על מה חולם החילזון?

כמה פעמים התעוררתם מחלום שעורר בכם רגשות עזים? חלומות מבעיתים על בריחה ולחימה, טיסות מרהיבות בחלל, מפגשים מרגשים או מערערים עם אנשים אהובים שהתרחקו מאיתנו או מתו... חלום בודד שנחרת בנו מפאת יופיו, אופיו המפתיע, כוחו הרב או העצב האופף אותו, עשוי לשנות לחלוטין את היום שלנו, את השבוע שלנו, את חיינו ואף את חיי המין האנושי כולו, כמו החלומות שהובילו להמצאת מכונת התפירה על ידי אליאס האו (Howe), או לגילוי מבנה האטום על ידי נילס בוהר.

אם אנו, בני האדם המודרניים, מייחסים לחלומותינו חשיבות כה רבה ואף מתייחסים אליהם ביראת קודש, מה נאמר על אבותינו? כיצד נראו החלומות שלהם? ועד לאיזו תקופה אנחנו אמורים לחזור בבואנו לבחון את השאלה הזאת?

אף שאנו יודעים כי חלומותינו אינם אלא תוצרים שהמוח מייצר כשהוא נכנס לפעולה במהלך שלב מסוים של השינה, שלב ה־REM, איננו מצליחים לחמוק מהשפעתם העמוקה עלינו. ואם אנו, בני האדם המודרניים, מייחסים לחלומותינו חשיבות כה רבה ואף מתייחסים אליהם ביראת קודש, מה נאמר על אבותינו? כיצד נראו החלומות שלהם? ועד לאיזו תקופה אנחנו אמורים לחזור בבואנו לבחון את השאלה הזאת?

"הסירה של כארון, שנת הלילה ומורפיאוס [אשר על החלומות]" (1684-1686), לוקה ג'ורדנו, פרסקו בפלאצו מדיצ'י-ריקרדי, פרינצה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

יבשת נוּנה, לפני 1.8 מיליארד שנה

אני תא מורכב שאוהב את האור החמים ואת המים החמימים, את השכבה העליונה הנהדרת הזאת שהיא מרק-חיים ירוק המסוגל להשתכפל עד אינסוף, עד שהאטמוספרה עצמה תהרוס את כל מה שהוא בר חמצון, וסוף סוף לצורות חיים אחרות תהיה הזדמנות לשגשג. בלילה, בחושך, האטה קרה ופרוגרסיבית של מולקולות. יאנג ואחריו ין ואחריו יאנג ואחריו ין לנצח, עד שהשמש תתפוצץ...  סיבוב כוכב הלכת ומחזור האור-חושך מוטמעים לעד, עוד מבראשית, במחזורי הזרחוּן המתרחשים בתוך האורגניזמים החד־תאיים שפשטו על פני כוכב הלכת.

האוקיינוס, לפני 500 מיליון שנה

השינה השקטה, העמוקה, המאוששת הזאת היא ירושה שאוריש לכל בעלי החיים אחריי

אני מורכבת מ־85 אחוז מים ושפע תאים מסוגים שונים, המאורגנים ברקמות שקופות למחצה שמרכיבות את הפעמון, הפה והזרועות הארסיות. כל אלה מחוברים זה לזה באמצעות רשת נוירונים עדינה, פשוטה ובה בעת מופלאה, המנצחת על התנהגותי כאורגניזם שלם. אני מאיצה ובולמת תהליכים פיזיולוגיים באמצעות מולקולות הנקראות מוליכים עצביים. תפקידן הוא להעביר מידע מנוירונים מסוימים לאחרים, שקולטים אותם באמצעות חלבונים הממוקמים על קרום התא. המוליכים העצביים עוזרים לי לייצר פעימות הרמוניות של תאים, שבזכותן אני יכולה לשחות לעבר פלנקטון או לחמוק מטורפים ורעלנים. בלילה, הפעימות מאטות, והשלפוחיות הסינפטיות נטענות שוב במוליכים עצביים לקראת היום הבא. השינה השקטה, העמוקה, המאוששת הזאת היא ירושה שאוריש לכל בעלי החיים אחריי.

