עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה

בעידן זה של קיפאון כלכלי, הגיע הזמן לחשוב מחדש על גבולות הצמיחה
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בעוד חמישה מיליארד שנה יאזל המימן בשמש. ליבתה תקרוס, ופני השטח שלה יתרחבו פי מיליונים. וכשכדור הארץ ייבלע בתוך התופת תגיע הצמיחה הכלכלית לקצה, וכך תתממש, סוף סוף, נבואתם ארוכת השנים של חוקרי סביבה רבים.

בכוכב לכת סופי לא תיתכן צמיחה כלכלית אינסופית: זוהי התובנה העמוקה לכאורה, שסביבתנים מעבירים מדור לדור. אבל בעצם מדובר בטאוטולוגיה. לאור הנחות היסוד שלה – שהצמיחה היא "אינסופית" ושכוכב הלכת הוא "סופי" – הטענה הזאת אינה יכולה אלא להיות אמת.

תחזיות קודרות על צפיפות אוכלוסין, צריכת יתר, מיצוי משאבים וזיהום, מחמיצות את העיקר

הבעיה היא שעד שיגיע הקץ, הטענה הזאת, כמו רוב הטאוטולוגיות, אינה עוזרת לנו במיוחד, כי היא אינה מלמדת אותנו דבר על סופיותו של כדור הארץ או על מאפייניה ומסלולה של הצמיחה העתידית. עוד מימי הכומר תומס מלתוס במאה השמונה־עשרה, תחזיות קודרות על צפיפות אוכלוסין, צריכת יתר, מיצוי משאבים וזיהום, מחמיצות את העיקר. הרי בני האדם המשיכו לשגשג אף שהלחצים שאנו מפעילים על הביוספרה כבר גדלו הרבה מעבר למה שתיארו לעצמם כל אותם נביאי זעם מוקדמים, שדיברו על גבולות הצמיחה הכלכלית.

מנגד, אף שהמציאות הצדיקה עד כה את העתידנים האופטימיים ביותר, אלה שמאמינים בכוחה של הטכנולוגיה לספק את כל צרכינו, אין פירוש הדבר שקריסה אקולוגית עתידית אינה אפשרית. עתיד האנושות תלוי בסופו של דבר בשאלות שאף אחד מהמחנות אינו יכול לענות עליהן מראש. עד כמה תמשיך האוכלוסייה האנושית לצמוח? עד כמה ישתכללו עוד הטכנולוגיות שלנו? באיזו מהירות ימשיכו כלכלותינו לצמוח ואיזה היקף של צריכה יהיה כדור הארץ מסוגל לשאת?

ובמצב זה של היעדר תשובות, הטענות המלתוסיאניות לעולם אינן שגויות – הן לכל היותר מציבות תאריך יעד מוקדם מדי. הרי בסופו של דבר השמש תתרחב ותכלה את כדור הארץ. הצמיחה הכלכלית תגיע לקִצהּ. מ.ש.ל.

שמש, שקיעה

יום אחד היא תיגמר. ועד אז? תצלום: לואיס גרטרול

רבים ממהלליו של ואצלב סְמיל (Smil), חוקר סביבה סורר ואיש אשכולות, יופתעו לגלות שגם לו יש נטיות מלתוסיאניות. סמיל זכה לאוהדים מקרב השמרנים, תומכי האנרגיה הגרעינית וחסידיהם של כל מיני פתרונות פרומתאים אחרים לבעיות סביבתיות, פשוט מפני שמזה זמן רב הוא מטיל ספק באופן משכנע למדי ביכולתהּ של אנרגיה מתחדשת להחליף במהירות את דלקי המאובנים. אבל סמיל מבקר את כל הצדדים ללא משוא פנים. ספקנותו לגבי אנרגיה ירוקה משקפת בעיקר את רתיעתו מהאופטימיות הטכנולוגית של חלק מהעתידנים, ולא סלידה עקרונית מלוחות סולאריים ומטורבינות רוח.

בספרו החדש, Growth: From Microorganisms to Megacities, מציג סמיל טיעון בעד הגבלת הצמיחה הכלכלית, ומפנה את חִציו אל האנרגיה הגרעינית, הסינגולריות, הנחות הצמיחה של הכלכלנים הניאו־קלאסיים, ופחות או יותר כל אסכולה טכנו־אופטימית אחרת, וכל זאת בלי לזנוח את טיעוניו הרגילים נגד כל מיני פרויקטים ירוקים. בתגובה לטענה שחדשנות טכנולוגית תאפשר לנו "לנתק" את הצמיחה הכלכלית מההשלכות האקולוגיות, סמיל כותב שהיא "סותרת את חוקי הפיזיקה". הוא מצטט בהקשר זה את הכלכלן קנת בולדינג (Boulding) שאמר, "כל מי שמאמין בצמיחה אינסופית בתוך מסגרת פיזית כלשהי, בכוכב לכת בעל ממדים סופיים, הוא ודאי משוגע או כלכלן". הכלכלה המעגלית, קרי הטענה שנצליח למחזר מים, אנרגיה ומשאבים חיוניים אחרים עד אינסוף, מחייבת "את חיסול האנתרופיה, לא פחות ולא יותר".

