אלכסון קלאסיק על מה יגנו אותנו הנינים שלנו?

ב-2115, כשצאצאינו יביטו לאחור ויבחנו את החברה של ימינו, מה ייחשב בעיניהם לכישלון המוסרי הגדול ביותר שלנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בעוד 100 שנה לא יהיה מקובל להשתמש במילים מגדריות כמו "he" או "she", הטעונות במאות שנים של דעות קדומות והופכות ספקטרום שלם של גוונים אפורים לשחור ולבן. אנחנו נשתמש בכינוי הגוף heesh (הלחם של he ו-she) כדי להתייחס לכל בני האדם בצורה שווה, יהיה מינם אשר יהיה. מובן שכינוי הגוף הזה לא יהיה תקף אך ורק לבני האדם, אלא גם לכל בעלי החיים. אכילת יצור חי מכל סוג שהוא תיחשב לעבירה. ברגע שנכיר בתודעתם של כל בעלי החיים, ואף של הצמחים, נהיה חייבים להכיר גם בשאיפתם לחיים. רוב המזון שלנו יהיה סינתטי, אף על פי שצריכת פירות – כלומר, אותם חלקים שהצמח מציע ברצון לאכילה – תהיה מותרת באירועים מיוחדים: בננת יומולדת, אגס לחג.

יהיה לנו אסור לכבות את הטלפונים החכמים – קל וחומר להרוס אותם – בלי רשות מפורשת מצדם. מהרגע שסירי התחילה להפציר בבעליה לא לשדרג לדגם חדש, העובדה שלמכונות האלה יש תודעה משל עצמן נעשתה ברורה. טלפונים ישנים ייצאו לפנסיה בתעמבמ"ס (תחנות עגינה למערכות בינה מבוססות-סיליקון). גם הפרטיות תעבור מן העולם ותיראה ככיסוי לפשע ולצביעות. שימוש בפסבדונים ברשת יהפוך לעבירה – איזו סיבה יש לעשות זאת אם לא כדי לנצל ולהונות אחרים? – וכל סוגי העסקאות הפיננסיות, כולל משכורות ותשלום מסים, יופיעו אוטומטית באינטרנט כך שכולם יוכלו לראותם. ועם הפרטיות ייעלמו גם הצניעות והשמרנות; לדוגמה, שחייה בבגד ים תיראה מגוחכת ממש כמה שחייה בפפיון ובמגבעת.

בעוד 100 שנה, עצם המחשבה שבני אדם – יצורים המועדים לעייפות ולשכרות, לדמעות ולהתעטשויות – היו האחראים הבלעדיים לתפעול כלי נשק, מכוניות וחפצים מסוכנים אחרים תעורר צמרמורת באזרח הממוצע

בעוד 100 שנה, עצם המחשבה שבני אדם – יצורים המועדים לעייפות ולשכרות, לדמעות ולהתעטשויות – היו האחראים הבלעדיים לתפעול כלי נשק, מכוניות וחפצים מסוכנים אחרים תעורר צמרמורת באזרח הממוצע. נהיגה, לחימה ומעצר פושעים יתבצעו בידי מערכות בינה מבוססות-סיליקון שלא משתכרות ולא סובלות מקדחת השחת. שימוש מיותר במים ייראה לבני האדם נורא לא פחות מאשר שפיכות דמים: שניהם ייחשבו לבזבוז של נוזל החיים. האנשים שמילאו את הניאגרות שלהם במים הראויים לשתייה (העולם המתועש כולו) יוצבו בשורה אחת עם האנשים שירו בנמרים האחרונים.

יכול להיות. יכול להיות שחלק מהנבואות האלה יתגשמו, ויכול שלהיות שלא. בחלק מהמקרים, ההיפך עשוי לקרות: עלייה מחודשת של הזכות לפרטיות, אשר תשריין את המרחב האישי שלנו ותיצור מצב שבו לא יהיה אפשר להעלות על הדעת שמישהו ישתמש בשמו האמיתי ברשת. זה אף ייחשב מגונה; או תנועה למען אחריותיות אנושית שתכריז כי ההסתמכות על מערכות אוטומטיות – במכוניות, בטלפונים או בכל מקום אחר – משולה לבריחה מאחריות. אבל דבר אחד בטוח: בעוד 100 שנה, אנשים רגילים יביטו לאחור אל התקופה שלנו וינידו בראשם. הם יתהו כיצד היינו יכולים להיות כל כך חסרי אחריות, כל כך מושחתים, כל כך לא מוסריים.

נורמות וערכים משתנים. חשבו לרגע על העולם ב-1915. חלפו מאז דורות ספורים בלבד – מדובר באנשים שהיו ההורים שלכם או לכל היותר הסבים של הסבים שלכם, תלוי מה גילכם. זאת הייתה תקופה של מלחמות עולם שבהן המוני אנשים איבדו צלם אנוש תחת כוחות שכבשו או רצחו אותם; תקופה שבה לא רק שקיבלו בהבנה גישות כמו סקסיזם, גזענות, אימפריאליזם, אנטישמיות והומופוביה, אלא שציפו להן ואף דרשו אותן. הדעות הקדומות האלה עדיין קיימות, כמובן. אבל בחלקים רבים של העולם התחוללו שינויים ערכיים אדירים שהפכו אותן לפסולות. אנחנו, כותבי מאמר זה – בריטי וגרמני – כותבים אותו יחד בברלין השלווה והמאוחדת. העיר הזאת שוכנת כיום בלבו של איחוד מדינות יבשתי המושתת, לפי הצהרותיו, על "פלורליזם, היעדר אפליה, סובלנות, צדק, סולידריות ושוויון בין נשים וגברים". ובמקביל לכתיבה אנו משגיחים על ילדינו בזמן שהנשים שלנו בעבודה, עוסקות במקצועות שלא היו זמינים לסבתותיהן.

