עם היטלר במיטה אחת

היטלר והרייך השלישי מהלכים קסם מיוחד על אספנים אף על פי שרובם ככולם אינם נאצים או אנטישמים. אז מנין מגיעה המשיכה הזו לאפל והרע?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

רשימה זאת נכתבת בעקבות מאמר מעניין אשר הופיע בעיתון הגרדיאן תחת הכותרת "האיש שישן במיטה של היטלר". במאמרו, מביא אלכס פרסטון (Preston) את סיפורו של אספן מזכרות מהרייך השלישי, קווין וויטקרופט (Wheatcroft) שמו. וויטקרופט האמין כי אוסף המזכרות שלו שווה למעלה ממאה מיליון דולר, וכי הוא מכיל שלל שכיות חמדה מהתקופה שבין מלחמות העולם: מאיורים מהתקופה שבה ניסה היטלר הצעיר את כוחו בציור, ועד לטנקי "פנצר" וספינת סיור של הקריגסמרינה (S-Boat), היחידה שעוד קיימת.

רק דבר אחד עמד בין וויטקרופט ובין העושר הנכסף: רוב אוסף המזכרות שלו היה מזויף. אין צורך במומחיות מיוחדת כדי להבחין בכך; ידע בסיסי בנוגע לתעשיית הזיופים הפורחת של מזכרות "אותנטיות" מהרייך השלישי בכלל, ומחייהם הפרטיים של בכיריו (בראש ובראשונה היטלר, כמובן) בפרט, היה מספק בהחלט.

בואו נבחן מספר דוגמאות. הציטוטים כולם מובאים בתרגום שלי מתוך המאמר של פרסטון, וחלק מההערות מתבסס על ספרו המצוין של צ'רלס המילטון, "יומני היטלר -- זיופים שהונו את העולם" (The Hitler Diaries: Fakes that Fooled the World), ועל חיבורים כמו "כיצד עובדות הונאות" של אלן הנדרסון.

מסיבות מסוימות (נעסוק בהן בהמשך), היטלר והרייך השלישי מהלכים קסם מיוחד על אספנים: רובם ככולם (כולל ויטקרופט), אינם נאצים או אנטישמים. אז מנין מגיעה המשיכה הזו לאפל ולמסוכן? על כך המילטון לא משיב, אבל מסביר כי אותה היקסמות היא זו שמאפשרת את הפריחה של תעשיית הזיופים הזאת. ברמה המעשית, הוא מציע מבחן בעל ארבע דרישות כדי לדעת אם מסמך (או כל פריט אספנות) מזויף. דרישה ראשונה, לבדוק את המקור שלו – כיצד הגיע המסמך לידי המוכר? היכן היה עד עכשיו? דרישה שניה, יש לבחון את העקביות הפנימית שלו, כלומר, האם הטקסט שמופיע שם מתאים למה שאנו יודעים על האישיות? האם הוא מראה ידע או יכולות שידוע שהיו לכותב? דרישה שלישית, עקביות חיצונית: עד כמה המסמך תואם עובדות היסטוריות ידועות אחרות על אותו אדם? ודרישה רביעית, יש לבחון את ההתאמה הפיזית: האם המסמך נכתב בכתב היד של האדם החתום עליו? האם מדובר בדיו, נייר, צבעים, וכד' שהיו בשימוש בתקופה בה פעל אותו יוצר? אי מילויו של אחד מהתנאים לעיל עשוי ללמדנו שהמסמך מזויף, קובע המילטון.

אומנם, על בסיס כתבה בעיתון,  איננו יכולים לבדוק אותנטיות של מסמך כלשהו (הדרישה הרביעית, דהיינו, התאמת הדיו, כתב היד, וכיוצא באלה) ולערוך השוואה עם דוגמאות ידועות מכתב ידו של היטלר (או של בכירים אחרים ברייך השלישי); אך הזיופים המופיעים בכתבה של פרסטון מראים כי כמעט בכל מקרה שבו התפרסם עוד "גילוי מרעיש" ביחס לחשיבות ההיסטורית של מסמך או של חפץ, לפחות שתיים או שלוש מבין ארבע הדרישות לבדיקת האותנטיות היו חסרות – עדות ברורה לכך שהמסמך או החפץ המתיימר להיות אותנטי, מזויף כדבעי. נבחן כעת כמה דוגמאות.