מרחפת, שטה, נסחפת וחולמת: מדוזה. תצלום: פלוריאן אוליבו

לאוראסיה, לפני 400 מיליון שנה

התנועות הזריזות שלי מבלבלות ומטעות אורגניזמים הרבה יותר גדולים ממני. אני חומק מכל המתקפות באמצעות שש רגליי, שתי כנפיי, 200 אלף הנוירונים שלי, 750 עיניי, ומאות שערות אולטרה־רגישות המסוגלות לחוש שינויים מזעריים בלחץ האוויר. כשהמתקפות הבלתי פוסקות גוזלות ממני שינה לאורך זמן, עליי לפצות על החסך בשינה מרובה לאחר מכן. החיסרון בשינה הזאת הוא היעדר רגישות לתנועות שקודמות למתקפות. אף על פי שמסוכן כל כך לישון, השינה הזו מועילה לי מאוד. השינה עוזרת לי ללמוד דברים חדשים. כששום דבר לא מציק לי, אני מנמנם דקות ארוכות. נוירונים רחוקים נכנסים לפעולה יחד, כאילו התעוררתי בתוך עצמי, אבל התמונה שאני רואה זהה לתמונה שבחוץ. מסלול נחיתה סלילי, ירוק ומנוקד לכל אורכו בנקודות שחורות. אני מתקרב בסיבוב, נוחת ברכות ומתחיל לרייר.

פנגיאה, לפני 260 מיליון שנה

מדי חצי שעה אני חולם בחוסר מנוחה למשך כדקה. במהלכה, עיניי יוצאות מגופי ונכנסות אליו שוב ושב, עורי נצבע בגלים מוטרפים, וכוסיות השאיבה שלי מזדקרות בעצבנות. בתוכי, במוחותיי ולבבותיי הרבים, הזיכרונות מהדהדים בחופשיות רבה יותר מאשר בערוּת

בלילה, אך גם ביום, אני יוצא באומץ לחפש אחר טרף שדעתו מוסחת. גם אם קונכייתו קשה, אני מנקב אותה במקור שלי. ביום אני מתחבא במאורתי בשונית האלמוגים, ושם נרדם ומתעורר פעמים אינספור. מדי חצי שעה אני חולם בחוסר מנוחה למשך כדקה. במהלכה, עיניי יוצאות מגופי ונכנסות אליו שוב ושב, עורי נצבע בגלים מוטרפים, וכוסיות השאיבה שלי מזדקרות בעצבנות. בתוכי, במוחותיי ולבבותיי הרבים, הזיכרונות מהדהדים בחופשיות רבה יותר מאשר בערוּת. אלו זיכרונות על עימותים פראיים, הסוואות קטלניות וחיזורים נמרצים. צלו המפחיד של כריש שוחה מעליי. עורי, שמתמזג עם הסלעים והאצות, חש בסכנה החולפת בקרבת מקום. אני מפריש ריר עד שאני מושך נקבה פורייה עם פה מפיץ אור. אני מראה לה את הצד המואר שלי בזמן שהצד החשוך מסכל את התקרבותם של יריבים עסיסיים. גופי הרך מתחיל לרצות להתעורר כי יש בו דחף לטרוף אותם, אבל היא קוראת לי שוב עם הטבעת הצהובה שלה. דבר אינו חשוב יותר מהרגע הזה. אנו נוגעים, טועמים, ולבסוף ננעלים בנשיקה לוהטת של כל הגוף.