רוח סיכומית שורה על ספרו של סמיל. הוא ליקט בו מחקרים, טענות וניתוחים שהצטברו לאורך קריירה ארוכה ומהוללת. כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, "ממיקרואורגניזמים ועד ערי ענק", סמיל עוסק בספרו בדפוסים של צמיחה מכל הדרגים והרמות, החל מאורגניזמים חד־תאיים וכלה בעלייתן ונפילתן של ציביליזציות כבירות. אבל הפסקאות רבות שהוא מקדיש לקצב שבו יערות נשירים צוברים ביומסה, לקשר בין תוחלת החיים של חיות למסת גופן וכן לנושאים רבים אחרים, אינן אלא הקדמה לטענות שסמיל מעוניין לטעון בנוגע לעתידן של החברות האנושיות. הוא מדבר על עצים ועל אמבות כי בדיוק כמוהם, החברות האנושיות אינן יכולות לחמוק מאחיזתם של חוקי התרמודינמיקה. סמיל טוען כי הדרך היחידה להבטיח הישרדות ארוכת טווח של הציוויליזציה האנושית היא להציב לצמיחה גבולות "בקנה מידה כלל עולמי".

הכלכלה שלנו, החברות שלנו, הציוויליזציה שלנו והישרדותנו, כל אלה תלויים בזמינותם של משאבי אנרגיה, ביכולתנו לרתום אותם לשימושנו, וביעילות שבה אנו ממירים אותם לדברים שאנו רוצים וצריכים

מבחינת סמיל, הכול קשור לתהליכי זרימת האנרגיה. זרימת האנרגיה קובעת את יכולתנו להפוך משאבים לסחורות ולשירותים שבני אדם צורכים. הכלכלה שלנו, החברות שלנו, הציוויליזציה שלנו והישרדותנו, כל אלה תלויים בזמינותם של משאבי אנרגיה, ביכולתנו לרתום אותם לשימושנו, וביעילות שבה אנו ממירים אותם לדברים שאנו רוצים וצריכים.

הציוויליזציה נולדה כשהחל השימוש במקורות אנרגיה ״חוץ-גופיים״. תחילה למדנו לשלוט באש, ואז בייתנו את בעלי החיים והשתמשנו בהם ככלי תחבורה וכבהמות עבודה. במובן זה, ההיסטוריה האנושית היא "מסע אחר הסתמכות כמה שיותר גדולה על מקורות אנרגיה חוץ גופיים", כאלה שמתבססים בעיקר על השמש, כמו זרמי הרוח שמפרשׂים משתמשים בהם, או זרמי המים שטחנות משתמשות בהם. אבל הדבר החשוב ביותר להתפתחותן של "חברות מודרניות רוויות אנרגיה" הם דלקי המאובנים, אנרגיית שמש שנאגרה במשך מיליוני שנים.

מכיוון שזמינות האנרגיה בכדור הארץ היא שמאפשרת את הצמיחה על כל גווניה, קובעת את קצבהּ ובסופו של דבר גם מגבילה אותה, כל סוגי הצמיחה פועלים באותם דפוסים מוכרים. ספרו של סמיל מלא בטבלאות המציגות את עקומות קצב הצמיחה של יבולים, צריכת נפט ועוד. סמיל עוקב אחר הגידול במהירות התחבורה לאורך זמן, העלייה בתוחלת החיים האנושית, בשכיחותם האדירה של טלפונים ניידים, בתפוסות המטען של ספינות תובלה ומכליות נפט, ובהיקפן ופיזורן של ערי ענק. לפעמים עקומות הצמיחה הן בצורת S – עולות בחדות ואז מתיישרות – ולפעמים הן עקומת פעמון, התפלגות נורמלית. לפעמים יש בהן תקופות של צמיחה ליניארית, ולפעמים הן מציגות צמיחה מעריכית. לפעמים, לאחר שהן מגיעות לשיא, הן יורדות באסימפטוטה אטית לעבר מצב של אפס צמיחה, ולפעמים הן צוללות בבת אחת, כאילו נפלו מצוק.

שדות אורז, וייטנאם

לכל שיטה יש גבולות ודינמיקה משלה: שדות אורז בוויטנאם. תצלום: פיטר האמר

ערפל אופף את ההווה בדמות חוסר יכולתנו לצפות את רוב המגמות הנוכחיות ממרחק גדול דיו כדי להבין באיזו מין עקומה הן נעות – כל תחזית שנבצע לגבי צמיחה, הידלדלות משאבים ושינויים טכנולוגיים היא בעייתית מיסודה

הבעיה, כפי שסמיל מזכיר לנו, היא שבלי חוכמת הבדיעבד, איש אינו יודע על איזו רכבת הרים אנחנו נמצאים עד שהנסיעה מגיעה אל סופה. תקופה של צמיחה מעריכית עלולה להתיישר ולהפוך לעקומת S המאפיינת את הצמיחה הלוגיסטית. תקופה של קיפאון עשויה להיות התקרה של עקומת S או התחתית של עקומה מסוג אחר. כשבוחנים שרשרת בת אלפי שנים של עקומות S, כמו למשל שורת ההמצאות שאחראית לעלייה בתפוקה החקלאית בעשרת אלפים השנה האחרונות, היא נראית לפתע כמו צמיחה ליניארית. רבים טענו כי השיא בייצור הנפט העולמי שאליו הגענו לכאורה בשנות השבעים, היה פסגתה של התפלגות נורמלית. אך חוכמת הבדיעבד גילתה לנו שהשיא הזה היה למעשה פסגתה של עקומת S אחת ותחתיתה של אחרת, שנולדה כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים כמו קידוח אופקי או סדיקה הידראולית בגלל הערפל שאופף את ההווה – חוסר יכולתנו לצפות את רוב המגמות הנוכחיות ממרחק גדול דיו כדי להבין באיזו מין עקומה הן נעות – כל תחזית שנבצע לגבי צמיחה, הידלדלות משאבים ושינויים טכנולוגיים היא בעייתית מיסודה. ואף על פי כן, הנקודה העיקרית של סמיל ברורה כשמש, גם אם לעתים אנו נוטים להתעלם ממנה: במוקדם או במאוחר, כל צמיחה מגיעה לקצה, וככל שהצמיחה מהירה יותר, כך היא תקדים להסתיים. התובנה הבסיסית הזאת נכונה בה במידה ללוחות סולאריים ולצפיפות האוכלוסין, והיא מגבילה את הזיהום ונזקים סביבתיים נוספים לא פחות משהיא מגבילה את הכלכלה והצריכה.