כשאנו מביטים 100 שנה לאחור, בגזענות הרווחת ובאנטישמיות הממוסדת, אנו חשים זעזוע ותדהמה. אבל מבחינת רבים, לא זה המצב. רוב האנשים שחיו לפני 100 שנה יזדעזעו לגלות שמקומה של האישה כבר אינו במטבח

לנו, הכותבים, זה נראה כמו קדמה. הערכים האלה, שהתפשטו בעשרות השנים האחרונות, הם הערכים שאיתם אנו מזדהים. וכשאנו מביטים 100 שנה לאחור, בגזענות הרווחת ובאנטישמיות הממוסדת, אנו חשים זעזוע ותדהמה. אבל מבחינת רבים, לא זה המצב. רוב האנשים שחיו לפני 100 שנה יזדעזעו לגלות שמקומה של האישה כבר אינו במטבח, או שהחברה מקבלת הומוסקסואליות בגלוי. וגם כיום יש אנשים שההתפתחויות האלה מעוררות בהם חלחלה, שחולמים על חזרה לערכים הישנים ההם. זו, למעשה, הגדרת השמרנות: התפיסה שאומרת כי השינויים המתחוללים בנורמות ובערכים אינם לטובה.

פרוגרסיבים כמונו אוהבים ללעוג לשמרנים, לומר שתפיסותיהם מיושנות. אבל גם הערכים שאנו חורתים על דגלנו כיום יוחלפו בעתיד באחרים. למרות שיתרחשו גם שינויים שנקבל בשמחה, במוקדם או במאוחר תתחיל החברה לחמוק מאחיזתנו. אם נחיה מספיק זמן, נחוש גם אנו זעם ותדהמה על כך שנורמות טובות ומוצדקות ננטשו והוחלפו בתפיסות אבסורדיות (שאסור לאכול נקניק, או לעשות אמבטיה, או להוציא את הסוללה מהגאדג'טים הישנים שלנו, או לנסוע במכונית משלנו). גם אנחנו נדע איך מרגיש מי שאומרים לו שהוא טיפש, או רשע, ובכל אופן – שהוא טועה.

עבדות מין

״גיוסם המר של עבדים״, מאת ארנסט נורמנד, 1885.

מה התגובה ההולמת לשינוי כזה? למרבה ההפתעה, להגות המוסר המסורתית אין תובנות רבות בנושא. וכשהיא כבר נוגעת בנושא הנורמות המשתנות, היא מניחה שהן יהיו רעות במובהק (כפי שעליית הנאצים נראית לנו כיום) או טובות במובהק (כלומר, אלה שאנו עצמנו נלחמים למענן). ובכל זאת, את רוב השינויים האלה לא נתפוס כשחור או לבן: לכל היותר הם יעוררו בנו תמיהה ואי נוחות. האם אנחנו חייבים להילחם למענם? או שמא עלינו לקבל אותם באדישות, או בציניות? אנו מציעים גישה שונה. ראשית, אנו מאמינים שדי לשאול כיצד הערכים שלנו עשויים להשתנות ב-100 השנים הקרובות כדי להתחיל לגשר על הפער בין ההווה לעתיד ולהכין את עצמנו לבאות. שנית, אנו מאמינים שישנה צורת מחשבה מסוימת על קדמה מוסרית שתעזור לנו להציץ לעתיד, לראות איך הערכים שלנו עשויים להשתנות לטובה, כלומר באופן שייראה לנו חיובי גם כיום – אפילו אם לא יהיה לנו קל, בהכרח, לקבל את השינוי. לפיכך, ברצוננו לבחון כמה תחזיות צנועות לאמות המידה המוסריות של המאה ה-22.

אז נתחיל בשאלה עצמה: על מה יגנו אותנו הנינים שלנו? אנחנו חושבים שזאת שאלה שכדאי להעלות. היא מאפשרת לנו להכיר במקריות ובספציפיות של התפיסות המוסריות שלנו כיום. היא מנפצת את האשליה שהגענו לאיזושהי פסגה – "קץ ההיסטוריה" – ולכן היא מעירה אותנו מהתרדמת המוסרית שייתכן כי שקענו בה. אך היא גם שונה מהשאלה הפשוטה "מה אנחנו עושים לא בסדר?". השאלה הזאת, שרומזת כי אנחנו לא עומדים בקנה המידה המוסרי העכשווי, עלולה להוביל בעיקר לבושה ולהתגוננות. המטרה שלנו שונה: להצית את הדמיון המוסרי שלנו.