תמנון: הרבה מוחות, הרבה לבבות, הרבה חישה, הרבה עיבוד של קלט, הרבה חלומות. תצלום: דיאן פוקטינו

לאוראסיה המרכזית, לפני 185 מיליון שנה

אני חוזר לישון, חוזר לחלום... המחזור נמשך שעות רבות. לבסוף, עם קרני השמש הראשונות, אני מתעורר משנתי הטרופה ומתייצב בפני ההחלטה הקשה

חיי סודיים, מוסווים בענפים, מתרחשים בדמדומים, בין הכפות והצללים העצומים של כל חיות הארץ הזאת. המרחב מזערי, אך איני מתלונן שכן התזונה עשירה, ואני יודע לטפל בעצמי. עלים, פירות וחרקים, בעיקר. יש לי עצמות כדי לשמוע היטב ושיניים שחותכות כל סוג מזון לפיסות קטנות. אני יודע לחכות, אני יודע להתחבא, ואני יודע להימלט. אני מסתגל בהתאם לצורך. הדרקונים המעטים שמבחינים בנוכחותי הזערורית מעדיפים להתעלם ממני, פרט לאותם יצורים נוראים שאורבים בלי שום סימן. זאת הסיבה שאני ישן כל כך הרבה. אתמול הלכתי לנהר לשתות מים, ותנין חום גדול כמעט אכל אותי לצהריים. הוא הגיח משום מקום, היה שקוע לחלוטין במים עד רגע המתקפה. נמלטתי למאורה ונרדמתי מרוב הלם וצמא. בשנתי, אימת ההיתקלות שכמעט עלתה לי בחיי, חוזרת אליי כסערה חשמלית. אני חולם שאני מתעורר צמא וצריך להחליט אם לחזור לנהר כדי לשתות או להתחמק מהמקום ההוא. הצמא נותן לי אומץ, ואני מחליט לגשת לשם שוב, אבל כמה שיותר בזהירות. אני מתקדם בצעדים זהירים, דקה אחר דקה, קשוב לכל מה שזז. ואז אני רואה את הנחיריים והעיניים המפחידים האלה, ומפחיד יותר מכול שהם היו שם מההתחלה. אני מתעורר בבהלה, בלב הולם. אני חייב למצוא מים, שבלעדיהם אני או הגורים שלי לא נשרוד. אני חוזר לישון, חוזר לחלום... המחזור נמשך שעות רבות. לבסוף, עם קרני השמש הראשונות, אני מתעורר משנתי הטרופה ומתייצב בפני ההחלטה הקשה. מכיוון שהנחיריים הרצחניים האלה עדיין טבועים במוחי, אני מחליט לבסוף ללכת לחפש מים לשתייה במקום אחר.

מגזוסטרודון: מראשוני היונקים, מימי הדינוזאורים (דגם במוזיאון לטבע בלונדון). תצלום: Theklan, ויקיפדיה

צפון אמריקה, לפני 66 מיליון שנה

אני עוצם עיניים בבטן מקרקרת ומתנמנם... אך איני רואה דבר פרט לכדור האש ההוא שוב ושוב

אני צועד על שתי רגליים כשזנבי זקור, ופי העצום מאזן את תנועתי המהירה. אני לא השובב הכי גדול בשדה, אבל ככה אני מרגיש. אף אחד אינו מעז להתייצב מול שיניי החדות. ליתר דיוק – איש לא העז. אני עוצם עיניים ורואה את כדור האש שנפל מהשמיים. האדמה רעדה יותר מהרי געש בוערים והשמיים הטילו לילה אינסופי. בתחילה חשבתי שזה שינוי חיובי, כי היה לי קל יותר למצוא גופות לאכול. אבל אז הכול הרקיב וחלפו ימים מאז שמצאתי משהו אכיל. הריחות בלתי נסבלים. אני עוצם עיניים בבטן מקרקרת ומתנמנם... אך איני רואה דבר פרט לכדור האש ההוא שוב ושוב.