סמיל, צ'כי שבילה את רוב חייו המקצועיים בקנדה, הוא אינטלקטואל של פעם. בזמן שרובנו גולשים באינטרנט, הוא קורא על ההיסטוריה של האימפריה הסאסאנית, כפי שסיפר לאחרונה לדייוויד ואלאס-וֶלְס מניו יורק מגזין. במיטבו הוא רחב אופקים, אינטר־דיסציפלינרי ומעמיק. במרעו הוא אדם נרגן, שמתנהג כאילו רק שרלטנים וטיפשים מקיפים אותו.

זה זמן רב שסמיל מתעד את השגיאות החוזרות ונשנות בתחזיותיהם של מומחים בנוגע לעתיד ייצור וצריכת האנרגיה. מומחים מפלגים אידיאולוגים שונים ומכל מיני דיסציפלינות הפריזו בגידול המשוער של צריכת האנרגיה בעולם המפותח, ובאותה נשימה הם לא השכילו להבין עד כמה היא תגדל בעולם המתפתח. הם היו אופטימיים מדי הן לגבי צמיחת האנרגיה המתחדשת והן לגבי צמיחת האנרגיה הגרעינית, ובה בעת החמיצו לחלוטין את מהפכת פצלי הגז.

לטענתו, מומחים נוטים להתבלבל בין העדפות לתחזיות, ומוטב לנו להיות שקופים יותר לגבי העתידים שאנחנו רוצים, ונחרצים פחות לגבי אלה שעשויים להתממש. אבל גם הוא עצמו אינו שקוף במיוחד לגבי העתיד שהוא רוצה, ומסתפק באמירה מעורפלת על "מחויבויות בין־דוריות לשמירה על ביוספרה שתוכל לקיים חיים". בריאיון לכתב העת Science ב־2018, הוא טען שאין לו העדפה: "מעולם לא טעיתי בנוגע לסוגיות גדולות של אנרגיה וסביבה, כי לא ניסיתי לקדם דבר".

במקום לומר לנו איזה עתיד הוא היה רוצה לראות, סמיל אומר לנו בעיקר מה הוא אינו אוהב. הוא מתאונן על היעלמות שמי הלילה מעל ביתו במניטובּה, ומתלונן על תיירים אסייאתים במוזיאון פראדו במדריד שמסתירים לו את "לאס מנינאס" של ולאסקס. אלה, כפי שהוא עצמו אומר, הקיטורים האישיים "הזניחים" שלו. אבל קשה שלא להרגיש כי מה שבאמת חורה לאנינותו המזרח־אירופאית של סמיל הוא הצריכה האמריקנית המגונה. לא יקרה כלום אם מדי פעם נזמין פילה מיניון של 200 גרם במסעדה בפריז, הוא אמר פעם. אבל לזלול קילו בשר בסטקייה בטקסס, זה כבר מוגזם. סמיל כאילו מנסה לזעוק: מי עושה דברים כאלה?!

לאס מנינאס, דייגו ולאסקס

האם ליהנות מהציור ללא אלפי סינים הוא חזון המין האנושי? "לאס מנינאס" (1656), דייגו ולאסקס, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

אך אף על פי שיש הרבה ראיות המלמדות כי צריכה בהיקפים אדירים כאלה אינה הכרחית ואף אינה רצויה, מעולם לא היה ברור למה יש לנופף באיום האסון החברתי והאקולוגי כדי לבקר אותה – וגם לא ברור כיצד אמור להתנהל עתיד חלופי, פחות צרכני, שבו סמיל זוכה להרהר ב"לאס מנינאס" באין מפריע וליהנות מסטייק וצ'יפס במסעדת ל'אמי ז'אן בפריז, ואילו מיליארד סינים אינם זוכים לכך.

סמיל אינו מציע חלופה מוגדרת, שתאפשר לעשרה מיליארד איש לחיות חיים הגונים בלי צמיחה כלכלית. כמו מרבית חסידי הפחתת הצמיחה (Degrowth) וכלכלת "המצב היציב" (Steady-State), הוא פשוט מרים ידיים. "כשמציבים נסיגה כ[אמת מידה] להצלחתה של הציוויליזציה, אחרי התמכרות ממושכת כל כך לקדמה", הוא כותב, "יש כאן סתירה שאי אפשר להתגבר עליה, או ליתר דיוק, אתגר שעדיין לא מצאנו לו פתרון יעיל (בהנחה שאכן קיים פתרון)". במילים אחרות, אי יכולתו למצוא פתרון היא בעיה שלנו, לא שלו.

