עמודיהם של מי שהלכו לעולמם

על הנפש הנצחית ושאלת הספרות, על חוט קדום עמוק וחיוני הקושר בינינו בקריאה ובהגות
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

ברצוני לומר דברים אחדים על מגע, על חדירה והמשכיות של גופי המתים אל גופי החיים, על שתי מסורות ביחס לנפש שהן בעלות אילן יוחסין מפורש, ועל האופן שבו הספרות נקשרת אליהן: האחת היא האמת הפוזיטיבית של הנפש המתכלה עם התפוררות הגוף, כפי שהבינה אותה האסכולה האפיקוראית ובעקבותיה לוקרציוס; נפש נטולת תנועה, כפי שהבין אותה אריסטו; והשנייה, האמת האחרת, הצד האחר של הלָמוּת, היא זו של הנפש הנצחית (כאן בעקבות סוקרטס וקיקרו), אשר חרף כיליון הגוף היא מאפשרת להרהר רגע ממושך במוות במונחים מחזוריים, לא סופניים, כתצורה של היזכרות טרום-סובייקטיבית בקרבתם ובריחוקם של המתים.

ובכן, הבה נעלה באוב את הארכאי, את מה שעדיין מוגש לנו עז. הנה כך: במרכז פולחן המתים האכדי מהאלף הראשון לפני הספירה אשר עניינו מחזוריות, התחדשות הטבע ופיוס נשמות המתים התועות ישנו אחד אצוּשוּנַמִיר, ייצור כלאיים דמוני, שאינו אל ואינו אדם ולכן מותרת כניסתו לשאול. בכוחו להעלות מן השאול את אִשתַר, מלכת השמיים, אשר יורדת לשאול אל מלכות אחותה אֶרֶשכיגל. בעוברה דרך שבעת שערי השאול מסירה מעליה אשתר את תכשיטיה ובגדיה, סמלי אלוהותה, ואז היא מתנפלת על ארשכיגל. במצוות ארשכיגל, נַמתר, משרתה, ממית את אשתר. או אז בורא אֶאַה, אלוהי הטיהור הפולחני, את אצושונמיר הקָדֵש: "לך, אצושונמיר, אל שערי כורנוגי שים פניך, שבעת שערי כרונוגי לפניך יפתחו, ארשכיגל תראך, תשמח לקראתך" (מתוך "בימים הרחוקים ההם״).

אשתר

דמותה של אשתר בתבליט סלע Anubanini, 2300-2000 לפנה"ס. תצלום: Koorosh Nozad Tehrani, ויקיפדיה

הספרוּת עצמה, שנדמה לפרקים שהיא מרוקנת, מוּפלת ושתוקה ועשויה לחולל טרנספורמציה אלכימית-זוהרת במעבה לשונה, שעיקרה השיבה לחיים מהמתים בלב אפלת האלים עצמם

לאחר שהקדש מזֶה על אשתר את מי החיים עולה אשתר מהשאול, תכשיטיה ובגדיה מוחזרים לה אחד לאחד, הפריון מתחדש, וחוזר חלילה. וזאת לדעת, משמעות השם אצושונמיר הוא "הופעתו הזוהרת". לא הייתי מתעכב על מיתוס קדום זה לולא חשבתי שמקופלת כאן – קרואה ממרחקים, בזעיר אנפין, באמצעות יצור כלאיים זה שאינו אל ואינו אדם, אף לא חיה והרי הוא בבחינת א-צורה, לא-מוגדר, מתנדף, לובש ופושט צורה בנפחים שונים – מעין פיגורה של הספרוּת עצמה, זו שבשפה, שנדמה לפרקים שהיא מרוקנת, מוּפלת ושתוקה ועשויה לחולל טרנספורמציה אלכימית-זוהרת במעבה לשונה, שעיקרה השיבה לחיים מהמתים בלב אפלת האלים עצמם. שכן לא האלים עצמם אחראיים על הטרנספורמציה מהמתים אלא דווקא ברוּא האל, אשר לו מוקנה מעמד טקסי מיוחד, בתוככי הדיבור/דבר המיתי, כל זאת הרבה לפני "מחול המתים" המקברי של ימי הביניים מזֶה הצמרמורת והאימה, אשר לא עדנה או נחמה התקיימו בו והוא מציג בחיתוכי עץ או בבתי שיר מפותחים מחול סחרחר של מתים העולים מקבריהם, פגרים שגופם חלוּל, נטולי בשר – מעין צילום חיים מודרני מבעית וגרוטסקי אשר עיקרו שוויון לכל במוות, מוות השווה לכל המעמדות והמינים.  וזאת לזכור שהמוות הדמוקרטי המשכנע הזה, אשר יש בו גם מידה שאינה מופרזת של צדק ונחמה, והוא מציין עבורנו את הסוף האולטימטיבי של הגוף הקלוש, ממשטר בתורו את הטקסט הספרותי תחת הגיונו של הסוף המהודק; כך אופק משיחי-חילוני לטנטי נפרש כסיגור נרטיבי – ובכן, זהו מוות השווה לכל המעמדות והמינים, אף אם אפשר להשהות במעט את תהליכי הרקב של הגוף אצל הקדושים אשר פניהם מפורכסים בצבע על מנת לשמרם כמו שהם עד הקבורה. היה זה מחול מוות מסחרר ראש ומבאיש כאחד, אשר ידע לספר מחד גיסא על קוצר ימיה של כל תפארת עלי אדמות ומאידך גיסא על תרועות שמחה על עליית הנשמה. הנה על קצה המזלג קטע משיר של שאסטלן אשר אותו מביא ההיסטוריון יוהאן הוזינחה בספרו "סתיו ימי הביניים": "אין איבר ואין צורה שאינם נודפים ריח מק. בטרם תצא הנשמה החוצה הלב מבקש להתפקע בגוף והוא מרים ומעלה את החזה אשר כמעט יִגע בעמוד השדרה. הפנים כמשוּ והעיניים מוסתרות בראש. הדיבור נעתק מפיו כי הלשון דבקה אל חך. העצמות מפורקות מכל העברים – אין גיד שלא נמתח להתפקע" .