ומה הוא ראה בחלומותיו? שלד של טריקרטופס, מוזיאון הטבע, לוס אנג'לס. תצלום: Allie_Caulfield, ויקיפדיה

אוסטרלאסיה, לפני 22 מיליון שנה

זמן קצר אחרי שבקעתי, שמעתי את קולך. הוא היה חזק ומפחיד כל כך שרעדתי מפחד ומהנאה למשמע אותו צליל בעל מקצב קבוע ועוצמה אדירה. הקול הפך לזיכרון בל יימחה, ואני התחלתי לנסות לחקותו, כל היום התנסיתי בשחזור אטי ומקורב של המודל. לעוף, לאכול ולשיר. בלילה, כשנחתי על ענף וישנתי, הפעלתי את הנוירונים המפיקים את הצליל הזה בשילובים חדשים. כשהתעוררתי למחרת, ניצבה בפניי תעלומה, שכן הדמיון בין שירתי לשירתך דעך מעט. וכך המשכתי ירחים רבים לנוע שני צעדים לפנים ואחד לאחור, ליישם ולנטוש גישות שונות ומרובות, והכול כדי למצוא את הגרסה הטובה ביותר שלי למנגינתך הבלתי נשכחת. ביליתי את חיי בחלומות על שלמותך.

אפריקה הדרומית, לפני מיליון שנה

במעגל האש, הקרובים מספרים לנו על הטיסות שהם עושים בלילה

ילדים משחקים בפתח מערה עתיקה. הם צדים ביזון, אחד מכל צד, כפי שהראינו להם בצללים ליד האש. מכאן רואים את העמוק כולו. קרנף צמרי חוצה למטה את הנהר. פה למעלה, כל אחד מהקרובים תורם את תרומתו, משקיף אל האופק, סורק את הסביבה. בהקפדה רבה אנו ממשיכים לקדם את הבנייה באבן, שמסכלת את הפרסות אך מושכת את הטופרים. לכן האש חיה אפילו ביום. אך כשהשמש מתה, או אז היא גדלה באמת. במעגל האש, הקרובים מספרים לנו על הטיסות שהם עושים בלילה. אני רוצה ללמוד לעוף בלי לפחד מהרפיות או לביאות. אמש עצמתי עיניים וראיתי את האש הגדולה. היא הייתה יפה להפליא, חזקה מאוד ויפה מאוד, אבל אז בא משב רוח פתאומי והאש כבתה. הצבועים באו והתקדמו אל פתח המערה. הילדים רצו פנימה, ואז, כשהכול עמד לבוא אל קצו, סבי המת הופיע פתאום. הוא צרח בקול כרעם והצית שוב את האש. גבם של הצבועים נשרף ונעלם בלילה. התעוררתי והם נעלמו, וכך גם סבי. רק האש הייתה שם.

פה היו חלומות: גולגולת Homo rhodesiensis מלפני כ-300 אלף שנה (שחזור: מוזיאון מאוור, ליד היילדברג, גרמניה - המין נקרא לעתים Homo heidelbergensis). תצלום: Gerbil, ויקיפדיה

דרום מזרח אסיה, לפני 45,000 שנה

יצאתי אל מחוץ לגוף ושוטטתי לעבר היער שמחביא את כל מה שטוב ורע

החיים בעמק הזה לא היו טובים כל כך לולא המערות. באנו מרחוק, צעדנו, ליקטנו וצדנו, התחקינו אחר עקבותיהם של חזירי בר ובאפלו קטנים כדי להימלט מהקור והרעב. כאן אנו עוצרים ונשארים, כי העמק רחב ידיים והצמחייה מגנה עלינו. סימנו את אבני הכניסה כשידינו צבועות בכתום-אדום, ואז ציירתי, בקווים עגולים ובאותו צבע, ציד ללא תקלות, ללא טעויות וללא פחד. קדחת המרדף הלהיבה אותנו, ואני לא ישנתי עד שגווע הירח. בשעה שהזקנים השגיחו על האש בעיניים פקוחות, נכנסתי לשינה יחד עם הצעירים. יצאתי אל מחוץ לגוף ושוטטתי לעבר היער שמחביא את כל מה שטוב ורע. שמעתי את תנועות חזירי הבר הרצים בין העצים, אך לא ראיתי אותם, כי פחדתי שהם יפתו אותי למפגש עם הטיגריס האורב תמיד. אף שפחדתי, התענגתי על נשימותיו העצבניות של הטרף, עד שהגעתי לחוף ובו מים פושרים ואיים רבים במרחק. עץ קוקוס שנפל צף על שפת המים, הלוך ושוב עם תנועת הגלים. לפתע הבחנתי בקרס דק שגולף מקונכייה, קבור למחצה בחול. כשאחזתי בו בידי, קצהו היה נעוץ בפיו של דג קטן, שמנמן ומפרפר. התחלתי לאכול, אך עד מהרה עצרתי כי חשתי במבט. בקצה הצפוני של החוף הגיח הטיגריס ועשה את דרכו לעברי. הבטתי בו, פתחתי בריצה, טיפסתי על גזע הקוקוס וחתרתי במהירות אל האופק.