אבל מתברר שהפתרון, אם אכן ניתן להגדיר זאת כך, נמצא ממש מתחת לאף שלנו. אמנם התיאוריה הכלכלית המקובלת אומרת שצמיחה כלכלית אינסופית היא רצויה ואף אפשרית, אבל מה שבאמת מעסיק כיום את רוב המקרו־כלכלנים הוא קיפאון כלכלי. קצב הצמיחה בכלכלות המפותחות נמצא בירידה כבר עשרות שנים. הסיבה לכך אינה המגבלות הביופיזיות של הצריכה, אלא עניין מתמטי פשוט: ככל שכלכלה מתעשרת, כך היא זקוקה לעושר רב יותר מדי שנה כדי לשמר את קצב הצמיחה. כלומר, הצמיחה בכלכלות בתר־תעשייתיות עשירות מאטה באופן בלתי נמנע גם בלי שנסתגף מסיבות אקולוגיות.

כל גידול בצמיחה בכלכלות מפותחות ידרוש בדרך כלל פחות משאבים חומריים מבעבר, כיוון שמגזרים כמו ייצור, כרייה וזיקוק הופכים לחלק קטן יותר מסך התפוקה הכלכלית, ואילו מגזרי הידע והשירותים תופסים נפח גדול יותר

יתרה מזאת, כל גידול בצמיחה בכלכלות מפותחות ידרוש בדרך כלל פחות משאבים חומריים מבעבר, כיוון שמגזרים כמו ייצור, כרייה וזיקוק הופכים לחלק קטן יותר מסך התפוקה הכלכלית, ואילו מגזרי הידע והשירותים תופסים נפח גדול יותר.

צמיחת האוכלוסייה מאטה בקצב גדול אף יותר מהצמיחה הכלכלית, כיוון ששיעורי הפוריות יורדים ביחס הפוך להכנסה ולהשכלה – הדינמיקה הזאת מלווה את העידן המודרני בכל העולם, והיא מובהקת לא פחות מאשר הגידול בצריכה. אוכלוסיית יפן, שמונה כעת 126 מיליון איש, עלולה לקטון עד 2100 במחצית, עד לפחות מ־60 מיליון. האיחוד האירופי, שמונה כעת 500 מיליון איש, עלול להצטמק עד 2100 ל־300 מיליון. יש תחזיות שונות לגבי הנקודה שבה תגיע אוכלוסיית העולם לשיא ותתחיל להצטמצם, אבל רובן מציירות מגמה דמוגרפית דומה. בהיעדר שינוי קיצוני בדמוגרפיה של כדור הארץ, שעוברת תהליכים מהירים של מודרניזציה ועיור, ניתן לשער שאוכלוסיית העולם תגיע לשיא ותתחיל להצטמצם בסוף המאה הנוכחית או בתחילת הבאה.

לאור כל המגמות שציינתי כאן – הירידה בפוריות, ההאטה בצמיחה הכלכלית לנפש, השינוי באופי הפעילות הכלכלית והפיתוחים המתמשכים בטכנולוגיה וביעילות הפקת התועלת ממשאבים – סביר להניח שצריכתם של רוב המשאבים החשובים והשלכותיה על הסביבה יגיעו לשיא, ואחר כך יחלו לדעוך, לקראת סוף המאה הנוכחית. למעשה, כדי שהלחצים החומריים האבסולוטיים שאנו מפעילים על הטבע לא ידעכו בטווח הארוך, אחת המגמות המתמשכות האלה תצטרך להתהפך: (1) הפוריות העולמית תעלה שוב. (2) ההאטה ארוכת הטווח בשיעורי הצמיחה בכלכלות המתועשות תהפוך להאצה. או (3) תהיה ירידה משמעותית ביעילות בתחומי המזון, האנרגיה וטכנולוגיות ייצור המשאבים.

יפן, זקן, איש זקן

בירידה מתמדת ביפן. תצלום: שינרויו

סמיל, כמו חוקרי סביבה רבים אחרים, יוצא נגד הגישה שהצגתי כאן. הוא טוען שההתייעלות בהפקת התועלת ממשאבים לא תוביל להאטה בשימוש במשאבים אלא לעלייה בצריכה ולצמיחה כלכלית מהירה יותר. ההתייעלות במנועי הקיטור במאה התשע־עשרה לא הובילה לירידה בצריכת הפחם אלא להיפך. 150 שנות שיפור בתאורה לא הובילו לירידה בצריכת האנרגיה לתאורה, אלא עודדו אותנו להאיר הרבה יותר דברים. וסמיל מציין שהשיפור המתמשך ביעילות מנוע הבעירה הפנימי הוביל במידה רבה לפיתוח כלי רכב גדולים וחזקים יותר. כל עוד יש ביקוש כלוא לצריכה, נתח מסוים מהשיפור בתפוקה ישמש לעלייה בצריכה ולא לשימוש מופחת במשאבים.

אבל מי שטוען שהמחזוריות הזאת מובילה בהכרח לגידול אינסופי בצריכה החומרית, מתבסס על ההנחה שהביקוש לעולם לא יגיע לרוויה. ואם זה אכן המצב, אין מנוס מלהסיק שככל שנתעשר, כך הביקוש לצריכה חומרית יגדל, לנצח. סטייקים של קילו יהפכו לסטייקים של שני קילו, רכבי שטח יהפכו למפלצות עם שמונה־עשר גלגלים, חוות של מאתיים מטר מרובע יהפכו לאחוזות של 400 מטר מרובע, וכן הלאה.