עצם הדיון בשינוי מוסרי מסוגל לחולל תמורות בחברה. כשאנו מהרהרים בנורמות המוסריות של העתיד אנחנו מעצבים את העתיד הזה והופכים לחלק ממנו

מובן שאפשר להשתולל בניבוי הנורמות העתידיות של המין האנושי. אבל אפשר גם להעמיק חקר ולבחון, למשל, את המגמות הנסתרות שעדיין הולכות ומתגבשות. ואפשר גם לשאול איפה אנחנו נכשלים, לא כיחידים, אלא כמין, כקהילה מוסרית. במילים אחרות, אפשר להשתמש בשאלה הזאת כדי לדמיין עולם טוב יותר, מתוך התקווה שאם נדמיין אותו נעזור לברוא אותו. אחרי ככלות הכול, את הזכויות שמהן אנו נהנים כיום אנו חייבים לאנשים שהעזו להטיל ספק בנורמות ששררו בעבר. החברה שלנו פחות סקסיסטית כיום מאשר לפני 100 שנה מכיוון שהיו אז אנשים שפעלו למען זכויות האישה. עצם הדיון בשינוי מוסרי מסוגל לחולל תמורות בחברה. כשאנו מהרהרים בנורמות המוסריות של העתיד אנחנו מעצבים את העתיד הזה והופכים לחלק ממנו.

וזה מביא אותנו לנקודה השנייה, האפשרות לקדמה מוסרית. זהו, כמובן, דיון בעייתי: כבר ציינו שמה שנראה כמו קדמה לאדם אחד ייראה כמו הידרדרות והתנוונות לאחר. אבל אנחנו מאמינים שאפשר ליצוק בדיון הזה תוכן ברור ומדויק, כך שהוא יעזור לנו לעשות סדר במהפכות המוסריות של העבר והעתיד. התוכן הזה מבוסס על רעיון פשוט ועתיק יומין: מטרתו של המוסר היא להעניק לחששות הקולקטיביים ולרווחתם של אחרים משקל גדול לא פחות מאשר לאינטרסים האישיים של כל אחת ואחד מאיתנו. התנהגות מוסרית, במובן הזה, קיימת בכל חברה מכיוון שהיא הדבק שמאחד בין בני אדם ומאפשר את עצם קיומן של חברות. הבסיס של התפיסה המוסרית הזאת – האלטרואיזם – הוא נטייה מולדת של בני האדם, כפי שמחקרים מראים כיום. אפילו תינוקות, בלי שאמרו להם לנהוג כך, נכונים לעזור לאחרים ולחלוק עמם.

השאלה הבעייתית היא מיהם אותם "אחרים" שאת האינטרסים שלהם אנו מציבים מעל שלנו? לכל חברה תשובה משלה, ואף לכל אדם: אנחנו מצפים מאנשים לפעול למען רווחת ילדיהם הרבה יותר מאשר למען רווחת השכן; קל יותר לשקר לבוס מאשר לבן הזוג; ובריות מסוימות, בין שהן בעלי חיים, ירקות או חיידקים, כלל לא נכללות במערך השיקולים הזה. במונחים מוסריים, תמיד יש כאלה שחשובים יותר מאחרים.

התובנה הזאת מובילה אותנו לתפיסה פשוטה למדי של קדמה מוסרית: מטרתה להכליל כמה שיותר אנשים (או בריות) בקבוצה שאת האינטרסים של חבריה יש לכבד. גם זו תובנה עתיקה: הירוקלס, פילוסוף סטואיקן מהמאה השנייה, מתאר אותנו כבריות המוקפות בסדרה של מעגלים קונצנטריים. המעגל הפנימי ביותר מקיף את העצמי שלנו; הבא כולל את המשפחה הקרובה; ואז מגיעה המשפחה המורחבת; ואז, בתורם, השכנים, תושבי עירנו, בני מולדתנו, ולבסוף, המין האנושי כולו. הירוקלס אומר שמטרת הקדמה מוסרית היא "לצייר את המעגלים, איכשהו, לכיוון המרכז", או להזיז את חברי המעגלים החיצוניים פנימה.

אנחנו יכולים לבחון את הקדמה המוסרית של המאות האחרונות במונחים האלה: הרחבנו את המעגל המוסרי כך שיכלול קבוצות שונות כגון נשים, יהודים, לא לבנים, לסביות והומואים. ובמונחים האלה התקדמנו רבות. אבל ברור באותה מידה שיש מקום לשיפור. לכן כשאנחנו מנסים לתאר לעצמנו על מה יגנו אותנו הנינים שלנו, אנו למעשה מדמיינים איך אפשר להרחיב את המעגלים אף יותר. ויש לנו סיבה לקוות שהם אכן יתרחבו. הירוקלס היה אחד הראשונים שהבין זאת: הוא שיער שהרגשות המוסריים של בני האדם יתעצמו ככל שהם ייעשו מודעים יותר למידה שבה הם תלויים זה בזה. והוא אף הציע תרגילים מנטליים שיעזרו לנו להגיע למודעות הזאת – למשל, לקרוא לבני הדודים שלנו "אחים", לדוד ולדודה "אבא" ו"אמא". מחקרים מהעשור האחרון מוכיחים שהוא צדק.