ולפני 44 אלף שנה, אנשים חלמו והטביעו כפות ידיים ושוב חלמו: כך בדרום אינדונזיה. תצלום: Cahyo, ויקיפדיה

מערב אירופה, לפני 32,000 שנה

אישה עירומה עם חזה של ביזון הופיעה על גבי גופת הממותה – ומאיברה הפורה נולד גור אריות. באותו רגע פקחה שוב הממותה את עיניה ובירכה את אבות אבותינו

הגענו אתמול מהצעידה הארוכה שהחלה מעל ההרים השמיימיים. מסדרונות הקרח עוד מלאים בבני אדם שונים, על מגוון ניחוחותיהם. אין עורות איילים לכולם, ההתקדמות אטית וקשה, אבל זה בסדר. המצב היה רע באמת אילו נתקלנו באחת הלביאות האלה. מסיבת ההגעה נערכה אתמול בשעת בין ערביים, אחרי שווידאנו שכל הדובים נטשו את המערה. את גולגולת הדב של אנשינו מיקמנו על סלע הפונה לכניסה הראשית. סבתא שלנו שרה לנו לחלוק את הבשר היבש המתוק של האורוקס, ורקדה בצעד העקום שהיא סובלת ממנו מאז ששברה את כף רגלה בעת הצעידה, לפני ירחים רבים כל כך. סבא שלנו ניגן בחליל עצם הנשר שלו, עם חמשת החורים. היום התעוררתי מוקדם, רחצתי בנהר, זחלתי לתוך בטנה החמימה של האדמה וביצעתי את הקסם שמביא שפע של הרג ואהבה עם הציד. במשיכות מלאות ובאצבע מעוקלת ציירתי את המחר בתנועה, ואז הרקדתי את הצללים והאזנתי לקול פרסות הסוסים. עשן ערפל את ראייתי ועיניי התהפכו בחוריהן והזקנים באו גם הם לשיר ולרקוד. התיישרתי, ויחד הלכנו אל מה שעוד יהיה. על כל אצבע בידי, צעדנו יום אחד. אחרי המצור, יום מלא של מארבים. הממותה קיבלה התראה מאמה, וחיכתה לנו בזעם, אך לא היו לה עיניים בגב והרוח לא אפשרה לה להריח אותנו. החניתות שוגרו ברוב דיוק. היא הספיקה למחוץ שניים מקרוביי בלבד לפני שניתצנו את גולגולתה העצומה עם סלע כבד. אישה עירומה עם חזה של ביזון הופיעה על גבי גופת הממותה – ומאיברה הפורה נולד גור אריות. באותו רגע פקחה שוב הממותה את עיניה ובירכה את אבות אבותינו. היא התגאתה בקיומם של בני אדם כאלה. כשהתעוררתי, סיפרתי להם הכול כדי שאיש לא ישכח.