היכן אנו מצויים ביחס למדע הרפאים אשר יודע להתנבא כי בעוד כחמישה מיליארד שנים השמש תישרף לגמרי, תיקָרע לגזרים ותהפוך לטבעת עצומה של גזים ואבק?

ואנו, פליטי סייבר-קפיטליזם, יתומים בעל כורחנו – למודי טכנולוגיות מלחמה אשר פועלות עלינו בעִתות שלום, טכנולוגיות המתבטאות בשלטונה של המציאות הווירטואלית ובהיעלמותה של החומריות – היכן אנו מצויים כיום ביחס לרוחות רפאים אלה, אשר עדיין בדרגת האפס של המוות, בפגעים אלה של הגוף המתכלה, של הגידים התפוחים, האפים המעוקמים והצוואר הנפוח מבקשות לנהל אותנו בטרם עליית הנשמה השמימה. ואנו, היכן אנו מצויים ביחס למדע הרפאים אשר יודע להתנבא כי בעוד כחמישה מיליארד שנים השמש תישרף לגמרי, תיקָרע לגזרים ותהפוך לטבעת עצומה של גזים ואבק; או ביחס למדע המציץ עבורנו בעזרת טלסקופים משוכללים המותקנים על לוויינים מעופפים בדיוק תהומי אל הסוף המבעית המעוור את עניינו – כפי שהאור הגדול שהגל הפיץ בכתביו סימא את עיניו של בטאיי.

שבשבת, רוח, כוכבים, לילה

ללכוד את הרוח והכוכבים. תצלום: אמילי גודהרט

אם בפוליס הקדומה התמונה הנהוגה הייתה זו של הנפש המשתוממת בשעה שהיא יוצאת מהגוף, הנפש הנוטשת את הגוף לטובת מסעות במחוזות לא נודעים, אזי בסייבר-פוליס התמונה הזאת התהפכה על פיה

ואנו, היכן אנו מצויים ביחס למופע העיר בארכיטקטורה הקורסת, אשר יוזמת פרויקטים מגלומניים למכביר אשר נוטים על צידם, מבני זכוכית א-סימטריים ורפלקסיביים סביב פארקים הצבועים ירוק עז בעודם מצווים להתמודד בחומרת סופר-אגו עם דו-קיום, התחממות גלובלית, זיהום אוויר, נוודים שהם פליטים ועיוּר מואץ, ומדמים בסימולציית מחשב רזון אנורקטי שברירי, כאילו מדובר בבלרינה דקת גו בעלת חן ונוקשות, המבקשת להתרומם על קצות האצבעות, להימלט כדי לחרוג בקלות מדוּמָה ממגע האדמה הנוקשה, בשביל לשוב אליה לאחר מעופה בלית ברירה וביתר חומרה בכבלים, ומסגירה בכך את אי יכולתה להיעלם כמו מגדל. הרי זו ארכיטקטורה המדמה קריסה שלא נקרסה, קתדרלות המעידות על תנועת קטסטרופה יפה שעמדה מלכת, קתדרלות הנבנות כהתרסה היבריסית ביחס לחוקי הגרביטציה, כך שעצם הנוכחות שלהן מעידה על סכנת הבלעות פנימה. נדמה שארכיטקטורה נטולת גרביטציה זו, הבונה בתורה את חיי הנפש של העיר, היא מעין אקסטנציה של הגוף האנושי החווה את עצמו בסייבר-פוליס הא-פוליטי כלא-טבעי, כלומר שהגוף נחווה עתה כהפרעה פרוורטית לסדר החדש של האבטומטון, זה אשר תומאס הובס דימה לראות את איבריו האורגניים כמכונה – הלב כקפיץ, העצבים כמיתרים, המפרקים כגלגלים אשר מאפשרים תנועה – כל זאת לטובת המשגת המדינה, מעין גוף-על מכאני, כיציר מלאכותי של האדם, אשר לה, למדינה, נפש מלאכותית. ובכן, לנגד עינינו המשתאות, הטבע הניתן מלכתחילה במירכאות – זה שאת שמו אסור להגות במפורש בסדר החדש – הופך להיות לא-טבעי, באותה מידה שהטבע הנעדר כאל מרוחק, הטבע המדוּמה, חרף ולמעשה בזכות העובדה שהוא מורגש ומסרב להעלם, נחווה כפרוורטי. הסובייקט האפשרי החדש, ההיעשות שלו סובייקט היא דווקא כארטיפקט שנתפש כטבעי יותר, וככזה הוא בעל זכויות יתר ולכן גם טבעי יותר. אמור מעתה, הפרוורסיה מוצאת את משכנה בטבע, טבע כמוות מוכחש, שכן המוות נתפש כדבר-מה מגוּנה, בזותי, שאינו טבעי. בתהליך ציוויזילטורי איטי המוות (הטבע) הופך להיות גוף חוּצָני, זר לתקופה שבה האדם מתמקף עם היותו גוף-מכונה, למשל השתלת איברים פנימיים וחיצוניים וכו'. הגוף עצמו, על כוחות הכבידה המופעלים עליו (קמטים, סדקים הכרתיים וכו'), נתפש כלא-טבעי. הניתוח הפלסטי כמעשה שבשגרה בסייבר-פוליס אינו אלא עדות נוספת לזליגה דטרמיניסטית אל תוך הדימוי "אדם-מכונה", דימוי אשר משאיר מאחוריו את "הגוף הטבעי" כפסולת תרבות, כחוץ בלתי נתפש, עדות לימים עברו – אלה הן הפרוורסיות החדשות אשר דבר מלבד השפה לא מת בהן.אכנה מצבים אלה בשם היפר-גוף, או-אז הנפש נותרת זנוחה מאחור, יתומה שלא מדעת, רחוקה שנות-אור מהישגיו הזורחים של ההיפר-גוף, אשר באופן פרדוקסלי מעיד בעצם פריחתו באוויר על סופו הנתפש כסוג של נצח מצמרר. אם בפוליס הקדומה התמונה הנהוגה הייתה זו של הנפש המשתוממת בשעה שהיא יוצאת מהגוף, הנפש הנוטשת את הגוף לטובת מסעות במחוזות לא נודעים, ואילו הגוף לא היה אלא סרח עודף שהצחין והעלה רקב, מאכל תאווה לתולעים, אזי בסייבר-פוליס התמונה הזאת התהפכה על פיה.