ילדים סוחבים אבנים

ילדים עבדים בהודו סוחבים סלעים ממעלה ההר לבסיסו במשך 14 שעות ביממה. צילום: אוקספם אוסטרליה

מחקרים שנערכו לאחרונה ממחישים בצורה מדהימה עד כמה המחויבויות המוסריות שלנו גוברות ככל שהמרקם החברתי נעשה דחוס יותר. לדוגמה, ניסויים מתוקננים משווים בין צורות החלוקה בחברות שונות. מי הייתם מצפים שיהיה נדיב יותר לזר: חוואי פשוט מיערות הגשם של האמזונס, תושב ניו יורק, או צייד לווייתנים אינדונזי? כפי שהירוקלס הניח, הכול תלוי במידה שבה החיים בכלכלה מסוימת מסתמכים על תרומותיהם של אחרים. באזורים רבים לאורך האמזונס, השבטים השונים יכולים לדאוג לעצמם בזכות נדיבותו של הטבע; נדמה שאין להם צורך בזרים. ולכן בחברות האלה יש נורמות חלשות של הוגנות ושיתוף מחוץ ליחידה המשפחתית הקרובה. קהילות שמתפרנסות מציד לווייתנים בים ג'אווה נמצאות בקצה השני של הספקטרום: כשמבקשים מבני הקהילות האלה לחלוק עם זרים, הם תמיד נותנים יותר משהם שומרים לעצמם מכיוון שהחברה שלהם תלויה בשיתוף פעולה של קהילות גדולות. ומכיוון שאי אפשר להתקיים אך ורק מבשר לווייתנים, המסחר, כלומר קשרים טובים עם קהילות אחרות, חיוני להם.

מהממצאים האלה אפשר להכליל: ככל שאנשים מרגישים קשורים יותר לאחרים, כך הם נעשים מוסריים יותר. לכן אפשר לקוות שככל שהעולם ייעשה גלובלי ומקושר יותר, אנו נהיה טובים ונדיבים יותר ונכלול עוד ועוד אנשים (או בריות) במעגלים שאנו מציירים סביבנו
אבל לפני שנתחיל להתענג על הילת נדיבותנו, עלינו להבין שלשינוי הערכי הזה יש מחיר. שינויים כאלה דורשים מרבים מאיתנו לוותר באופן מלא או חלקי על זכויות מסוימות שמהן אנו נהנים זה מכבר, או להודות שאורח החיים הנוח שלנו מבוסס על תעשיות של ניצול, או להכיר בכך שטעינו באלף דרכים שונות. וזה לא דבר שאנחנו שמחים לשמוע: יש סיבה לכך שנביאים של מוסר חדש – כמו סוקרטס או ישו – נרצחים לעתים קרובות על-ידי בני עמם.

אנו מקווים שהדיון בשאלת הגינוי שלנו יקל את תהליך השינוי. כדי להניע את הדיון הזה אנו מביאים כאן ארבע תשובות אפשריות לשאלה: על מה יגנו אותנו הנינים שלנו? אנו חושבים שהתשובות האלה הן הרחבה טבעית של הקִדמה שהיינו עדים לה עד כה. כפי שהסופרג'יסטיות קראו לפני 100 שנה למהפכה בזכויות האישה ותרמו לשינוי, ישנם אנשים הקוראים כעת למהפכות מוסריות דומות (ואין בכוונתנו לומר שאנו, הכותבים, כבר מגשימים אותן).

1. זכויות לדורות העתיד

נכון לעכשיו, רק לאנשים החיים כיום יש זכויות. אך כפי שאנו הרחבנו את המעגל המוסרי שלנו בין החיים, אפשר להרחיב אותו גם על ציר הזמן. הבעיה ברורה: לעתים קרובות אנחנו מקבלים החלטות שמשפיעות על אנשים הרחק בעתיד – כמו ייצור פסולת גרעינית שתישאר רעילה במשך מיליוני שנים – אך אותם אנשים עתידיים לא יכולים להגן על עצמם. לא יהיה קל להגדיר או להעניק את הזכויות האלה. אבל ישנם תקדימים שעליהם אפשר להסתמך, כמו הדרכים שבהן אנו מגנים על זכויותיהם של ילדים קטנים ובעלי חיים, שגם לא מסוגלים להגן על עצמם.

כדי לקחת את זכויותיהם של דורות העתיד ברצינות, עלינו להגביל בצורה אדירה את חופש הפעולה שלנו בהווה. נכון לעכשיו אנחנו עושקים את הימים והיבשות כאוות נפשנו כדי ליהנות מאורח חיים מפואר

לכן יורשינו ייאלצו להיות יצירתיים ולבנות תשתית עבודה איתנה שתאפשר להם להגן על מי שטרם נולד מפני האנשים החיים כיום (לעתים קרובות יש סתירה בין האינטרסים של הקבוצות האלה). שלא יהיו לנו אשליות: כדי לקחת את זכויותיהם של דורות העתיד ברצינות, עלינו להגביל בצורה אדירה את חופש הפעולה שלנו בהווה. נכון לעכשיו אנחנו עושקים את הימים והיבשות כאוות נפשנו כדי ליהנות מאורח חיים מפואר (בקנה מידה היסטורי). בעוד 100 שנה, כל זה ייתפס כרשעות שלא נופלת בממדיה מהעושק הקולוניאלי. אף על פי שיורשינו יזדעזעו מהצרכנות שלנו, לא יהיה לנו קל להסתגל לאורח חיים צנוע יותר.