אם ניאנדרתלים הכינו תכשיטי צדף עם חורים להשחלת חוטב, שילבו צבעים טבעיים וצביעה ביד: האם לא ברור שמישהו חלם לקבל את זה? חלם על דוגמה? השתוקק ליופי אישי בשנת הליל? הצדף נמצא במערת אנטון, בספרד של ימינו. תצלום: ז'יאאו זיליאו ועמיתים, ויקיפדיה

מונגוליה, מרכז אסיה, לפני 18,000 שנה

הקרח נסוג והירוק מתפשט. מעולם לא היה קל יותר למצוא בשר, אך הזאבים בכל מקום. הם גונבים את הציד שלנו, ואנו את שלהם. הם טורפים את גורינו, ואנו את שלהם. הם מטפלים היטב בתינוקות שלהם, כמונו. הם כמונו, הם לא מפסיקים לארוב לנו, החלאות. בלילות הם מייללים ומרגיזים, קרוביי משליכים אבנים. ואז הם נרגעים. לאחר שהבטנו בירח וזימרנו בקול, הזדפקנו וראינו קרחונים נוצצים, אגמים ועננים.  טסתי את טיסתן של כל הנשמות אבל אז נעמדתי ונפלתי מלמעלה לבדי. כשהתרסקתי הפכתי לאבן ושוגרתי מידו של דודי לכיוונו של גור. אבל הזאב הארור התחמק, חד כברק. הוא ניגש אלי בזנב משתכשך וליקק את האבן מכף ידי. טעמתי מלח ואדמה. התעוררתי. הבטתי בגורים המשחקים בלרדוף אחרינו. הצעתי להם חתיכת ירך סוס. בהתחלה הם היו חשדניים והשמיעו קולות משונים, אבל אז באו כולם. בררתי את המתוקים ביותר להרבעה.

מסופוטמיה, לפני 5,000 שנה

לילה אחד חלמתי שהקנים קמו נגדי, גבעול בודד הניד בראשו, והעצים טיפסו עליי. מים נשפכו על תנורי המקודש, המכסה הוסר מעל המחתה המקודשת, את כוסי המקודשת הפילו, מטה הרועים שלי נעלם

הנני רועה, מלך ובעל של אלת האהבה. לילה אחד חלמתי שהקנים קמו נגדי, גבעול בודד הניד בראשו, והעצים טיפסו עליי. מים נשפכו על תנורי המקודש, המכסה הוסר מעל המחתה המקודשת, את כוסי המקודשת הפילו, מטה הרועים שלי נעלם. ינשוף הרג טלה, נץ הרג דרור, כבשים שרטו את הקרקע ברגליהן. שום חלב לא הוגש, הכוסות הופלו על צדן, עדר הכבשים ניצוד, ואני הייתי מת. התייעצתי עם אחותי באשר לפירוש החלום הזה, והיא הזהירה אותי שהרע מכול ייתכן. היא התחננה בפניי לנוס מיד מהאנשים המוזרים המנסים להגיע אלי. לא נדרש לי זמן רב לברוח, אך היה מאוחר מדי. השדים חיפשו אותי בשעה שהסתתרתי בדשא. הם ניסו לשחד את אחותי כדי שתגלה להם את מקום המסתור שלי, אך היא סירבה לשתף פעולה. אחר כך הם ניסו להפעיל לחץ על חבר שלי, שבגד בי. נתפסתי, הושפלתי והוכיתי. התחננתי בפני גיסי, אל השמש, שיהפוך את כפות ידיי ורגליי לכפות זריזות. דמעותיי התקבלו כמנחה, ואני נמלטתי בדמות צבי, אך נתפסתי שוב. שלוש פעמים נמלטתי ונתפסתי עד שלא נותרה לי כל עזרה. כשהסיוט הסתיים, הכוסות שכבו על צדן, העדר ניצוד ואני הייתי מת.