קונרד קוג'או, שזייף את ״יומני היטלר״

קונרד קוג'או, שזייף את ״יומני היטלר״

וויטקרופט טען כי בבעלותו נמצא אוסף גדול מאד של ציורים ואיורים פרי מכחולו "של היטלר", אוסף שממלא קירות שלמים (חלקם ציורי שמן ופורטרטים). אך המילטון יודע לספר כי רק לעיתים רחוקות היטלר צייר בצבעי שמן (ברוב המקרים הוא העדיף רישומים בעיפרון וצבעי מים). מעבר לזאת, ידוע כי היטלר היה צייר פורטרטים די גרוע, אשר נכשל במבחני הכניסה לבית הספר לאמנות בשל כישלונו לבטא ברישום את הדמות האנושית – עובדה אשר מסמכים ששרדו מאשרים (דרישה שניה). עובדה זו לא הטרידה במיוחד זייפנים, דוגמת קונרד קוג'או (Kujau), אדם שזייף את "יומני היטלר", ואף צייר ציורים שאותם ייחס בלהט להיטלר עצמו; ציורים אלה מתארים דמויות אנושיות ברמה גבוהה בהרבה משהיטלר היה יכול לצייר.

במזוודה המיוחסת לאווה בראון נמצאו גם חליפות "של היטלר", כמו גם מדים ובגדים נוספים. מדים הם אולי הדבר שקל ביותר לזייף: אפשר בקלות לטעון שהם היו שייכים לגרינג או להיטלר

בנוסף, רבים מהציורים הם ציורי עירום של אווה בראון, המאהבת -- וביום האחרון לחיי שניהם, אשתו -- של היטלר. זייפנים נוטים להימשך לסוג זה של ציורים עקב הדרמטיות שבהם; אך היטלר הזעיר-בורגני בוודאי לא היה מעלה בדעתו לצייר ציורי עירום, אפילו אם הדבר היה עולה בידו מבחינה טכנית. מבחינה היסטורית, ניתן לקבוע כי בוודאי לא היה מעלה בדעתו לחתום על ציורים שלה בשמו (דרישה שניה): היטלר הכיר את אווה בראון רק כשהיה פוליטיקאי עולה. היא נולדה בשנת 1915 כבת האמצעית למשפחה מן המעמד הבינוני, והייתה המאהבת שלו לכל המוקדם בשנות ה-30. כידוע, היטלר הפוליטיקאי שמר בסוד את עצם קיומה של בראון, וסוד זה היה ידוע רק למעגל הפנימי של בני ביתו ומשרתיו. על כן לא היה עולה בדעתו לצייר אותה כלל, לא כל שכן להנציח את דמותה בעירום (ובחתימתו). בנוסף, היותו של היטלר רווק ה"נשוי למולדת" הייתה אחת הסיבות לתמיכה בו ע"י נשים, והיטלר אמר פעמים רבות, כולל בצוואה שלו, שהוא לא יכול להתחתן כל עוד הוא הפיהרר (דרישה שלישית).

דוגמה משעשעת נוספת הינה הדרך בה וויטקרופט "גילה" "אוצר בלום" -- אוסף של מכתבי אהבה מהיטלר ודיוקנים של בראון. היטלר עשה הרבה דברים, אבל כתיבה רגשנית של מכתבי אהבה בוודאי שאי אפשר למנות בהם; מעבר לכך, כאמור, הוא לעולם לא היה שולח מכתבים כאלה לאווה בראון, שעצם קיומה נשמר בסוד, שכן הדבר היה עשוי לשמש חומר לשערורייה אשר הייתה פוגעת במעמדו הפוליטי של היטלר (דרישה שלישית). אך כיצד הגיע בכלל האוצר הזה לידיו של המוכר? וויטקרופט טען כי המכתבים נמצאו במזוודה נעולה אשר הייתה שייכת בזמנו לעורך-דין, מכר של אווה בראון. לטענת וויטקרופט, הוסבר לו שבראון "הפקידה בכספת ב-1944" את המזוודה. כאן אנחנו נתקלים בסיפור הקלאסי של מקור מזויף שהמילטון מתאר: אדם X, מפורסם אך אינו בין החיים (במקרה שלנו אווה בראון), נתן לאדם Y (המוכר) מסמכים מהמקור (במקרה זה כאלה השייכים להיטלר) שערכם לא יסולא בפז, בבקשה שישמור לו אותם. אך עקב העובדה שאדם X אינו בחיים יותר, ועקב קשיים מצערים בחייו של Y , Y מוכן למכור לאספן את האוצר, בהנחה גדולה כמובן (דרישה רביעית).