למרות אהבתם של האמריקנים לשדרוג הבית, הרכב והארוחות, כלכלת ארה"ב התקדמה באותה עקומה בסיסית כמו כל שאר הכלכלות המפותחות: האטה בגידול בהכנסה ובגידול בצריכת הסחורות והשירותים, הן ברמה הלאומית והן לנפש

העניין הוא שאין ראיות רבות המאששות את ההנחה הזאת. למרות אהבתם של האמריקנים לשדרוג הבית, הרכב והארוחות, כלכלת ארה"ב התקדמה באותה עקומה בסיסית כמו כל שאר הכלכלות המפותחות: האטה בגידול בהכנסה ובגידול בצריכת הסחורות והשירותים, הן ברמה הלאומית והן לנפש. ג'סי אוזובֶּל (Ausubel) מאוניברסיטת רוקפלר חקר מאה משאבים מרכזיים בארה"ב במהלך המאה האחרונה, כמו קרקע חקלאית, מים, חשמל, ניקל ונפט. מעל לשליש מהם עברו את צריכת השיא. כמו כן, בארה"ב ובחלק גדול ממדינות האיחוד האירופי הייתה ירידה בפליטת גזי החממה בעשור האחרון ואף לפני כן, אפילו אחרי שמביאים בחשבון את מיקור החוץ של הייצור למקומות כמו סין.

ברמה הכלל עולמית, לעומת זאת, פליטות הפחמן והשימוש במשאבים ממשיכים לעלות, למרות השיפורים המתמשכים ביעילות הפקת התועלת ממשאבים. לפי סמיל, זאת הסיבה שדיבורים על "ניתוק" של הצמיחה הכלכלית מתשומת המשאבים החומריים והאנרגיה הם "מטעים מאוד". אבל העובדה שהביקוש הכולל לסחורות חומריות ולשירותים עלה מאז מלחמת העולם השנייה אינה בסיס איתן לטיעון של סמיל, שהרי זאת תקופה שבה אוכלוסיית העולם שילשה את עצמה ומיליארדי אנשים עברו מעוני חקלאי רב לצורות חיים עירוניות ותעשייתיות.

ככל שהצמיחה הדמוגרפית והכלכלית ילכו וישתטחו במהלך המאה הזאת, סביר להניח שהשיפור ביעילות הפקת התועלת ממשאבים ידביק את שיעור הצמיחה הכלכלית העולמית

ככל שהצמיחה הדמוגרפית והכלכלית ילכו וישתטחו במהלך המאה הזאת, סביר להניח שהשיפור ביעילות הפקת התועלת ממשאבים ידביק את שיעור הצמיחה הכלכלית העולמית. התוצאה תהיה ירידה בביקוש העולמי למשאבים חומריים בטווח הארוך. כפי שרואים בדו"ח משנת 2019 של Breakthrough Institute, היקף אדמות המרעה בעולם – מרעה הוא השימוש הנפוץ ביותר שלנו בקרקע – הגיע לשיא בשנת אלפיים, והוא ממשיך לרדת אף שייצור הבקר העולמי ממשיך לעלות. במאמר מ־2013 כתבו אוזובל ועמיתיו, שגם היקף האדמות המשמשות לגידול יבולים מתקרב כפי הנראה לשיא, אף שהיקף ייצור היבולים העולמי ממשיך לטפס.

כפי שקורה בכל עקומות הצמיחה, אין ודאות שצריכתם של משאבים חומריים שונים תימשך בקצב שיא. השיאים האלה יכולים להיות פסגתה של עקומת פעמון, תחתיתהּ של עקומת S חדשה, או פשוט דריכה מתמשכת במקום. אבל מה שהעקומות האלה כן מלמדות הוא שאפשר לבצע ניתוק מוחלט של משאבים מצמיחה כלכלית, גם אם הכלכלה העולמית של ימינו עדיין מתאפיינת באוכלוסייה צפופה ובעלייה בהכנסות.

תחנת כח, פחם

תחנת כח המופעלת בפחם: יהיו פתרונות אחרים. תצלום: מרטין אדמס

הטיעון של סמיל בעד הצבת גבולות לצמיחה מתבסס על טענה נוספת: אם ברצוננו להימנע מחציית גבולות ביופיזיים חשובים והמטת אסון על האנושות, עלינו להגיע כמה שיותר מהר למצב שבו אנו משמרים את הצמיחה הכלכלית ובמקביל מצמצמים את ההשלכות הסביבתיות. אבל סמיל יודע טוב מאוד שחוקרי סביבה ממהרים להשמיע הצהרות שגויות, ולכן הוא אינו ממהר להתוות באופן נחרץ מדי את הגבולות הביופיזיים האלה. "חיזוי מצבה של הציוויליזציה המודנית בדורות או במאות הבאים עודו משימה בלתי אפשרית", הוא מודה.

בעבר – למשל בספרו משנת 2010 Energy Myths and Realities – סמיל לא נשמע מבוהל כשדיבר על ההתחממות הגלובלית, אף שהיא נחשבת לסיכון הסביבתי המשמעותי ביותר על הישרדותן ארוכה הטווח של החברות האנושיות. ובדומה לכך, הוא גם אינו חושש שייגמרו לנו המשאבים. הוא מעדיף לדבר על הצורך שלנו להגדיר באופן ברור יותר כל מיני אתגרים הקשורים לאדמות חקלאיות, סחיפת קרקעות, אקוויפרים יבשים, פריון יבולים והשפעתם של כל הדברים הללו על שינוי האקלים. ובכל זאת, הוא די בטוח שאי אפשר להמשיך לשמר את הצמיחה באף אחת מהחזיתות האלה. "לחתור לשיעורי הצמיחה הכלכלית הגבוהים ביותר, לצרף מיליארדי איש לתרבות הצריכה המופרזת, להתייחס לביוספרה כאילו היא אינה אלא אסופה של סחורות ומשאבים שאנחנו יכולים לנצל בלי השלכות, או להשתמש בה כמזבלה", הוא אומר, "כל אלה דברים שחייבים להשתנות מן הקצה אל הקצה".