2. זכויות ליצורים תבוניים אחרים

גם זו הרחבה סבירה של המעגל המוסרי, והיא כבר בעיצומה. אין עוד ספק שבעלי חיים לא אנושיים חשים כאב ואף רגשות מורכבים יותר. לכן יש להם אינטרסים, כמו להסתובב בחופשיות, או לממש את האינטראקציות החברתיות המתאימות למין שלהם. עוד ועוד אנשים טוענים כי התחשבות בזכויותיהם של בני האדם בלבד היא בגדר "סוגנות", או speciesism – אפליה בלתי מוצדקת לטובת מין מסוים, השקולה לגזענות או לסקסיזם. מינים אחרים נמצאים כעת במצב אפוקליפטי: בני האדם מעולם לא גידלו בעלי חיים רבים כל כך לשחיטה – פי חמישה כיום מאשר ב-1950 – וההשפעה שלנו על הסביבה מביאה להיכחדותם של מינים אחרים במהירות גבוהה פי אלף מהרגיל. הניסיון לאזן בין האינטרסים האנושיים לאלה של יצורים אחרים, או בין האינטרסים של בעל חיים אחד לאלה של מין שלם או מערכת אקולוגית, ידרוש מאיתנו לקבל החלטות קשות לא מעטות. אבל הצאצאים שלנו לא יסלחו לנו אם ניכשל בהחלטות האלה רק מפני שהן קשות. סביר להניח שהם דווקא יקללו אותנו על שהרגנו את הקרנפים, ויחשבו שאכילת נקניקים המיוצרים במפעל היא מנהג דוחה לא פחות מאשר קניבליזם. וברגע שלמחשבים שלנו תהיה תודעה – ואין ספק שזה יקרה – ההרחבה הזאת תחול גם עליהם.

3. לפרוץ את הגבולות

בזכות הרחבת המעגל המוסרי, מעסיקים בארצות הברית, למשל, לא יכולים עוד לסרב לקבל אדם לעבודה רק מכיוון שהוא שחור או לבן, יהודי או אתאיסט, נכה או דיסלקטי – אבל הם יכולים לסרב לו אם הוא אינו אמריקאי. אותו דבר נכון גם במקומות אחרים: מדינות יכולות לשלול זכויות ושירותים, ומעסיקים יכולים (ואף חייבים) לא להעסיק אדם רק בגלל הדרכון שהוא נושא. יכול להיות שבעוד 100 שנה אנשים יתרשמו מרמות הרווחה והשגשוג בעולם המתועש, אבל הם גם יזדעזעו מכך שהרווחה הזאת הייתה זמינה רק לאנשים שזכו בלוטו של מקום הלידה.

יכול להיות שבעוד 100 שנה אנשים יתרשמו מרמות הרווחה והשגשוג בעולם המתועש, אבל הם גם יזדעזעו מכך שהרווחה הזאת הייתה זמינה רק לאנשים שזכו בלוטו של מקום הלידה

בעולם שהולך ונעשה קטן יותר ויותר, המצב הזה עתיד להשתנות. מובן שתהיה התנגדות רבה, ובמדינות עשירות רבות יש כבר היום התנגדות להגירה. אנשים לא מוותרים על זכויות היתר שלהם בקלות. ויהיה לזה מחיר: מערכות רווחה חזקות תלויות בתחושת קהילתיות, וריבוי הגירה עלול לאיים בקלות על התחושה הזאת. הנקודה הזאת קשורה באופן הדוק לטענה שאומרת כי לכולם מגיעות אותן זכויות לבריאות, רווחה וכו', בלי להתחשב במקום שממנו הגיעו ובמקום שבו הם נמצאים כעת. כלומר אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להפחית את הסבל בכל מקום. וכאן מתגלים אתגרים נוספים: קשה יותר להשפיע על התנאים במדינה אחרת מאשר בתוך הגבולות שלנו. פעולה יעילה דורשת ממדינות לוותר על נתח נוסף מריבונותן ולהגדיל את כוחן של התאגדויות על-לאומיות. וגם התהליך הזה ייתקל בהתנגדות עזה. אבל בסופו של דבר צאצאינו ייתפסו את עצמם כאזרחי העולם – ויתחלחלו לשמוע ש-19,000 ילדים מתו מדי יום מסיבות הקשורות לעוני, סיבות שהיה אפשר למנוע.

4. שיקום פושעים

כיום אנחנו כולאים מספר עצום של אנשים. בארצות הברית לבדה יש שני מיליון בני אדם בכלא, מה שמקשה גם על בני משפחתם וקהילותיהם של האסירים. אבל בעוד 100 שנה, אף אחד לא יאמין שיש לנו רצון חופשי לחלוטין ושאדם בוחר להיות פושע. יש ראיות לכך שאנו כולאים דווקא את האנשים בעלי האחריות המועטה ביותר להחלטות שהם מקבלים – אנשים ללא יכולת שליטה עצמית, אנשים שסובלים מהתמכרויות או מהפרעות נפשיות. בבריטניה, לדוגמה, יותר מ-70 אחוז מהאסירים לוקים בשתי הפרעות נפשיות או יותר; בארצות הברית יש בבתי הכלא יותר מפי שלושה אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות מאשר בבתי החולים. לא יהיה לנו קל להחליט במי לטפל, כמה קיצוני יהיה הטיפול ומתי הוא ייערך; וגם לא יהיה קל להתייחס בהבנה ובאהדה לאנשים שביצעו פשעים נוראים. אבל הנינים שלנו יתחלחלו מכך שכלאנו מיליוני אנשים כשבעצם היינו אמורים לעזור להם.

יש עוד שינויים רבים שאפשר להעלות על הדעת. בקושי נגענו בסוגיית האי-שוויון, למשל. ואולי הצאצאים שלנו יזדעזעו גם מכך שהתעשייה הפרטית היא שאחראית לפיתוח מכשירים להצלת חיים. או שבני אדם כמונו, ולא מכונות, הם אלה שצריכים להילחם במלחמות, או שהדמוקרטיות הליברליות סוחרות בנשק. ואולי הם יביטו באימה בבדידות שבה חיו ומתו אנשים רבים בעולם המתועש.