במזוודה המיוחסת לאווה בראון נמצאו גם חליפות "של היטלר", כמו גם מדים ובגדים נוספים. מדים הם אולי הדבר שקל ביותר לזייף: אפשר בקלות לטעון שהם היו שייכים לגרינג או להיטלר; זייפנים למדו שאספנים מטורפי-היטלר לא בודקים בציציות אם איכות הבד, למשל, מתאימה לחליפות שרד של קצינים גבוהים או בכירים אחרים (דרישה רביעית). אחד האספנים שהמילטון כותב עליהם הראה לו בגאווה את החליפה שאותה היטלר 'לבש ביום השבעתו לקנצלר גרמניה' בשנת 1933. האספן לא שם לב שיש תווית של חייט על החליפה – "ברמן, 1919". לא סביר, מעיר המילטון, שהיטלר היה לובש במאורע היסטורי כזה חליפה ישנה.

כמו אספנים רבים, וויטקרופט בילה זמן רב בחיפושים אחר מזכרות של היטלר. הם כוללים, למשל, את הדלת ל"תא הכלא של היטלר" בכלא לנדסברג, אשר נמכרה לו על-ידי פועלים אשר במקרה היו עסוקים בשיפוצים במקום. כלא לנדסברג – אשר לאחר המלחמה היה קודם בשלטון בעלות הברית ולאחר מכן בשלטון ממשלת גרמניה המערבית – היה מפורסם כמקום שבו נכלא היטלר לאחר ניסיונו, יחד עם הגנרל אריך לודנדורף, להפיל את השלטון המרכזי במדינת בוואריה בשנת 1923. קשה להאמין שממשלת גרמניה (או כל ממשלה אחרת) תשאיר את תאו של היטלר כמקום פוטנציאלי לעלייה לרגל; ולחלוטין בלתי אפשרי שתינתן לפועלים אשר משפצים את הכלא הרשות ליטול מזכרות משם -- שלא לדבר על דלת התא עצמו (דרישה ראשונה).

העמדת הפנים של המוכר שאיננו רוצה להיפרד מהחפץ, כמו פה, הינה נפוצה ביותר: במקרה זה, מספר וויטקרופט בגאווה לא מוסתרת, המוכרים הסכימו להיפרד מרכושם "לאחר מספר סיבובי בירה בפאב המקומי". ההתנגדות כביכול למכירה, אותו חשש שמתעורר אצל המוכר שמא החפץ שאותו הקורבן רוצה לקנות שווה יותר ממה שהיה נדמה לו, משמשת את הנוכל להעלאת המחיר שיקבל מן הקורבן או לשכנועו בתמימות וביושר של המוכר, למשל.

לא מדובר באנקדוטה, אלא בשיטה של ממש. כפי שמסביר הנדרסון, נוכלים רבים עובדים בזוגות: הנוכל הראשון מסביר לקורבן שהוא מצא "פראייר" (למעשה, שותפו של הנוכל הראשון) אשר ברשותו דבר בעל ערך, שהוא אינו מודע לערכו -- בין אם מדובר באוצר היסטורי, בחווה היושבת על "באר נפט" או "מרבצי זהב" שרק התגלו. הנוכל הראשון נותן לקורבן "לשכנע" את שותפו למכור. אם מדובר במרבצי זהב מדומים, הדבר מתגלה בסופו של דבר; אך כקורבנות פוטנציאליים, אחד היתרונות של אספנים משוגעים לדבר הוא שהם נוטים לא להיפרד משום חפץ שאספו, בוודאי לא כשהם עשירים כוויטקרופט. הדבר נותן לנוכל המקצועי אפשרות ל"עוקץ" המוצלח ביותר: זה שבו הקורבן לא יודע כלל שהוא קורבן לרמאות – ואפילו, כמו פה, מתפאר בכך שהוא שכנע את הצד השני לבצע את העסקה.