מחוז של חלומות לדורות רבים: שרידי אור כשדים, בעיראק של ימינו (ואולי אברהם אבינו חלם כאן?). תצלום: Aziz1005, ויקיפדיה

ארץ ישראל, לפני 2,022 שנה

אינספור פעמים חלומותינו הגנו עלינו והנחו אותנו. אבי החורג חלם על מלאך רב עוצמה ששכנע אותו להישאר עם אמי למרות ההיריון, שכן בחלומותיו אלה התגלה שאבי הוא יונה אלוהית ושאבי החורג צריך לאמץ אותי כבן. אותו מלאך הנחה אותו בחלומותיו לברוח לפני שהחלה רדיפת הילדים והוצאתם להורג. בצל הפירמידות יכלה אמי לנוח סוף סוף, והודות לחסד האלוהי מצאנו סוף סוף שלווה. אלה היו ביקוריו הראשונים של המלאך. חלום הוא הכרח.

"הבריחה למצרים" (1423), ג'נטילה דה פבריאנו. תצלום: ויקיפדיה

בוואריה, לפני 403 שנה

הרגשתי שהחלום מצביע על איחוד כל המדעים תחת אותה שפה ואותה שיטה

על גדת הנהר הגדול חלמתי שלושה חלומות בלתי נשכחים באותו לילה. בראשון רדפו אותי רוחות, ועלעול סחף אותי. ניסיתי בכל כוחי להימלט מהסיוט הזה, אך לא הצלחתי לשאת את משקל גופי וצעדיי כשלו. ואז הופיע מולי אדם והודיע כי למישהו יש מתנה להגיש לי. חשבתי שמדובר ודאי בפרי מארץ רחוקה, ואז שמתי לב שכל האנשים שהתקבצו סביבו עומדים זקופים, ואילו אני בקושי מצליח לעמוד. התעוררתי בבהלה והתפללתי לאלוהים שיסלק מעלי כל פגע שהסיוט הזה עלול להביא עמו. זמן קצר אחר כך נרדמתי שוב, חלמתי על רעם, והתעוררתי בבהלה, אך הפעם השתמשתי בכוח התבונה כדי לוודא שאני אכן ער: פקחתי ועצמתי את עיניי שוב ושוב עד שנרגעתי. פעם נוספת נרדמתי, וחלמתי חלום ששינה אותי, והיה אחר לגמרי מהשניים הקודמים. במקום שקט ומהורהר מצאתי על שולחן ספר בשם "מילון" – ומאחוריו קובץ שירים. פתחתי בעמוד אקראי ומצאתי שיר בלטינית מאת המשורר אוסוניוס: "באיזה נתיב עליי לצעוד בחיים?" זר הופיע לפתע והראה לי שבר שיר: "כן ולא". ניסיתי להראות לו היכן בספר נמצא השיר הזה, אבל הכרך נעלם ואז הופיע שוב במסתוריות. הייתה לי תחושה שידע כלשהו אבד, עד שאמרתי לאיש שאני אראה לו שיר טוב יותר המתחיל באותן מילים. באותו רגע נעלמו האיש, הספר ואז החלום כולו. האירוע הזה השפיע עלי עמוקות. התפללתי וביקשתי מהבתולה מריה שתגן עליי במסע העלייה לרגל מאיטליה לצרפת. הרגשתי שהחלום מצביע על איחוד כל המדעים תחת אותה שפה ואותה שיטה.

חלם בצרפתית - והתפרסם בשל שלושה חלומות שחלם בלילה קר בנובמבר 1619 - כתב והסביר את עצמו לעולם בלטינית: רנה דקארט (דיוקן מאת פרנס האלס, המחצית השנייה של המאה ה-17), תצלום: ויקיפדיה

בואנוס איירס, לפני 82 שנה

מעולם לא העליתי בדעתי שהחלומות יימשכו גם לאחר שהעיוורון החל, אך כך היה

מעולם לא העליתי בדעתי שהחלומות יימשכו גם לאחר שהעיוורון החל, אך כך היה. אני חולם בצבעים, צורות ותנועות מייסרים, הדומים בכל מובן אפשרי להבזקי זיכרון מילדותי. למרבה המזל, ככל שחלף הזמן התנתקתי מהמלאכותיות שבשינה הלילית, ולבסוף הקטרקט שחרר לחלוטין את תהליך השינה שלי. אני יושב בכורסה הנוחה ומתחיל לחלום על אדם לפרטי פרטיו. אין זו הפעם הראשונה, להיפך. אבל הפעם זה שונה. האיש המאפיר שחלמתי על כל כולו, מלב ועד מוח, התחמם והתלהט באדום, צהוב ולבן. במרכז האור ראיתי את עינו המשתקפת של הבורא והבנתי שעכשיו, סוף סוף, האיש יעלה בלהבות. מיד לאחר מכן, השלכתי את עצמי על הגחלים וצרחתי בכאב.