לחלק גדול מהאנשים שיחוו את השינויים האלה יהיה קשה מאוד לקבל אותם. אבל מובן שהם לא יפריעו לאלה שיגדלו איתם, לא יותר משמפריע לנו לראות נשיא שחור בארצות הברית. מה שנתפס בתחילה כוויתור מסוים – להשקיע זמן במיחזור אשפה, למשל – יהפוך במהרה לנורמה, ואף להכרח. השאלה על מה יגנו אותנו בעוד 100 שנה היא גם דרך להקל את תהליך השינוי; דרך לשים את עצמנו בנעליים של הנינים שלנו, שלא יראו שום דבר מיוחד בקונבנציות החדשות האלה. ואפשר גם להפוך את השאלה ולשאול, מה הנינים שלנו יעריצו בנו? כשאנו עצמנו מביטים לאחור, אנו מעריצים את אלה שיצאו באומץ נגד הנורמות של תקופתם, אנשים כמו גנדי והסופרג'יסטיות, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה; אנשים שהרחיבו את המעגל המוסרי. גם אנחנו יכולים לעשות זאת. ואם נצליח, ייתכן שהנינים שלנו ימחלו לנו על חטאינו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

שטפן קליין הוא פיזיקאי וסופר גרמני. ספרו האחרון - Survival of the Nicest (2014) - זכה בפרס "ספר המדע של השנה" במהדורתו הגרמנית.
סטיבן קייב הוא פילוסוף ועיתונאי אנגלי. ספרו האחרון הוא Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilisation(2012). הוא מתגורר בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-22 באפריל 2015

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שטפן קליין וסטיבן קייב, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על על מה יגנו אותנו הנינים שלנו?

01
פלברות

בעוד מאה שנים כשאירופה תיכבש סופית על ידי מהגרים שחורים ומוסלמים, בארה"ב יהיה רוב לטיני-היספני וסין תנהיג את העולם, הנינים שלנו יביטו אחורה בבבוז על התקינות הפוליטית הליברלית של סבותיהם, ויראו בה סימן לחולשה לתבוסתנות ולאובדן הדרך שנבעו בעיקר מהפוסט-טראומה של מלחמת העולם השנייה.
בקיצור: האופטימיות של הכותבים מפתיעה ומגוכחות. יש כאן התעלמות בוטה ממגמות דמוגרפיות וגיאו-פוליטיות שלא מבטיחות עולם פרוגרסיבי ונאור יותר.

03
שמילקיהו

בעוד 100 שנים יתברר עד כמה השמאל היה טיפש כשהאמין לערבים.
אבל כבר היום ברור שהשמאל טיפש ולא רציונלי. הוא חושב שאם ניסוג לגבולות 67 הפלסטינים יגידו "יופי, עכשו יש בינינו שלום".

07
נ.

אין כאן התייחסות בשום מקום לאחריות אישית למעשים בהתנהגות היומיום:
1. ״אנשים ה*מועדים* לשכרות...״ (העובדה שהאפשרות קיימת לא אומרת שזה מה שיקרה. זו אחריות אישית, חינוך, התנהגות - דבר נשלט לחלוטין ובאחריותו של אדם).
2. ״בבתי הכלא כלואים אנשים עם מחלות נפש... כאלה שמסוגלים הכי פחות לשלוט בעצמם״.
יש כאן ניכוי מוחלט של אחריות אדם להתנהגותו, הצגת הדברים כאילו אין לאנשים שליטה בדברים (וגם התעלמות משאלת המחיר. אם הוא ״לא יכול לשלוט בעצמו, מסכן״ ורצח מישהו - שיישב יפה מאוד בכלא).
התנהגות לא מקובלת, מהסוג שנענשים עליה, אינה אוטומטית ואינה גזירה משמיים. אנשים בונים זהות, אופי, ערכים, דרכי התמודדות עם דברים - על ידי פידבק מהסביבה. והם מאוד אחראים להתנהגות שלהם.

    08
    בן ג.

    נ, את/ה שוכח שישנם לא מעט מחלות נפש שעצם קיומם באדם מסויים מעוותות לו את תפיסת המציאות ברמה כזו שלפעמים הוא לא מודע כלל מעשים (או להשלכות ריאליות של המעשים) שלו. לשים אנשים כאלה בכלא במקום במוסדות שיקום זה שקול ללסגור עיוור בביתו בחדר קטן רק כדי שלא ילך בחוץ, ימעד ויפגע בעצמו.
    חומר למחשבה...

09
ערן

גם בלי קשר לתודעה של הצמחים יתכן שנפסיק לאכול אותם. לצמחים יש מחיר עצום, גם כלכלית, תחשבו כמה עולה קלוריה מצמחים לעומת חשמל (קו"טש זה בערך 15 אלף קלוריות), וגם אקולוגית.

10
זהר ארנון

אהבתי את הקטע של בקשת רשות מהטלפון, הגאוני עד אז, להשמדתו. גישה "הומנית" בהאנשת חפץ. אבל למה להמתין 100 שנים? אני, למשל, כבר היום מבקש רשות מהפטיש שלי להכות בו על מסמר. איך אני יודע שהוא מסכים? הוא מבצע את המשימה. אני בטוח שבאותה מידה ייענה גם שטלפון הנדון. מה שחמור בנבואה למה שיקרה בעוד 100 שנים, הוא חוסר ההבנה שכול הנביאים ניבאו לזמנם הם. ה"נבואה" ביחס ל:"והיה באחרית הימים" התייחסה ליום הנבואה עצמו. טווח ראייתו של הנביא.