רק אחרי שצדנו את הלווייתנים כמעט עד לסף הכחדה, "הצלנו" אותם ופיתחנו תחליפים טובים לרוב המוצרים שייצרנו מהם; באזורים רבים בארה"ב, אירופה ואמריקה הלטינית השתקמו היערות רק אחרי שכבר לא היינו זקוקים לאדמות האלה כדי לגדל מזון

בסופו של דבר, סמיל כן מנפק איזושהי תחזית, גם אם היא אינה נחרצת במיוחד. לטענתו, עד סוף המאה הזאת יצטרכו החברות האנושיות להציב גבולות לצמיחה הכלכלית אם ברצונן לשמר את הרווחה האנושית בטווח הארוך. אך אם בנבואות עסקינן, יש לשים לב שהנבואה של סמיל אינה פרובוקטיבית כפי שאולי נדמה ברגע הראשון. הרי סביר להניח שעד סוף המאה הנוכחית, אוכלוסיית העולם תתקרב לאפס צמיחה כך או כך, והכלכלה העולמית, שתהיה הרבה יותר מתועשת, תתקשה להמשיך לצעוד נגד הרוחות הנגדיות שבולמות את הצמיחה לנפש בכלכלות המפותחות כבר עשרות שנים.

במובן זה, אם נבואתו של סמיל תתממש ואנו אכן נציב מגבלות לצמיחה הכלכלית, יחול עליהן אותו דפוס שחל עד היום על חוקים ותקנות סביבתיים רבים: רבות מהמגבלות הסביבתיות שהצבנו באופן יזום היו תגובה מאוחרת, ולא פעולה מונעת, לשיאים של זיהום ונזקים אקולוגיים אחרים. רק אחרי שצדנו את הלווייתנים כמעט עד לסף הכחדה, "הצלנו" אותם ופיתחנו תחליפים טובים לרוב המוצרים שייצרנו מהם; באזורים רבים בארה"ב, אירופה ואמריקה הלטינית השתקמו היערות רק אחרי שכבר לא היינו זקוקים לאדמות האלה כדי לגדל מזון; במחקר מ־2005 מצאו החוקרות ש־76 אחוז מהאזורים המוגנים באמריקה הלטינית והקריביים אינם נמצאים תחת איום מהותי גם בלי ההגנה שהענקנו להם, ונדמה שהדינמיקה הזאת נכונה גם לשאר העולם; הגענו להסכמה עולמית להגן על האוזון רק אחרי שדופונט פיתחו תחליף זול לפרֶאונים.

במילים אחרות, יתירוּת היא תשובתו של סמיל לטאוטולוגיה של הסביבתנות המודרנית: החברות האנושיות יצטרכו להציב גבולות לצמיחה בערך אותו זמן שהצמיחה הזאת, או לפחות הגידול בהיקף ניצול המשאבים, יתחילו ממילא להגיע אל קצם.

מנגרוב, אינדונזיה

לא על כל היערות והריאות הירוקות מרחפת סכנה קיומית: יער מנגרוב באינדונזיה. תצלום: ג'ואל וודל

לאור היקף הנזק שמאתיים שנות צמיחה והתפתחות כלכלית חסרות תקדים גרמו לביוספרה, רבים חושבים, וקשה להאשים אותם, שקץ הצמיחה הוא התרופה שהטבע זקוק לה. אך אל לנו להיחפז למסקנה שאוכלוסייה אנושית קטנה יותר ועשירה פחות תוביל בהכרח לצמצום הלחצים שאנו מפעילים על המשאבים הטבעיים.

בהיסטוריה היו לא מעט תקופות שבהן אוכלוסיות אנושיות הרבה יותר קטנות גרמו לנזקים סביבתיים בקנה מידה גדול. תושבי צפון אמריקה בתקופה הפלאוליתית השמידו את רוב יערות היבשת וצדו ממותות וחיות גדולות נוספות עד להכחדה. כשלושה רבעים מהיקף הבירוא של היערות הנשירים בתולדות האנושות התרחש לפני המהפכה התעשייתית, כשהאוכלוסייה האנושית מנתה פחות ממיליארד איש, שכמעט כולם חיו בעוני גדול בהשוואה לקנה המידה התעשייתי של ימינו.

ובשנים האחרונות, משברים כלכליים במקומות מפותחים למדי כמו דרום-מזרח אסיה, מדינות ברית המועצות לשעבר ויוון הובילו להשלכות סביבתיות חמורות כיוון שאוכלוסיות במצוקה חיסלו יערות כדי להשיג עצים להסקה וביצעו ציד ודיג לא חוקי בהיקפים הרסניים.

כלכלות עניות יותר, התלויות במערכות ייצור פחות מתקדמות, יגדילו משמעותית את הלחץ על המשאבים, והגידול הזה יצמצם או אפילו יבטל כליל את התועלת שההפחתה המכוונת ברמת הצריכה תניב לנו

מסיבה זו, הפחתת הצמיחה אינה מבטיחה את צמצום הפגיעה הסביבתית. מה גם שלעתים קרובות, חסידי הפחתת הצמיחה מדברים באותה נשימה על החזרה לשיטות פשוטות יותר, פחות טכנולוגיות ומערכות שאינן סינתטיות לאספקת המזון והאנרגיה ולייצור הסחורות והשירותים. כלכלות עניות יותר, התלויות במערכות ייצור פחות מתקדמות, יגדילו משמעותית את הלחץ על המשאבים, והגידול הזה יצמצם או אפילו יבטל כליל את התועלת שההפחתה המכוונת ברמת הצריכה תניב לנו.