ניאון, ניו יורק

סערת ניאון בניו יורק. תצלום: אנדרה בנץ

בורחס מעיר על כתיבת הספרות ושאלת האמת: "מה פירוש הדבר עבורי להיות סופר? להיות נאמן לדמיון, זה הכול. כאשר אני כותב משהו, איני שואל אם הוא נאמן לאמת עובדתית (העובדות לבדן אינן אלא מערך של נסיבות ומקריוּת), אלא אם הוא נאמן לאמת אחרת, עמוקה יותר..."

הרשו לי כאן אתנחתא קלה אשר תהדהד את שאלת האמת האחרת של הנפש הנצחית המקופלת בשפה. במסתו היפה "אני מאמין של משורר" בורחס מעיר על כתיבת הספרות ושאלת האמת: "מה פירוש הדבר עבורי להיות סופר? להיות נאמן לדמיון, זה הכול. כאשר אני כותב משהו, איני שואל אם הוא נאמן לאמת עובדתית (העובדות לבדן אינן אלא מערך של נסיבות ומקריוּת), אלא אם הוא נאמן לאמת אחרת, עמוקה יותר. כאשר אני כותב סיפור, אני כותב אותו מכיוון שאני מאמין בו; לא כפי שמאמינים בעובדה היסטורית, אלא כפי שמאמינים בחלום או ברעיון... כאשר אני כותב אני מנסה להיות נאמן לחלומות, לא לנסיבות". באותה נשימה – ואגב כך שהוא מתווכח עם חוקר הספרות רוברט סטיבנסון, בורחס חולק על סטיבנסון אשר טוען שהמילים נועדו לסחר-מכר של חיי חולין והמשורר הופך אותן למאגיות, שכן על פי בורחס "השירה אינה מתיימרת לקחת קומץ מטבעות לוגיים ולהפיח בהן חיים מאגיים, אלא דווקא משיבה את השפה למקורותיה הראשוניים". באותה מידה שהיידגר המאוחר ביקש לחלץ מהשפה היוונית יחס ראשוני יותר אל הדברים, מעין "אי-מוסתרות" שבה הדברים הבודדים מגיחים מתוך האפלה – ובכן, באותה נשימה בורחס מצטט שברי שורות של המשורר האנגלי בן המאה ה-19 ג'ורג' מרדית', אשר מקשר בין דעיכת הגוף/בשר לבקשת המוחלט/הנעדר, ונדמה שהדברים רלבנטיים באותה מידה לאני מאמין השירי של בורחס – כלומר שהמשבר הוא זה שמעורר את התשוקה לשהות בשפה נסתרת, לפרוורסיית סימנים שבה השפה מדברת, בה-בעת שהמשבריוּת הזאת לעולם אינה נתונה בקו ישיר, תמים וגלוי לעין עם האלים הנעדרים כשלעצמם, שכן המשבריות הזאת היא גם הרגע שבו אנשים במשאלות ליבם אינם יכולים לבקש עוד דבר מהאלים, הרגע שבו האלים אינם יכולים עוד להעניק בהכרח דבר-מה לאנשים. וכך בשיר של מרדית' המצוטט אצל: "רק משהחלה האש באח לגווע, אנו מבקשים קרבת-מה לכוכבים".

טנגו, ורד

טנגו, ורד, תשוקה ודמיון. תצלום: ג'יימי סטריט

ב"פאוסט" של גתה – בחדר גותי קמור ואפל, גבוה וצר – הרגע המשברי המכונן בפתיחת המחזה הוא זה של התבונה, אשר מתקשה לפרוץ את גבולותיה, ללכת אל מה שמעבר לקיר השפה ההסכמית, כך שפאוסט מסמן בגופו את הקרע בתרבות המערב בין ללמוד תאולוגיה ולעשות תאולוגיה. הנה פאוסט במונולוג המפורסם המעיד על שפה החוגגת את המשבריות שלה, או אם נרצה, הנה המשורר לא כאמן אלא כאדם בעל כוחות על-טבעיים, אדם בעל כוחות מאגיים העומד בקשר אפשרי עם הדמוני, מתרגל של מאגיה-מודרנית: "הרביתי שקוד על פילוסופיה, על משפטנות ותרות הרפואה, וגם, חבל! על תאולוגיה, שקוד ולמוד בנפש צמאה. והריני עומד, אוויל מסכן, ולא חכמתי מלפני כן [...] ועל כן התמכרתי לתורת המאגים, אולי בכוחו של הרוח ארים קצה הלוט ומפיו לי יתגלה איזה רז...".