מגדולי החולמים: חורחה לואיס בורחס (1951), דיוקן מאת גרטה שטיין. תצלום: ויקיפדיה

לונדון, לפני 57 שנה

אני לא יודע מה קרה למוח שלי באותו לילה, אבל פתאום העירו אותי הדיה הבלתי פוסקים של מנגינה פשוטה ומידבקת להפליא

בשנה שעברה הלכתי יום אחד לישון ליד החברה שלי בלי שום מחשבה מיוחדת בראש. אני לא יודע מה קרה למוח שלי באותו לילה, אבל פתאום העירו אותי הדיה הבלתי פוסקים של מנגינה פשוטה ומידבקת להפליא. רצתי לפסנתר והתחלתי לשחזר את החוויה. המלודיה הדהדה משהו ששמעתי בעבר, אולי נאט קינג קול, אבל כשכולם התעוררו, אף אחד מהם לא ידע איזה שיר זה. הראיתי אותו לשותפיי, למוזיקאים אחרים, למפיק שלי, אך איש לא ידע מה השיר הזה. במשך כמה שבועות חיפשתי אחר מקור ההשראה הזה, אבל כבדיחה קראתי לו Scrambled Eggs. אחרי כמעט שנה הייתה לי סוף סוף הזדמנות לסיים אותו בחופשה ליד הים. Yesterday, קראנו לו ואני מרגיש שהוא יכול לעזור להרבה אנשים.

בא פתאום, הופיע בחלום: Yesterday

צפון האמזונס, ימינו

האנשים שלי עשו לכאן את דרכם באמצעות עקבות טפירים, לפני אלפי שנים הגענו. האדם הלבן, הוא בא לכאן זמן קצר אחר כך, בא רק להרוס, לגזול, להרעיל ולשרוף הכול. ולהפיץ מגפות. רק הודות לשאמאנים, השמיים שאתם רואים שם למעלה אינם נופלים על ראשיכם. רק הודות לעבודתם הקשה של השאמאנים. הם אלה ששרים ורוקדים כדי להחזיק את השמיים גבוה, כך שהם לא יפלו על ראשינו. בטקס השאמאני, קיבלתי את הטבק המקודש וראיתי רוחות של תוכים, מקאו, נמלים, קופים, ניצים וצרעות עטים מלמעלה ומבצעים את ריקוד ההיכרות. ואז הם לקחו אותי לעוף מעל העננים כדי שאצפה ביער נשרף, והאש עלתה וכילתה את כל העצים וטיפסה בשמיים ושרפה את הכול לפחם, וזה היה הסוף.

סידרתא ריביירו (Sidarta Ribeiro) הוא המייסד והמנהל הראשון של מכון המוח באוניברסיטה הפדרלית של ריו גרנדה דו נורטה בברזיל, שבה הוא מלמד מדעי המוח. יש לו דוקטורט בהתנהגות בעלי חיים מאוניברסיטת רוקפלר בניו יורק. בין נושאי המחקר שלו: זיכרון, שינה וחלומות, גמישות מוחית, חשיבה סמלית בבעלי חיים שאינם אנושיים, פסיכיאטריה חישובית וחומרים פסיכדליים. ספרו האחרון הוא The Oracle of Night: The History and Science of Dreams(משנת 2021).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

תמונה ראשית: חילזון בשעת הדמדומים. תצלום: 30daysreplay Social Media Marketing ב-unsplash.com