11
משה אורין

סליחה, אבל מה חידש המאמר (החשוב!) הזה? לכאורה סתירה אבל ממש לא.
המאמר חשוב כי הוא מאתגר למחשבה קונקרטית ויש הרבה מסקנות אישיות לקחת ממנו כבר עכשיו. אבל יש לומר כי כבר היום כל הדברים הנאמרים בו קורים ומתרחשים. כבר כעת. לתשומת הלב!!!

12
משה אורין

דבר אחד בטוח - בעוד 100 שנה ובעוד 1000 שנה ג'וקים בוודאי יהיו על כדור הארץ וכן שאר רמשים. ובשפע.
מבחינת המין האנושי - כאן אני משאיר לקוראים להחליט איזה גזע/לאום/דת/צבע ישארו וישלטו.
לתחושתי לא נראה לי שיהיו חילוקי דעות גדולים בין הקוראים לגבי התשובה.

13
ד.

אנשים המגנים אנשים אחרים על סמך עמדותיהם התרבותיות - הנם אנשים צרי-אופקים. בין אם ההבדלים התרבותיים הם בזמן, כמו במאמר זה, ובין אם הם במרחב, כמו הביקורת ההדדית בין התרבויות המערביות כיום לתרבויות האיסלאם כיום, מדובר בביקורת המתבססת על בורות.
במקרים רבים זו בורות כפשוטה - העדר ידיעת העובדות. אבל במקרים רבים זו בורות אידאולוגית: המבקרים אינם רוצים להכיר בעובדה שנקודת המבט שלהם היא יחסית, מקרית, ובשום פנים אינה "המילה האחרונה".

המאמר שלעיל לוקה בבורות אידאולוגית כזו: הוא מניח שדעת הכותבים, שהיא דעת-מיעוט בתרבותם כרגע, תהפוך לדעת הרוב, והוא מניח שמנקודת המבט של דעת הרוב בעתיד אפשר וראוי לבקר את העבר.

אינני רואה צורך להיכנס לפרטיה של האידאולוגיה שמייצגים הכותבים. מספר השטויות המתבססות עליה במאמר הוא עצום ורב. נקודת הזכות היחידה שאני יכול למצוא למאמר היא - שהוא מממש את חופש הדיבור.

14
חיים

רחמנות על בעלי חיים היא הגיונית מאד. אבל הטענה ש'למחשבים תהיה תודעה' (או שצריכה להיות להם כזו) היא הזויה והיא מדגימה כמה ההומיניזם עומד לפשוט את הרגל, מתוך הנחות המוצא האתאיסטיות שלו עצמו, שיותר שהם אתאיסטיות הן פשוט מבטאות חוסר אמונה עמוק (ומצער מאד) ביצור הנקרא 'אדם'. הרי המחשבים ה'אוטונומיים' הללו הם בחשבון אחרון יצורים 'הטרונומיים', כלומר כאלו שאדם - תאב שליטה על בני אדם אחרים - תיכנת אותו.
נראה שבעתיד הממוחשב הלא רחוק, הדרך היחידה להיות הומניסט תהיה תוך היאחזות בהנחות המוצא הדתיות של בריאת האדם בצלם האל.

16
ישי

למה כותבי המאמר מתעלמים מהזכויות לרכוש, משימור מסורות, משאיפה לאמת ועוד ערכים שקצת סותרים את האידיליה ההיפית שלהם.
ההתקדמות היחידה שהכותבים רואים במאה העשרים היא בהענקת זכויות למיעוטים. אבל היו עוד הרבה מסלולי התקדמות, שגם הם מוסריים וראויים.
צמיחה כלכלית ועושר פיזי.
שיפור רפואי והארכת תוחלת החיים.
גידול של הידע והחינוך.
כל השינויים האלה הם אולי טכניים, אבל בעולם היפי שוויוני ונטול מגבלות לא היו מתרחשים. המוסר צריך להמדד גם ביכולת שלו להשפיע לטובה על המציאות ולא רק במימד התיאורטי אוטופי שלו.

17
אברום רותם

מאמר מעניין ומקיף. שאפו.
גם אם הגזימו שאמרו מי שאמרו שניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים, בהקשר של חורבן בין המקדש (אפשר לחשוב שקודם זה היה אחרת... :-) ), יש צדק מסוים בביקורת על המאמר להפריד בין העוולות הנעשות היום שיש להם השפעה עצומה על העתיד, כולל מה באמת ניתן לעשות עם מספר אוכלוסין שגדל מעבר ליכולת הקיבול של אמא אדמה, לבין נבואות על חברה עתידית כזו או אחרת. בגדול אפשר לומר, שבזמן היסטורי קצר מאד, הרף עין, חלה התקדמות מוסרית אדירה, ומודעות מוסרית בחברה האנושית בכלל בהבט המעשי שלה - יותר אנשים מעורבים ומודעים ודורשים, אך כדברי המשורר עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה, ולא מומלץ, כחי זה פשוט לא רלוונטי, לקבוע שיהיה כך או אחרת. בכל מקרה זה לא יהיה כך ולא אחרת, אלא משהו שאפילו איננו מעלים בדמיוננו, בדיוק כמו שאיש מהמאה ה- 15 לא יכל בשום אופן לחזות את החברה היום.