הדתות הגדולות – היהדות, הנצרות והאסלאם, ולצורך זה גם דתות המזרח – נותנות ביטוי גדוש לנפש הנצחית

הדתות הגדולות – היהדות, הנצרות והאסלאם, ולצורך זה גם דתות המזרח – בין אם בקורפוס הגלוי שלהן ובין אם בכתבים הקריפטיים, נותנות ביטוי גדוש לנפש הנצחית. אפשר לומר שהידיעה הדרשנית ביחס לנפש הנצחית היא גם המסד לדתות אלה, כלומר שלילת הנפש הנצחית עשויה לתפקד כפתח לטיעון ביחס לשלילת קיום האל, שלא לומר שלילת האל עצמו היא עצמה פתח לשלילת הנפש הנצחית. וכך מעיד קיקרו על קשר זה, בחיבורו ״שיחות בטוּסְקוּלוּם״: "אולם כשם שמדרך הטבע אנו מאמנים כי האלים קיימים ובדרך ההיגיון אנו עומדים על טיבם, כך מתוקף אחדות דעותיהם של משפחות האדם אנו סבורים שהנפשות ממשיכות להתקיים, ובדרך ההיגיון עלינו לומר היכן הם שוכנות ומה טיבן". אגב כך, בהמשך הקטע יחלוק קיקרו בין השאר על בורותם של משוררים קדומים, אשר זכרם לא הגיע אלינו, ואשר סברו שבני האדם המתים ממשיכים לחיות את שאר ימיהם מתחת לארץ, שם שוֹררת "אפלת השאול, כבדָה ומעוּבָה". באפיטפים היוונים מהמאות הראשונות לפני הספירה, אותן כתובות על מצבה שנכתבו בצורת שיר והדובר בהם הוא המת עצמו – בין אם נחקקו ככתובת על מצבה ובין אם נכתבו על נייר פפירוס כסוגה ספרותית לכל דבר – ניתן למצוא עדות לתפישת עולם זו ביחס למוות. השאול היווני הוא ממלכת צללים אפלה שאליה מגיעים כולם, טוב ורע, חכם וטיפש, עני ועשיר. הנה למשל כך: "מתי, אבל אני מחכה לְךָ, וגם אתה תחכה לאחר. שאול אחד, בלי הבדלים, מקבל את כל המתים" (מתוך "כאן שוכב").

פומפיי, אתנה

פה שוכבים, רבים וטובים. פומפיי: תצלום: איוונה קסטיילו ד'אנטוניו

בדיאלוג "פיידון", סוקרטס גוזר גזירה שווה ביחס לקושי לתפוש את האל בחושים, באותה מידה שקשה לתפוש את הנפש בחושים. לשניהם נוכחות של העדר שאינו גשמי ומכאן בלתי מתכלה ונצחי. הנפש והאל הם מעין תאומים סיאמים, לשניהם גורל משותף, בשני המקרים אי אפשר לכלות את האלמוות שלהם. עמדה ביקורתית והפוכה לזו של סוקרטס, אשר מבקש לקרב בין מושג האל ומושג הנפש, נמצא אצל אריסטו בחיבורו "על הנפש", אשר מבקש להפריד בין הישויות, ולמעשה שולל את הרעיון של הנפש כמניע בלתי מונע, בה-בעת שהאל כן מאופיין ככזה: "לאותה מסקנה מגיעים גם כל מי שטוענים כי הנפש היא מה שמניע את עצמו: מכיוון שאין רואים שום דבר אשר מניע דברים אחרים ובעצמו אינו מונע, נראה שהניחו כל ההוגים הללו כי התנועה היא הדבר שמאפיין את הנפש יותר מכל: כלומר, כל הדברים מתנועעים בזכות הנפש, ואילו היא בזכות עצמה". ובהמשך: "מתברר מדברים אלה שהנפש אינה יכולה להיות מונעת, אבל אם היא אינה מונעת כלל, ברור שגם לא על ידי עצמה". כמי שהניח את היסודות למחשבה הלוגו-אמפיריציסטית, אריסטו  סבור שהנפש היא אמנם ישות, היא אמנם מאפשרת לגוף לבצע את פעולותיו, אבל אין לה קיום עצמאי, ולכן היא אינה ישות במלוא מובן המילה, קל וחומר שאינה ישות ראשונית. למעשה, מעמדה הוא כשל ישות משנית, כמו הסוגים והמינים. בהתאם לכך, הנפש של אריסטו אינה יכולה להתקיים מחוץ לגוף.

אין שום מהירות שיכולה להתחרות עם מהירותה של הנפש. אם היא נותרת טהורה ונאמנה לטבעה, אז מן ההכרח שתינשא באופן כזה שתחדור ותפלח את השמים האלה (קיקרו)

הנטייה "הטבעית" שלנו היא לראות בשיח זה על הנפש אידאולוגיה ממשטרת פר-אקסלנס, כך שאם הדת על פי מרקס היא אופיום להמונים, אזי הנפש הנצחית היא בבחינת סם מוות. לא אתייחס כאן למעמד הנפש בדתות המונותאיסטיות, אבקש להשהות את מערכי השיפוט המקובלים ביחס להישארות הנפש ואגביל את עצמי לדיון בסוגיה זו אצל אפיקורס, סוקרטס, אריסטו לוקְרציוס וקיקרו. אבל תחילה הבה נטעם מעט ממהלכי הנפש אצל קיקרו, מתוך "שיחות בטוסקולום":