גם היום, בכל העולם, אוכלוסיות עניות המסתמכות על טכנולוגיות פחות יעילות, דורשות יותר משאבים לנפש על אף הצריכה הנמוכה שלהן. לדוגמה, במחקר של PNAS מ־2012 נמצא שתושב מערב אפריקה זקוק בממוצע לאותו שטח קרקע כמו תושב צפון אירופה, כדי לקיים תזונה דלה הרבה יותר בקלוריות ובחלבונים.

לעומת זאת, במאתיים השנה האחרונות ישנו מעגל קסמים מיטיב של עלייה בייצור האנרגיה וביעילות הפקת התועלת ממשאבים, והמעגל הזה הוא שעזר לנו להגיע לרמות חסרות תקדים של רווחה אנושית. עם הרווחה הזאת באה עלייה באוכלוסייה – לא כי אנשים ילדו ילדים רבים יותר, אלא כי תוחלת החיים הרבה יותר גבוהה. השגשוג הביא עמו עלייה בצריכה החומרית – לא רק בגלל הצריכה המרובה בחברות עשירות, אלא בראש ובראשונה כי השינויים שהתחוללו בתחומי החקלאות, האנרגיה והדמוגרפיה סייעו לחלק גדול מאוכלוסיית העולם להימלט מהעוני הכפרי ולהתקרב לתנאי חיים מודרניים.

הביקוש הגובר לסחורות ולשירותים מצד אוכלוסייה עולמית עשירה מאי פעם הגביר את הלחצים על המשאבים הטבעיים. אבל הוא גם דחף את האנושות לפתח כלים שהגדילו את יעילות הפקת התועלת ממשאבים. והגידול הזה ביעילות סייע לצמיחה הכלכלית ולהימשך, וגם הגביר את היעילות הסביבתית של הכלכלה העולמית.

אם נהפוך את המגמות האלה לא נקבל בהכרח ירידה בשימוש במשאבים, או צמצום של הנזקים הסביבתיים. אמנם הפחתת הביקוש למשאבים עשויה להפחית את הלחץ על המשאבים, אך היא עלולה להפחית גם את יעילות הפקת התועלת ממשאבים. השילוב של אוכלוסיות בתר־צמיחה גדולות, קיפאון כלכלי ושפע הולך וגדל של משאבים טבעיים, עלול לדחוף את בני האדם אל מערכות טכנולוגיות פחות יעילות. וכך, קץ הצמיחה יכול לגרום לכדור הארץ יותר נזק מתועלת.

מלח, אתיופיה

חוסר יעילות בהפקת משאבים וניצולים: שבירת גושי מלח באתיופיה. תצלום: דניאל ליווייס פלוסי.

כיצד ימשיכו החברות האנושיות לתחזק את התשתיות שלהן ללא עודף כלכלי? כיצד הן ישמרו על גידול מספק בפריון, שיאפשר להן לממן אוכלוסיות מזדקנות, וכיצד הן ישַמרו את יעילות הפקת התועלת ממשאבים כאשר הביקוש למשאבים יתחיל לרדת?

גם אם יש כשלים בניתוחיו, סמיל אינו דוגמטיסט, ובשורה התחתונה הוא מכיר באתגרים שקץ הצמיחה עלול להביא. סמיל מקדיש חלק ניכר מהפרק האחרון בספרו ליפן, מדינה שהוא מרבה לנסוע אליה ואף אוהב, ובמובנים רבים היא מבשרת את הקשיים שיאפיינו את העולם שאחרי הצמיחה.

אותה מערכת של דינמיקות שדחפה את יפן לצמיחה מהירה אחרי מלחמת העולם השנייה – גידול באוכלוסייה, התרחבות שוק הסחורות והשירותים המקומי, וייצור אוטומטי מתקדם – היא שדוחפת כעת את כלכלת יפן לצמיחה שלילית. אוכלוסיית המדינה בירידה, השוק המקומי בקיפאון, ותעשיית הייצור המתיישנת שלה נדרשת להתמודד עם תחרות קשה בשוקי הייצוא.

אזור טוקיו רבתי – מקבץ האנשים הצפוף בתולדות העולם, לפי מדדים מסוימים – מסתמך על מערכת רכבות מיושנת ויקרה. אותו דבר נכון גם למערכות הביוב העצומות, הנדרשות כדי למנוע הצפות רבות בעיר. רוב תחנות הכוח הגרעיניות נסגרות כעת בעקבות אסון פוקושימה, ולכן מערכת החשמל של המדינה מתבססת בעיקר על ייבוא פחם, גז ונפט. בכלל לא ברור אם ליפן יש הרצון והמשאבים הנדרשים כדי לבנות מערכת אנרגיה חדשה.

המדינה מבזבזת עוד ועוד מהעודף הכלכלי שבנה את יפן המודרנית, ולא ברור איך כלכלת "מצב יציב" או הפחתה יזומה בצמיחה אמורות לאפשר לה לתחזק או לחדש את התשתיות והרשתות האלה. וגם לא ברור איך הן יאפשרו לה לפרנס את אוכלוסייתה המזדקנת, שתלויה יותר ויותר בחסכונות וברשת ביטחון סוציאלית. הלקחים שיפן מלמדת אותנו על האתגרים הממתינים לעולם אחרי קץ הצמיחה, הם חומר מצוין למחשבה עבור חסידי הפחתת הצמיחה ו"המצב היציב".