המקרה הקיצוני ביותר לרמאות מסוג זה הוא "אוסף של חליפת מכתבים בכתב יד", מהיטלר לצ'רצ'יל ולהפך, אשר נמצאו על ידי וויטקרופט בשיטה הרגילה שכבר קראנו עליה לעיל. בעל המכתבים, אשר "העתיק אותם מהמקור", היה דיפלומט בריטי בכיר שבדיוק הלך לעולמו, וכך הגיעו המכתבים לידיו של המוכר, בנו, בירושה (דרישה ראשונה). ה"מקור" (צ'רצ'יל במקרה זה) "נתן" ל-X, שנפטר לא מכבר, גישה לאוסף המכתבים, כדי שיוכל להעתיקם. לאחר מכן, אוסף זה הגיע בירושה ל-Y, אשר העמיד אותם למכירה. הטענה, כי אותם מכתבים הועתקו, חשובה: הדבר הופך את האפשרות לבדוק האם הם נכתבו בכתב היד של היטלר או צ'רצ'יל, או בנייר או דיו שהיו ברשותם (דרישה רביעית) אינה אפשרית, משום שמדובר בהעתקים. אפילו וויטקרופט מפקפק פה מעט, ומדגיש כי האותנטיות של המכתבים "בבדיקה". אך כל מה שידוע לנו באשר ליחסים ששררו בין שני האישים הללו גורם לאפשרות של חליפת מכתבים מעין זו להיות בלתי סבירה בעליל – ולו בשל העובדה שצ'רצ'יל לא היה דובר גרמנית, והיטלר לא דיבר שום שפה פרט לגרמנית, כך שלא ברור באיזו שפה הם כתבו אחד לשני. אם שניהם השתמשו במתרגמים, הדבר היה כמובן הופך את שמירת הסודיות המוחלטת באמצעות כתיבת "מכתבים פרטיים בכתב יד" לחסרת טעם (דרישה שלישית).

סיכה של המפלגה הנאצית שהוענקה לאווה בראון. צילום: אמנדה סלייטר

סיכה של המפלגה הנאצית שהוענקה לאווה בראון. צילום: אמנדה סלייטר

אפשר להמשיך עוד ועוד. כאמור, כמעט כל פריט באוסף הינו בעל היסטוריה בעייתית - מהמיטה "של היטלר" ועד לנשר הרייך השלישי עשוי הברזל (מנוקב כדורים עקב היותו עד אילם ל"קרבות היסטוריים", כמובן), שנמכר מאדם שבדיוק מצא אותו בערימת גרוטאות כאשר היה עסוק בפינוי העיזבון של ואגנר. אך מה בעצם סוד המשיכה של אותם אספנים אחר מיני מזכרות מעידן הרייך השלישי? הסיבה, נראה לי, דומה לסיבה שהביאה את אנשי ימי הביניים להימשך אחר איסוף מזכרות של קדושים, מה שגרם (כמו במקרה של מזכרות נאציות) לסחר ער בזיופים, שכן, כרגיל, ההיצע עולה כדי לספק את הביקוש.

אנו כבר לא מאמינים בטוב מושלם (או לפחות, העולם החילוני המערבי לא מאמין). האמונה בגן העדן או בקדושים איננה נפוצה בחברה המערבית. אך אנו כן מאמינים ברשע מושלם: באפשרות של האדם להגיע לשפל מדרגה מוסרי