"אין שום מהירות שיכולה להתחרות עם מהירותה של הנפש. אם היא נותרת טהורה ונאמנה לטבעה, אז מן ההכרח שתינשא באופן כזה שתחדור ותפלח את השמים האלה [...] לאחר שהנפש הגביהה מעבר לאזור זה, והיא מזהה מהות דומה לשלה אשר נקריתה בדרכה, אזי שם, היכן שלהבות מן האוויר הדליל ומחומה המתון של השמש משתלבות זו בזו, הנפש עוצרת ואינה מוסיפה להגביה עוף. משפגשה בקלות ובחום דומים לשלה, כאילו מאוזנת על ידי משקלים שווים לשלה, היא אינה נעה לשום כיוון. זהו, לבסוף, מקום משכנה הטבעי, לאחר שפילסה לעצמה דרך אל הדומה לה; ובו לא תחסר דבר, אלא תיזון ותתקיים מאותן הדברים שמהם ניזונים ומתקיימים הכוכבים".

קליופה, אורניה, אודיסאה

פרט מתוך "המוזות אורניה וקליופה" (1634), מאת Simon Vouet, כשקליופה אוחזת בידה בעותק של האודיסאה. תצלום: ויקיפדיה

מאז ומעולם ידעה הספרות ללכת בשבילים אלה, כפי שמתאר קיקרו בצורה כה גראפית, עם מרחב מפורש ומקום מרגוע חם לנפש להיקלט בו, מהלכים אשר לוקחים בחשבון את הדרמה האינסופית של הנפש המתה – למשל מסעו המפואר של אודיסאוס למוד הסבל והכמו-אלוהי לארץ המתים, לפגוש שם, בין השאר, את רוחה של אמו: "ואני בנפש נרגשת רציתי לשלוח יד ולחבק את רוח אמי המתה. שלוש פעמים זינקתי להוט לאחוז בה, ושלוש פעמים היא פרחה לי מבין הידיים כצל או כחלום..." ("אודיסאה". תרגום: אהרון שבתאי).  מאז ומעולם היטיבה השירה להאזין לקולותיהם של המתים, הקשיבה להם כדרך שרק הקדושים ידעו להקשיב (כך רילקה ב"אלגיות דואינו"), היטיבה לדבר איתם, חצתה איתם את מחסום המוות, שבה לשאול על דמעותיהם. ואכן, רוח הרפאים ב"המלט" היא כזו, רוחו של האב המת הפוקדת על הבן נקמה שאינו יכול לשאת ובכך מחוללת את הטרגי במחזה. והרי זו רוח רפאים ספרותית, אשר כותבת את הספרות. רוחו של האב כתזכורת למורשת אבות דטרמיניסטית אשר מנהלת אותנו, חרף הדחף הליברטרי להתכונן כסובייקט אוטונומי. אין פלא שהרומנטיקה – אשר גילתה יחס חשדני כלפי המהלך הנאורותי לאלף את העולם ולהבינו עד תום, ותחת זאת המשילה את האדם לזה אשר מטלטל, ללא מטרה או תכלית, בסירה שברירית על פני אוקיאנוס אדיר, נפעל על ידי כוחות אפלים, לא-מודעים, אשר מנהלים אותו – היא זו שחשפה את שייקספיר, ואף התאהבה, על סף עידן התבונה, בנסיך המלנכולי הכבול לַקול המצווה במעבה השפה.

תוך כדי הפרדת הספרות מהפילוסופיה והמיתוס, הפרוזה קיבלה על עצמה את ידיעת הריבוי הפרדיגמטי כפי שנוסח על ידי המדע החדש, וכך הייתה שותפה בכינון סובייקט מוסרי אשר אינו כבול במהלכיו לסודותיו הכמוסים של האל

ואולי איזו תחושה של אל-ביתיות חולפת בבשרנו כל אימת שאנו קוראים את "המלט" בשל הזרות הביתית שאנו חשים ביחס לנוכחות הרפאים המושלת במחזה, תחושת זרות אשר עמה הביקורת המודרנית מנסה שוב ושוב להתמודד. שמא מדובר בזרות שאנו חשים ביחס למשטר השיח של המאה ה-17, זמן כתיבת המחזה, משטר שיח שנפרע אי שם במאה ה-18, כפי שפוקו מיטיב לתאר בכותבו על כליאת הגוף המת ב"הולדת הקליניקה", כליאת הגוף הפסיכוטי ב"תולדות השיגעון" וכליאת הגוף הטרנסגרסיבי ב"לפקח ולהעניש"? אמור מעתה, זו המאה ה-18 אשר לא רק כולאת גופים פסיכוטיים, אלא גם, מעצם זה שהיא מפרידה בין הנפש הנצחית לספרות, הרי שהיא כולאת טקסטים פסיכוטיים (וראו לעניין זה את סאד אשר ממזג בגופו את שתי הכליאות). זו המאה ה-18 אשר מצמיחה מתוכה, לצד היחשלות הדת ועליית המדע, את האזרח הבורגני כגורם פעיל בחיי החברה והמדינה, ומתמורה רדיקלית זו של הפצעת הסובייקט החדש, ליברטרי, נשלט ומפוקח, צומחת הספרות הראליסטית – מתוך הזייתם של הדון קיחוטים – בצורת ז'אנר הרומאן, אשר ככל שהוא תופס אחיזה איתנה בקורפוס, הוא שומט, באותה מידה, את הקרקע מתחת לרפאיות הנפש-שפה, קוצץ את כנפי המלאך’ עד אשר ישתקע כל כולו בענייני העולם הזה וינסח את המוות כאופק הוודאי של הקיום, כאילו היה המוות אלוהים מחוּלן אשר נועדו לו חיי נצח. דווקא על רקע זה מעניין להיווכח שהשירה, בשל הנטייה החוץ-מימטית והתחביר המשובש או זאת שתמיד הייתה נטולת גוף, המשיכה לדובב שפתי ישנים. השירה מעולם לא חדלה מהעיסוק בקולות ובתתי-קולות של מלאכים ושדים וגם מהעיסוק בסביבות ובסיבות שאינן חומריות. לעומת זאת, הפרוזה – בעודה מהרהרת בקור רוח במות הנשמה, שכן עתה המימזיס של הסדר הפוליטי-אזרחי מעסיק אותה –למדה להטיל ספק ולהסתפק ביופיו ובעלבונו של עולם החלוף. בעקבות המדע והפילוסופיה, אבל תוך כדי הפרדת הספרות מהפילוסופיה והמיתוס, הפרוזה קיבלה על עצמה את ידיעת הריבוי הפרדיגמטי כפי שנוסח על ידי המדע החדש, וכך הייתה שותפה בכינון סובייקט מוסרי אשר אינו כבול במהלכיו לסודותיו הכמוסים של האל.