אבל "בטווח הארוך", כפי שאמר הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס, "כולנו נמות". בהווה, יש כמעט מיליארד איש שעדיין חיים בעוני גדול, ומיליארדים שמתקשים להגיע לרמת החיים של העולם המפותח. השאלה החשובה מבחינת האוכלוסיות האלה אינה איך לסיים את הצמיחה, אלא איך להשיג אותה. בעולם שבו הפחתת הצמיחה אינה רצויה, וצמיחה מעריכת אינסופית אינה אפשרית, אפשר להבין מדוע פוליטיקאים והאנשים שבוחרים אותם ממשיכים בכל זאת לשאוף לצמיחה כלכלית.

אנו זקוקים לדמיון מפותח ולראיית הנולד, לאינטואיציות חדשות ולהמשך החדשנות הטכנולוגית – ולא להגבלות מלאכותיות על הצמיחה, שיהיו מיותרות במקרה הטוב ומזיקות במקרה הרע

מסיבה זאת ומסיבות נוספות, ההחלטות האמיתיות שאנו צריכים לקבל שוכנות בין שתי נקודות הקיצון – בין צמיחה אינסופית לכלכלת "המצב היציב". כיצד נשמור על רמה מסוימת של צמיחה כלכלית לנפש, לפחות לפרקים, אחרי שהגידול באוכלוסייה ייעצר? כיצד ימשיכו החברות האנושיות לתחזק את התשתיות שלהן ללא עודף כלכלי? כיצד הן ישמרו על גידול מספק בפריון, שיאפשר להן לממן אוכלוסיות מזדקנות, וכיצד הן ישַמרו את יעילות הפקת התועלת ממשאבים כאשר הביקוש למשאבים יתחיל לרדת?

מבחינה מעשית, גבולות הצמיחה שהחברות האנושיות צפויות להגיע אליהם – וכבר הגיעו אליהם במקומות כמו יפן – יהיו חברתיים וכלכליים, לא ביופיזיים. מה שעומד על הפרק אינו הישרדות החברה האנושית אלא השינויים שיתחוללו באופייה, ככל שהצמיחה מתקרבת אט אט אל קצה. ומה יהיה על הטבע – על המגוון הביולוגי, היופי והמורכבות שאינם קיימים אך ורק כדי להזין אותנו, להלביש אותנו ולספק את צרכינו החומריים האחרים. רבים מתרחישי האימה המדברים על קריסה חברתית וכלכלית קושרים את גורל האנושות לגורל הטבע. אבל לטבע אני דואג הרבה יותר מאשר לאנושות, בייחוד במאה שלפנינו, בשעה שמיליארדי איש ממשיכים במסע מעוני חקלאי לתנאי חיים מודרניים.

כדי לתת מענה לאתגרים האלה אנו זקוקים לדמיון מפותח ולראיית הנולד, לאינטואיציות חדשות ולהמשך החדשנות הטכנולוגית – ולא להגבלות מלאכותיות על הצמיחה, שיהיו מיותרות במקרה הטוב ומזיקות במקרה הרע. החוק השני של התרמודינמיקה ושיעורי הצמיחה של אמבות ושבבי מחשב הם נושאים מרתקים, אבל לא הם ינחו אותנו כיצד עלינו לפעול.

טד נורדהאוס (Nordhaus) הוא מייסד ומנכ"ל Breakthrough Institute.

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: חמניות. תצלום: Sarayut Thaneerat/EyeEm, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טד נורדהאוס, The New Atlantic.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה

01
דרור רשף

ניתן להעריך את גודל צמיחת האכולוסיה על ידי מדד אחר שמוצג על ידי ג'ארד דיימונד בספר התמוטטות. אם מנסים לקיים מודל של צמיחה מערכית עם מקדם גידול של 1.1% אחוז (הגידול שיש היום) מגיעים די מהר לגבולות אבסורדיים כמו 10 אנשים למטר בכל שטח כדור הארץ, המאסה של כדור הארץ, או מאסת הייקום הנצפה - כל זה תוך 11 אלף שנים - לא תוך מיליארדים. כמובן כדי למלא את כל מאסת היקום הנצפה באנשים עלינו להמיר מאות טריליוני טונות של מימן לפחמן, ולהיות מסוגלים לנסוע יותר מהר ממהירות האור. גם דברים סולידיים יותר כמו מציאת כוכב לכת חדש וישובו -דורשים זמן רב, השקעה רבה של אנרגיה ושל משאבים.

אם נקים ישוב כלשהו על מאדים או בחלל - הוא יהיה נתון לאותן מגבלות שיש לנו כיום על כדור הארץ - רק בצורה הדוקה הרבה יותר. המתיישבים יהיו חייבים לשלוט על מחזור החמצן, החנקן , הזרחן הפחמן ושאר היסודות - דבר שכיום מבוצע בכדור הארץ על ידי המערכת האקולוגית.

דבר זה הוא גם אחת מהבעיות של המאמר. כדי להגיע לקריסה, של חללית, האסטורונאטים בה לא חייבים לצרוך בכול יום יותר חמצן מאשר ביום הקודם - די בכך שהם צורכים כמות יציבה של חמצן שהיא מעל יכולת ההתחדשות של החמצן. או דרך מנגנון אחר - די שהם פוגעים באופן גדל או מתמשך במערכות אלה - בקצב שמקטין את יכולת ההתחדשות. אם יש להם עצים או מכשירים שממחזרים חמצן מתוך פחמן דו חמצני - די שהם כורתים או הורסים מכשירים אלה בקצב גבוה יותר מאשר יכולת ההתחדשות שלהן .