל אינו בוגד באמונה הדתית עצמה. ככלות הכול, במשך תקופה ארוכה, מאז ימי אל-קאעידה, המיליטנטיות הזאת לא התמקדה באמת האחת של האסלאם אלא בהיות האדם נאמן לעצמו. המיליטנטים מוכיחים את כנות אמונותיהם על-ידי ההנאה שבסבל, ואף ההנאה שבמוות בשם האמונה. המיליטנטים אף משתמשים בהקרבה שלהם כדי להתחרות באויביהם המושחתים והחלשים כביכול ולבדוק למי יש אמונה חזקה יותר. כלומר הרטוריקה של המיליטנטיות אינה רק פלורליסטית, אלא גם מושתתת על ספק ועל אי-ודאות. יש להוכיח אותה באמצעות הקרבה אישית, ולא באמצעות היגיון מחד גיסא או התגלות דתית מאידך גיסא. התיאולוגיה אינה חשובה, והלוגיקה התיאולוגית על אחת כמה וכמה. כנותו של הלוחם המיליטנטי היא בבחינת הימור, ועליו להוכיח לעצמו ולאחרים שההימור היה מוצדק, לעתים אפילו על-ידי מוות בפיגוע התאבדות. לאור המהירות האדירה שבה מיליטנטים רבים עוברים המרת דת ורדיקליזציה, ברור שמעשיהם אינם נובעים מעומק אישי או אידיאולוגי. יתרה מזאת, היעדרו של העומק הוא שמאפשר רדיקליזציה ומהירה והמונית.

דאע"ש, אבו בכר אל בגדאדי

מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל בגדאדי. כנות? אותנטיות? פשטות? תצלום: תיירי ארמן.

באסלאם המיליטנטי, הוכחת הכנות דורשת הקרבה רבה יותר מאשר בפוליטיקה האירופית או האמריקנית. אצל אל-קאעידה ודאעש אנו עדים לפירור מוחלט של הסובייקט המיליטנטי. כפי שידוע לנו היטב בשלב זה, רבים מהצעירים האלה מנהלים חיים "לא-אסלאמיים" בתכלית, ואף-על-פי-כן הם מוכנים למות למען אמונותיהם ה"אסלאמיות". העניין פה אינו אשמה על הסתירה שבקיומם, אלא האופן שבו חיים וירטואליים בטלוויזיה או במדיה החברתית מובילים לחיסול ה"מציאות" שמחוץ למסך. כנותו של המיליטנט אפשרית רק בעולם הווירטואלי, בזירה של אכזריות והקרבה, עד שבסופו של דבר היא תהרוס את חייו האמיתיים שרק הולכים ונעשים קשים ויותר ויותר. ההרס הזה הוא שיהפוך אותו למוסלמי טוב, לעתים קרובות רק אחרי מותו. המיליטנטים אינם רוצים לקרוע את המסכות של ארנדט מעל פניו של הצבוע, אלא רוצים שהמוסלמי יתנהג תמיד כנתין נאמן של השריעה – כלומר יעטה תמיד מין מסיכה מוגזמת של "אסלאמיוּת".

טיפוח פרסונה וירטואלית של מיליטנט מוסלמי, עוזרת לאותו אדם למזער את הסתירה הנוכחת בחייו "מחוץ למסך", נטולי המאפיינים האסלאמיים. רק באמצעות הקרבה אלימה יכול המיליטנט לאחד בין שני הפנים של חייו ולפתור את הסתירה. ההקרבה הורסת את החיים ש"מחוץ למסך", ויוצרת סובייקט וירטואלי לחלוטין ונטול עומק. חשוב לציין שהדבר שנהרס על-ידי ההקרבה הוא עצם אפשרות קיומו של עולם פנימי. הדבר דומה לווידוייהם של המשתתפים בתוכניות הריאליטי, שחייהם ה"אמיתיים" מוכפפים להופעתם בתוכנית טלוויזיה המוקדשת לכל דבר שלא יהיה, החל משירה, ריקוד ובישול, עבור בדייטינג ובהוללות, וכלה בניקיונות, גינון או הרפתקאות. לא רק שחייהם מוכפפים להופעתם הטלוויזיונית, אלא שההופעה הטלוויזיונית מאפילה על חייהם ואף מחוללת בהם תמורה.

בעידן זה של נראוּת בלתי פוסקת ופיקוח בלתי פוסק, ייתכן שהפנימיות או הפרטיות במובנן הישן, ממשיכות להתקיים אך ורק במידע הסודי שהמדינות והתאגידים אוספים עלינו. הפקדנו בידי גורמי חוץ את ההיבטים האלה של חיינו ולמעשה ויתרנו עליהם, וכך נותרנו חופשיים ליהנות מחיים על-פני השטח, שבהם הכנות היא המבחן החשוב ביותר.

 

כן, שוב אנחנו כאן...

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות. הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פייסל דֶבְג'י (Devji) הוא חוקר בתחום ההיסטוריה המודרנית של דרום אסיה בסנט אנתוני'ס קולג' באוניברסיטת אוקספורד, שם הוא מכהן גם כמנהל המרכז ללימודי אסיה. ספרו האחרון הוא Muslim Zion: Pakistan as a Political Idea (משנת 2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: תצלום מאת אלכס אייבי, unsplash.com

Alex Iby

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פייסל דבג'י, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עידן הכנות

01
רן אסיה

לטעמי המאמר נגוע בצורה חריפה של חוסר איזון אפילו מן הפה ולחוץ. תגובה אוטנטית היא בעלת כוח והשפעה אולם אינני סבור שיש במאמר ראשית ראיה לכך שהיא מחליפה או באה במקום קיומו של עולם פנימי או במקום מערכות אחרות של שיפוט תוכן ושינוי דעה.