במובן זה, הספרות הראליסטית היא מעין יורשת מאוחרת של המסורת האפיקוראית: על פי אפיקורס, אשר נסמך על תפישת האטום אצל דמוקריטוס מהמאה ה-7 לפני הספירה, החומר שממנו עשוי היקום הוא אטומים במספר אינסופי, הנעים בתנועה אקראית בחלל, כמו גרגירי אבק הנראים באלומות אור – מתנגשים, נלכדים זה בזה, יוצרים מבנים מורכבים ואז חוזרים ומתפרקים בתהליך מתמיד של בריאה והרס. אין תוכנית אב, אין אדריכל אלוהי, אין תכנון תבוני.  האלים אכן קיימים, אבל הם עסוקים בהנאותיהם הפרטיות. במעשינו אינם מתעניינים. הם אדישים. אין תקווה לשחד את האלים או לפייס אותם. חרונו של זאוס אינו תלוי במעשה האדם. האדם צפוי לכליה מוחלטת ונצחית בגופו ובנפשו, כלומר, עם מות הגוף מתה הנפש ואינה משאירה אחריה שארית. הא לכם על רגל אחת פרוטו-מודרניות, הכנה שלא מדעת לספרות האבסורד על שלל הסתעפויותיה, לַאפוס הכובש של החי המת במאה ה-20.

ג'יימס בארי, יופיטר ויונו על הר אידה

מתוך "יופיטר ויונו על הר אידה" (1773), הגלריה העירונית בשפילד. תצלום: ויקיפדיה

מוצע לבני אדם לכבוש את פחדיהם, להשלים עם העובדה שהם וכל הסובב אותם בני חלוף ולהיפתח אל היופי וההנאה שבעולם

ביצירתו החובקת כל "על טבע היקום" (מהמאה הראשונה לספירה) לוקרציוס, המשורר הרומי, נותן ביטוי לתפישה האפיקוראית הזאת בצורת פואמה הגותית. הנה קטע קצר שעוסק בכיליון הנפש: "כלום תפקפק עוד עתה שבצאת מגופנו הנפש אל האוויר בלי חסות הבשר, ערומה, מעורטלת, אין לה היכולת לחיות אף דקה בחיקו של האֶתֶר? אין לה חיים באוויר – בצאתה היא גוועת בן רגע [...] לוּ בת-אלמוות הייתה נשמתנו, עם טבע בן נצח, לא התלונן אז אדם במותו...".  על פי סטיבן גרינבלט בספרו "התפנית", אשר עוסק בגילוי מחדש של לקורציוס והפואמה "על טבע היקום" בפרט, על ידי ההומניזם האיטלקי במאה ה-15, לוקרציוס מציע לנו הרגשה של חירות, את הכוח להישיר מבט אל מה שלפנים נראה כה מאיים. מוצע לבני אדם לכבוש את פחדיהם, להשלים עם העובדה שהם וכל הסובב אותם בני חלוף ולהיפתח אל היופי וההנאה שבעולם. הפניית המבט ההומניסטי לתרבות ההלנית, כפי שניסח לוקרציוס, הביאה לשחרור האדם המערבי מלפיתתה האידיאולוגית האלימה של המדינה הנוצרית – אשר חששה מהתחזקותה של פילוסופיית הטבע על חשבון התאולוגיה, שכן זו הפרה את האיזון המיתי העדין שהתקיים בין הספר הקדוש לספר הטבע –  ולעלייתו של הסובייקט המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום. כלומר, גילויו של לוקרציוס היה תחילתו של מסע אל עבר המצאתו של הסייבר-פוליס הקפיטליסטי בן-זמננו – ממלכת החירות, התשוקה וההנאה.