כעת יש לשאול, מדוע פריטים שהיו בשימוש (או שהיו רכוש של) קדושים נחשבו בעלי ערך? בפשטות, משום שהם מהווים מזכרת מאדם שהיה הכי טוב שאפשר. בראש ובראשונה היו כל הדברים הקשורים לישו, כביכול: שבבי עץ מה"צלב האמיתי" (ג'ון קלווין, אבי הזרם הקלוויניסטי בנצרות, טען שיש מספיק מהם כדי למלא בטן של אונייה); החנית הקדושה שפילחה את גופו של ישו לפי המסופר בבשורה על-פי יוחנן (יש לפחות ארבע מהן בכנסיות שונות, כולל בכנסיית פטרוס הקדוש בוותיקן); הגביע הקדוש; ועוד ועוד. באופן הגיוני למדי, העורלה של ישו ודמו שהוקז על הצלב – שני החלקים היחידים מגופו שייתכן ונשארו על הארץ לאחר שישו עלה לשמיים, לפי האמונה הנוצרית – היו המקודשים ביותר. קרל הגדול נתן את "עורלתו של ישו" (שניתנה לו, לטענתו, על-ידי מלאך) לאפיפיור ליאו ה-3 בחג המולד של שנת 800, אחרי שהוכתר לקיסר. כעשרים עורלות שונות היו קיימות בכנסיות באירופה בימי הביניים, לעיתים קרובות יותר מאחת באותו זמן.

אנו כבר לא מאמינים בטוב מושלם (או לפחות, העולם החילוני המערבי לא מאמין). האמונה בגן העדן או בקדושים איננה נפוצה בחברה המערבית. אך אנו כן מאמינים ברשע מושלם: באפשרות של האדם להגיע לשפל מדרגה מוסרי. כמובן, היטלר וחבר מרעיו (בייחוד הימלר והס"ס, אשר באופן לא מפתיע תופסים את המקום השני לאחר היטלר בפופולריות בקרב אספני מזכרות הרייך השלישי) הם דוגמא מרכזית לכך.

אין זה אומר שאנו (או וויטקרופט) רוצים להיות כמו היטלר, או חושבים שאיסוף חפציו לקרבו אותנו אליו. אבל בעוד שלאדם הדתי ישנה יכולת לגעת בהתגלמות פיזית של המושלמות – הטוב המושלם – על ידי ביקור בקברי קדושים או בקבר ישו, לאדם החילוני נשאר רק אותו מקדש מעט של הרע המושלם. הטוב או הרע אינם הנקודה; המושלמות הטרנסצנדנטית -- הנגיעה במשהו ששייך לאדם שהיה מושלם, אם לטובה או אם לרעה, ושנראה לנו כהתגלמות עלי אדמות של הכוח המאגי של 'הטוב' או 'הרע' עצמם -- היא מה שחשוב.

גם אם הדבר נראה לנו מעט קשה לעיכול בקריאה ראשונה, אין להתפלא עליו. לפני זמן מה ביקרתי בירושלים, ואחד המיצגים שבהם התבוננתי היה פסל שהורכב למעשה מאוסף של מכונות כתיבה המסודרות מלמעלה למטה באופן כרונולוגי, לפי תאריך בנייתן. התמה של הפסל היא 'אוניברסליות', וכדי להראות כיצד זו מתגלמת במכשיר זה, נעשה שימוש במכונות כתיבה בשפות שונות – צרפתית, גרמנית, רוסית ועברית. מסיבה כלשהי שלא התבררה לי, מכונת הכתיבה הגרמנית נוצרה בתקופת הרייך השלישי – עם סמל ה-SS, ה"ברק הכפול" (למעשה, כפל האות S בכתב הרוני [Rune] שהנאצים פיתחו בהתבסס על הכתב הגרמני הקדום), כאחד הסמלים שאפשר להדפיס (ע"י לחיצה על מקש ה-Shift והספרה 3 ביחד).

לא הייתה זו אלא מכונת כתיבה; אך ביני לבין עצמי תהיתי מה בדיוק היא הדפיסה ועל-ידי מי. האם היה צורך להשתמש רבות בסמל זה? מיהו איש ה-SS הבכיר ביותר אליו נשלח מכתב שהודפס במכונה זו? לאט-לאט, הרגשתי משיכה בלתי מוסברת לרכוש את המכונה, או להשיג אחת כמוה. באופן דומה, נראה לי, אפשר להבין את המשיכה של וויטקרופט אל הרוע המוחלט.

אביטל פלפל קיבל ד"ר לפילוסופיה של המדע מאוניברסיטת קולומביה ומרצה לבחירה רציונלית במרכז הבינתחומי הרצליה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביטל פלפל.


תגובות פייסבוק