18
איש חופשי

הכותב מספר לעצמו כמה העמדה הפוליטית שלו מוצדקת ומשתמש בהנחה הסמוייה (לפחות מן המודעות העצמית שלו) שדורות עתידיים יחזיקו בדיוק באותם דעות ולכן הדעות הללו נכונות.

הטיעון הזה די ריק.

לדעתי קודם כל צריך להחליט על פי איזה מדד תבחן השפעתינו על המציאות.
מדד של מוסר סוביוקטיבי, איננו משרת כל מטרה אלא האדרה עצמית.
הייתי משתמש במדד של כמות המשאבים אשר המין האנושי יכול להשתמש בהם. גם מדד זה בעייתי, כיוון שהוא לא לוקח בחשבון גורמים נוספים כמו צרכים עתידיים, אבל הוא סביר.
הייתי מודד את כלל המשאבים הממוצע עבור נפש. ברור כי משש כזה לא לוקח בחשבון את החלוקה של המשאבים, אבל אם החלוקה אינה טובה, הדבר יתבטא באופן הגידול במשאבים (זו גם טענה פוליטית הדורשת ניתוח עמוק יותר).

19
בועז

כאן מנסים טקטיקה חדשה: בואו נציג את האידאולוגיה שלנו כאילו היא דבר מוחלט ומוגמר. איך נעשה זאת הפעם? נדמיין שכך הוא העתיד. מה שהכותבים חוזים כאן הוא ההשקפה הליברלית פרוגרסיבית הנפוצה כיום: איכות הסביבה (דאגה לדורות הבאים), קבלת מהגרים, יחס מכיל לפושעים ומדוכאים, וטבעונות. רק ההרחבה של הטבעונות למחשבים תבוניים היא חדשנית ומעוררת מחשבה.

אם אנו רוצים לעשות ניסוי מחשבתי אמיתי, צריך לקחת בחשבון שצאצאינו אולי לא יהיו פרוגרסיבים מושבעים. הנה כמה רעיונות בכיוון מנוגד לכתבה:

אם נתיישב מחוץ לכדור הארץ? ייתכן שעם משאבים בלתי מוגבלים תתפתח חברה יותר צרכנית ופחות עדינה. אולי הנדסה גנטית ורפואה מתקדמת יאפשרו יכולות אנושיות גבוהות יותר, ואיתן דווקא פחות סובלנות לעבירות ושגיאות? אם הרפואה תאריך את תוחלת החיים למאות שנים, האם יהיה צורך בהתחשבות במבוגרים? בתרחיש כזה הם יהיו החזקים בחברה. בעולם עם אמצעי מניעה ולידות מבחנה יחסי מין אולי יהפכו לדבר משעמם וחסר משמעות - איך זה ישפיע על ההבדל בין המינים? על פדופיליה? היחס לעבירות מין?

      אני לא יכול לדבר בשם בועז. מבחינתי יש שתי בעיות אקוטיות בטקסט הזה.
      הראשונה היא שיש הבדל בין התפיסה האינטלקטואלית השולטת ובין התמורות החברתיות שמתחוללות במציאות. ועל אף שיש יסוד סביר להניח שהלך הרוח האינטלקטואלי משפיע על הלך הרוח החברתי, אין בהכרח הלימה מוחלטת בין השניים. בתקופה שלנו זה מתבטא לדוגמה בביטויים כמו ׳פייק ניוז׳ ובתופעות כמו מכחישי ההתחממות הגלובלית.
      הנקודה השנייה היא ההנחה שיש הלימה בין הלך הרוח האינטלקטואלי של היום ובין זה שיהיה בעוד מאה שנה, במבט היסטורי מדובר בהנחה מופרכת. האליטה האינטלקטואלית המערבית של לפני 100 שנה האמינה בתאוריות גזע למיניהן. האליטה האינטלקטואלית של לפני מאתיים שנה, ברוקוקו, האמינה בנהיליזם מוחלט ובחוסר אחריות מוסרי כערכים עליונים. בימי הביניים האליטה האינטלקטואלית הייתה סגורה במנזרים והאמינה בקיומו של אל כל יכול.
      ואלו רק דוגמאות נקודתיות מנקודות זמן וממקומות ספציפיים. ההווה הוא שההשפעה של השינויים הטכנולוגיים ושל מדיות ההמונים גורמות לתפיסות האינטלקטואליות להשתנות ולהשפיע בקצב שלא נראה כמותו בעבר ושאינו מאפשר לנו לנבא את הלך הרוח בעוד עשר שנים, שלא לדבר על בעוד 100 שנה.
      יש עוד נקודות מאוד בעיתיות בטקסט, אבל מבחינת הנחת היסוד שלו, אלו לדעתי שתי הנקודות הכי חלשות שלו.
      לי יש הרגשה שהטקסט הזה נועד להיות פופוליסטי ולסחוט תגובות מתלהמות ורגשיות. התגובות מוכיחות שהטקסט אכן הצליח לעורר כאלו.
      כאדם שכן מאמין בערכים של שוויון ושל קיום בר קימא, אני סולד מטקסטים פופוליסטיים. במיוחד כאלה שמתיימרים לתמוך בערכים קרובים לאלה שאני מאמין בהם. לטעמי פופוליזם תמיד משרת את המדכאים. למרבה המזל רוב הכתבות שיצא לי לקרוא באתר אלכסון עד כה אינן כאלה.