כאנטיתזה למסורת האפיקוראית, הבה נעיין בדבריו של המחולל הגדול של הנפש הנצחית, סוקרטס, ואופן ההיקשרות שלו בשאלת הספרות. הנה סוקרטס ב"פידון": "הנפש דומה ביותר למה שהוא אלוהי, אלמותי, תבוני, אחיד צורה, לא מתפרק, קבוע ובלתי משתנה לעולם. והגוף דומה ביותר למה הוא אנושי, תמותי, לא תבוני, רב צורה, מתפרק, ולעולם משתנה. ובכן יקרי, אנחנו יכולים לסתור את המסקנה הזאת?" [...] "אם כך, האין הגוף צפוי להתפרק מהר, ואילו הנפש – לא התפרק כלל ועיקר?". עיקרי תפישת הנפש של סוקרטס מובאים בדיאלוגים "פידון", "פיידרוס וגם ב"אפולֹוגיה" – נאום ההגנה של סוקרטס. "פידון" ו"האפולוגיה" הם שני טקסים דרמטיים שעל סף השתייה מכוס התרעלה שממתינה לסורקטס שמסרב לפשרת הגלות – אבל עוד לפני היותם טקסטים פילוסופיים אלה הם טקסטים ספרותיים, שכן אלה טקסטים של סף, על הסף, שדנים בסף. שני טקסטים אשר בהם הדובר הספרותי, סוקרטס, מבקש לחרוג מהשיח התבוני של מדע הטבע, אשר, כפי שהוא מעיד ב"פידון", הוא מבקש "לדעת את הסיבות של כל דבר ודבר, מדוע הוא מתהווה ומדוע הוא מתכלה ומדוע הוא קיים". סוקרטס של הדיאלוגים שלפני המוות בהמתנה בבית האסורים נתון מלכתחילה בתוך מה שמכונה "הבעיה הסוקרטית", השאלה המפורסמת מי כותב את סוקרטס: אפלטון את סוקרטס או סוקרטס את אפלטון, כל זאת לצד החשדנות הקבועה במחקר ולפיה אפלטון שם בפיו של סוקרטס טקסטים שאינם סוקרטיים. ולעניינינו, ככל שדמותו של סוקרטס ממשית יותר, ביוגרפית יותר, גופנית יותר (בנו של סתת ומיילדת), כך היא בדויה יותר, אמיתית יותר, שכן סוקרטס הממשי-פיקטיבי הוא גם סוג של רשומון הנמסר לנו, לצד מה שמוסר אפלטון, מפי כותבים שונים, למשל בקומדיה "עננים" של אריסטופנס, או בכתיביו של קסנופון.

במשחקי מות המחבר המעגליים האלה, אפלטון התבוני כותב את סוקרטס הבדוי כדי שהנפש הסוקרטית, אשר נוגעת באמת כאשר היא נפטרת מהגוף ונמצאת לבד עם עצמה ככל יכולתה (ב"פיידון״), תכתוב את אפלטון. ואפשר שעל סף מוות, על סף שפה, סורקטס הממשי-פיקטיבי כותב בעודפות תאולוגית נמרצת אל תוך הקורפוס החי המכונה אפלטון. זהו סוקרטס האחר, שעל קוטב התיאולוגיה, סוקרטס המשורר, איש ההתגלות, הנבואה, שומע הקולות, סוקרטס של החזיונות, של האות הגדולה: "אבל עלי לומר לכם כי זו משימה שהטיל עלי האל באמצעות נבואות וחלומות, ובכל דרך שבה השגחה אלוהית זו או אחרת מְצַווה על אדם לעשות מעשה כלשהו". (מתוך "אפולוגיה") . או זאת: דבר אלוהי ואל-אנושי קורה לי [...] זה התחיל אצלי מהילדות: קול מסוים מופיע ומטה אותי מהדבר שאני עומד לעשות, אבל לעולם אינו מכוון אותי . זהו סוקרטס הטבול בשם האלים, איתם ונגדם, עם האלים כמשורר, נגד האלים האינסטרומנטליים של המדינה, שהרי הוא מואשם בכך שאינו מכיר באלים שהמדינה מכירה בהם אלא בישויות אל-אנושיות חדשות. סוקרטס, סרבן פוליס מוצהר, בשם הפוליס המוצהר, לא היה לו פנאי לעשות מעשה ראוי לציון בענייני המדינה, ובשל השירות לאל הוא שקוע עד צוואר בעוני. זהו סוקרטס שמדמה את עצמו לברבורים אשר כאשר הם מרגישים שעליהם למות הם שרים את שיריהם בקול רם יותר, מתוך שמחה על כך שהם עומדים להגיע לאפולון, אל הנבואה, אשר הם משרתיו. ברבורים-משוררים אלה אינם אלא נביאים אשר ביכולתם לחזות מראש את הטוב הצפוי להם בשאול: "ובכן, גם אני רואה את עצמי, עם הברבורים, כעבד וככהן של אותו אל, ואני חושב שקיבלתי מאדוננו כוח נבואה שאינו נופל משלהם" (מתוך "פיידון").

הצמד התיאו-פוליטי סוקרטס-אפלטון מהדהד, איך לא, את התזה הראשונה על "מושג ההיסטוריה" של ולטר בנימין: הסיפור על אוטומט (בובה בתלבושת תורכית, נרגילה בפיה) שנבנה כדי להשיב על כל מהלך של שחקן שחמט במהלך נגדי כך שיבטיח לאוטומט את הזכייה במשחק. גמד גיבן שהיה רב-אמן בשחמט הוא זה שהנחה את הבובה באמצעות חוטים. על פי בנימין, המקבילה הפילוסופית לכך היא הבובה הקרויה מטריאליזם היסטורי: "היא יכולה להתמודד ללא קושי עם כל אדם אם תשכור לשירותיה את התיאולוגיה, שהיא היום, כידוע, קטנה ומכוערת, ובלאו הכי אסור לה להראות את עצמה בפומבי". ובכן, סוקרטס התאולוגי של הנפש הנצחית הוא הגמד הגיבן והמכוער המושך בחוטי הבובה התבונית הקרויה אפלטון. כך נוכל להטות את סוקרטס מהצמד התבוני "סוקרטס-אפלטון" אל הצמד התאולוגי "סוקרטס-אלגזאלי".

אוטומט, שחמט, תורכי, רקניץ

אוטומט השחמט כפי שיוזף רקניץ שיער שהוא פועל. תצלום: ספריית הומבולדט, ויקיפדיה

ספרייה היא סוג של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם, ושאלה שהלכו לעולמם עשויים לקום לתחייה ולחזור לחיים אם רק נפתח בעמודיהם (אמרסון)

סוקרטס האלגזאלי (אלגזאלי הוא גדול הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים) הוא זה של עין הנבואה הנוספת, שכן על פי אלגזלי "למעלה מדרגת השכל יש שלב אשר בו נפתחת עין נוספת, ובעין זו רואה אדם נסתרות ועתידות ושאר דברים אשר השכל רחוק מהם". הרי לנו כאן עינו הספרותית של הנביא-המיסטיקון, למשל זה: "כך גם הנבואה, כינוי היא לשלב שבו נפתחת העין, אשר אור לה, ובאור זה נגלים סתרי דברים ומה שאין השכל תופשו". נדמה שמתוך עין נוספת זו (ובניגוד לעין האחת של אריסטו אשר בנקל מטה אותו המודרניזם אל קוטב האבסורד, שכן הטרגדיה, כפי שנכתבה ב"פואטיקה" שלו, היא האופק האחד של הקיום אשר בו הגיבור כבן-מוות מוחלט – וזה בדיוק מה שמגדיר אותו כיצור חי – מגיע אל שיאו הרם והשפל במוות אשר שם סוף למחזה, אבל באופן פרדוקסלי זהו גם "הסוף המוחלט" אשר המודרניזם באסתטיקת ההיעדר ידע לתרגם לסוג של נצח כשלעצמו), עלינו להבין את תפישת הנפש הנצחית של סוקרטס, אשר מנסח מעין ארץ דמיונית לנפש כ"פואטיקה" קדם-אריסטוטלית (אבל כמו המתח ב"פאוסט" בין ללמוד תאולוגיה ולעשות תאולוגיה, סוקרטס אינו כותב על הפואטי כמו אריסטו, אלא הוא כותב-מתרגל בגופו את הפואטי, ומציע תאוריה של הספרות דרך הנפש). סוקרטס מנסח מעין "פואטיקה" קדם-אריסטוטלית, אשר טוענת שהנפש הייתה קיימת עוד לפני לידתנו, שכן הלמידה שלנו אינה אלא הזכרות בידיעות שאותן יכולנו לרכוש רק בקיום קודם, נטול גוף, כלומר הנפש לא רק ממשיכה להתקיים לאחר המוות, אלא, ובכך נדמה שהיא נקשרת למושג הלא-מודע הקולקטיבי, הייתה קיימת טרום-לידה: "אם כך, האם הדבר שאנו מכנים 'לימוד' אינו החזרת הידיעה השייכת לנו? ואני מניח שלא תהיה זו טעות אם נקרא לכך 'היזכרות'. נכון?" (מתוך "פיידון״). האין בדברים אלה בבחינת אמירה מטא-פואטית שובת-לב ביחס למעשה הספרות כהיזכרות עמומה ובת-בעת צלולה ומענגת ביחסים הסבוכים בין המילים, בְמה שלא היה, או אם נרצה – ביחס לכתיבה כהיזכרות לא רצונית של הלא-מודע במאורע גדול שהיה ומעולם לא התקיים, ועתה, מתוך האין שלו, מתעורר אל תוך שינה גודלה, באותה מידה שהתאולוגים המוסלמים, כך מספר לנו בורחס, מאמינים שהקוראן קדם לבריאת המילה, אותו בורחס אשר מזכיר ב"החידה שבשירה" את אמירתו של אמרסון ש״ספרייה היא סוג של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם, ושאלה שהלכו לעולמם עשויים לקום לתחייה ולחזור לחיים אם רק נפתח בעמודיהם".

רשימת מקורות

אבו חאמד מחמד אלגזאלי, הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות, תרגום:חוה לצרוס-יפה, הוצאת דביר 1965.אפלטון, פיידון, תרגום: שמעון בוזגלו, ספרי עליית גג, ידיעות אחרונות 2005.אפלטון, חייו ומותו של סורקטס, תרגום: שמעון בוזגלו, ספרי עליית גג, ידיעות אחרונות 2001.אריסטו, על הנפש, תרגום: מנחם לוז, הקיבוץ המאחד / ספריית פועלים  1989.יהאן ולפגאנג פון גתה, פאוסט, תרגום: יעקב כהן, הוצאת שוקן, תש"ג.הומרוס, אודיסאה, תרגום: אהרון שבתאי, שוקן 2014.ולטר בנימין, הרהורים – כרך ב, תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד 1996.חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תרגום: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל 2007.יוהאן הוזינחה, בסתיו ימי-הביניים, תרגום: אהרון אמיר, מוסד ביאליק 1984.מרקוס טוליוס קיקרו, על המוות , תרגום: אברהם ארואטי, נהר ספרים 2018.לוקרציוס, על טבע היקום, תרגום: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק  1962.סטיבן גרינבלט, התפנית, תרגום: יפתח בריל, הוצאת מאגנס 2017.בימים הרחוקים ההם, תרגום: ש.שפרה / יעקב קליין, עם עובד 1996.כאן שוכב – מבחר אפיטפים מיוון העתיקה, תרגום: שמעון בוזגלו, אבן חושן 2015. 

הטקסט הוא עיבוד של הרצאה שניתנה במסגרת הסמינר ה-13 לפילוסופיה קונטיננטלית (תל אביב, 12/7/19)

עידן צבעוני הוא עורך הוצאת הספרים רסלינג

תמונה ראשית: פרט בגדר ברזל ב-Casa Vicens, ברצלונה, בעיצוב של גאודי. תצלום: מיגל סוטומאיור, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עידן צבעוני.

תגובות פייסבוק